לסופר ש"י עגנון היו יחסים חמים וממושכים עם משפחתו של הצייר והסופר נחום גוטמן. במכתב חם ומבודח של עגנון אל יצחק גוטמן, אחיו של נחום, הוא פונה אליו כידיד המשפחה המבוגר ומשיא לו עצות ברוח משועשעת:
"מתוך דבריך ניכר שבדעתך לישא אשה. אם כן אתה עושה בחור – יפה אתה עושה! לא טוב היות האדם לבדו! אבל בְּרוֹר לך כלה יפה ובעיקר עם הרבה כסף. שכן חוץ לאשה יש עוד כמה עניינים אחרים נאים. וצריך אדם לישב בשלוה ולא לקפח זמנו בדאגת פרנסה – כדי להתקדש למה שקדשו יוצרו! ואעפ"י שדברו חז"ל בגנות הנושא אשה לשם ממון אבל מיהו כדי ללמוד תורה בתוך הַרְוָחָה התירו". (את המכתב המלא ניתן לקרוא כאן).
לעומת תפיסת העולם העולה מתוך התייחסות מבודחת זו, בסיפוריו של עגנון האהבה אינה מִנעם קל דעת וגם לא שעשוע שהכסף חשוב ממנו. ברבים מכְּתביו האהבה והזיווג הם צד קריטי במהלך הגורל שבו סובבים בני האדם במודע או שלא במודע, וכאשר ישנה תחושה של שיבוש הגורל, האהבה חדֵלה להנות ולרפא והופכת בעצמה למחלה.
הסיפור "הרופא וגרושתו" מדגים זאת היטב. לגיבורי הסיפור, המְספר ודינה, יש קשר למחלות מתוקף מקצועם – רופא ואחות רחמנייה. כל מהלך ההתאהבות וההתקשרות ביניהם מתואר בסביבת בית החולים, וכבר מן השורות הראשונות הערכתם של החולים ושל הצוות הרפואי לתפקודה המקצועי של דינה מתערבבת אצל המספר ברגשות הרומנטיים שהוא מפתח כלפיה:
"עברנו את הרחוב כשאנו מסיחים על בית החולים ועל חולים ועל האחות הראשית ועל הרופאים ועל הפרופיסור שהתקין שחולי כליות יצומו יום אחד בשבוע… חלצתי פתאום את זרועותי ואמרתי נניח את החולים ובעלי מומחים ונדבר דברים שמחים, הסכימה היא עמי, אף על פי שניכר היה מפניה שחוששת שמא לא נמצא ענין אחר לשיחתנו".
הווידוי של דינה בפני המספר על פרשיית אהבים שהייתה לה בעבר עם אדם אחר, בונה אצלו יסודות לקנאה מתמדת שאינה נותנת לו מנוח. עד מהרה מתפוגגת שמחת הזיווג ומפנה את עצמה לרגש עוצמתי לא פחות – קנאה. הרופא המקנא מייסר את דינה במעין "התקפים" באים והולכים שביניהם תקופות שגרה או פיוס, והוא מתעד אותם כמין פרוטוקול מחלה או גיליון רפואי. הוא חוזר אל הנושא שוב ושוב ומחטט בפצע. רק התעוררות הרגש האינטנסיבית בכל חיטוט כזה מפייסת אותו:
"ובכל שעה הייתי שופך דמיה ועולבה ומעליבה… נתמלא לבי אהבה וחיבה לעלובת-נפש זו, שמעונה בידי כל כך".
בסופו של דבר דינה עצמה נופלת למשכב:
"מתוך צער שציערתי את אשתי חלתה. ריפאתי אותה בסממנים ומחצתי את לבה בדברים. אמרתי לה כל התחלואים לא באו עליך אלא על ידיו של זה שקיפח את חייך. עכשיו הוא מקלקל עם נשים אחרות ולי הניח אשה חולנית לטפל בה".
במשפט אחרון זה נרמזת שרשרת המקשרת בין האוהבים – המאהב לשעבר כבר אינו מעורב בחייה של דינה, אך בהניחו את דינה פנויה לזיווג עם הרופא, הוא גוזר עליה בלא יודעין מחלה וכליה, ממש כאילו הניח אחריו שריד מידבק הממשיך להיות מופץ ולהפיל חללים. האהבה, כך משתמע, היא נגיף שכל עוד הוא מצוי אצל האדם, יכסוס בנשמתו כסיסות של קנאה וחוסר שלמות.
. מס' מערכת: 997002592160405171
כאשר מגיע מאהבה הקודם של דינה כמטופל לבית החולים, מתעורר הרופא שבמספר, והוא מיתמם:
"מה לעשות. רופא אני וטיפלתי בו… בין שהוצרך בין שלא הוצרך טיפלתי בו. אומר הייתי לאחיות מחלה שלא נחקרה כל צרכה מצאתי בו ואני רוצה לחקרה…"
לכאורה הרופא מבצע את תפקידו, אך בפועל מתוקף "תפקידו" כמאהב הוא מועל בשבועת הרופא – הוא מרפא את האדם הלא נכון ריפוי יתר, ובד בבד הוא מביא את האישה הבריאה לכדי מחלה. בשלב זה בסיפור שליטתו בשני האוהבים לשעבר מוחלטת: את הראשון הוא מפטם במזון (כמין "תחליף רגשי"), והשנייה הולכת ודועכת על פי קצב המריבות שלהם.
יתר על כן, אותה "מחלה שלא נחקרה כל צורכה" שהזכיר בפני האחיות קשורה לא לחוליי הגוף, אלא לקנאה רומנטית, וכאמור, אצל גיבוריו של עגנון יש בה גם מן הקשר לתחושה של עיוות כפוי בשל גורל שלא בא על תיקונו. תחושת חוסר הסימטריה שחש המספר ושאלות גורליות של "מה היה אילו" מזינות כל הזמן את התקפי ה"מחלה" שלו ואינם מניחים לו. כאשר המספר ודינה מתגרשים לבסוף, ניתן לומר שהמחלה חשוכת מרפא.
כאמור, רעיון זה שב ומופיע בסיפורים נוספים של עגנון. בסיפור "בדמי ימיה", למשל, נאמר על האם החולה שזיווגה הורחק ממנה:
"אדוני, מחלה אחרת בלב בתך, שכל מעיינות הרפואה לא ירפאוה".
זהו הדהוד של הפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח, ז). ואכן, כפי שעולה מן הסיפור, מחלתה של האם הייתה קשורה לסיפור אהבה קודם שלא זכה להתממש:
"היא ישבה בחלון ובגדיה היו לבנים. בכל עת היו בגדיה לבנים. פעם נקרא דוד אבי בעירנו וירא את אמי ויחשוב, כי אחות רחמנית היא, כי בגדיה הטעוהו ולא ידע כי היא החולה".
בתה מבקשת לתקן את המעוות באמצעות נישואים למי שלא זכה להינשא לאימה, והיא נופלת למשכב עד אשר מסכימים להשיא אותה לאותו אדם. בשלב מסוים של הסיפור היא נזכרת באגדה המשמשת מודל גם לאם וגם לה:
"ואזכור את אגדת בת הרוזן אשר אהבה איש מדלת העם ואביה אמר היה לא תהיה. ותחלה הנערה עד מוות, ויראו הרופאים כי נחלתה ויאמרו נחלה מכתה, אין כהה לשברה, כי חולת אהבה היא. אז יבוא אביה אל מאהבה והתחנן לו כי ייקח את בתו לאשה".
בסוף הסיפור מובהר, גם למספרת עצמה, כי הניסיון לתקן את הגורל כראות עיניה אינו עולה יפה. הנישואים ל"מיועד" אומנם מומשו, אך אין בהם נחת ואהבה, ועדיין לכל המעורבים מציקה תחושה של עיוות גורל שלא נתקן.
גם המספר ב"רופא וגרושתו" נוכח באוזלת ידו ומתגרש, ובסוף הסיפור הוא הופך למעשה לחולה הקורא "אחות אחות בואי אצלי". הקשר לאהבתו נמשך אף ללא נוכחות האהובה עצמה, ממש כפי שקרה בעל כורחם לדינה ולמאהבה לשעבר. שרשרת ההדבקה של עגנון נמשכת והולכת.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן
