שקרן של מחר

בעיני שלום עליכם, הייתה יותר מנקודת דמיון אחת בין השקרן לבין הסופר

שקרים, סוגי שקרים והאנשים הממציאים אותם היו נושא שהעסיק את שלום עליכם לא מעט. במכתב ששלח אל ביאליק ב-1904 הוא פירט את חשדו כי אחד המוציאים לאור הטוען שהוא מוכן לשלם מקדמה על עבודות תרגום, אינו דובר אמת:

"…יש ויש לי חומר הרבה, מן המוכן ומן שאין מוכן, אלא שאני מוכן ומזומן לתרגם לשפת עבר, ובפרט שהאיש הזה עומד לשלם בכסף מלא ולמפרע – אלה מן הדברים היותר חשובים בימים האלה בזמן הזה! אבל, רשע, למה תדבר עמדי בחידות וברמזים? פתח את פיך ודבר אלי כלאחד האדם, כאשר ידבר איש אל אשת רעהו; מי הוא זה ואיזה הוא? אשר ישלם בכסף מלא ולמפרע? אולי יהיה ה"למפרע הזה" לא יאוחר מיום מחר?! יש לי ידיד אחד ושמו מרדכי ספעקסער, והוא איש ממוצע, היינו: איננו חכם גדול אבל גם לא שוטה קטן. ואוהב האיש הזה לפרנסני במחרתים: מחר אשמיעך חדשות! מחר אשמיעך נצורות! אתה בעצמך אומר עלי שמצייר אני את חיים ההווים ולפיכך אני אוהב את חיים ההווים; אני אוהב את ה"הווה" ולא את ה"מחר". אני שונא את יום המחר עוד מימי ילדותי; היום אני חי בוודאי ומחר אפשר אני מת. זוהי הפילוסופיה שלי בחיים".

איגרת שלום עליכם אל ביאליק. מס' מערכת: 990001780800205171

 

גם ברבים מסיפוריו התעמק שלום עליכם בשקר, בסיבות המצאתו ובאופני השכלול שלו. כך, למשל, הסיפור "הרומן הראשון שלי" מגולל מסכת שקרים ענֵפה שפיתח מורה צעיר כדי לשמור על משרתו. מכיוון שתלמידו הפרטי היה עצל, מפונק וללא חיבה למילה הכתובה, לוקח על עצמו המורה לנסח בעבורו מכתבים עשירים ומלאי להט אל ארוסתו.

הסיפור (כאן בתרגום של אריה אהרוני, מתוך "כתבים – שלום עליכם", ספרית פועלים / ידיעות ספרים) תורגם מיידיש גם בידי גניה בן-שלום מבית שלום עליכם תחת השם "אהבתי הראשונה". בן-שלום התבקשה לתרגם את הסיפור במיוחד לשֵׁם הפקה בימתית – תוכנית יחיד של השחקן גדעון שמר בסיפורי אהבה של שלום עליכם. "אהבתי הראשונה" בביצועו של שמר גם צולם לטלוויזיה.

כתבה על המופע "אהבה" של גדעון שמר, לפי סיפורי שלום עליכם. "מעריב", 18.2.1977. מתוך ארכיון עיתונות יהודית היסטורית, הספרייה הלאומית.

הסיפור מתחיל בכזביו ובהגזמותיו של המעסיק, אבי התלמיד, בכל האמור בעושרו המופלג ובגודל אחוזתו. השקרים מוגזמים בתכלית ומאופיינים בירידה לפרטי פרטים ובתיאורים המגרים את החושים:

"והגן שלי – את זה צריך לראות! זה יער, לא גן! התפוחים שלי, והאגסים שלי, והשזיפים שלי! והענבים? הכול, ברוך השם, יש לי משלי: ליקר מעץ הדובדבנים שלי, ויין מהענבים שלי, וצימוקים משלי, ואפילו הדגים באים לי מהנחל שלי, ועוד איזה דגים! שיבוטים וקרפיונים, וטינקות ואַבְרומות – אברומות כאלה…" הפטרון שלי פורש לרווחה את שתי ידיו, עד שאני נוטה מעט הצידה, כדי לפנות מקום לאברומות שלו…"

בולי שלום עליכם, דאור ישראל, 1959. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 997003297720405171

כמובן, בהגיעו אל בית המשפחה המספר נוכח לדעת כי "הגן היה רגיל לגמרי", וכי גם כל שאר הפרטים בתיאור אינם קשורים למציאות, אך לפני שהוא מציין זאת, הוא מונה את סוגי השקרנים הקיימים:

"מינים שונים של שקרנים יש בעולם. יש שקרנים שאיש לא דוחק בהם, שאיש לא מושך אותם בלשונם, אלא סתם כך – פה להם והם מדברים. בין השקרנים האלה יש שלושה מינים: שקרן של אתמול, שקרן של היום ושקרן של מחר. השקרן של אתמול יספר לכם מעשיות ובדיות שפרחו במוחו; הוא יישבע לכם שהיה וראה במו עיניו – ולכו לחקור ולדרוש, לחפש עדויות ולנסות להכחיש!… השקרן של היום אינו בעצם שקרן, אלא סתם רברבן; הוא יספר לכם שיש לו, שהוא יודע, שהוא יכול – ולכו להתווכח איתו!… השקרן של מחר אינו אלא איש הגון שמבטיח לכם הררי זהב: הוא ילך, הוא ידבר, הוא יעשה למענכם – ועליכם להאמין לו באמונה שלמה. כל שלושת מיני השקרנים הללו יודעים שהם אומרים דבר שקר, אך נדמה להם שהזולת מאמין לזה. אך יש גם מין שקרן כזה, שבשעה שהוא מוציא מפיו דבר שקר, הרי הוא מאמין בעצמו שאמר אמת, והוא משוכנע שגם הזולת מאמין שזו אמת, ואותה שעה הוא נהנה באמת. זה הוא אדם שחי בעולם הדמיון, זה הוא בעל חלומות. אפשר לומר שזה מעין סופר, שממציא בכל יום סיפור חדש, שוכח את סיפורו מאמש, ושוב ושוב מעלה בדמיונו זיכרון רענן ורעיון חדש להפליא.

הנה ממין השקרן האחרון קורץ המנהל שלי."

אם כך, המעסיק הגוזמאי נמנה עם הסוג השלישי – זה הדומה ל"שקרן של מחר", שתואר במכתב שכתב אל ביאליק, החוזר ומבטיח: "מחר אשמיעך חדשות! מחר אשמיעך נצורות!" שקרנים אלו מאמינים לשקריהם ונהנים מהם ואף גורמים לאחרים להאמין בהם כמותם וליהנות מסיפור טוב ולוּ לשעה קלה. "אפשר לומר שזה מעין סופר", כותב שלום עליכם ובכך מקביל בְּפירוש את עולם הבדיות והגוזמאות שבו חיה המשפחה הכפרית לעולמו של הסופר, הבודה עלילות ודמויות.

ואכן, אין ספק בכישרונו היצירתי של אבי המשפחה, שמצליח להעמיד תיאור חי ומעורר חושים של הבית וסביבתו. הרצון הכן להאמין בדברים הוא שמבדיל את השקרן הציני, שהשקר משמש לו כלי להונאה בלבד ("השקרן של אתמול"), מן השקרן של מחר, שהוא אומן אמיתי הגורם גם לזולת להיסחף עמו.

הבית שבו לומדים לשקר כראוי

לכל אורכו של ה"רומן הראשון שלי" השקר הוא דרך חיים למשפחה, והמורה משתלב בה בכישרון ניכר. אם בתחילה שיקר כדי לחפות על תלמידו – בהמשך, למרות סלידתו, הוא מתחיל לשקר לשם השקר:

"'מתי יש לנו זמן ללכת, כשיש לנו כל־כך הרבה עבודה?' התערב תלמידי בשיחה והעמיד פנים תמימות ומיתממות, עד שהתחשק לי לירוק בפניו ולצעוק בקול:
'הצילו, ילדים יהודים, אילו שקרנים אתם! שקרן על גבי שקרן, וכל שקרן גדול מחברו!'…
אלא שלא כך אמרתי; במקום לומר את האמת העדפתי לשקר:
"התגעגעתי הביתה…"

את הבעיה המוסרית שבהתנהגותו פוטר המורה בנימוק פשוט – הידבקות בשקרנות הכללית השוררת בבית:

"בבית הזה, שכל אחד בו הוליך שולל את חברו, שהכול זייפו, שיקרו, שהשקר היה תלוי בו בראש חוצות, מרחף ונשמע באוויר – בבית הזה אפשר היה ללמוד לשקר כראוי".

מרגע שנכנס בסוד השקר ומתחיל "להתאמן" בכתיבת מכתבים יומיומית, המורה לא רק הולך ומשתפר באומנות זו, אלא גם מזהה שקרים של אחרים כבקי ורגיל. כך, למשל, כשתלמידו מבטיח לו שיתגעגע אליו, הוא מציין: "ואני ידעתי היטב שזה שקר גדול. מי שנולד, גדל והתחנך על שקר ושווא, שיקר גם עכשיו".

השלב השלישי של תהליך ההתמחות בשקר הוא היבלעות המורה בתוך כזביו-שלו עד אשר הם מתחילים לשלוט בו, ולא להפך. ככל שחליפת המכתבים מתפתחת, הוא מתאהב בארוסה, נמענת המכתבים. העולם שברא נבנה בכישרון רב כל כך, עד שבסופו של תהליך הוא מאמין שהסיפור שבדה הוא אמת לאמיתה.

שלום עליכם, תמונתו וחתימתו. אוספי ביתמונה. מס' מערכת: 997001497960405171

בסיפורים נוספים של שלום עליכם מככבים שקרנים, גוזמאים או, בפשטות, אנשים המספרים סיפורים חסרי בסיס ונשבעים שהם אמת. ואף על פי כן שוב ושוב מבקש קהל המאזינים להקשיב להם.

"אנחנו הסוכנים־הנוסעים, כשאנחנו נתקלים במין עושה־נפלאות ובעל־גוזמאות מן הסוג הזה, יש לנו בשבילו כינוי משלנו: 'אַנְגרוֹסיסט'; כלומר, אדם שהכול הולך אצלו בגדול, 'אַנְגרוֹ'…* וביידיש פשוטה פירושו יהודי שקרן, מקשקש בקומקום…" (מתוך "איש מבואנוס איירס").

לברוא עולם חדש

ההקבלה שעושה שלום עליכם בין שקרן לסופר ב"רומן הראשון שלי" אינה מקרית. כמו השקרן של מחר, אשר "חי בעולם הדמיון… שממציא בכל יום סיפור חדש", גם הסופר עמל מדי יום על כתיבה שתיצור עולם ותגרום לאחרים ליהנות, להתרגש ולהאמין ולוּ לרגע.

טיוטת איגרת שלום עליכם אל ביאליק, 1904. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990001780800205171

כך, במכתב אחר אל ביאליק (1904) מפרט שלום עליכם עולם חדש שברא בסיפור (המיועד להתפרסם בכתב עת בעריכת ביאליק), גם כאן בלא מעט הגזמות:

"דבר גדול אני עושה למענך. עולם חדש אני בורא לכבודך. כותב אני כעת סיפור גדול… מחיי היהודים בכתריליאווקע (העיירה כתריאליבקה), מאלה 'האנשים הקטנים' – מטעמים כאשר אהבת… יכול אתה להיות שמח, משוררי ביאליק, כי זה שנים רבות לא כתב שלום עליכם שלך דבר כזה, ואפשר לא פלטה קולמוסו דבר כזה מיום שהיה לסופר כביכול".

כך, אף שנראה כי שלום עליכם דחה מכול וכול את "השקרנים של מחר", אין לשכוח כי כסופר היה הוא עצמו "שקרן של מחר" לא קטן, שהיטיב לברוא עולמות באופן ששבה את קהל הקוראים.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

"מחנות קיץ וחורף" – תנאי המחייה הקשים של המעפילים בקפריסין

אוסף תצלומים מארכיון הקיבוץ הדתי מספק הצצה לחיי המחסור והצפיפות של המעפילים בקפריסין, שהולידו לבסוף חיים חדשים

בתום מלחמת העולם השנייה התגברה תנועת ההעפלה. עשרות אלפי פליטים יהודים ששרדו את השואה ומאות יהודים מצפון אפריקה ביקשו להגיע לחוף מבטחים ולשקם את הריסות חייהם. בעזרת נציגי ה"הגנה" הם עלו על ספינות ועשו דרכם לארץ ישראל.

שלטון המנדט היה נחוש למנוע את הגעתם. בהיעדר מקום במחנה המעצר שבעתלית, הועברו מעפילים שנתפסו למן אוגוסט 1946 למחנות שהקימה ממשלת בריטניה באי קפריסין, ושהו שם חודשים ארוכים בתנאים קשים.

קפריסין
קפריסין

52,000 מעפילים, רובם משארית הפליטה, נכלאו במחנות הגירוש בקפריסין בתקופה שבין אוגוסט 1946 לינואר 1949. עדיין לא הספיקו להתאושש מחוויות המלחמה והעקירה, ושוב הושמו במכלאות, בין גדרות תיל גבוהות ומאיימות.

 

 

קפריסין
קפריסין

המעפילים שוכנו בחמישה "מחנות קיץ", בחוף המזרחי של קפריסין, ובשבעה מחנות חורף", בקרבת לרנקה. מחנה 55 היה ראשון "מחנות הקיץ" והמגורים בו – כמו בשאר מחנות הקיץ – היו באוהלים מאובקים, חסרי אמצעי חימום או קירור. המגורים – באוהלים ובצריפים – היו צפופים ביותר ונעדרי פרטיות. הריהוט היחיד בהם היה מיטות אשר שימשו גם כיסא, שולחן ומחסן. לא הייתה תאורה במגורים; מי שיכול להרשות לעצמו קנה בקנטינה מנורת נפט. האחרים נאלצו לאלתר פתילות מקופסת שימורים.

סביבת המחנות לאחר הגשם

מחנה 66 היה אחד מבין שבעת "מחנות החורף" שהמגורים בהם היו בפחונים – צריפים מפח מגולוון – מן הסוג המקובל בצבא הבריטי. בקיץ – להטו הצריפים ובחורף – היו קפואים.

קפריסין

הצריפים ב"מחנה החורף". ברקע: אוהלים שנוספו למחנה, כשהמקום בצריף לא הספיק להכיל את המעפילים החדשים שהובאו.
הצריפים ב"מחנה החורף". ברקע: אוהלים שנוספו למחנה, כשהמקום בצריף לא הספיק להכיל את המעפילים החדשים שהובאו.

מעמדם המשפטי של המעפילים היה של שבויי מלחמה, אך ניתנה להם אוטונומיה מוחלטת בניהולם העצמי. הצבא הבריטי לא היה ערוך לטפל באוכלוסייה מגוונת כל כך ובסוגיות כגון בעיית המגורים המשותפים של משפחות, נשים בהיריון וטיפול בילדים ובתינוקות. המעפילים הגיעו למחנות כמעט בחוסר כול. הנשים והילדים סבלו במיוחד ממחסור חמור בלבוש. בד האוהלים היה דרך יצירתית לתפירת בגדים, אך מי שסבלו מכך היו המעפילים שבאו לאחר מכן ומצאו אוהלים הרוסים. הצבא הבריטי סירב להשלים את החסר, כעונש קולקטיבי על השחתת רכושו.

"מים" הייתה המילה הנפוצה ביותר במחנות, והמצרך הבסיסי החסר ביותר. מים הוזרמו למחנות רק שעות אחדות ביממה ולמחסור בהם הייתה השפעה ישירה על תנאי התברואה הקשים.

פחיות וחביות של מים ונפט. התורים למים היו מוקד להתרגזויות ולתסכולים.
פחיות וחביות של מים ונפט. התורים למים היו מוקד להתרגזויות ולתסכולים.

הג'וינט היה המוסד היהודי היחיד שהבריטים התירו את פעילותו במחנות. בסיועו, הגיעו למחנות שליחים ארץ-ישראליים, רובם מקרב התנועות הקיבוציות, כדי לנהל את הפעילות החינוכית. הם לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. המתנדבים הארץ-ישראלים הקימו "כפר נוער" שבו רוכזו כ-2,000 ילדים ובני נוער שעמדו להיקלט במסגרות החינוכיות של "עליית הנוער" בהתיישבות העובדת. במקום הוקם בית ספר שהתבסס בעיקר על כוחות ההוראה הדלים שבקרב המעפילים.

חגיגת שבועות במגרש המרכזי - תהלוכת הילדים עם הביכורים, "הכוהנים", הריקודים והשמחה.
חגיגת שבועות במגרש המרכזי – תהלוכת הילדים עם הביכורים, "הכוהנים", הריקודים והשמחה.

כ-8,000 ילדים ובני נוער – מגיל 6 ועד גיל 17 – שהו במחנות בקפריסין. אוכלוסיית הילדים הייתה מגוונת בהרכבה. היו בהם יתומי שואה, עקורים, יוצאי חוות הכשרה וחניכי תנועות נוער, במצב בריאותי, נפשי וחינוכי שונה.

ציבור המעפילים היה צעיר יחסית, ורובו מאורגן בתנועות נוער או במפלגות ציוניות. הנהגות המעפילים ושליחי התנועות יזמו ופיתחו שפע פעילויות חברתיות, תרבותיות וחינוכיות. במפקדים השונים שנערכו במחנות התפלגו המעפילים לשמונה תנועות ומפלגות אשר ייצגו כמעט את כל גוני הקשת הפוליטית ביישוב היהודי בארץ. התנועות החלוציות היוו רוב מוחלט בציבור המעפילים. הן ארגנו את משטר החיים במחנות בהתאם לקווי היסוד של תנועתם ועל פי סדר היום של הקיבוצים בארץ. המוטיבציה הציונית סייעה לחברי התנועות לעמוד בקשיים הרבים שזימנו תנאי החיים הקשים במחנות.

פעילות במחנה
פעילות במחנה

 

פעילות במחנה
ועד מחנה 55

ההשתייכות התנועתית העניקה למעפילים זהות מיוחדת וגאווה קולקטיבית.

מִפקד הפתיחה של מחנה "בני עקיבא", מסירת המפקד והתהלוכה
מִפקד הפתיחה של מחנה "בני עקיבא", מסירת המפקד והתהלוכה

הארגון התנועתי מילא תפקידים חשובים והקל על ניהול חיים ציבוריים אוטונומיים. לכל אורך תקופת הגירוש בקפריסין שהו עם המעפילים במחנות אנשי הפלמ"ח וה"הגנה" – מפקדי הספינות והמלווים. הם ארגנו בסתר שיעורי נשק ואימוני הגנה עצמית והחלו להכשיר חלק מהמעפילים לשמש בבוא העת לוחמים. המסגרת הצבאית החשאית שהקימו נודעה בכינויה "שורות המגינים".

שגרת אימונים
שגרת אימונים

כ-7,000 מתושבי המחנות הספיקו לקחת חלק במלחמת העצמאות לאחר שחרורם. נציג "שורות המגינים" היה אחראי לביטחון הפנימי של המחנות, לסדר ולמשמעת. צה"ל קלט את הרוב הגדול של מעפילי קפריסין, ורבים מהם הגיעו לעמדות פיקוד בכירות.

"המשטרה הפנימית" של המחנה

איגרות שנה טובה ממחנה המעצר בקפריסין; התצלומים שבאיגרות מדברים בעד עצמם
איגרות שנה טובה ממחנה המעצר בקפריסין; התצלומים שבאיגרות מדברים בעד עצמם

בח"ד נוסדה בגרמניה ב־1928 ומרכזה היה בהכשרת 'רודגס' (Rodges) (לימים – קבוצת יבנה). חבריה הקימו מרכזי הכשרה במדינות שונות באירופה וייסדו בארץ את תנועת הקיבוץ הדתי. "תפקידי הבח"ד לארגן ולקדם את ההכשרה המקצועית והרוחנית של חבריו בהתחשב בנטיותיהם האישיות ובצרכיה של ארץ ישראל."

הצבא הבריטי סיפק למעפילים מזון, לרוב בצורת שימורים. המעפילים, יוצאי מזרח אירופה ברובם, לא היו רגילים לרכיבי המזון ובמשך רוב התקופה היו על סף רעב. אמצעי הבישול הפרימיטייבים ואיכותו הירודה של המזון החריפו את המצוקה, אך הליכוד הפנימי והאמונה בצדקת הדרך העניקו את הכוח להמשיך.

בחדר האוכל של הבח"ד

פעילות במחנה בשבתות ובחגים התפתח מעין הווי של עיירה יהודית.

אחת הדמויות הבולטות בקבוצת הבנות של בח"ד בקפריסין הייתה זו של המורה והמדריכה רוחמה פרייליך. רוחמה נולדה ב־1921 בפולין וגדלה בקו'זניץ. במלחמת העולם השנייה הייתה פעילה בגטו, ב"חוג לעזרת חולים עניים" וכן לימדה וניהלה בית ספר לילדים יהודים.

רוחמה פרייליך על רקע מגדלי השמירה

עם חיסול הגטו הועברה רוחמה למחנות עבודה וריכוז. היא שרדה את מחנה המוות אושוויץ ושוחררה על ידי הצבא האדום השוודי. לאחר המלחמה נתקבלה רוחמה כמורה בבית ספר לפליטות שואה יהודיות מפולין, ובהמשך הצטרפה לבח"ד. בדצמבר 1946 עלתה רוחמה עם תלמידותיה על האנייה "אולואה" ("חיים ארלוזורוב"). האנייה נתפסה בידי הבריטים, וכל מעפיליה הועברו למחנות המעצר בקפריסין.

"הבית של רוחמה". ברקע: כביסה תלויה על חבל. במחנות לא היו תנאי כביסה ולא מים חמים, והסבון שהוקצב היה בכמות פחותה מהמינימום הדרוש
"הבית של רוחמה". ברקע: כביסה תלויה על חבל. במחנות לא היו תנאי כביסה ולא מים חמים, והסבון שהוקצב היה בכמות פחותה מהמינימום הדרוש

למעלה משנה שהתה רוחמה בקפריסין. היא המשיכה להדריך והייתה חברת מזכירות המחנה. במרס 1947 הגיעה לארץ, ונקלטה בקבוצת יבנה, שם הקימה את ביתה. רוחמה המשיכה לעסוק בחינוך ושילבה בו את אהבתה לאמנות ולקרמיקה. סדנאות אמנות ומלאכת יד רווחו מאוד במחנות קפריסין. מלבד התעסוקה שסיפקו, אפשרה פעילות היצירה למעפילים לעבד את החוויות הקשות שהתנסו בהן ולבטא את רגשותיהם. במפעלים הזעירים ובבתי המלאכה שהקימו המעפילים בקפריסין, הם ייצרו נעליים, בגדים, כלי עבודה, פתיליות וכריכות ספרים.

"הבנות של רוחמה" עוסקות במלאכת יד
"הבנות של רוחמה" עוסקות במלאכת יד

רוחמה נפטרה בשנת 1991, והיא בת 70.

"מחנות המעפילים בקפריסין מציגים את אחד השיאים בתולדות שליחותה של תנועת העבודה החלוצית בתפוצות ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל." (דוד שערי, "מאפייני חברת המעפילים במחנות הגירוש בקפריסין", משואה, כה, אפריל 1997, עמ' 61)

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 שהו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים, ובתחילת יולי 1948 החלה עלייתם לארץ. אחרוני העצורים שוחררו והועלו לישראל בסוף ינואר 1949.

דפיקות הגשם ודפיקות הלב

שני גיבורים עיוורים מנסים לפענח את המציאות העוינת שמסביבם. על הסיפורים "העיוורת" מאת יעקב שטיינברג ו"נקמה של תיבת זמרה" מאת גרשון שופמן

חנה, גיבורת הסיפור "העיוורת" מאת יעקב שטיינברג, לכודה בעולם שאינו מתחשב בה, ויכולותיה לפעול בתוכו מוגבלות – גם פיזית, בשל עיוורונה, וגם חברתית, בשל מעמדה הנמוך כאישה שיש לשדכה לבעל. מסקנותיה של העיוורת לגבי העולם נשענות על רשמי החושים שיש בידה, שאותם היא מפעילה ללא הרף. בתוך כל אלה יעקב שטיינברג מקדיש מקום מיוחד לחוש השמיעה ולקולות שחנה מזהה.

הצלילים והקולות הללו נחלקים לכמה סוגים. ראשית, קולות הטבע: גשם יורד, סערת רוח, גשם, צווחת עורב… פה ושם ניתן לאתר אונומטופיאות הממחישות צליל – "נטפי מים הנופלים", "שאון העצים הסואנים" – ריבוי אותיות שורקות להמחשת שריקת הרוח והמולת הצמרות.

סוג נוסף הוא צלילי חפצים: נקישה בחלון, מטֶּה דופק על הקרקע, סגירה ופתיחה של דלת, רשרוש כתונת ועוד, וסוג שלישי הוא פעולות אנושיות: לב דופק, צחוק של ילד, נשימה של תינוקת, צעדי אנשים מחוץ לבית ועוד. לכל אלה מתווספים כמובן קולותיה של חנה עצמה: שירה לילדים, צעקה, בכי ו"שריקה איומה" בסוף הסיפור הטרגי.

בית חינוך עיוורים בירושלים, 1904. מתוך אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית.
מס' מערכת: 990036774510205171

הקולות שחנה מאזינה להם הם כלי בידה לפענוח המציאות. היא אינה מסתפקת בתחושות הראשוניות; שכלה החריף מחייב אותה לגזור מהן מסקנות, וכיוון שכך גם שטיינברג אינו מסתפק בתיאור ממחיש של הצלילים, אלא מציג לנו תהליך שלם של "ניתוח הממצאים" (הצלילים) וגזירת המסקנות מהם:

הנה דופק מטהו על פני אדמת החצר הקשה, דפיקה אחרי דפיקה… יודעת היא העוורת כי רק אדם בא בשנים דופק כך במתינות במטהו העבה. מי הוא זה איפוא בעלה ומה מלאכתו? עכשיו כבר ברור לה עד מאוד, כי שקר הגידו לה לפני חתונתה: לא מסחר הטבק הוא מעשהו.

גם מן הדממה גוזרת חנה מסקנות לאחר שאספה כמה רשמי שמיעה. המסקנות שלה כאן נסמכות על ידע מן העבר שגם הוא רושם חושי:

רגע אחרי רגע עובר וחנה אינה זעה ממקומה ומקשיבה לדממה; נדמה לה, כי בחוץ נשתנה דבר-מה, כי הכל נעשה שם יותר שוקט ורוח שלוה מרחף שם בחוץ, כמו בבית אמה בערב שבת, בשעה שמפזרים חול על הרצפה. וככל אשר תוסיף העוורת לעמוד, כן הולך ומצטייר במוחה דבר התמורה אשר נתהווה בחוץ: השלג הראשון נופל שם בלי קול. מה שהילד דפק בחלון – גם זה סימן לה, כי שלג נופל עכשיו.

דף מתוך הספרון "פרשת בית חנוך עורים", ירושלים 1910. מס' מערכת: 990019445120205171

חנה היא למעשה בלשית המתחקה אחר תעלומת חייה, באין לה ידיד אמת, ובשל ההבנה שלסובבים אותה אין יכולת או רצון להסביר לה את מצבה. אטימת האוזניים – ולא רק העיניים – אינה אפשרות מבחינתה, והיא בוחרת שוב ושוב להישאר "פקוחת עיניים" למרות עיניה הסומות.

הרעיון שלפיו עיוורים מפתחים ביתר שאת את חושיהם האחרים אינו חדש, והוא מצא לו ביטוי גם במשחקי ילדים מסוג "פרה עיוורת". במשחק הזה ילד אחד עוצם את עיניו ומנסה לזהות ילדים אחרים בעזרת מישוש בלבד. בקובץ שירי המשחק "גן ילדים" שערך יצחק קצנלסון ב-1918 בוורשה, מופיעה גרסה של המשחק, הקרויה "עיוור אין עיניים". לביצוע המושר ניתן להאזין באתר הספרייה הלאומית (המלים והלחן עממיים). בשיר הזה מוצבים הילדים המְּשחקים אל מול האתגר המוכר היטב לעיוורים: זיהוי קולות ושיוכם לבעלי הקול.

תווי השיר "עיוור אין עיניים". מתוך "גן ילדים, קבץ שלם של שירים פרבליים ושירי עם למשחק ושעשועים", שאיגד יצחק קצנלסון (הוצאת "האור", ורשה 1918). מס' מערכת: 990020643380205171

העיניים סְגור!
במטפחת קְשור!
עיוור אתה,
עיוור אתה!

ציפור מצפצפת שם
מצפצפת בקול רם
אמור נא, עיוור, לי:
מי מצפצף, מי?
ציף, ציף!
ציף, ציף!

העמדת פני עיוור מאפשרת להתרכז ברשמי שאר החושים ולהיות מודעים לאופן שבו הראייה משפיעה עלינו ולפער שנוצר כאשר לא רואים. כך המְשחקים יכולים להעמיד פני "בלשים" בנוסח של חנה מהסיפור.

"גן ילדים, קבץ שלם של שירים פרבליים ושירי עם למשחק ושעשועים", שאיגד יצחק קצנלסון. הוצאת "האור", ורשה 1918. מס' מערכת: 990020643380205171

אלא שלא תמיד מצטיינת דמות העיוור במודעוּת ובערנות. בסיפור של גרשון שופמן "נקמה של תיבת זמרה" הפרופסור העיוור משה ריין שקוע בנגינתו ואינו מודע לכך שאשתו הרואה בוגדת בו עם תלמידו. להבדיל מחנה, שמסוגלת אף לנהל משק בית על סמך רשמי חושיה, הרשמים שקולט משה ריין כוזבים על פי רוב – הוא שוגה כמעט בכל קביעותיו החושיות, למשל לגבי מועד הדלקת המנורה או לגבי מיקום שקיעת השמש. אומנם הוא מתואר כ"אציל" וכבעל "שכל בהיר", אך התנהגותו בחברה נראית חריגה מעט, והוא מדבר בקול רם מדי. כל אלה מתאספים לרושם של ניתוק וקהות המאפשרים את הבגידה של אשתו.

להבדיל מחנה העיוורת, שאוספת לה "קטלוגים" של צלילים, משה ריין שקוע רק בתחום העבודה המוזיקלית – הלחנה, נגינה וכיוון פסנתרים. בתחום זה הוא מסוגל לתפקד כבקיא ומנוסה, וזה גם ההקשר שבו הוא "בולש" כמו חנה – מאזין, מסיק מסקנות ומגיע לפעולה רלוונטית. כך, בשם התמסרותו למוזיקה הוא מחליט להרחיק מתחום מגוריו את מנגן תיבת הזמרה העיוור (כמוהו) – החלטה היכולה להעיד על התנשאות ועל אוטם לב. בעולמו יש צלילים אחרים, אך הוא אינו חש בנוח עמם: את דפיקות השכנות על הדלת הוא מעדיף להסות, ובשיחת רעים מדוברת הוא מנסה להצטיין, ואינו מצליח.

"פרה עיוורת" – תצלומי במה מתוך מופע של להקת בת שבע, 1967-1970. מתוך ארכיון משה אפרתי. מס' מערכת: 990049352500205171

למרות ניתוקו היחסי והיסחפותו אל עולם שכולו צלילים, משה ריין מנסה להתחבר למציאות. "שני עוורים אינם זוג", הוא פוסק בראשית הסיפור, ולכן בחר להינשא לאישה רואה. דרכה קיווה לראות את העולם כפי שזכר אותו מילדותו.

טיילו שניהם שלוּבי־זרוֹע, והיא סחה לו בחיתוּך־דיבוּרה המלבב כל מה שעיניה ראו: הרי גן, הרי פרחים, הרי ענן, הרי שלג… והוּא, בעד המשקפיים השחורים, שכיסו על חרבות־עיניו, ראה לא את עולמה שלה, העולם האפור, הרגיל, אלא את עולמו שלו, כפי שזה נתרשם בילדוּתו הראשונה, אותו העולם הרענן ובהיר־הגוָנים. בקיץ ראה את הירק העשיר והדשן, את האש והזהב בשדמות תחת הרקיע הוָרוֹד, ובחורף – את הכפוֹר הצח והענוֹג, שאותו רואים אך הילדים.

אבל ממש כפי שלא הצליח משה ריין להסביר צבעים לחברו הסומא מלידה, כך הנישואין לרגינה הרואה אינם מסייעים בעדו. במקום לתפקד כבעל וכאב הוא מתמקד כולו בעבודתו המוזיקלית. כך, בשונה מחנה העיוורת, הצלילים והקולות הנשמעים בסביבתו של הפרופסור, וצחוקו ה"תינוקי" שלו בכללם, מְמַצבים אותו כמומחה מוזיקלי, אך אינם מסייעים לו לנהל חיי נישואין מוצלחים.

כל הקשור בפרופסור מלא בצלילים וכושל בראיית מה שמולו ממש, וכל הקשור באשתו (כולל "יפה העיניים" המנהל איתה רומן) ניחן בראייה מצוינת, אך חסר הבנה בעולם הצלילים וההשראה המוזיקלית.

מסלק הוא את משקפיו, וחרבות־עיניו מלבינות ומביטות הצדה בשעה שהוא מקיש על המנענעים. צירופי־הקולות הענוגים מזעזעים את פצעי־האהבה, שנשארו מאותן הבלונדיניות הפּזיזות והמתעתעות. אך הנה עוברת את החדר באלכסון רגינה, הברוּניטה היפה עם עיניה העמוקות והעגמומיות מתחת לגבּותיהן המתפּשטוֹת גם על שורש־החוטם – ומרפאת אותם קצת…

"צירופי-הקולות הענוגים מזעזעים את פצעי-האהבה" – ביטוי זה מיועד לתאר את התחושות העוברות על קהל מאזיניו של המנגן, אך בו-בזמן נוצרת כאן אירוניה, מכיוון שהפרופסור עצמו מתקשה להאזין לכל מה שאינו מוזיקה ענוגה, ולו כדי לא לחוש בצרימה ולא "לזעזע את פצעי- האהבה" שלו-עצמו.

שיקום עיוורים – עיוור מחבק את כלבו. מתוך ארכיון בנו רותנברג. מס' מערכת: 997008137422005171

אם כך, עיוורונו של משה ריין הוא בעיקרו משל לבחירתו שלא להבחין בנעשה סביבו; הוא מעדיף להתעמק בצלילי מוזיקה המופשטים ובזיכרונות ילדותו ומבכר אותם על העיסוק ברגשות ובאנשים הקרובים אליו. והלוא ידוע כי עיוורים לא נדונו בהכרח להדיר עצמם מפני העמידה על פרטי העולם החיצון, כפי שסיפורה של חנה ממחיש היטב.

שני הסיפורים מציגים שתי גישות שונות בתכלית של התייחסות הגיבור למום שלו: אל חנה העיוורת הכול מתייחסים כאל אישה חסרת הבנה וחסרת זכויות, סוגרים אותה במקום מדכא וחסר מוצא, ולמרות זאת היא מתעקשת לבצע במיומנות גדולה את מלאכת הבילוש והפענוח; למרות הטרגיוּת שבמצבה היא גיבורה הנאבקת בנסיבות חייה. פרופסור ריין, לעומתה, נהנה מהכרה בכישרונו האומנותי, זוכה להינשא מאהבה וצובר לו קהל ידידים ומכרים, ולמרות זאת נשאר בעמדה פסיבית ומנותקת ההופכת אותו לדמות נלעגת לא בשל ליקויו חלילה, אלא בשל סירובו (המודע או הלא מודע) לנצל את יכולותיו במלואן ולתבוע חיים שיש בהם שלמות וכבוד עצמי.

מכאן ניתן להבין כי ההבדל בין ליקוי ראייה לבין עיוורון בפועל הוא רב-משמעות ותלוי במידת יכולתו של האדם להתמודד עם מה שחושיו משדרים לו. בדילמה הזו יש שתי דרכי קיצון: הכרה מלאה בפרטי המציאות ותגובה ממשית עליהם (כפי שחנה בוחרת לעשות) או התעלמות מהם והדחקתם לטובת התמקדות בעולם הצלילים (כפי שעושה משה ריין).

כמובן, גם המחיר המשולם על כל אחת מהבחירות רב-משמעות: בבחירה של חנה המחיר הוא ניכור ובדידות מול הסובבים אותה, המתעקשים להעמיד בפניה מצג שווא, וחוויה מלאה של האירועים הטרגיים תוך סבל ניכר. בבחירה של הפרופסור המחיר הוא שימתו ללעג בעיני סובביו, ניתוק שאינו מאפשר לו להתקדם מקצועית וחברתית, וכמובן אִפשוּר של המשך הפגיעה ביחסיו עם אשתו שהחלו כיחסי אהבה. בין כך ובין כך, אומרים שני הסיפורים, הבחנה חדה אינה תכונה פיזית, אלא יכולת אנושית שניתנת לנו. הבחירה אם לממשה במלואה תלויה רק בנו.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

ילדים כותבים לרב-אלוף יצחק רבין

"בראשית מכתבי אשאל לשלומך, מה המצב אצליך? והאם אתה מתרגש?"

החרדה הייתה איומה והניצחון היה אדיר. בששת ימי המלחמה מדינת ישראל יותר משילשה את שטחה. בארכיון העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי, שמור תיק ארכיוני מעניין החושף את יחסם של ילדי ישראל לניצחון במלחמת ששת הימים. הנסיבות שבהן הגיעו המכתבים שכתבו ילדי ישראל לרמטכ"ל יצחק רבין אל ארכיונה של בונדי אינן ידועות לנו. מרבית המכתבים נכתבו בחודש יוני, החודש שבו התקיימה מלחמת ששת הימים.

ללא יוצא מן הכלל משקפים המכתבים את אסירות התודה של ילדי ישראל לרמטכ"ל רבין ולחיילי צה"ל שבפיקודו, הנזכרים כאמיצים וכגיבורים לכל אורך ההתכתבות. למכתבים של תלמידי הכיתות הנמוכות מצורף לרוב גם ציור או שניים, מראות מדומיינים של הניצחון הישראלי על האויב. לרבים מהמכתבים שמורה בארכיון תשובת מזכיר הפיקוד העליון רב-סרן מרדכי שריג או ראש לשכת הרמטכ"ל סגן אלוף רפאל אפרת. רמז לחשיבות שייחס צה"ל למכתבי הילדים.

 

חלק מהמכתבים חוברו בבתי הספר בהנחיית המורה; זאת אנו למדים מהעובדה שכמה כיתות שלחו לרמטכ"ל צרור מכתבים. תלמידות ותלמידי כיתה ו' 2 של בית הספר "מעפילים" בלוד, למשל, הביעו במכתביהם המרגשים את החשש של כל אזרחי ישראל ערב המלחמה. כך כתבה התלמידה רחל שבקה בת ה-12, "אני הייתי בטוחה כי נפסיד כי היינו מעטים מול רבים במלחמה זו".

אם לשפוט מהתאריכים של שאר מכתבי חבריה, כתבה רבקה את המכתב כשהמלחמה עצמה טרם הוכרעה סופית, בתאריך ה-9 ביוני, יום לפני סוף המלחמה. עוד בטרם הסתיימה המלחמה כבר ניתן להבחין באופוריית הניצחון ובייחוד בתחושה שהשטחים החדשים שכבש צה"ל הם שטחי מולדת. "הרוחנו והגדלנו את ארצנו", כתבה רבקה בת ה-12. מסר שניתן לשמוע ממכתבים רבים אחרים.

 

ההתלהבות מכיבושי צה"ל לא פסחה אפילו על התלמידים הצעירים ביותר, ובמכתבה של יפה ישראל מכיתה ב'3 בביה"ס יד יצחק (שם העיר לא צוין) היא מביעה תקווה ש"לא נחזיר את המקומות שכבשנו" ולאחריה רשימה מפורטת של כמה מהם: "הרמה הסורית, הגדה המערבית, העיר העתיקה, חברון, שכם ובית לחם". עוד הוסיפה יפה דאגה בשלום הפצועים במלחמה.

 

פני גולדשטיין מלוד הפליגה בדמיונה וייחלה לרמטכ"ל "שנתראה בקהיר, ובדמשק, בעזה ובפורט סעיד… בניצחון מלא". בתחתית המכתב ציירה טנק ומסביבו פרחים.

 

עם ההתארגנות בכיתות, אפשר לזהות גם לא מעט יוזמות עצמאיות של ילדים שהחליטו לשלוח בעצמם מכתב תודה לרמטכ"ל ודרכו לכל צה"ל. שמואל צבע מגבעת אולגה כתב לרמטכ"ל מכתב מפורט המביע בקיאות מרשימה במהלכי המלחמה. המכתב מסתיים בתקווה לשלום, ולא למלחמה נוספת.

 

עם המכתב צירף שמואל את מילות השיר "ירושלים של זהב" לנעמי שמר, ונוסף על כך, ציור מרשים של ישראל כאייל המטפס על רוסיה וארצות ערב.

 

והיו ילדים, כמו אמיר בן ה-6, שהחליטו לתרום את חסכונותיהם הצנועים, חסכונות של ילד, לחיילי צה"ל:

רמטכ"ל יקר!

אני אמיר רבהון, בן 6, שמח להעביר לך את כל הכסף שאספתי בקופתי למאמץ הבטחוני של מדינתנו.

בקופתי אספתי 16.78 ל"י (לירות ישראליות), אני מבקש ממך לקבל סכום זה כתרומה למען חילינו היקרים.

הרבה נשיקות

אמיר רבהון

 

בתגובה לא אופיינית לטון התמציתי שהתרגלנו אליו בתשובות חזרה מלשכת הרמטכ"ל, כתב סגן אלוף רפאל אפרת לאמיר:

אמיר היקר,

ראש המטה הכללי קבל את מכתבך ושמח מאוד.

מעשיך יכול לשמש מופת לכל ילדי ישראל ואשרי המדינה שזכתה לילדים כה מסורים ולהורים אשר מחנכים ילדיהם בדרך זו.

קבל נא, אמיר חביבי, את תודת הרמטכ"ל ושי צנוע למזכרת.

 

 

בתיק הארכיוני שנמצא בארכיון רות בונדי שמורים כ-50 מכתבים, אך ברור שלא מדובר בכל המכתבים שנשלחו לרמטכ"ל.

 

מזהים את כותבי המכתבים? אולי מדובר בכם בכלל? נשמח לשמוע מכם. אנא צרו איתנו קשר במייל: chen.malul@nli.org.il

 

לסיום, הצצה למכתבים נוספים ששלחו ילדי ישראל ליצחק רבין: