הסופר דן בניה סרי מצא את עצמו, בניגוד למנהגו, בוחר גלוית שנה טובה מקושטת בזהבים, מנסח ברכה לבבית ושולח את הגלויה הנראית כאן אל חיים באר. מה שעורר את הנוסטלגיה של בניה סרי ל"שנות טובות" הנשלחות בדואר, היה ספרו של חיים באר, "חבלים". בניה סרי קרא את הספר עם צאתו ב-1998, התרגש וישב לכתוב שבחים אל חברו הסופר.
"ספרך הוא ירושלים כולה… כל כך נשמתי את ירושלים שלך, את סמטאותיה, ריחה, עד שברגע של היפעמות, אפשר כשיכור מבושם, עשיתי, את שאיני זוכר כבר למעלה מחמישים שנה, וקניתי גלוית שנה טובה, מוזהבת, קיטשית עד להחריד, בה אני שולח לבתיה ולך את ברכות לבנה וברכותיי לשנה הבאה.
[…] בילדותנו כתבנו, 'שתהיה שנה זו שנת התגשמות כל חלומותיכם'. היום זה מצלצל כל כך דוחה, נחות ומעליב, אך ראה זה הלא, בזכות 'חבלים', זה לפתע גם כל כך אנושי, כמעט גבישי".
במכתב הנלווה אל הגלויה מסביר בניה סרי ביתר פירוט את ההתרגשות שאחזה בו:
"חיים יקירי, לא אֲכַזֵּב. נתקנאתי בך. לא בכתיבתך… אלא באותה פסיעה, כמעט סמבטיון נפשי, שעברת בין המסכה לקריעתה. כולנו מתבוססים בשלולית הפצעים של חיינו, קודם שאוחזים אנו בעט. אתה העזת מאתנו ובאת אל 'חבלים' באיזמל, שפצע, מעבר לכל ההישגים הנפלאים של הספר, אותך. כאותם 'צפלינים' שביתרה אמך ז"ל ממעיו של הדג (כמה נפלא)".
ה"צפלינים" הם שלפוחיות הדג המתוארות בספר, הנושאות זיכרון משמעותי וראשוני. דרך הדמיון שלהן לחפץ ענק (ספינת אוויר) מקשר באר את שניהם לאירועים אישיים והיסטוריים החוצים את חייו של הפרט.
לכתוב על אמא הוא בהכרח לכתוב על העבר, ומן המרחק הבלתי־נתפש שאני מבקש לטמון מלכודת של מלים לזיכרון המתעתע, מושטות אלי ראשונות ידיה המגואלות בדם, האוחזות באחד הקרפיוֹנים לארוחת החג. שולפת היתה מן הקרביים המבוקעים שלו את שלפוחית־האוויר… הגברת רוחמה וֶבּר, שנכנסה אז לביתנו לשאול כוס קמח־מצה, אמרה כי לה משום מה מזכירה שלפוחית הדג בתבניתה המאורכת והחלקה את הוד רוממותו הגרף צֶפֵֶּלין, שחצה לכהרף־עין את שמי נעוריה.
(מתוך "חבלים", חיים באר, עם עובד, 1998).
בפסקה אחת השכיל באר לתמצת את הרעיון של זיכרונות מוקדמים הבונים את האדם ולקשר אותו לפרטי יומיום מוחשיים: האֵם המנהלת את הבית, ההכנות לחגי ישראל, הקשר ההדוק עם השכנים בירושלים והמראות שילד נחשף אליהם גם שלא בטובתו. גם עשרות שנים לאחר המקרים המתוארים בספר מתנוססים הזיכרונות בשמי חייו של האדם כמו צפלין המרחף מעל הכול או, לחלופין, שוכנים בתוכו כמו איבר חיוני.
במכתבו התייחס בניה סרי גם לשבירה של דמויות ההורים והסבים בספר ולהצגתן כבני אדם מלאי פגמים ובתוך כך למידע משפחתי שהילד באר נחשף אליו בגיל צעיר מאוד.
"כשבמספר ראיונות סיפרת על פרצי הבכי של איש, שכיום הוא סבא, ובמהלך הכתיבה היה ילד נפחד, עגום פנים, הצופה במולידיו – אלוהיו הקטנים – בעיני משה שנשברו בידו הלוחות בראשונה, בכיתי עמך, חיים", כתב בניה סרי.
ואכן, ספרו של חיים באר מלא ב"לוחות נשברים" שכאלה, רגעים שבהם עולם המבוגרים נחשף או מכזיב וקסמו מתפוגג. זוג ההורים והסבתא הם כל עולמו של המספר ב"חבלים", אך לאורך עמודי הסיפור, תוך שנפרשׂת תקופת הילדות, הוא מגלה – ולעיתים שומע על כורחו – עוד ועוד פרטים המורידים אותם במעלה. הילד חיים מגלה שכבות של טינות ישנות, מריבות משפחתיות שלא באו לכלל פיוס, וטראומות עבר שנתפתחו לכדי תסביכים. עוד הוא נוכח בחוסר אונם של המבוגרים להתמודד עם חלק מבעיותיהם ובחוסר יכולתו כילד להתערב או להשפיע. הגילויים הללו הם חלק מכל התבגרות שהיא, ו"חבלים" אינו מנסה לייפות את הכאב הכרוך בהם.
אמא השתתקה, בוחנת אם אוכל לעמוד בעוד נגיחה אחת שתיגח באיל־הברזל שלה באנדרטה המתפוררת של סבתא, ואחר־כך אמרה כי סבתא מתייחסת אלי, בעצם, כמו אל חתן. "היא מנסה להרשים אותך, אולי אפילו לפתות אותך, והאמצעי היחיד שנותר לה בזקנתה הם הסיפורים…" [אמא אמרה כי] אני חייב להכניס לי טוב־טוב לראש, כי ההורים שלנו הם לא רק אבא ואמא, אלא הם גם בני־אדם — בנים ואחים ובעלים ואפילו מאהבים שטרקו בפניהם את הדלת — וככל בני־האדם יש להם צדדים רבים ושונים, ודבר זה נכון הן לגבי סבתא והן, כמובן, לגביה.
היכולת להביט בבני משפחתו כבבני אדם ולהכיל את חולשותיהם הייתה קשה לחיים הילד, אך בעבור חיים המבוגר היא כבר אפשרות קיימת, ואילו בעבור חיים הסופר הכותב את זיכרונותיו היא כבר מחויבת המציאות, שכן האפשרות לספר את הממואר משתי נקודות מבט – של הילד ושל הבוגר – מעניקה לקוראים עולם מורכב ורב-זוויות והבנה טובה יותר של המתרחש. כך, למשל, חיים הבוגר מסוגל להבין את אביו המנוח בחלוף השנים:
עכשיו, מן המרחק המפוכח, חסר הרתיעה של ההוֹוה, ומנסה ליישר את החיים שקומטו בין כתליו של הבית ההוא, הבית שאינו קיים אלא בתודעתי בלבד… קורעת את לבי החמלה — החמלה שחש מי שהוא עצמו כבר אב לילדים בוגרים כלפי האיש הערירי ההוא, אבי, היושב ערבים ארוכים בחוסר מעשׂ וממשש שוב ושוב את הצלקת המקושתת שבשורש אגודלו, מזכרת מניסיונו הכושל לפתוח בקבוק משקה במסיבת הרווקים, שערכו לו חבריו בקייֶב קודם שנשא לאשה את לוּבּה בת־ציון אשת נעוריו (לא אזכור אם היה זה אגודל ימין או שמאל, אבל איזו חשיבות יש לפרט הזה, עתה, לאחר שגופו התכלה כבר מזמן בעפר)…
מבטו הזוכר של באר נע מתובנות ההווה הגבוהות אל הצלקת בשורש אגודלו של אדם היושב בחדר והזיכרונות שהיא נושאת. החמלה שבאר הבוגר חש למראה התמונה של אביו היושב לבדו אינה קשורה רק להבנותיו את העולם כאדם בוגר, אלא ליכולת האמפתית להאציל מרגשותיו-שלו אל רגשות האב להבנה ש"כמוהו כמוני". אומנם אי אפשר לשוב באמת אל העבר, אך את הסיפור על העבר ניתן לספר שוב ושוב. יותר מזה – ניתן לבחור כיצד לעשות זאת.
ייתכן שבשל היכולת האמפתית המשוכללת הזו של באר כתב לו בניה סרי כך:
"זה בעיני הישגו הרב של 'חבלים', להעניק לי, ולו לרגע של חלום, את ילדותי… ולו על זאת בלבד, חיים, שולח אני לך מאבניה של ירושלים, גם את דמעות אבי ואמי, ש'חבלים' היה אולי גם דמעתם שלא אזיל מעיניהם לעולם".
כך התגלגל התיקון האישי של באר, שצמח מתוך יכולתו לנסח מחדש את מאורעות חייו המעצבים, אל התיקון של בניה סרי. בעקבות הסופר הצליח גם הקורא לגשר על הדרך אל ילדותו-שלו. אם כן, גלוית הברכה המוזהבת והמקושטת הייתה דרכו של בניה סרי לשוב ולשוטט בעיני רוחו בסמטאות העיר ירושלים בעוד צפלין גדול של זיכרון תלוי מעליה, ובתוך כך הצליח להתנער מהציניות ומהחשש להיתפס כחובב קיטש ולספר את הסיפור באופן חדש. ה"שנה הטובה" על קישוטיה סימלה אפוא בעבור הסופר ובעבור הקורא המזדהה את תחילתה של התחדשות אמיתית.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.
