רומנטיקה גורלית: על המכתבים ב"מינוטאור"

בנימין תמוז, אוֹמן של כתיבת מכתבים בחייו האישיים, ידע לשבות גם את הדמויות בספרו בחבלי קסם, בסיפור המערב ריגול מסוכן והתכתבות מלאת רגש

כמה זמן אמורה להימשך כתיבת ספר? הסופר בנימין תמוז תהה על שאלה זו במכתב אישי לחברו הצייר, אביגדור אריכא. המכתב, לבבי ומלא הומור, נכתב בספטמבר 1953 ומשקף את היחסים החמים ששררו בין שני החברים. תמוז משתף בו את אריכא בייסורי הכתיבה של רומן חדש פרי עטו ובגורלה של הדמות הראשית.

התחלתי לכותבו לפני 11 שנים. וכתבתי למעלה מחציו. כמובן שאין אני משתמש באף שורה אחת מאז… אבל מאחר שזהו גורלן של מרבית היצירות, מתנחם אני חצי נחמה.

… מתחילה עשיתי עמו הכרות אינטימית, כדי שנוכל לחיות בצוותא. עתה נכנסתי, בכתיבתי, לשלב שאין נפלא ממנו בעולם: שוב אין אני מחבר הספר אלא קורא צנוע, המניח יום יום את המחברת מידו, כאילו חדור ציפייה סקרנית למחר: מה יהיה הלאה על הגיבורים של הספר? כיצד יתרחשו פני הדברים?

מכתבו של בנימין תמוז מ-15.9.53. מתוך ארכיון אביגדור אריכא. מס' מערכת 990037088820205171

באותה תקופה התגורר תמוז עם רעייתו מרים בצפת, ואילו אריכא שהה תקופה ממושכת בפריז וזכה שם להצלחה אומנותית. המכתב של תמוז נשלח בסוף ביקור של אריכא בארץ, לאחר שלא הצליחו להיפגש, והוא מבטא רוב געגועים וחיבה.

"אביגדור יקירי, מכתבך הראשון, תערוכתך ומכתבך השני היו לי הפתעה מרעננת ונעימה, ונסכו בי הרגשת המשכיות להוויה שנפסקה לחלוטין עם בואי לצפת…

אם לא כתבתי, הרי זה, בראש ובראשונה, מפני העצלות. כמו כן סבור הייתי שתקיים הבטחתך ותבוא אלינו. מקווה אני לראותך בעתיד הקרוב ביותר וסבורני שתיהנה, לפחות מן האוויר… אינני מתכוון להטיף לך שתישאר בארץ, על כן אל תחשוש ובוא".

מכתבו של בנימין תמוז מ-15.9.53. מתוך ארכיון אביגדור אריכא. מס' מערכת 990037088820205171

*

מכתבים הנשלחים אל עיר אירופית הם גם נקודת הפתיחה של "מינוטאור", הנובלה של תמוז שראתה אור ב-1980. "מינוטאור" אינו רומן מכתבים מובהק, אך המסרים והרמזים שבני אדם ממענים זה לזה הם נושא מרכזי בספר. המכתב הוא דרך לְקַבֵּעַ קשר אינטימי עם אדם מבלי לפגוש בו, ורומנטיקה זו של היעדר וחמקמקות מגיעה לשיא בספר. כך, למשל, נפתח מכתבו הראשון של גיבור הנובלה אל תיאה, נערה המתגוררת בספרד:

"מכתב זה, שתוקתק במכונת-כתיבה, איננו חתום ויש להניח שלעולם לא נתראה, אף כי אני ראיתי אותך וכן דאגתי שתראי אותי. זה היה לפני כששה שבועות. עברתי על פניך, הבטתי בך ואת הבטת בי, כפי שמביטים באיש ההולך ממולך ברחוב. לא הכרת אותי. ואף על פי שלא הכרת, את שייכת לי".

הכותב, סוכן חשאי בשם אלכס, מזהה בתיאה את האישה הנכספת מחלומותיו. אלא שיש בין השניים פער גילאים ורקעים תרבותיים, ומעל כל אלה מרחפת סכנה – אסור לתיאה לדעת את זהותו של אלכס בגלל הסיכון הביטחוני הנלווה לכך. אולי דווקא בשל האתגר הזה תיאה עונה לו ובהמשך אף נקשרת אליו. הקשר ביניהם נמשך באמצעות חליפת המכתבים בלבד, ודרכם – באמצעות פנטזיות ומשאלות לב.

"…אני משתעשעת במחשבה שאולי אתה מצוי עכשיו כאן, בין עשרות האנשים שבאולם; או שאתה מביט בי מבחוץ, מבעד לחלון. תראה איך אתה שולט בי, אלמוני שלי", כותבת אליו תיאה.

כריכת "מינוטאור" (1980). מס' מערכת 990008418120205171

מכאן ואילך מתגלגל הסיפור בערוצים מקבילים על פני שנים, ארצות ונקודות מבט. אנחנו למדים על קורות חייו של אלכס כנער יתום ובודד שגדל במושבה ארץ ישראלית, כאדם שנישואיו נטולי אהבה, וכמי שסודות קשים מלווים אותו. חומרי חייו עזים ומסוכנים, הוא מוּנע על ידי כמיהה שלעולם אינה ממומשת, וקשר המכתבים של תיאה אינו יוצא דופן מבחינה זו.

תיאה הצעירה, נגנית מחוננת המתכננת את עתידה, ממשיכה את הקשר בערוץ מקביל לחייה הממשיים ואינה משתפת איש בסודה. התוצאה רומנטית ומעוררת רגשית, אך דנה את השניים לחיים של אומללות והיאחזות בסימני סרק. כך כותבת לו תיאה:

"שלחת לי כל כך הרבה תקליטים ואף פעם לא שלחת לי הקלטה של קולך… כמעט שמונה שנים אני קוראת את מכתביך, אך לעתים רציתי שלעולם לא היית מתחיל לכתוב אלי. עכשיו אני רוצה שלעולם לא תפסיק".

השנים עוברות, ומאות מכתבים נשמרים אצל תיאה בארגז למרות גברים ממשיים שהופיעו בחייה. בשלב מסוים היא מאפשרת לאחד ממחזריה להעיף מבט בהם.

"יותר מאלף דפים היו מונחים בארגז, דוממים ומנבאים רעות. ניקוס הביט בהם מתוך עצבות וידע שלא יעצום עין לפני שיסיים לקרוא הכל. כשנטל את הארגז בידיו ונשאו אל חדרו היתה לו הרגשה שהוא נושא גוויה; ואולי חומר נפץ מוסתר בארון המתים והוא עתיד לשים קץ ליקר לו מכל."

כרזת הסרט "מינוטאור". אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997001760200405171

בעולם של "מינוטאור" מכתבים אינם אות חיים, אלא גזר דין מוות – הם מגדירים מסגרת שהאדם אינו יכול לפרוץ; הם יוצרים ציפייה מתמשכת למפגש בלתי אפשרי; והם מאפשרים להשתקע בתוך עולם דמיון מקובע שאין בו קשר לשגשוג החיים עצמם. כל ניסיון להפסיק את ההתכתבות או להמשיך בה מעצים את המלכוד הזה.

כאשר נפסקת חליפת המכתבים והסוכן יושב בבית הסוהר, כותבת לו תיאה:

"אני מוכנה שלא לשלוח לעולם את המכתב ששמתי בתיבה, ובלבד שתכתוב… אינני מטילה ספק באהבתך, אבל זוהי אהבה שאינה לפי כוחי. הרי אני כמו אלמנה שלך. אינך רשאי למות ואינך רשאי לשתוק. אמור לי מה לעשות".

חוסר ההיתכנות של המפגש הפך את תיאה לכלואה בזמן, תחת עינו הפקוחה של הכותב אליה, כמו פיסת תיעוד השמורה בארכיון. את הקשר העקר הזה אי אפשר להפסיק אלא בחיתוך מכאיב – אלכס יודע זאת, ולכן מתמהמה ככל יכולתו ומנסה לא ליזום פגישה בינו לבין תיאה. בינתיים נמשכות המזימות הבין-לאומיות שהוא מעורב בהן, והמלכודת הולכת ונסגרת עליו.

כרזת הסרט "מבצע בלדי מרי". מס' מערכת 997001013830405171

"הוא שב וקרא במכתבה ובפעם הראשונה העלה בלבו את האפשרות שייפגשו, ובכך יוטל הקלף האחרון; ועם הזכייה הסופית תבוא, ככל שניתן לשער, גם מהלומת-הקץ".

רגע הגילוי, הרגע שבו מצטלבים מבטיהם של תיאה והסוכן, נמשך הרף עין, והוא גם רגע הפרידה. זו תכונה נוספת של הרומן: המעגליות של הזמן, התערבבות המאוחר והמוקדם, שכן כאשר הגורל מוכתב מראש, אין משמעות רבה להתפתחות שהרי כל המאורעות מוליכים לאותו מקום. האירועים מסופרים שוב ושוב מכמה נקודות מבט, שבכולן הדמויות נותרות חסרות אונים.

בנימין תמוז האדם היה אוֹמן של כתיבת מכתבים: הוא ידע ליצור לבביות גדולה במכתביו, להגדיר באמצעותם העמקה של קשר, לשתול בהם רמזים אישיים ולפתח אותם לכדי יצירה משותפת. בכל המיומנויות הללו עשה תמוז שימוש מזהיר ב"מינוטאור", אך זאת תוך ניצול הקסם וההבטחה שבמכתבים להובלת הדמויות אל גורל קשה שנקבע מראש.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

לחוש את ישראל: הלן קלר מבקרת בארץ

"אינני רואה אתכם, אבל אני חשה אתכם ויודעת שאתם מאושרים, כיוון שאתם שרויים במולדתכם הנבנית מחדש"

הלן קלר מחזיקה תינוקת בבית הילדים בכפר העיוורים אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

הלן קלר ידועה ברחבי העולם בזכות התמודדותה עם עיוורון וחירשות – יחד. היא הפכה לפעילה חברתית, החלה לקדם את המודעות בנושא ונרתמה לשילוב שוויוני של אנשים עם מוגבלות בחברה. בתחילת שנות החמישים היא אפילו טסה למדינתנו החדשה והצעירה במסגרת סיור מטעם 'הקרן האמריקנית למען העיורים'.

הביקור של הלן קלר בישראל בחודש מאי 1952 לא נועד רק להיפגש עם פוליטיקאים בכנסת או עם רוה"מ דוד בן-גוריון בביתו; קלר יצאה לסייר בשטח ולפגוש מקרוב את חברי קהילתה בישראל. "אינני רואה אתכם, אבל אני חשה אתכם", היא מסרה בחיבוק לילדי קיבוץ דגניה שהתאספו סביב מכוניתה. "אני יודעת שאתם מאושרים, כיוון שאתם שרויים במולדתכם הנבנית מחדש".

הלן קלר (משמאל) בפגישה עם שרת העבודה גולדה מאיר, צילום: דוד אלדן, לע"מ

כשעלתה לירושלים הייתה להלן קלר הזדמנות להתרשם מהרפואה היהודית ב'מרכז בריינדיס' שבו הוסברו לה השיטות החדשות ללימוד עיוורים, וגם בבית ספר לאחיות של 'הדסה'. הרושם שנוצר היה טוב והלן קלר קבעה: "ישראל מתקדמת יותר מארה"ב בפעולות להקלת סבלותיהם של מוכי הגורל".

ב'בית חינוך לעוורים' בעיר תועד רגע מרגש מאוד כשהלן קלר נכנסה בשער. "בכניסה לבית מסרו לה תלמידי המוסד את עשרות מכתבי הברכה בכתב ברייל, והגב' קלר קיבלה את הברכות כשהיא מחבקת ומנשקת את התלמידים בהתרגשות". בסיום המסיבה שנערכה עבורה הלן קלר לא יכלה להסתיר את התרגשותה: "הטיפול המסור והעבודה הרבה הנעשית לעזרת העוורים והחרשים בארץ משמשת לי עידוד רב לעבודתי למען אנשים אלה".

מכוניתה של הלן קלר מגיעה לכפר אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

מפגש מעניין במיוחד התרחש בכפר אוריאל ליד גדרה, שהיה למעשה פרויקט נסיוני לשילוב עיוורים בעבודות שונות. הלן קלר ראתה את בית המלאכה בכפר שבו עמלו בין השאר גם עולים מתימן ומשפחותיהם, והתרשמה מאוד מהמלאכה שנעשית במקום. היא נהנתה לפגוש ולשוחח עם העולים התימנים העיוורים ועודדה אותם. בביקור בגן הילדים נחזה רגע מתוק שבו הזאטוטים שרו לה את 'סלינו על כתפינו'. כתב מעריב שנכח במקום תיאר את הסצינה הנוגעת ללב: "ידי החירשת נעות בקצב המנגינה והנך מאמין, כי היא שומעת. מניחה את ידה על גרון תימניה פעוטה ו"מאזינה" לשירה. הילדה אינה נבהלת. זאטוט אחד מגיש לה צרור פרחי חרציות, מקבל נשיקה מהישישה ומסמיק בבושה".

הלן קלר מגיעה לביקור בכפר אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

תחנה חשובה נוספת עבור הלן קלר הייתה העיר נתניה, שאליה הגיעה לביקור מיוחד בספרייה המרכזית לעיוורים. לאחר שנשאה דברי ברכה לכל הנוכחים, ניגשה קלר להרגיש את הספרים ועלעלה בספר גרמני של סטפן צוויג. כשמיששה את שמו של הסופר, הפטירה: 'חבל שסיים את חייו בצורה כה טראגית'".

אבל חלקו העסיסי של האירוע הגיע בעת ששוחחה עם ראש עיריית נתניה ע. בן עמי. במהלך השיחה תבעה לפתע מראש העירייה להעסיק עיוורים במפעלי התעשייה, ולנצל את הכישרון והדייקנות שלהם: "בארצות הברית יש 257 מקצועות שבהם מעסיקים עיוורים!" דרשה מראש העירייה.

הלן קלר מקבלת פרחים מילדה בכפר אוראיל. צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

את המסע בן חמישה עשר הימים בארץ הקודש סיכמה הלן קלר במילים מעוררות השראה ותקווה לאזרח הישראלי: "אני עוזבת את ישראל מלאה רשמים מכל מה שנעשה כאן. הערים, הכפרים והקיבוצים הנבנים ופורחים, מפעלי התעשייה ופניהם המאושרים והבריאים של הילדים והנוער – כל אלה נוטעים בלבי את האמונה בסיכויי ישראל להתפתחות בעתיד".

כל חייה פעלה הלן קלר בזירה הציבורית למען העיוורים, החירשים והאילמים. ביקורה בישראל הוא רק סיפור מרגש אחד מיני רבים על נשים מדהימות שמחכים לכן ולכם בקבוצה שלנו – גיבורות.

 

כתבות נוספות

לילי הנוך המופלאה: הסיפור העצוב של שיאנית העולם

הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה

כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל)

כשאריק איינשטיין הפסיק לצאת מהבית

הסיפור מאחורי "שביר", האלבום היחיד שאת כל מילותיו כתב הזמר

אריק איינשטיין. אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

שָׁבִיר, מִתְפּוֹרֵר בְּקַלּוּת

מַעֲמִיס עַל עַצְמוֹ אֶת כָּל הָעוֹלָם,

נוֹשֵׁר כְּמוֹ עָלָה לְמַשַּׁב כָּל רוּחַ קַלָּה,

בְּקִצּוּר, שָׁבִיר מתפורר בְּקַלּוּת.

שָׁבִיר, מִתְפּוֹרֵר בְּקַלּוּת

מְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמוֹ, מְחַפֵּשׂ כָּל הַזְּמָן,

לוֹקֵחַ כָּבֵד, חוֹשֵׁב זֶה סוֹף הָעוֹלָם,

בְּקִצּוּר, שָׁבִיר מִתְפּוֹרֵר בְּקַלּוּת

 

"התאונה קטעה לנו, כמובן, הרבה תוכניות", סיפר אמרגנו של אריק איינשטיין, מיכאל תפוח, לעיתון מעריב, " קשה לתכנן עכשיו מי – מתי ומה – אבל כשאריק יבריא אין ספק שנוכל לחזור לתוכניות שהפסקנו לעבוד עליהן. בינתיים הכי חשוב זה שיהיה בריא".

לפנות בוקר ה-23 באוגוסט 1982 חזרו אריק איינשטיין, זוגתו סימה אליהו, נורית בורנשטיין והציירת רבקה רובינשטיין מבילוי בפאב "הסניף". היה זה ערב לכבוד עזיבתו של הכדורסלן היהודי-אמרקאי בארי לייבוביץ את קבוצת הפועל תל אביב. בפינת הרחובות פרישמן-ריינס בתל אביב פגע אוטובוס ברכב הרנו הקטנה. שלוש הנוסעות הוצאו מהרכב המרוסק, בעוד שכוחות ההצלה התקשו לחלץ את איינשטיין מן המושב האחורי. הם הצליחו רק באמצעות ניסור דלתות המכונית המעוכה.

בתאונה הקטלנית נהרגה רבקה רובינשטיין. שאר הנוסעים יצאו בשן ועין. סימה אליהו אושפזה כשהיא מחוסרת הכרה. הנהגת נורית נפגעה באורח בינוני ואריק איינשטיין נפגע קשה בראשו, צלעותיו נשברו ורשתית חדשה הושתלה בעינו.

התאונה קטעה את השנה המוצלחת של איינשטיין ושלחה את הזמר לשיקום ממושך. את שיתוף הפעולה הפורה של איינשטיין עם יצחק קלפטר היא לא קטעה. בתחילת השנה (1982) הוציאו איינשטיין וקלפטר את האלבום "יושב על הגדר". שלושה מתוך עשרת שירי האלבום כתב איינשטיין. בדומה לאלבומיו הקודמים, שילב איינשטיין בין שירי משוררים (נתן אלתרמן ואברהם חלפי) לבין שירים שחיבר עם שותפו לאלבום.

עתה, בשנת 1983, ובזמן שהוא מתאושש מהתאונה, החל איינשטיין באיסוף חומרים לאלבום חדש. יהיה זה שיתוף הפעולה המלא השני והאחרון של איינשטיין וקלפטר (זאת למרות שקלפטר ניגן בגיטרות באלבומים אחרים של איינשטיין). התקליט שהפיקו השניים זכה לשם "שביר", היחיד שאת כל מילותיו כתב אריק איינשטיין בעצמו. זהו תקליט של עצירה וחשבון נפש.

בעשירי בינואר 83' נצפה איינשטיין במשחק כדורסל של קבוצתו, עיתון מעריב הכניס ידיעה זו לשער העיתון

 

שיר הנושא שהעניק את שמו לתקליט מפרק את שניגלה לו בעקבות התאונה. בן האדם השביר, המתפורר בקלות נוטה להעמיס על עצמו את כל העולם – לדאוג לדברים שאינם בשליטתו ושאינם קשורים ישירות לחייו, ושאין לו יכולת לשנותם.

באוגוסט 83' – בדיוק שנה מתאונת הדרכים בפרישמן-ריינס – נכנס השיר "שביר" למצעד הפזמונים של רשת ג', והאלבום הגיע לחנויות התקליטים. בספר "זו אותה האהבה: ביוגרפיה בראשי פרקים" מתייחס איינשטיין לאלבום מבלי להזכיר ולו במילה את התאונה: "ב'שביר' כתבתי את כל הטקסטים, דבר די נדיר אצלי. זה תקליט מאוד מאוד אהוב עליי. מסחרית הוא פחות הצליח, אבל בעיניי הוא אחד היפים שלי".

על שיתוף הפעולה עם יצחק קלפטר סיפר: "בשני התקליטים שעשינו יחד הקסים אותי הדיאלוג שנוצר בין הגיטרה שלו לשירה שלי, דיאלוג מאוד מיוחד ומאוד אהוב עלי. מאוד".

למרות שאיינשטיין עצמו מעולם לא עשה את הקישור, מאז החלמתו הוא כמעט וחדל להעניק ראיונות ומיעט יותר ויותר – עד שחדל לחלוטין – להופיע בפני קהל. הזמר שהעיד על עצמו כמי שאוהב להיות בבית, הסתגר מעתה בדירתו התל-אביבית.

בשנת 2016, שלוש שנים מפטירתו של אריק איינשטיין, חידש קלפטר את השיר "שביר" עם פרויקט המוח הכחול. בריאיון לידיעות סיפר קלפטר על הגעגוע לחברו: "אני מתגעגע אליו כל הזמן והוא חסר לי כל הזמן. אבל זה לא רק לי, אריק חסר לכל המדינה מאז שהלך".

 

 

כתבות נוספות

תמונות נדירות של כוכב הבמה אריק איינשטיין

אריק איינשטיין בן העשרים שר על השעות הקטנות של הלילה

נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

למי נכתב "עָטוּר מִצְחֵךְ"?

לילה ראשון של שבי: סיפורו של שבוי מהעיר העתיקה

טקסט שנמצא בספרייה הוליד מסע מרגש בעקבות אהרון לירון, הלוחם הצעיר שנשבה בקרב על הרובע היהודי בירושלים, ותיעד בצורה אינטימית את החוויות והמראות הקשים בזמן שהרובע נפל סביבו

אהרון לירון, במרכז התמונה, על המשאית שהחזירה אותם מהשבי

ירושלים שמות רבים לה, ועוד יותר ספרים נכתבו עלייה. אם תכתבו את המילה 'ירושלים' בשורת החיפוש שבאתר הספרייה, תקבלו יותר מארבע מאות אלף תוצאות. בין מאות אלפי הפריטים האלו, מצאנו חוברת בשם 'חטא חטאה ירושלים', ובה כתב יד המתאר בפירוט מרגש ונדיר את הקרבות מתוך העיר העתיקה בירושלים במלחמת העצמאות, ואת לילו הראשון של חייל ה'הגנה' אהרון לירון, בשבי הלגיון הערבי בתוך הרובע היהודי שנפל וחרב סביבו. שיחה עם אלמנתו ובתו הניבה תרומה חדשה מזיכרונותיו לספרייה, לצד תמונות נדירות ממחנה המעצר בירדן והשחרור המיוחל, שנחשפות כאן לראשונה.

אהרון לירון ז"ל נפל בשבי המג"ד הערבי עבדאללה תל לאחר כניעת הכוחות ברובע היהודי בירושלים ב-28 במאי 1948, כשמחלקה של הלגיון הערבי נכנסה בערך בשעה חמש אחר הצוהריים לבצע את חוזה הכניעה. הוא נפצע בקרבות, ולאחר שהלוחמים הבריאים פונו מהרובע לקישלה, ותושבי הרובע גורשו בידי חיילי הלגיון לאיזור שער ציון להתכונן למסירתם לפלמ"ח, נותר אהרון שנפצע בקרב עם שאר הפצועים בשכונת 'בתי מחסה', "במבנה ארוך המקביל לחומה, שחדריו והאכסדרה שלו שימשו בית חולים".

בתי הרובע היהודי עולים באש

כשהזיכרונות עוד היו טריים בראשו, ישב אהרון וכתב את שזכר בצורה מוחשית כל כך, מהלילה הראשון בשבי בתוך העיר העתיקה: "קרני השמש האחרונות הלכו ודהו על גגות הרעפים האדומים. הכתלים, האפורים מרוב ימים, הלכו ונתכסו אפלולית. העמודים התומכים בקשתות האבן הטילו צלליהם על האכסדרה הארוכה של 'בתי מחסה' בירושלים העתיקה, ובצללי קימוריה, היורדים ומתמזגים עם הקירות, היינו שכובים על מזרנים נטושים מימין ומשמאל, עשרות פצועים".

כשפתח את עיניו והביט החוצה, הוא נזכר כיצד הדבר הראשון שראה הייתה הביזה שהתרחשה בבתי היהודים ברחוב, וכיצד דרשו משוביהם לעשות משהו בנידון, מה שהוביל לרגע שבו הבין באמת שנפלה ירושלים: "תחילה מחינו בפני שומרינו וביקשנו שיסלקו את ההמונים. לנוכח אדישותם הבנו כי עלינו להסתגל למחשבה שהבתים אינם עוד ברשותנו, ומה שהבוזזים עושים אינו עוד מעניינו".

שער החוברת 'חטא חטאה ירושלים', בכתיבת ועריכת אהרון לירון

לאחר מכן נפל השקט בין כולם, ואיפשר לקולות היריות והפגזים מהלחימה להתגנב אל החדר. אך נראה שמלבדם היו כולם אדישים. אהרון נזכר בשומר שהשעין את הרובה שלו על הדלת ונראה שנמנם. את האחיות במדים הלבנים המכובסים שנכנסו ויצאו מהחדרים בחופשיות כדי לטפל בפצועים. "אחת מהן פסעה אט אט בין הגופות הסרוחות ותלתה עששית על מסמר בקיר האכסדרה".

הם החלו להשלים עם המצב כפי שהוא היה, ואף החלו לנמנם מעט, אבל אז נכנס אל האכסדרה קול שונה מהבחוץ. לא הפגזות, אלא קריאות, צהלות – שנדמה שהתקרבו. בתחילה נבהלו השבויים: "הם נשמעו כאילו מתוך הזיה, המיה, והם הלכו הלוך והתבהר, הלוך והתחזק. הנה נשמעו תרועות צהלה ברורות, מונוטונויות, בני הכפרים שבסביבה העפילו לעבר העיר העתיקה למשמע הבשורה על כיבוש הרובע היהודי". קצין הלגיון ירה פעמיים והניס את הקהל, ובדיוק כשאהרון חשב שהם בטוחים מסכנה – הוא הבחין באור אדמדם שמתחזק בחוץ.

סיכת 'לוחם העיר העתיקה' של אהרון

 

"בית בוער! עוד בית הוצת ועוד בית! הם הציתו את הרובע. הסתכלנו באור המהבהב על הקירות ושתקנו. בלי משים הרהרתי: אבא ואימי עומדים בוודאי על מרפסת דירתנו ברחוב יפו שבירושלים החדשה, צופים בלהבות וחרדים לגורלי. מי יודע במה הם מהרהרים?"

תוך כדי שצפה באור הלהבות רוקד על הקיר, והרהוריו לקחוהו לחיק משפחתו, נכנסו לפתע לחדר הרופאים וכמה חיילים, והביאו איתם את הרב מרדכי וינגרטן ושתי בנותיו. הם עדכנו על מאמצי פינוי היהודים מהרובע, על ההתקפות והיריות, וסיפרו שהאש משתוללת בכל הרובע היהודי. עד סוף הלילה הם יאלצו לפנות גם את השבויים מהרובע.

כל מי שיכול היה להזיז את ידיו ורגליו התגייס לפקודת ביתו של הרב יהודית: "כל מי שיש לו יד או רגל לעזור, יבוא ויעזור!". משימתם הייתה ברורה; בימי הקרבות חסמו את שער הברזל הגדול של 'בתי מחסה' בקירות אבנים, ואם לא יפנו את האבנים לא תהיה להם דרך להתפנות בשלום מהרובע. אהרון מספר כיצד התבצעה המשימה:

אהרון והשבויים במחנה המעצר בירדן, ממתינים לשחרור

 

"לאור עששית נשאנו אבן אבן, אבל לא היה בנו כוח רב. והלגיונרים הערבים הצטרפו גם הם למלאכה. עבדנו ביחד". אך לפתע נשמעו מהלומות על שער הברזל, קללות ואיומי יריות שהומטרו על החבורה. המון זועם בחוץ דרש לידיו את היהודים, אך קצין הלגיון שבמקום רדף אותם דרך סמטה צדדית וירה לכיוונם עד שהצליח להניסם, בפעם השנייה: "ציפינו בחרדה. חיילי הלגיון לבדם עסקו בסילוק מחסום האבן".

את מראות החורבן שראה אהרון בזמן שהובלו השבויים בשלשות אל מחוץ ל'בתי מחסה', לא יכול היה לשכוח: "הרובע היהודי היה מואר כולו באודם להבות האש שכילו את תכולת בתיו… המראה כאילו נלקח מ'מגילת האש' של ביאליק. 'כל הלילה רתחו ימי להבה והשתרבבו לשונות האש מעל הר הבית'. הסתכלנו בכול, כואבים למראה החורבן, משתדלים לחרוט בזכרוננו מראה כל בית, כל עמדה וכל פינה".

"לילה ראשון של שבי", הטקסט של אהרון לירון

מהרובע נלקח אהרון הפצוע לבית הספר הארמני. ביום ראשון בבוקר הוצא דרך שער האריות עם שבויים נוספים, והועלה על שיירת משאיות שלקחה את השבויים לרבת-עמון ומשם למחנה מעצר בירדן. הוא מתאר בעצב רב את הפעם האחרונה שבה ראה את ירושלים מהר הזיתים, בדרך לירדן: "היה זה ביום השלישי לאחר כניעתנו, ומהר הזיתים נראו בתי הכנסת ברובע, שהיו בהם ספרים מהרצפה עד התקרה, עולים בלהבות. זימרתי בלבי את שירו של אביגדור המאירי 'מעל פסגת הר הצופים, אשתחווה לך אפיים, מעל פסגת הר הצופים, שלום לך ירושלים'".

אהרון לירון שהה בשבי שבעבר הירדן תשעה חודשים ושבוע. הוא שוחרר בשיירת הפדויים האחרונה בתאריך 3 במרץ 1949. לאחר שחרורו עסק בחינוך, חקר את הנצרות, וכתב ספרים רבים גם על חקר הנצרות וגם על העיר העתיקה בירושלים במהלך המצור. הוא הלך לעולמו בשנת 2010. לאחר שיצרנו קשר עם אלמנתו שרה ובתו ירדנה – שלחה לנו שרה לתרומה את ספרי זיכרונותיו, בעוד שירדנה סייעה לנו במציאת התמונות הנדירות של הסיכה ושל אביה מהשבי.

 

כתבות נוספות

יומן אישי מירושלים הנצורה

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

"הטנקים של איתן ייכנסו משמאל": כך נשמעו רגעי הפריצה לעיר העתיקה

ירושלים במלחמה: המפה החשאית של צה"ל מתש"ח