כמה זמן אמורה להימשך כתיבת ספר? הסופר בנימין תמוז תהה על שאלה זו במכתב אישי לחברו הצייר, אביגדור אריכא. המכתב, לבבי ומלא הומור, נכתב בספטמבר 1953 ומשקף את היחסים החמים ששררו בין שני החברים. תמוז משתף בו את אריכא בייסורי הכתיבה של רומן חדש פרי עטו ובגורלה של הדמות הראשית.
התחלתי לכותבו לפני 11 שנים. וכתבתי למעלה מחציו. כמובן שאין אני משתמש באף שורה אחת מאז… אבל מאחר שזהו גורלן של מרבית היצירות, מתנחם אני חצי נחמה.
… מתחילה עשיתי עמו הכרות אינטימית, כדי שנוכל לחיות בצוותא. עתה נכנסתי, בכתיבתי, לשלב שאין נפלא ממנו בעולם: שוב אין אני מחבר הספר אלא קורא צנוע, המניח יום יום את המחברת מידו, כאילו חדור ציפייה סקרנית למחר: מה יהיה הלאה על הגיבורים של הספר? כיצד יתרחשו פני הדברים?
באותה תקופה התגורר תמוז עם רעייתו מרים בצפת, ואילו אריכא שהה תקופה ממושכת בפריז וזכה שם להצלחה אומנותית. המכתב של תמוז נשלח בסוף ביקור של אריכא בארץ, לאחר שלא הצליחו להיפגש, והוא מבטא רוב געגועים וחיבה.
"אביגדור יקירי, מכתבך הראשון, תערוכתך ומכתבך השני היו לי הפתעה מרעננת ונעימה, ונסכו בי הרגשת המשכיות להוויה שנפסקה לחלוטין עם בואי לצפת…
אם לא כתבתי, הרי זה, בראש ובראשונה, מפני העצלות. כמו כן סבור הייתי שתקיים הבטחתך ותבוא אלינו. מקווה אני לראותך בעתיד הקרוב ביותר וסבורני שתיהנה, לפחות מן האוויר… אינני מתכוון להטיף לך שתישאר בארץ, על כן אל תחשוש ובוא".
*
מכתבים הנשלחים אל עיר אירופית הם גם נקודת הפתיחה של "מינוטאור", הנובלה של תמוז שראתה אור ב-1980. "מינוטאור" אינו רומן מכתבים מובהק, אך המסרים והרמזים שבני אדם ממענים זה לזה הם נושא מרכזי בספר. המכתב הוא דרך לְקַבֵּעַ קשר אינטימי עם אדם מבלי לפגוש בו, ורומנטיקה זו של היעדר וחמקמקות מגיעה לשיא בספר. כך, למשל, נפתח מכתבו הראשון של גיבור הנובלה אל תיאה, נערה המתגוררת בספרד:
"מכתב זה, שתוקתק במכונת-כתיבה, איננו חתום ויש להניח שלעולם לא נתראה, אף כי אני ראיתי אותך וכן דאגתי שתראי אותי. זה היה לפני כששה שבועות. עברתי על פניך, הבטתי בך ואת הבטת בי, כפי שמביטים באיש ההולך ממולך ברחוב. לא הכרת אותי. ואף על פי שלא הכרת, את שייכת לי".
הכותב, סוכן חשאי בשם אלכס, מזהה בתיאה את האישה הנכספת מחלומותיו. אלא שיש בין השניים פער גילאים ורקעים תרבותיים, ומעל כל אלה מרחפת סכנה – אסור לתיאה לדעת את זהותו של אלכס בגלל הסיכון הביטחוני הנלווה לכך. אולי דווקא בשל האתגר הזה תיאה עונה לו ובהמשך אף נקשרת אליו. הקשר ביניהם נמשך באמצעות חליפת המכתבים בלבד, ודרכם – באמצעות פנטזיות ומשאלות לב.
"…אני משתעשעת במחשבה שאולי אתה מצוי עכשיו כאן, בין עשרות האנשים שבאולם; או שאתה מביט בי מבחוץ, מבעד לחלון. תראה איך אתה שולט בי, אלמוני שלי", כותבת אליו תיאה.
מכאן ואילך מתגלגל הסיפור בערוצים מקבילים על פני שנים, ארצות ונקודות מבט. אנחנו למדים על קורות חייו של אלכס כנער יתום ובודד שגדל במושבה ארץ ישראלית, כאדם שנישואיו נטולי אהבה, וכמי שסודות קשים מלווים אותו. חומרי חייו עזים ומסוכנים, הוא מוּנע על ידי כמיהה שלעולם אינה ממומשת, וקשר המכתבים של תיאה אינו יוצא דופן מבחינה זו.
תיאה הצעירה, נגנית מחוננת המתכננת את עתידה, ממשיכה את הקשר בערוץ מקביל לחייה הממשיים ואינה משתפת איש בסודה. התוצאה רומנטית ומעוררת רגשית, אך דנה את השניים לחיים של אומללות והיאחזות בסימני סרק. כך כותבת לו תיאה:
"שלחת לי כל כך הרבה תקליטים ואף פעם לא שלחת לי הקלטה של קולך… כמעט שמונה שנים אני קוראת את מכתביך, אך לעתים רציתי שלעולם לא היית מתחיל לכתוב אלי. עכשיו אני רוצה שלעולם לא תפסיק".
השנים עוברות, ומאות מכתבים נשמרים אצל תיאה בארגז למרות גברים ממשיים שהופיעו בחייה. בשלב מסוים היא מאפשרת לאחד ממחזריה להעיף מבט בהם.
"יותר מאלף דפים היו מונחים בארגז, דוממים ומנבאים רעות. ניקוס הביט בהם מתוך עצבות וידע שלא יעצום עין לפני שיסיים לקרוא הכל. כשנטל את הארגז בידיו ונשאו אל חדרו היתה לו הרגשה שהוא נושא גוויה; ואולי חומר נפץ מוסתר בארון המתים והוא עתיד לשים קץ ליקר לו מכל."
בעולם של "מינוטאור" מכתבים אינם אות חיים, אלא גזר דין מוות – הם מגדירים מסגרת שהאדם אינו יכול לפרוץ; הם יוצרים ציפייה מתמשכת למפגש בלתי אפשרי; והם מאפשרים להשתקע בתוך עולם דמיון מקובע שאין בו קשר לשגשוג החיים עצמם. כל ניסיון להפסיק את ההתכתבות או להמשיך בה מעצים את המלכוד הזה.
כאשר נפסקת חליפת המכתבים והסוכן יושב בבית הסוהר, כותבת לו תיאה:
"אני מוכנה שלא לשלוח לעולם את המכתב ששמתי בתיבה, ובלבד שתכתוב… אינני מטילה ספק באהבתך, אבל זוהי אהבה שאינה לפי כוחי. הרי אני כמו אלמנה שלך. אינך רשאי למות ואינך רשאי לשתוק. אמור לי מה לעשות".
חוסר ההיתכנות של המפגש הפך את תיאה לכלואה בזמן, תחת עינו הפקוחה של הכותב אליה, כמו פיסת תיעוד השמורה בארכיון. את הקשר העקר הזה אי אפשר להפסיק אלא בחיתוך מכאיב – אלכס יודע זאת, ולכן מתמהמה ככל יכולתו ומנסה לא ליזום פגישה בינו לבין תיאה. בינתיים נמשכות המזימות הבין-לאומיות שהוא מעורב בהן, והמלכודת הולכת ונסגרת עליו.
"הוא שב וקרא במכתבה ובפעם הראשונה העלה בלבו את האפשרות שייפגשו, ובכך יוטל הקלף האחרון; ועם הזכייה הסופית תבוא, ככל שניתן לשער, גם מהלומת-הקץ".
רגע הגילוי, הרגע שבו מצטלבים מבטיהם של תיאה והסוכן, נמשך הרף עין, והוא גם רגע הפרידה. זו תכונה נוספת של הרומן: המעגליות של הזמן, התערבבות המאוחר והמוקדם, שכן כאשר הגורל מוכתב מראש, אין משמעות רבה להתפתחות שהרי כל המאורעות מוליכים לאותו מקום. האירועים מסופרים שוב ושוב מכמה נקודות מבט, שבכולן הדמויות נותרות חסרות אונים.
בנימין תמוז האדם היה אוֹמן של כתיבת מכתבים: הוא ידע ליצור לבביות גדולה במכתביו, להגדיר באמצעותם העמקה של קשר, לשתול בהם רמזים אישיים ולפתח אותם לכדי יצירה משותפת. בכל המיומנויות הללו עשה תמוז שימוש מזהיר ב"מינוטאור", אך זאת תוך ניצול הקסם וההבטחה שבמכתבים להובלת הדמויות אל גורל קשה שנקבע מראש.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.
