פרוזה | אותו לא, אימא

"אז הגנן יבוא לפה בינתיים כרגיל, ושם יהיה עץ שזיף מקסים שתוכלי לראות אצלך בחלון… וכל התרופות שלך בתיק הירוק. את זוכרת?" סיפור מאת נטע ג. גבתון

דבורה מורג, מדף (פרט), שמן על בד, 100X45 ס"מ, 2010

.

אותו לא, אימא 

מאת נטע ג. גִבתון

 

ואת זאת לבשת פעם, אימא? אני לא זוכרת…

היא יפה. וכל כך עדינה. טוב שאפשר לגלגל אותה. בזהירות. ככה, את רואה, אימא? תשאירי אותה מגולגלת ואז היא לא תתפוס מקום ב… בחֶדֶ… בדירה החדשה שלך שם. אם תרצי ללבוש אותה תבקשי מהצוות שיגהצו. הם יודעים שאת לא יכולה לדבר. כרגע. פשוט תשלחי הודעה למשק־בית. בטלפון הנייד שלך, כמו שהראיתי לך.

את זוכרת שיש שם קונצרטים, אימא? והרצאות בשבתות בבוקר? יש תוכנית חודשית והם מאוד מקצועיים. הרי הציעו לך להיות בראש הצוות האמנותי אחרי שתתאקלמי. אמרת שתחשבי על זה. אני רק מזכירה לך…

בואי, אימא, נמשיך. אני אורזת את המעיל היפה שלך. את רוצה גם את הז'קט עם הרקמה?

בסדר, נסתדר כבר שם עם המקום בארון. הנעליים? הן כבר ארוזות מזמן. מיינו וסידרנו עוד לפני ש… הרי הזכרתי לך… דיברנו על זה כשהיית בבית החולים. בּׅימׅי? אֶה… רגע… תיכף נדבר עליו… כבר האכלתי אותו אז נמשיך? אולי הוא באמת מתרגש… נעבור עכשיו לתכשיטים? תיקחי את כולם, אני מכניסה אותם לכאן.

נספיק, אימא. אנחנו כבר כמעט בסוף. אל תדאגי, הטיסה שלי חזרה הביתה יוצאת רק בלילה.

הבריטניקה? מסרנו לפני ש… עוד כשאבא היה בחיים. הוא דאג לזה, הוא הניח ש… הוא חשב ש… שזה יכביד… כן, הכול, גם קלוזנר ודובנוב וצ'רצ'יל וכל דיקנס. היו ארבעה־עשר כרכים. אני זוכרת שהם היו עוד מהבית של סבתא וסבא אני יודעת שהם יקרים לך אני באמת מצטערת. לא הייתה ברירה. עכשיו אנחנו צריכות ל… בואי, נתקדם…

וגם עגנון? יופי! נסדר את כולם על המדפים! יש שם שניים או שלושה מדפים גדולים ליד הטלוויזיה. צילמתי את כל ה… הדירה. בטלפון שלי. הנה, את רואה? ומה שלא ייכנס שם נבקש שישמרו בספרייה. אני בטוחה שיש ספרייה, אימא. לא, לא צילמתי. תוכלי לקרוא בהם בספרייה, או אפילו לקחת אותם אלייך לַחֶדֶר… לַ… לַדירה. יעזרו לך. אחר כך יחזירו. ואני חושבת שכולם ישמחו לקרוא בהם. יש ספרנית. ודאי! היא תשגיח עליהם.

ומהגדולים, מספרי האומנות? חשבתי שאולי ניקח… חשבתי שתיקחי את Picasso ואת History of Art. את כולם? את רוצה את כולם לקחת איתך? הכול בסדר, אני… אני אמצא גם לזה מקום.

או! התמונות האלה! כמה שנים לא הוצאנו אותן! אתם כל כך יפים כאן את ואבא. ושמחים. והשמלה נורא דומה לשמלה שארזנו קודם. זו אותה השמלה? למה חשבתי שהתחתנת בלבן?

אני לא עייפה. אני בסדר. אנחנו לקראת הסוף. המוביל מחכה לטלפון ממני וכשהוא יגיע, ניסע.

שם ילך יותר מהר, אין הרבה דברים.

לא זרקתי שום דבר! את כלי הבית העברתי כבר. זוכרת? למעון, זה שהתנדבת בו כל השנים. הן הודו לך מאוד. אני חושבת שכן סיפרתי לך. הן מאוד שמחו. כן, זה בטוח יועיל להן וישמש אותן. הן היו רוצות לבקר אותך. ודאי, אחרי שתתאקלמי.

מאלה? אף אחת. את לא צריכה לתלות עבודות שלי על הקירות. זה לא מתאים. אף פעם לא אמרתי כי כאן הן כבר תלויות אולי ארבעים שנה אבל שם זה… תאמיני לי. אני כבר לא ילדה.

נשאיר אותן כאן בינתיים איך שהן על הקירות. טוב? נמשיך, אימא? גם לא הציורים האלה שלי של כל הכלבים שהיו לנו. בואי, נמשיך, דיברתי עם… זאת? אני צילמתי אותה. זה בּׅימׅי כאן כשהיה גור מתוק ורק הבאתי לך אותו אחרי שאבא נפטר. את התמונה הזאת באמת תיקחי, אני מכניסה אותה, אימא, בסדר? אז סיכמתי עם הגנן… כן בּׅימׅי אתה מתוק גם עכשיו כשאתה כבר גדול. צדקת, הוא מתרגש, חיכה כמעט שבועיים שתחזרי מבית החולים, סיפרתי לך שהרגעתי אותו כל יום ואמרתי לו שאת מתגעגעת, אבל בואי נסיים… בטח, בטח אני זוכרת למה קראנו לו בּׅימׅי! בצחוק, בתור קיצור של בּׅמקום, אז הגנן יבוא לפה בינתיים כרגיל, ושם יהיה עץ שזיף מקסים שתוכלי לראות אצלך בחלון. ובפעם הבאה כשאגיע נלך לגלריות כמו פעם ואולי נקנה… וכל התרופות שלך בתיק הירוק. את זוכרת?

כמעט סיימנו… אני… אני אתקשר עכשיו למוביל. בסדר?

אני יודעת אני יודעת. הידיים שלך קצת קרות אז אני רק מחממת אותן.

אני אהיה זמינה כל הזמן. וידאגו לך שם, אימא. ונתראה גם בסקייפ! ואני אגיע בקרוב שוב. עוד חודשיים, כרגיל.

הידיים שלך כבר חמות. אני… שלי קרות עכשיו.

רק רגע… עכשיו אני רוצה…

את… אמרת לי פעם… הייתי אולי בקושי בת חמש… צ'אמי היה הראשון, נכון? והוא היה גור מתוק כל כך וחכם ועם מבט חם כזה וסקרן. את אמרת לי אז, הייתי מאוד קטנה אבל אני זוכרת כל מה שאמרת לי. אמרת שאנחנו לא נהיה אנושיים אם אי פעם נהפוך את הכלב שלנו לבן אדם על ארבע. אז באמת… אני חושבת שאנחנו צריכות לחשוב ככה, ברוח הדברים האלה.

אני מרגישה ש– – שזה כמעט לא אנושי והלב שלי כבד ואני כנראה אמשיך להרגיש ככה עוד הרבה זמן אבל… את בּׅימׅי אי אפשר לקחת לשם. לא… אותו לא, אימא,

 

נטע גלפמן גבתון, ילידת תל אביב, 1952, היא מעצבת תאורה לתיאטרון ולמחול. פיתחה כיוון עבודה ייחודי בינתחומי, המחבר מוזיקה, תאורה ועיצוב בימתי, ללא שחקנים. יצירתה "פעמִים באור" הוצגה בפסטיבל ישראל. לימדה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. כתבה מחזות לילדים, לנוער ולמבוגרים. סיפורים פרי עטה התפרסמו בעיתון 77 ובמאזניים.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "לפלנד", סיפור קצר מאת ירדן בן־צור

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו