פרוזה | אותו לא, אימא

"אז הגנן יבוא לפה בינתיים כרגיל, ושם יהיה עץ שזיף מקסים שתוכלי לראות אצלך בחלון... וכל התרופות שלך בתיק הירוק. את זוכרת?" סיפור מאת נטע ג. גבתון

דבורה מורג, מדף (פרט), שמן על בד, 100X45 ס"מ, 2010

.

אותו לא, אימא 

מאת נטע ג. גִבתון

 

ואת זאת לבשת פעם, אימא? אני לא זוכרת…

היא יפה. וכל כך עדינה. טוב שאפשר לגלגל אותה. בזהירות. ככה, את רואה, אימא? תשאירי אותה מגולגלת ואז היא לא תתפוס מקום ב… בחֶדֶ… בדירה החדשה שלך שם. אם תרצי ללבוש אותה תבקשי מהצוות שיגהצו. הם יודעים שאת לא יכולה לדבר. כרגע. פשוט תשלחי הודעה למשק־בית. בטלפון הנייד שלך, כמו שהראיתי לך.

את זוכרת שיש שם קונצרטים, אימא? והרצאות בשבתות בבוקר? יש תוכנית חודשית והם מאוד מקצועיים. הרי הציעו לך להיות בראש הצוות האמנותי אחרי שתתאקלמי. אמרת שתחשבי על זה. אני רק מזכירה לך…

בואי, אימא, נמשיך. אני אורזת את המעיל היפה שלך. את רוצה גם את הז'קט עם הרקמה?

בסדר, נסתדר כבר שם עם המקום בארון. הנעליים? הן כבר ארוזות מזמן. מיינו וסידרנו עוד לפני ש… הרי הזכרתי לך… דיברנו על זה כשהיית בבית החולים. בּׅימׅי? אֶה… רגע… תיכף נדבר עליו… כבר האכלתי אותו אז נמשיך? אולי הוא באמת מתרגש… נעבור עכשיו לתכשיטים? תיקחי את כולם, אני מכניסה אותם לכאן.

נספיק, אימא. אנחנו כבר כמעט בסוף. אל תדאגי, הטיסה שלי חזרה הביתה יוצאת רק בלילה.

הבריטניקה? מסרנו לפני ש… עוד כשאבא היה בחיים. הוא דאג לזה, הוא הניח ש… הוא חשב ש… שזה יכביד… כן, הכול, גם קלוזנר ודובנוב וצ'רצ'יל וכל דיקנס. היו ארבעה־עשר כרכים. אני זוכרת שהם היו עוד מהבית של סבתא וסבא אני יודעת שהם יקרים לך אני באמת מצטערת. לא הייתה ברירה. עכשיו אנחנו צריכות ל… בואי, נתקדם…

וגם עגנון? יופי! נסדר את כולם על המדפים! יש שם שניים או שלושה מדפים גדולים ליד הטלוויזיה. צילמתי את כל ה… הדירה. בטלפון שלי. הנה, את רואה? ומה שלא ייכנס שם נבקש שישמרו בספרייה. אני בטוחה שיש ספרייה, אימא. לא, לא צילמתי. תוכלי לקרוא בהם בספרייה, או אפילו לקחת אותם אלייך לַחֶדֶר… לַ… לַדירה. יעזרו לך. אחר כך יחזירו. ואני חושבת שכולם ישמחו לקרוא בהם. יש ספרנית. ודאי! היא תשגיח עליהם.

ומהגדולים, מספרי האומנות? חשבתי שאולי ניקח… חשבתי שתיקחי את Picasso ואת History of Art. את כולם? את רוצה את כולם לקחת איתך? הכול בסדר, אני… אני אמצא גם לזה מקום.

או! התמונות האלה! כמה שנים לא הוצאנו אותן! אתם כל כך יפים כאן את ואבא. ושמחים. והשמלה נורא דומה לשמלה שארזנו קודם. זו אותה השמלה? למה חשבתי שהתחתנת בלבן?

אני לא עייפה. אני בסדר. אנחנו לקראת הסוף. המוביל מחכה לטלפון ממני וכשהוא יגיע, ניסע.

שם ילך יותר מהר, אין הרבה דברים.

לא זרקתי שום דבר! את כלי הבית העברתי כבר. זוכרת? למעון, זה שהתנדבת בו כל השנים. הן הודו לך מאוד. אני חושבת שכן סיפרתי לך. הן מאוד שמחו. כן, זה בטוח יועיל להן וישמש אותן. הן היו רוצות לבקר אותך. ודאי, אחרי שתתאקלמי.

מאלה? אף אחת. את לא צריכה לתלות עבודות שלי על הקירות. זה לא מתאים. אף פעם לא אמרתי כי כאן הן כבר תלויות אולי ארבעים שנה אבל שם זה… תאמיני לי. אני כבר לא ילדה.

נשאיר אותן כאן בינתיים איך שהן על הקירות. טוב? נמשיך, אימא? גם לא הציורים האלה שלי של כל הכלבים שהיו לנו. בואי, נמשיך, דיברתי עם… זאת? אני צילמתי אותה. זה בִּימִי כאן כשהיה גור מתוק ורק הבאתי לך אותו אחרי שאבא נפטר. את התמונה הזאת באמת תיקחי, אני מכניסה אותה, אימא, בסדר? אז סיכמתי עם הגנן… כן בִּימִי אתה מתוק גם עכשיו כשאתה כבר גדול. צדקת, הוא מתרגש, חיכה כמעט שבועיים שתחזרי מבית החולים, סיפרתי לך שהרגעתי אותו כל יום ואמרתי לו שאת מתגעגעת, אבל בואי נסיים… בטח, בטח אני זוכרת למה קראנו לו בִּימִי! בצחוק, בתור קיצור של בִּמקום, אז הגנן יבוא לפה בינתיים כרגיל, ושם יהיה עץ שזיף מקסים שתוכלי לראות אצלך בחלון. ובפעם הבאה כשאגיע נלך לגלריות כמו פעם ואולי נקנה… וכל התרופות שלך בתיק הירוק. את זוכרת?

כמעט סיימנו… אני… אני אתקשר עכשיו למוביל. בסדר?

אני יודעת אני יודעת. הידיים שלך קצת קרות אז אני רק מחממת אותן.

אני אהיה זמינה כל הזמן. וידאגו לך שם, אימא. ונתראה גם בסקייפ! ואני אגיע בקרוב שוב. עוד חודשיים, כרגיל.

הידיים שלך כבר חמות. אני… שלי קרות עכשיו.

רק רגע… עכשיו אני רוצה…

את… אמרת לי פעם… הייתי אולי בקושי בת חמש… צ'אמי היה הראשון, נכון? והוא היה גור מתוק כל כך וחכם ועם מבט חם כזה וסקרן. את אמרת לי אז, הייתי מאוד קטנה אבל אני זוכרת כל מה שאמרת לי. אמרת שאנחנו לא נהיה אנושיים אם אי פעם נהפוך את הכלב שלנו לבן אדם על ארבע. אז באמת… אני חושבת שאנחנו צריכות לחשוב ככה, ברוח הדברים האלה.

אני מרגישה ש– – שזה כמעט לא אנושי והלב שלי כבד ואני כנראה אמשיך להרגיש ככה עוד הרבה זמן אבל… את בִּימִי אי אפשר לקחת לשם. לא… אותו לא, אימא,

 

נטע גלפמן גבתון, ילידת תל אביב, 1952, היא מעצבת תאורה לתיאטרון ולמחול. פיתחה כיוון עבודה ייחודי בינתחומי, המחבר מוזיקה, תאורה ועיצוב בימתי, ללא שחקנים. יצירתה "פעמִים באור" הוצגה בפסטיבל ישראל. לימדה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. כתבה מחזות לילדים, לנוער ולמבוגרים. סיפורים פרי עטה התפרסמו בעיתון 77 ובמאזניים.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "לפלנד", סיפור קצר מאת ירדן בן־צור

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצרים | אליזבת, שנינו סובלים

שלושה סיפורים קצרצרים מאת אפרת מור מילמן

יונתן הירשפלד, ברבורים, שמן על נייר, 70X50 ס"מ, 2018 (צילום: ציקי אייזנברג)

.

שלושה סיפורים קצרים / אפרת מור מילמן

 

אליזבת שלום

ההכנסות עלו ממש בימים האחרונים. כבר עשרה לקוחות הזמינו ממנה כתיבת הודעות טקסט לטלפון. בלילות היו הזמנות להודעות מאתגרות במיוחד. באתר הייתה חלוקה לנושאים והלקוח התבקש לסמן משפטי מפתח, וכל ההודעה כולה הוגבלה לפחות ממאה תווים. הלילה הגיעה הזמנה להודעה בנושא פרידה מבת זוג, אחת ששמה אליזבת. בהזמנה צוין שההודעה צריכה להכיל את צמד המילים: "לא בבית". בתוך תיבת הטקסט שכותרתה "טיפ שיכול לעזור בכתיבת ההודעה" נכתב: "ריחוק". היא כתבה את ההודעה: אליזבת, שנינו סובלים. גם כשאת בבית – את לא בבית. אני חושב לפני שאני עונה, את עונה לפני שאת חושבת, בשני המקרים התוצאה גרועה.

שיט, נגמר המקום, היא ניסתה לצמצם, כדי להוסיף לפחות את המילה "שלום".

 

***

 

שתי אפשרויות של התחלה וסוף

אפשר להתחיל כך:

גבר אנס את אמהּ לפני חמישים שנים ותשעה חודשים, כך גילתה בערב יום הולדתה החמישים.

אפשר להתחיל גם כך:

היה לילה, מאוחר. הספה – שמרגע שהובאה למשרד היא חשדה בכוונותיה – הייתה אדישה לקריסתה אליה, וכל מה שהיא הצליחה לחשוב, בשנייה הארוכה לפני שעצמה את עיניה, היה שבשעה הזאת אין שום חנות פתוחה באבן גבירול וממילא אף אחד לא ישמע אותה.

אפשר גם להתחיל כך:

ההתחלה לא מעניינת, אמרה האם, הסוף שזו את, זה כל העניין.

 

***

 

כושן רשעתיים

אני עקרה. יש לי ארבעה ילדים. למעשה יש לי שישה. היו תאומים ראשונים. הם נפלו. הגיסה שלי רצתה ללדת לפניי, כדי שחמותנו תוכל להתגאות בה ראשונה, אז היא עשתה לי עין הרע והפלתי. ילדתי שני תינוקות מתים. אמרתי לו, עכשיו תשכח מילדים, ככה אחותך רוצה. נולד לה בן בכור, נכד ראשון. אחר כך אני הריתי, ושנה אחרי שנולד הבן שלה, נולד הנכד השני. יכולתי היום להיות אימא של שישה, גם ככה אני עקרת לב, והארבעה שיצאו ממני זה הרבה יותר מדי. בגלל זה אמרתי לבת הזקונים, זו שקראתי לה כושן רשעתיים, אל תרוצי לעשות ילדים, יש יותר מדי ילדים רעבים ומסכנים בעולם, לא צריך ללדת.

 

אפרת מור מילמן, עורכת דין, מתמחה בזכויות עובדים. בעלת תואר שני בספרות, במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון. מחברת ספר הילדים "נֹגה מקיבוץ כרמים" (הוצאת אוריון, 2017), והספר "עמק השדים", רומן חניכה למבוגרים ונוער (כריכה סוכנות לסופרים, 2017).

 

 

» עוד קצרים בגיליון קודם של המוסך: שני סיפורי הישרדות מאת שיח'ה חליווה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

רָעַד קוֹלֵךְ | וכך ביקשתי בחשאי

מיקה הרי בשיר "צל ההר הלבן" מתוך הפרויקט "אי במערבולת – שרות זלדה"

זלדה (מתוך הסרט "אישה פשוטה: זלדה", סדרת העברים, יאיר קדר)

.

לחן: מיקה הרי וערן וייץ, שירה: מיקה הרי

 

צל ההר הלבן / זלדה

 

צֵל הָהָר הַלָּבָן

כִּסָּה אֶת פָּנַי וְידַי

וְדִימִּיתִי שֶׁנַּפְשִׁי חָפְשִׁית

כַּמֵּת,

צֵל עָצוּב כִּסָּה אֶת הָבַּיִת

וְאֶת עֲלֵי הַגֶּפֶן

אַךְ כַּאֲשֶׁר

בְּאֶרֶץ זָרָה

שֶׁהִיא רְחוֹבִי

נִגֵּן כִּנּוֹר

יָצָאתִי אֶל מְשֹוֹשֹ חָתָן וְכַלָּה

וְרָאִיתִי

כִּי הֵם שׁוזְרִים

תִּקְוָה עֲדִינָה עַד מְאֹד

וְרָאִיתִי

כִּי הֵמָּה שׁוזְרִים

תִּקְוָה אֲמִיתִּית,

וְכָךְ בִּקַּשְׁתִּי בַּחֲשַׁאי:

יוֹצֵר הָאָדָם –

שֶׁלֹּא יִסְתָּעֲרוּ שֵׁדִים וּמַזִּיקִים

עַל דִּמְיוֹנָם

שֶׁיִּהְיֶה בִּנְיָנָם

בִּנְיָן עֲדֵי‏־עַד.

תְּפִילָּתִי הִצְמִיחָה

עָלִים יְרֻקִּים.

יָשַׁבְתִּי בְּצֵל הַקִּיקָיוֹן

וְלֹא יָדַעְתִּי עוֹד

מַה שֵּׁם הַתַּחֲנָה

שֶׁהִגִּיעוּ אֵלֶיהָ חַיַּי.

 

 

» במדור "רעד קולךְ" בגיליון קודם של המוסך: שני שירים מאת ט. כרמי, מתוך "פרויקט ט"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים

השאלה מה יהיה המנונה של מדינת ישראל מעוררת ויכוחים גם היום. מתברר, שבאמצע המאה ה-20 היה קשה להסכים על המנון גם לעם היהודי לבדו

1

השסעים בחברה הישראלית הם דבר ידוע. אך האם אנחנו באמת חיים בתקופה בה הפילוגים והיריבויות בחברה הישראלית הם אכן הגדולים והחמורים ביותר? זו שאלה טובה. מה שבטוח, חילוקי הדעות בין הצדדים השונים ביישוב לא התחילו עם הקמת מדינת ישראל, ולא חיכו לחנוכת הכנסת כדי לעלות על פני השטח.

הריבים בין זרמים פוליטיים שונים ביישוב היהודי בארץ ישראל השתרעו על שורה ארוכה של נושאים. הויכוח המרכזי היה ויכוח שהחל כיריבות מעמדית והתרחב לאחר מכן גם לעמדות מדיניות ובטחוניות. זהו הויכוח בין תנועת העבודה – שגם שלטה ביישוב מאז שנות ה-30 – לבין הרוויזיוניסטים והמפלגות הליברליות. את גובה הלהבות בין שני המחנות הללו אפשר לאמוד בעזרת סוגיה אחת, סוגיה סמלית אך משמעותית: מה יהיה ההמנון המייצג של היישוב היהודי?

לא תמיד התשובה לכך הייתה ברורה מאליה. יותר נכון לומר שהתשובה הייתה ברורה, אך היו מי שביקשו לערער על הקביעה הזו. "התקווה", או בשמו המקורי "תקוותנו", התקבל כהמנון העם היהודי באופן ספונטני – ללא החלטת ממשלה או צו מלכותי. שירו של המשורר הזוטר נפתלי הרץ אימבר, או יותר נכון, שני בתים מתוכו בשינוי מילים, התפשט בקרב הקהילות היהודיות כאש בשדה קוצים מאז פורסם נוסחו הסופי בשנת 1886. בקשתו של אימבר מבנימין זאב הרצל לקבל את השיר כהמנון רשמי אמנם נדחתה בתחילה, אולם בסוף הקונגרס הציוני השישי פרצו רבים מהנוכחים בשירה ספונטנית של "התקווה". זה היה "קונגרס אוגנדה", ובשירת המילים "עין לציון צופיה" הביעו הצירים את התנגדותם לתוכנית ליישב יהודים באפריקה. מאז, הסתיימו כל הקונגרסים הציוניים בשירת התקווה.

 

1
הרצל פותח את הקונגרס הציוני השני בבזל, 1898. אז עוד לא שרו שם את "התקווה". מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

יחד עם זאת, קבלת "התקווה" לא מעידה שלא היו לו מתחרים. אפילו בשנת 1967 נשמעו הצעות להחליפו ב"ירושלים של זהב", ומעמדו כהמנון הלאומי לא הוסדר בחוק עד שנת 2004. אבל כאן נעסוק במתחרה אחר: השיר "ברכת עם" של חיים נחמן ביאליק, המוכר יותר בשם "תחזקנה" בעקבות המילה שפותחת את הבית הראשון.

הימים הם ימי העלייה השלישית, בהן הפך השיר להמנונם של החלוצים ואנשי תנועת העבודה. הוא החל להישמע יותר ויותר בסופם של טקסים, כנסים ובתהלוכות אחד במאי. לאט לאט התגברו הקריאות להחליף את "התקווה" בשיר הזה – שיר שבניגוד לשירו של אימבר מהלל את פעולת החלוצים וקורא לפעולה שתביא להגשמת החזון הציוני. נוסף על כך, הוא נכתב על ידי משורר בכיר בהרבה – מי שיזכה לימים בתואר "המשורר הלאומי". בסוף שנות השלושים הפולמוס כבר חרג מטורי דיעה מנומסים (יותר או פחות) בעיתון.

אם באמצע העשור עדיין נחשב "תחזקנה" להמנון הנוער והתקבל בברכה גם בתנועת הצופים, לקראת סופו התחדדו ההבדלים בין תנועות הנוער של תנועת העבודה לבין התנועות הבלתי מפלגתיות או אלו שהיו קרובות יותר לחוגים הליברליים ביישוב היהודי. יחד עמו התעורר הויכוח על הדגלים שיש להניף באירועים רשמיים כאלו: האם רק את דגל התכלת לבן המוכר לנו, או שמא יש מקום להניף גם את הדגל האדום הסוציאליסטי? לאט לאט התרבו התקריות בהן ניסו המחנות הניצים להפריע אחד לשני לשיר, או בהן החרימו תנועות מצד אחד אירועים של צד אחר.

 

1
"הבֹקר", 25 באפריל 1938

 

כך למשל בוטל מפקד חגיגי של הקרן הקיימת בעקבות דרישה של חלק מתנועות הנוער להניף דגל אדום. מי שעסק באופן תדיר בסוגיה בתקופה הזו, היה העיתון "הבֹקר", ביטאונה של מפלגת "הציונים הכלליים" – המפלגה הליברלית הבולטת ביישוב שרק כמה שנים קודם לכן איבדה את הבכורה למפא"י. הביטאון לא נמנע מהגברת היריבות בין הצדדים תוך האשמת "השמאל" בנטישת ערכים ציוניים. כך למשל בדיווח על תקרית סמוכה, טען "הבֹקר" כי נציגי תנועות השמאל סירבו לשיר את "התקווה" באירוע מסוים, טענה שהוכחשה לאחר מכן.

 

1
"הבֹקר", 9 בינואר 1939

 

1
"הבֹקר" 15 בינואר 1939

 

בעקבות התקריות ניסו אנשי התנועות השונות להגיע לפשרות מסוגים שונים. לרוב, ועל מנת להימנע מתקריות מביכות, הוסכם שלא לשיר אף אחד מהשירים. יחד עם זאת, אף על פי ההסכמים, הם כנראה לא סייעו לשכך את הרגשות הסוערים. ב"שבוע הנוער" של שנת 1940, אירוע המשותף לכלל תנועות הנוער של היישוב, הגיעו לסיומם הפתאומי מספר טקסים לאחר שחלק מתנועות הנוער "פוצצו" את האירועים בטענה שהסכם "ההמנון והדגל" הופר. חברי תנועות הנוער הימניות עזבו את האולם במחאה ברגע שהחלו אנשי השמאל לשיר את "ברכת עם".

 

1
כותרת שהופיעה בעיתון "הבֹקר", 5 ביוני 1940. למאמר המלא לחצו כאן

 

1
"דבר", 7 ביוני 1940

 

1
"הבֹקר", 7 ביוני 1940

מילים רבות נוספות הודפסו בעיתוני היישוב העברי על סוגיה זו לאורך השנים, והיא נמשכה גם בשנות ה-40. בסופו של דבר, ברור לכולם שמהויכוח הזה יצא מנצח ודאי אחד. אך אם אתם בכל זאת מעוניינים לשקוע בדיונים ובתגובות הבלתי נגמרות סביב האירועים הללו – אתן מוזמנות לחפש אותם באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

בונוס לסיום:

אני מוכן להמר די בבטחה שרוב קוראינו הצעירים לא שמעו את השיר "ברכת עם" עד עתה, כפי שאני עצמי לא הכרתיהו עד לא מזמן. עם זאת, ל"תחזקנה" יש דווקא נוכחות מפתיעה בתרבות הפופולרית הישראלית גם היום. "תחזקנה" הוא השיר שאותו מתחיל לשיר סרג'יו קונסטנצה, דמותו המפורסמת של ישראל פוליאקוב מסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה", לפני שהוא זורק רימון בסצינה ידועה מתוך הסרט. אפשר לצפות בסצינה כאן:

לקריאה נוספת:

ד"ר גיש עמית, "האומה והתקווה: כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר", מתוך: מכאן – כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, ו (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דצמבר 2005), עמ' 86-105.

 

כתבות נוספות

הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של מחבר "התקווה"

משורר "התקווה" מגלה את מגדל איייפל… בתלמוד!

מאחורי כל משורר לאומי מצליח עומדת פמליה