פּני צפּוֹר בּפני אדם: למשמעות ראשי הצפורים בהגדה

יהודים עם ראש ציפור? מדוע מאוירים היהודים בהגדה מהמאה ה-13 לא כבני אדם? ולמה בחרו דווקא בראשי ציפורים כדי לתאר אותם?

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומיוחדות, שירים לפסח ועוד

הגדת ראשי הצפורים הינה הגדה מאוירת שנוצרה על ידי יהודים מדרום גרמניה בשנת 1300 לערך, ובה מאוירים היהודים כבעלי ראשי ציפורים. הצעות רבות הועלו בנוגע לכוונה שעמדה מאחורי האופן החריג בו הוצגו דמויות היהודים בהגדה. אחת ההצעות המבוססות עמדה על כך, כי אליבא דמדרש שיר השירים רבה ו- מדרש איכה רבתי ישראל הם כעין יונים, המובלות פעם אחר פעם לשחיטה על קידוש השם בידי האומות.. זוהי אפשרות סבירה מאוד לנוכח הפרעות חסרות התקדים שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה, אשר יצרו גל הגירה/בריחה של גדולי תלמידי החכמים האשכנזיים לספרד, כגון רבנוּ אשר (הרא"ש) ורבנוּ דן, שהפך לראש ישיבת טולדו שבקסטיליה. הדברים מתיישבים גם עם התודעה המרטירולוגית העניפה, ומושג 'קידוש השם' שהיו רווחים בקרב הקהילות היהודיות שעל הריין למן פרעות תתנ"ו (1096), ערב מסע הצלב הראשון.

אני רוצה להציע אפשרות נוספת, אשר טרם הועלתה, למיטב ידיעתי. רצוני להציע כי ההגדה הזו והאיורים בה הושתתו על הוראתו של טקסט מכונן אחד. כוונתי לחבור התיאולוגי שערי הסוד היחוד והאמונה לר' אלעזר בן יהודה מוורמס (1230-1165), התיאולוג-הכותב המרכזי בחוגם של חסידי אשכנז מבית קָאלונִימוּס (ככל הנראה: קאלוֹס נוֹמוֹס, כלומר: שם-טוב), אליו השתייכו בדורו גם מורו, ר' יהודה בן שמואל החסיד מרגנסבורג (נפטר 1217)– לו מיוחס ספר חסידים, ותלמיד-שניהם, ר' אברהם בן עזריאל מביהם (ישב בעיר פראג, הגדולה בערי בוהמיה באותה תקופה), בעל הפירוש המעמיק לפיוטים, ערוגת הבשם (נתחבר 1240-1238).

שערי הסוד היחוד והאמונה נדפס על ידי פרופ' יוסף דן בכתב העת טמירין בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הטקסט שב והודפס לאחרונה מכתב יד קדום שהתגלגל לאוסף פרטי באוסטרליה. כתב היד הזה הכיל נוסח קדום של חיבור הסוד העיקרי של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בלוויית חיבורים אחרים פרי עטו. מהדורה המתבססת על כתב היד בשלימותו ראתה אור בירושלים בשנת 2006 על ידי אהרן אייזנבך. החיבור עצמו מתמקד בהצגת האלהות כבלתי מושגת להכרת הנבראים (נבדלת וטרנסצנדנטית), נטולת גוף וחומר, ממצאת בכל וסובבת בכל, כאשר הנביאים עצמם גם כן אינם מגיעים עדיה, אלא חוזים במראה כבוד ה' כפי שהוא מתדמה להם בהבנת לבבם (אובנתא דליבא). יש להניח כי החיבור הדק הזה (בן דפים אחדים בלבד) היה נפוץ ומקובל בהרבה מאשר סודי רזיא של ר' אלעזר, שהוא קורפוס עב כרס והוגדר מראש כמיועד לבעלי סוד בלבד, הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270-1198), מנהיגהּ של קהילת ברצלונה, ציטט מפורשות מתוך שערי הסוד היחוד והאמונה במסגרת אגרת הגנה (אגרת טרם אענה אני שוגג) על תפישת האלהות של הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1204-1138) שנכתבה לרבני צפון צרפת (בשנת 1234 לערך) שביקשו להחרים את כתבי הרמב"ם. הרמב"ן קשר מפורשות בין תפישת האלהות המיימונית ובין זו של ר' אלעזר מוורמס, משמע יש להניח כי חכמי צפון צרפת בקיאים היו בחיבור האמור לר' אלעזר מוורמס. מציאותו החיבור ונפוצותיו עשויות לרמז כי יהודי אשכנז אמנם קראו בו וראוהו חיבור חשוב בהבנת עיקרי האמונה, ואפשר כי היה חלק מתפישת עולמם התיאולוגית של מאירי הגדת ראשי הצפורים, מה גם שמנהיגהּ המובהק של יהדות אשכנז באותו דור, ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג (המהר"ם, 1293-1215), ראה בעצמו תלמיד מובהק של מסורות הסוד והאמונה מדבי ר' אלעזר מוורמס.

דיינו – הגדת ראשי הצפורים. תמונה מויקימדיה

ועתה לעניינינו. הבא לעיין בהגדת ראשי הצפורים, סביר כי יתעוררו בו שתי שאלות יסוד: [א]. מדוע מצוירים היהודים בלא פני אדם? [ב]. מדוע הם אוירו דווקא כאשר ראשיהם ראשי ציפור?

שערי הסוד היחוד והאמונה משיב להערכתי על שתי השאלות. בפתיחת החיבור, בהתבססו על תוספתא עבודה זרה, לפיה בירושלים היו נוהגים להציב את כל סוגי הפסלים, זולת פסלים בעלי פני-אדם, כתב ר' אלעזר מוורמס: "ולכן הזהיר משה איש האלהים 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' (דברים ד', 15): תמונ"ה בגימטריא פרצו"ף אד"ם וכתיב 'ותמונה אינכם רואים זולתי קול' (דברים ד', 12)". כלומר, אליבא דר' אלעזר מוורמס האיסור מהתורה בראיית תמונה קשור בראיית פני אדם או ביצירת מה שנראה כפני אדם, שמא יחליטו הרואים כי האדם הוא אלהות (ודאי יש כאן גם משום פולמוס עם תפיסת האינקורנציה הנוצרית). עולה מכאן מענה לשאלה הראשונה. כלומר, מדוע נמנעו המאיירים לאייר פני אדם ליהודים המופיעים בהגדה.

מענה לשאלה השנייה מופיע בקטע החתימה של החיבור כולו: "הצדיקים רואים פני שכינה כנגדם, כי יראו איך ממלא הכל וימשך רוחם אליו, וכשהם עולים נצרפים באש שלפני הכסא, ואחר כך מונחים בצרור החיים ושם נהנים מזיו השכינה… ולעתיד כשהשמים והארץ יִבלו, זה העולם יהיה מים במים, יעשו להם כמו כנפיים ויפרחו סביב השכינה". כלומר, לדעת המחבר, הצדיקים עוד בעולם הזה חווים בראיית לב (ראיה פנימית-הכרתית) כאילו פני השכינה כנגדם, וחשים בנוכחות האל, הממלא את הכל ומשגיח על הכל. זאת ועוד, בשוך חייהם, עולה נשמתם אליו, נצרפת באש שלפני כסא הכבוד ומשם ממקום משכנהּ, תחת כסא הכבוד (השוו תלמוד בבלי ברכות דף י"ז) היא נהנית עם נשמות הצדיקים האחרים מזיו השכינה, בקירוב יתיר ממנו לא נהנו בזה העולם. זאת כמובן, כל זמן שהעולם עומד וקיים. עם זאת, לעתיד לבוא, כאשר השמים והארץ יחרבו אזי ייעשו כנפיים לצדיקים והם יעופפו בהם סחור-סחור כצפורים נוכח אור-הכבוד האלהי, קרי: השכינה. מדוע צפורים דווקא? ב- ספר חסידים למשל, הובא כי החסידים נקראו על שם צניעותה ופרישותה של החסידה.בשמות י"ט, 44 נכתב: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'. בני ישראל גם נמשלו ליונים במדרשי אגדה, כפי שהראיתי לעיל. תימה נוספת, שאינה קשורה דווקא למקורות היהדוּת, היא זו הרואה בצפור סמל לנשמת האדם, כך סימלה הכנסיה הנוצרית-נסטוריאנית בסוריה את ישוע ביונה. ולמשל, הפילוסוף הבוכארי-פרסי (נולד קרוב לאוזבקיסטן של ימינוּ), אבו עלי אבן סינא (1137-1080) כתב אגרת אלגורית – בהּ נמשלת נפש האדם לציפור ההומה לעוף מכלובה, קרי להיפדות מן הגוף החומרי הנדמה כבית כלא.

עתה, לדעת רבים מבני-התקופה, היוותה 1240 הייתה שנת מפתח המסמלת כניסה לעידן חדש (תחילת האלף החמישי לבריאת העולם על פי המניין הרבני מבריאת העולם). ואכן, כמה וכמה מקורות בני הזמן הזכירו כי סביבות אותן שנים עתידה לשוב רוח הנבואה. למשל: הרמב"ם באגרת תימן הביא מסורת זו משום אבותיו ואבות אבותיו, אלא שהשנה המדוברת אצלו היא 1217); אליבא דיואכים מפיורה (1202-1135), הנזיר האיטלקי מקלבריה, ששיטתו, הקובעת חלוקה משולשת [אלפיים שנה תורה, אלפיים שנה כנסייה (ברית חדשה), ואלפיים שנה רוח הקודש], עשתה לה מהלכים במדינות אירופה הנוצרית, היוותה שנת 1260 שנה בה תעבור האנושות כולו לעידן רוח הקודש .שיטה אחרת ומצויה הנמצאת בכמה כתובים באותה תקופה, במרחב היהודי נוצרי, דיברה על כך כי בשוך 4,000 שנה, יעמוד העולם חרב 1,000 שנה- ואז יחל עידן רוח הקודש המדובר. אפשר אפוא כי המאיירים היהודיים שחיו בגרמניה בסביבות שנת 1300 חיו את השניות הזאת שבין אפוקליפסה עולמית קריבה ובין מתח משיחי של טרום גאולה שלימה, וציפו להתגשמות דבריו של ר' אלעזר מוורמס, עת הצדיקים יצמחו כנפיים, ויעופו מתוך העולם החרב והולך אל גאולתם באור האלהי, שיזרח לצדיקים ממעל.

דבריו אלו של ר' אלעזר מוורמס נכתבו לכל המאוחר בשנות העשרים של המאה השלוש-עשרה. בסמיכות-שנים פעל בנישאפור שבחבל ח'ורסאן בפרס, המשורר והמיסטיקון הסֿוּפי-מוסלמי, פריד א-דﱢין עטאר (נהרג בשנת 1221 בפלישה המונגולית). בספרו החשוב منطق الطیر‎‎, המתובל באגדות סֿופיות רבות. הוא מגולל בחלקים נכבדים מספרו את מסען של שלושים בנות כנף (המסמלות את נפשות הסֿוּפים המעוּלים), המונהגות על ידי הדוכיפת (במסורת המוסלמית,היתה הדוכיפת העוף של שלמה המלך ועל כן סמל החכמה) מעבר לשבעת העמקים, אל הר אלבּרז השוכן בסין,מקום משכנהּ של הצפור האגדית הסימוּרְג, המסמלת את האור האלהי [היא הוזכרה עוד כמאתיים שנים לפני כן כמי שהצילה את חייו וגדלה את המלך הפרסי הגדול זאל בן סאם (דסתן),כך מובא ב- שאה נאמה (ספר המלכים) לקאסם א-דﱢין אלפירדוסי (נפטר 1025)]. הצפורים — סופן שמתאחדות באור הסימורג וכלות בו, עד שלא נותר מהן זכר.עם זאת, ברור הוא שכיליונן באור האלהי, הוא אשרן הסופי המוחלט. קשה שלא לשים לב לדמיון בין עטאר ובין ר' אלעזר מוורמס. אלא שאלעזר מוורמס נוטה באופן פחות אל הפיוט (על אף שכתב כמה פיוטים משלו), ולשיטתו, גם לעתיד לבוא לא יתאחדו הצדיקים עם האור האלהי (וייבלעו בו), אלא רק ירחפו כנפיהם סחור-סחור נכחו.

בתמונה למעלה: דימוי מוגדל מתוך הגדת ראשי הצפורים.

כיצד הגיע המברק של הימלר למופתי אל הספרייה הלאומית?

הסיפור הפתלתל שמוביל כל הדרך מכיבוש ברלין על ידי האמריקנים, דרך דיונים סוערים באו"ם ועד דמותו המסתורית של איש ההגנה והדיפלומט הישראלי טוביה ארז.

דניאל ליפסון | 06.04.17

ארכיונים ההגנה היינריך הימלר המופתי הצהרת בלפור יום השואה מלחמת העולם השנייה

לפני שבוע פרסמנו אודות מברק תמיכה ששלח היינריך הימלר למופתי חאג' אמין אל חוסייני הגולה בברלין של שנת 1943. עובדת היחסים הטובים בין המופתי לנאצים בכלל, ולהימלר בפרט, אינה מפתיעה. ההפתעה הגדולה שלנו הייתה גילוי המברק אצלנו, בארכיונים של הספרייה הלאומית.

כיצד הגיע מסמך מעניין וחשוב זה לספרייה? איך ניצל מפגעי המלחמה ועשה את דרכו לירושלים? מי העביר אותו מהבירה הגרמנית, שם חרטו על דגלם את השמדת עם ישראל, אל בירת העם המתחדשת במדינת ישראל שלאחר השואה?

התשובה האמתית לשאלות אלו היא, שאנחנו לא ממש יודעים. אבל, יש לנו השערה טובה. איש המפתח בסיפור הוא טוביה ארזי.

המברק מגיע לידיי האמריקנים

כשנכנסו בעלות הברית לגרמניה החרבה לאחר המלחמה, הם לקחו איתם חזרה מסמכים חשובים שלא הושמדו בזמן הלחימה. ביניהם התגלו גם מסמכיו של המופתי. על כך אנחנו שומעים בהצהרה שמסר טוביה ארזי בזמן משפט אייכמן.

הצהרתו של טוביה ארזי

ארזי מספר שמשרדו האחרון של המופתי ב- Bad Gastein שבאוסטריה נפל לידי חיילי כוחות הברית ב-1945. שם הם מצאו אלפי מסמכים ותמונות. למשרד זה התלווה Werner Otto von Hentig, קצין ודיפלומט גרמני שניהל את מחלקת המזרח הקרוב במשרד החוץ. ביום כניעת גרמניה, טס המופתי מ-Bad Gastein לשווייץ והשוויצרים מסרו אותו לשלטונות צרפת.

החומר שבמשרד צולם על 12 מיקרופילמים ונמסר לסוכנות היהודית לא"י. המסמכים המקוריים הועברו אל משרד החוץ האמריקאי, כך מדווח ארזי.

לפי אתר המוקדש לכתביו של עמנואל וילקובסקי (Velikovsky), פסיכואנליסט, הוגה דעות וממייסדי האוניברסיטה העברית, הופיעה בעיתון ה-New York Post כתבה המעלה שאלה לגבי הצהרתו של דין אצ'יסון, שר החוץ האמריקאי שהבטיח לפרסם בספר את המידע שנאסף לגבי פעילותיו של המופתי. כותב המאמר מתלונן ששום פרסום לא יצא לאור בנושא זה. ייתכן שהממשל האמריקאי לא פרסם אותם מסיבות פוליטיות, וייתכן גם שהם כבר לא היו ברשות הממשל.

במאי 1947 פרסמה פרדה קירשויי (Kirchwey), עורכת העיתון The Nation , דו"ח בנושא הועד הערבי העליון מטעם ארגונה Nation Associates. הפרסום בא כתגובה להחלטת הועד הפוליטי של האספה הכללית של האו"ם, להזמין את הועד הערבי העליון להעיד במה שהגדירה "השאלה הפלסטינית".

קירשויי, שהתרשמה מביקורה בעבר בארץ ישראל, תמכה מאד בהקמת מדינה לאומית לעם היהודי. היא ושותפיה ניסו בעזרת הפרסום להתנגד לוועד הערבי ולהוכיח את קשריהם עם הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. בראש הוועד עמד המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שנגדו היא הפנתה את רוב התקפותיה.

הדו"ח הודפס בחוברת שכללה עשרות דפים של מסמכים ותמונות המסבירות את חלקו של המופתי בצדם של הנאצים בזמן המלחמה. היא תיארה את מאמצי התעמולה שלו, קשריו עם היטלר, הימלר ואחרים, אחריותו למותם של מאות יהודים בעיראק, ארגון היחידות המוסלמיות בצבא הגרמני, תכנון ניסיונות חבלה ועידוד השמדת העם היהודי. היא הסבירה שחברי הוועד הערבי הם שותפיו של המופתי ולעגה לאו"ם שבחר להזמין ולכבד "את הגרועים שבפושעי המלחמה של מדינות הציר".

החומר בחוברת נאסף, לדבריה, מהווילות ומהמשרדים של המופתי שברחבי גרמניה, וממסמכים רשמיים של השלטון הנאצי. היא מדגישה שרוב ואולי כל המסמכים האלה נמצאים ברשות משרד החוץ של ארה"ב. "רוב", אבל אולי לא כולם?

דיפלומט ישראלי נכנס לתמונה

טוביה ארזי נולד בפולין ב-1913. הוא עלה לארץ ב-1924, למד בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטה העברית. הוא שירת בהגנה ולאחר מכן גם בשלטון המנדט ובסוכנות היהודית. הוא נשלח לסוריה ולבנון של צרפת הווישית בזמן המלחמה, שם הקים רשת ריגול, תעמולה וחבלה. לאחר פעולות רבות נפצע והצליח לברוח חזרה לארץ.

הסוכנות שלחה אותו לארה"ב למשימות דיפלומטיות שונות. לפי אנציקלופדיית תדהר, הוא הצליח לגלות שם תעודות וצילומים המצביעים על קשריו של המופתי עם היטלר והנאצים. כיצד גילה אותם? האם מישהו עזר לו?

ייתכן שקירשווי, שתמכה במפעל הציוני, נפגשה עם ארזי. ייתכן גם שהיא העבירה לו את המברק ומסמכים נוספים שהיא קיבלה. חיפוש בארכיונה האישי של קירשויי באוניברסיטת הרווארד אולי יניב מידע בעניין זה.

הדבר היחיד שאנחנו יודעים באופן ודאי הוא שטוביה ארזי מסר את המברק, מספר תמונות ומסמך נוסף לספרייה הלאומית ב-1952. המברק עבר שוב תחת ידי ארכיונאי הספרייה ב-2014, ושוב ב-2016. הודות להערת קטלוג בנוגע להצהרת בלפור המוזכרת במברק, ספרני מחלקת היעץ גילו אותו בחיפושם אחר חומר ארכיוני לציון מאה שנה להצהרת בלפור. מערכת החיפוש של הספרייה – מערכת מרחב, פועלת כמנוע חיפוש על אוספי הספרייה. היא מאפשרת חיפוש חופשי בכל המידע המקוטלג וכך "עלתה" גם על ההערה החשובה.

המברק של הימלר למופתי לא נחשף על ידי הספרייה הלאומית. קירשווי הפיצה את חוברת ההסבר שלה ב-5000 עותקים לכל חברי האו"ם ולקונגרס. גם הנשיא טרומן קיבל עותק. בחוברת מופיע צילום של המברק עם תרגום תוכנו לאנגלית. תוכן המברק הוקרא גם בזמן משפט אייכמן בירושלים כפי שמוזכר בכתבה בעיתון מיוני 1941 וכפי שניתן לראות בהקלטה של המשפט. הוא הוזכר שוב בכתבה של חביב כנען בעיתון דבר משנת 1970, וכן על ידי חוקרים שונים כמו בספרו של Tilman Tarach.

המברק כפי שהיא מופיעה בחוברת של קירשווי

מסתבר שכל מצטטי המברק ראו אותו בחוברת של קירשווי או בצילום שנעשה מתוך החוברת. ניתן לראות שבחוברת, חיברה קירשווי את שני החלקים יחד, כך שהמברק נראה כמו מסמך אחד שלם. בפועל יש שני ספחים נפרדים ושניהם קצת קרועים. כל תמונה של המברק בה מופיעים שני החלקים יחד, צולמה מהחוברת.

אך כיצד הגיע המברק לידיי התביעה במשפט אייכמן? לא נראה שזהו צילום מהחוברת של קירשווי, שכן מופיעים שני חלקי המברק בנפרד, וניתן לראות סימני קיפול וקרעים קלים שלא מופיעים בצילום שבחוברת. בעותק של משפט אייכמן רשום בחלק העליון של הספח הראשון את מספר הפריט במשפט – ת/1272. סימון זה לא מופיע על המברק המקורי שבספרייה. כך גם סימני החירור שמופיעים רק בעותק של בית המשפט.

יכול להיות שהשתמשו בעותק מהמיקרופילם שארזי ציין בהצהרתו. הוא לא ציין מי הכין את המיקרופילם ומתי בדיוק הדבר נעשה. יתכן כי הוא עצמו צילם את החומר שקיבל מקירשווי, ומסר אותו לסוכנות היהודית. ישנה סבירות שלמשפט צילמו עותק מהמקור שבספרייה; עליו רשמו את המספר וחיררו שני חורים לטובת תיוק. כנראה היה זה טוביה ארזי שהציע להשתמש במסמך שאותו הפקיד עשור קודם לכן בספרייה הלאומית.

עדיין ישנן שאלות פתוחות ומקום למחקר מרתק. לעולם לא נדע בדיוק את דרך הגעתו של פריט מיוחד זה ממשרד המופתי לארכיון הספרייה. מה שבטוח הוא שכאן, בין מדפי ארכיון הספרייה הלאומית, הוא יישמר בתנאים הטובים ביותר על מנת לשמר פרק חשוב זה של ההיסטוריה.

לכתבה אודות הגילוי המחודש של המברק בארכיון הספרייה הלאומית לחצו.

התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי

הרבה הרבה הרבה לפני הרצל. הכירו את התכנית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

הדר מילר | 05.04.17

בית המקדש בנימין זאב הרצל נפוליאון סודות כתבי היד העבריים

בזמן מסעו של נפוליאון בארץ ישראל הוצעה לו תכנית פעולה מפורטת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עיקריה: היהודים "בעלי הממון" יקימו מדינה ועל הדרך גם "ינחיתו מכת מוות לאשראי של האויב הבריטי".

בין אוספי הספרייה הלאומית מצוי אוסף מסמכים הקשורים לפעילותו של נפוליאון בונפרטה. רבות מן התעודות שייכות לתקופת שהותם של בונפרטה וצבאו במצרים ובארץ ישראל (1789 – 1801).

בתערוכה "נפוליאון היה פה!", שנפתחה לפני כשבוע בספרייה הלאומית, מוצגות לראשונה תעודות, ציורים, מפות ומדליות המייצגים את המסע למצרים ולארץ ישראל. האוסף, שהינו חלק מעזבונו המרשים של המזרחן המלומד אברהם שלום יהודה, נרכש על ידיו בעקבות מכירה פומבית של נפוליאוניקה שנערכה בסות'ביס בלונדון ב-1936.

מבין 1,013 המסמכים שרכש, היה ליהודה עניין מיוחד במכתב אחד יוצא דופן. היה זה מכתבו של חייל אירי מורד ופרוטסטנטי אדוק, בשם תומס קורבט, שיחד עם אחיו הצטרף לצבא צרפת וב-1798 נלחם שכם אל שכם עם הצרפתים נגד אירלנד. עיקרו של המכתב – הצעה לפעולה שתביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, כמעט מאה שנים לפני שרעיון זה הועלה ע"י תיאודור הרצל.

ממכתבו של תומס קורבט

המכתב מ-17.2.1798, ימים ספורים לפני שנפוליאון צר עם צבאו על עזה, הופנה אל פול באראס, שעמד בראש הדירקטוריון בפריס, והיה פטרונו של בונפרטה. בפתח דבריו מציין קורבט כי הוא כותב אל באראס כידידו של בונפרטה, שידע להבחין בגאונותו המבריקה, ומפנה אליו תכנית שהתעוררה אצלו בהשראת הגנרל עצמו. מדבריו משתמע כי יש לו עניין כי הדברים יובאו לידיעת בונפרטה.

במכתב, שכתוב בצרפתית עילגת למדי, מציין קורבט כי היהודים הם "עם גאה ונכבד… שחש השפלה במצבו" וממתין "בקוצר רוח לעידן שבו ישוקם מחדש כאומה". "תקווה זו", כך כותב המחבר, "נתמכת ומטופחת בקרבם על ידי שפע נבואות וחזונות שמבטיחים את התגשמותו של אירוע זה. אין ספק שיהיו מוכנים לקרבנות גדולים, ויפנו את כל מאמציהם להגשמה המהירה של הזדמנות כה נחשקת". יתר על כן, מאחר והם מחזיקים בידיהם "חלק גדול של הכספים באירופה", הם זקוקים אך "לבסיס ממנו יוכלו לפעול" על מנת להגשים את חלומם הגדול, זאת כיוון שאפילו לאחר שיקבלו זכויות אזרח בצרפת, עדיין יראו בה אך "קורת גג זמנית" ו"יחושו שעדיין אינם העם היהודי".

באמצעות פול באראס, מציע לפיכך קורבט לנפוליאון לקרוא ליהודים לבוא למצרים, לרכוש בה חלקת אדמה ולהגשים בכך את הנבואות על פיהן ישובו למצרים (דב' כח' 68; ישע' יא' 12 ועוד). על קרקע זו "יבססו את הרפובליקה המחודשת שלהם" שתשמש "כצעד, מדרגה בלבד, בדרך לפלסטינה", הלא היא "אותה ארץ מפורסמת בה ייפסקו עבודות הפרך שלכם ואושרכם יהיה מושלם". לא רק היהודים יפיקו תועלת ממהלך זה, אלא צרפת כולה. כאן מקבל המכתב ניחוח אנטישמי מעט. היהודים הם הלא בעלי הבנה גדולה בכספים. ה"רוח הלאומית לספסרות" (בה ניחנו היהודים) "תתערב ותסיט כספים שיועדו להלוואות של Pitt [הכוונה לראש ממשלת בריטניה באותה עת, ויליאם פיט הצעיר] למטרה של קניית חלקות… כך ניתן יהיה להנחית מכת מוות לאשראי של אומה אויבת גדולה שגדולתה מושתתת על אשראי יהודי".

מכתבו של קורבט מעלה במפורש אם כן, את רעיון הקמתה של מדינה יהודית בפלסטינה, אותה מדינה אותה משתוקקים היהודים לשוב ולהקים מאז שיצאו לגלות. קורבט, שהיה ככל הנראה פרוטסטנטי אדוק, מושפע בבירור מרוחות פרוטסטנטיות מילניאריסטיות שנשבו באותה עת באנגליה. חוגים אלה ראו במהפכה הצרפתית ובעלייתו המטאורית של בונפרטה סימן מובהק לקץ הימים המתקרב והולך. גירושו של האפיפיור מרומא על ידי בונפרטה ב-1797 אושש ציפיות אלו, ואלו מסעו של בונפרטה למזרח התיכון היה שלב ראשון בדרך לשיבת היהודים לארצם, שיבה שבסופה עתיד העם היהודי להמיר את דתו לנצרות ושבעקבותיה תגיע מלכות השמיים. השנה – 1799 – הייתה אף היא אות וסימן ברור לשיטתם של מחשבי קיצין, שציפו בקוצר רוח לשנת 1800.

"קול רנה" מאת יהודה ליב בן-זאב לכבוד חתונתם של נפוליאון ומארי לואיז, 1810

מכתב מרתק זה, הרואה בהתגשמות החלום היהודי חלק מהתרחשויות אחרית הימים לא היה קול קורא במדבר. למעשה, קדמו לו מספר קריאות מסוג זה. שנה קודם לכן, ב-1798, פורסם מסמך דומה בשם "מכתב לאחי היהודים", שנכתב לכאורה על ידי יהודי, שגם בו הוצע ממש אותו רעיון על פיו היהודים יקימו מועצה שתשתף פעולה עם הדירקטוריון על מנת להקים מדינה יהודית שתשתרע בין מצרים התחתונה ופלסטינה. באפריל אותה שנה, כשמסעו של נפוליאון למזרח היה עדיין בגדר סוד, פורסם מאמר אנונימי דומה בעיתון צרפתי בן הזמן, שהציע לקבץ את היהודים יחד עם אוצרותיהם הרבים מארבע כנפות תבל ולסייע לצרפתים בכיבוש מצרים וסוריה כדי שיוכלו לשוב לפלסטינה.

הרוחות סערו לא רק בקרב המילניאריסטים הפרוטסטנטים אלה גם בקרב היהודים. מאז שיחרר בונפרטה ב-1797 את היהודים מן הגטו באנקונה ומגטאות אחרים, ראו בו היהודים מושיע. בפברואר 1799 כתב מפקח צרפתי לפיליפ אנטואן מרלין, אחד מחברי הדירקטוריון, כי פגש ביהודי שאמר לו שנפוליאון הוא המשיח, ושהוא עומד לבנות מחדש את המקדש. היהודי התעקש לדבריו כי "ישנם מיליון וחצי יהודים באירופה שיקריבו את חייהם והונם למען מבצע מזהיר זה! נפוליאון הוא המשיח!"

מזמור שיר לנפוליאון הגדול הקיסר, 1806. לחצו על התמונה למזמור המלא

לכאורה קרמו תכניות אלו שרווחו באירופה עור וגידים בזמן שהותו של בונפרטה בארץ ישראל. ב-22.5.1799, פורסמה בעיתון הצרפתי הרשמי "Le Moniteur Universel" ידיעה על פיה "בונפרטה פרסם הודעה בה הוא קורא ליהודי אסיה ואפריקה לבוא ולחסות תחת דגלו על מנת להקים מחדש את ממלכת ירושלים. הוא כבר צייד רבים מהם בנשק וגדודיהם כבר מאיימים על חלב." ידיעה זו נראית מגוחכת בהתחשב בעובדה לילה קודם, בין ה-20 ל-21 במאי, נערך צבאו של בונפרטה לנסיגה חשאית מעכו, תותחיו ומרגמותיו של הצבא הצרפתי נקברו בחול, והוא יצא למסע קשה בדרכו חזרה למצרים כשהוא נושא עמו מספר עצום של חיילים פצועים וחולים בדבר המוטלים כריחיים על צווארו.

האם אמנם קרא בונפרטה ליהודים לבוא ולהקים בסיועו מדינה בארץ ישראל?

שאלה זו עלתה במפגיע ב-1940 בעקבות פרסומה של תעודה בידי פרנץ קובלר הקרויה "מנשר נפוליאון ליהודים". תעודה זו, שהייתה העתק במכונת כתיבה של תעודה בגרמנית של המאה היח', הייתה אולי תרגום של מסמך שנכתב במקור צרפתית. תאריך המסמך הוא ה-20.4.1799, בעת התעלות רוח צרפתית ארבעה ימים בלבד לאחר הנצחון המזהיר בקרב תבור, כאשר הצרפתים שלטו בגשר בנות יעקב וכפסע היה בינם ובין דמשק. במנשר, הנסמך על נבואות מקראיות, נקראים היהודים לנקום אלפיים שנות השפלה ו"לגאול את אדמת ישראל" בסיועו של "הצבא הצעיר שנשלח לכאן על ידי ההשגחה העליונה.. עשה את ירושלים לבירתו, ותוך מספר ימים יעלה על דמשק…"יורשיה החוקיים של פלסטינה! האומה הגדולה שאינה סוחרת באנשים ובארצות.. קוראת לכם בזאת, לא רק לכבוש את אדמתכם, כי אם לקחת את מה שנלקח מעמכם, ובערבותה ותמיכתה של אומה זו, להישאר אדוניה, ולשמור עליה מפני כל הבאים אליה."

שיר לכבוד נפוליאון הראשון, 1811. לחצו על התמונה לשיר המלא

דיו רב נשפך על השאלה האם אמנם פורסם מנשר שכזה על ידי בונפרטה. בעקבות גילוי מכתבו של קורבט, פרסם אברהם שלום יהודה מאמר בו טען כי תכניתו של האחרון אכן הגיעה לידיו של בונפרטה, וכי זה בחר להוציאה לפועל ואף פרסם מנשר ליהודים ברוח זו. ייתכן כי בונפרטה אמנם התכוון לנסות ולהסתייע ביהודים לו היה מסעו הצבאי לארץ ישראל נוחל הצלחה כפי שציפה. הדבר אינו מופרך, שכן לאחר הנצחון בתבור ב-16.4.1799 הציעו לו אנשי שכם, הדרוזים והמרונים את תמיכתם. אולי תכנן אם כן, לפרסם את המנשר מ"מפקדתו בירושלים", המקום בו לכאורה נכתב, לאחר שיכבוש את עירו של דוד המלך. ייתכן כי גם הידיעה ב"מוניטר אוניברסל" מעידה אולי על קריאה ליהודים שמעולם לא הבשילה.

רוחות אפוקליפטיות ומשיחיות אכן נשבו בקרב הנוצרים והיהודים באירופה עם עלייתו המטאורית של בונפרטה, ועוד יותר מכך עם כיבושה של מצרים. בונפרטה היה מצביא בעל חלומות גדולים, וככזה, בהחלט ייתכן כי נכון היה לאמץ רעיונות משיחיים אלו – אך המסמכים שבידינו אינם מוכיחים כי כך היה. ברור רק כי מאה שנים לפני הרצל כבר נסחפו יהודים ונוצרים לחלום המדינה היהודית בעקבות דמותו ופועלו של בונפרטה.

הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד

עוד כתבות מרתקות על מסע נפוליאון:

פרויקט מיוחד: הצטרפו למסע נפוליאון לארץ ישראל!

אבן רוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

כשכדורים שורקים מעל הראש, האמן הצרפתי חולם על קלאופטרה

אבן רוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

כיצד מפענחים שפה שדובריה נעלמו לפני למעלה מאלפיים שנה? זהו סיפורה של אבן הרוזטה, התגלית שאפשרה את תחיית העבר הנשכח של מצרים העתיקה והפכה מאז למטבע לשון.

חן מלול | 02.04.17

היסטוריה של המדע מדע נפוליאון

מפענח אבן הרוזטה, ז'אן פרנסואה שמפוליון. צייר: Léon Cogniet

נפוליאון קרא לזה מלחמת הלוויתן והפיל: הלוויתן – בריטניה השולטת בימים החריבה באבוקיר בראשון באוגוסט 1798 את הצי של הפיל – צרפת המהפכנית. 'צבא האוריינט' שבראשו עמד הגנרל הקורסיקני מצא את עצמו כלוא במצרים. באמצע יולי, פחות מחודש לפני, מצא קצין הנדסה בשם פייר פרנסואה-חוויאר בושר אבן גרניט בעלת כיתוב בשלוש שפות: הירוגליפים, כתב דמוטי (כתב חרטומים) ויוונית עתיקה. גם אם לא הבין מדוע, הבין הקצין את ייחודה של האבן.

האבן נלקחה לאוהלו של הגנרל ז'אק פרנסואה מנו ושם פענחו דוברי היוונית העתיקה את הכיתוב התחתון המציין שההוראה המלכותית שנכתבה על האבן מופיעה בשלוש השפות. המפתח להבנת שפת ההירוגליפים נמצא.

תחילה הועבר האבן לקהיר, אך משהבינו הצרפתים שימיהם במצרים מתקרבים לקיצם בשנת 1800, הורה הגנרל מנו להעביר את האבן אל אלכסנדריה, בה התבצרו כוחותיו. הסכם הכניעה שנחתם ב-26 באוגוסט 1801 קבע שכל העתיקות שמצאו הצרפתים הם מעתה רכוש הכלל, או במילים מכובסות פחות – הכל עובר לידיה של האימפריה הבריטית.

מנו ניסה להחביא את האבן בין חפציו האישיים, אך תוכנית זו כשלה: האבן הייתה מפורסמת מדי מכדי שהבריטים יסכימו לוותר עליה. אבן רוזטה הוחרמה. היא הגיעה אל חופי בריטניה בפברואר 1802. האבן, יחד עם עשרות רבות של ממצאים ארכיאולוגיים, הועברה לבריטניה. השאלה שנשארה פתוחה היא מי יהיה הראשון לפענח את כתב הפרעונים הסתום – הצרפתים או הבריטים?

מכתב מאת הגנרל האנגלי האצ'ינסון אל המפקד העליון הצרפתי מנו בנוגע למסירת פריטים ארכיאולוגיים, ובמיוחד "האבן מרוזטה". מסירת האבן הייתה התנאי שהציבו הבריטים להחזרת הכוחות הצרפתיים לצרפת באמצעות הצי הבריטי לאחר המפלה של צבא צרפת. המכתב נשלח ב-5 בספטמבר 1801. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

מי יעניק לפרעונים את שפתם מחדש?

אבן רוזטה במוזיאון הבריטי. צלם: Hans Hillewaert

אל חקר הכתב המצרי הקדום הגיע החוקר הבריטי תומאס יאנג בשנת 1814. לאחר שביסס את עצמו בתור חוקר ומדען האחראי על שורה ארוכה של פריצות דרך: מחקר האופטיקה, האנטומיה ואפילו הימאות, פנה החוקר לעסוק בחידה שהסעירה אותו יותר מכל: פענוח אבן רוזטה. הוא התמקד בניסיון לפענח את הכתב הדמוטי (הכתב המצרי העתיק) החרוט באמצע האבן. הוא האמין שהמפתח נמצא בקופטית, ניב של השפה המצרית הקדומה שנשמרה בידי הקהילה הנוצרית במצרים. מן הצד השני של התעלה נשף בעורפו חוקר צעיר ושאפתן, ז'אן פרנסואה שמפוליון.

"האדם האחרון שידע הכל", תחריט של תומאס יאנג הצעיר

יחד עם אחיו הבכור, עקב שמפוליון בהתלהבות אחר המסע של נפוליאון למצרים. בייחוד משכו אותו הידיעות על גילויה של אבן רוזטה. בשנת 1807, והוא בן 16 בלבד, הכריז בפני החברה למדעים ואומנויות בגרנובלה, העיר בה השתקע עם אחיו הבכור, כי החליט להקדיש את חייו לפענוח אבן רוזטה. באמצעותה, המשיך וטען בפני חברי המוסד המכובד, ישחזר בעצמו את ההיסטוריה השלמה של הפרעונים. הייתה זו החלטה שהובילה אותו לחיות מרבית חייו בדלות ובעוני, אך הוא מעולם לא התחרט עליה.

ז'אן-פרנסואה שמפוליון

בגיל 23 חיבר שמפוליון את הראשונה ביצירות המופת שלו, אנציקלופדיה בת שני כרכים המכילה את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה של מצרים העתיקה. בעקבות טעות במשלוח הגיעו שני הכרכים לחברה המלכותית למדע בבריטניה, וכך התגלגלו לידיו של תומאס יאנג. ההתכתבות הענפה בין שני האישים החלה.

קסמו ושנינותו של שמפוליון הצליחו לכבוש את הקשים שבספקנים, אך נראה שיאנג נשאר חסין. הוא אמנם סייע לחוקר הצרפתי הנלהב והאובססיבי אך רק ככל שחייב אותו הנימוס. הוא סיפק לו תמונות של אבן רוזטה ומידע מעורפל על הישגיו בתחום. יאנג התמקד בכתב הדמוטי והצליח לפענח מספר מילים וביטויים באמצעות השוואתם ליוונית. הוא ביצע לא מעט שגיאות במהלך הדרך, אך השערותיו התבררו כנכונות. למרות ההצלחה המבטיחה הזאת הוא העלה השערה אחת שסתמה את הגולל על המאמץ כולו: היות שהצליח לזהות רק שמות של מלכים, החליט שהאלף-בית ההירוגליפי שהחל לפענח מתמקד רק בשמות "זרים" ועל כן לא יוכל לפענח את הכתב כולו. השערה זו הובילה אותו לזנוח את חקר ההירוגליפים.

שמפוליון הגיע למסקנה שונה בתכלית: ככל שהתעמק החוקר הצרפתי הצעיר בפענוח ההירוגליפים הוא הבין שמדובר בכתב המחבר בין הפונטי לפיקטורי – בין סימנים הנקראים בצורה מסוימת ובין תמונות המייצגות מילים. ההבנה הזאת (בשילוב עם הידע העצום בהיסטוריה מצרית שצבר) הובילה לפריצת הדרך הראשונה בדרכו לפענח את כתב ההירוגליפים: הוא פענח את המילה הראשונה – רעמס – שילוב של המילה המצרית ל'שמש' (רמ) והמילה המצרית ל'לידה מחדש' (מיסס). הפתרון היה בידיו.

כתבות נוספות על המסע של נפוליאון:

מסע אינטראקטיבי: נפוליאון היה פה!

כשכדורים שורקים מעל הראש, האמן הצרפתי חולם על קלאופטרה