תחושה עזה של קִרבה לטבע ליוותה את רחל המשוררת בשיריה ובמכתב עידוד אישי שכתבה
מאז ומעולם הייתה רחל אחת המשוררות הקרובות ביותר לטבע – גם באורח חייה (עד מחלתה) וגם בנושאים שבחרה לעסוק בהם. כך, למשל, באחד משיריה המפורסמים, "רק על עצמי", היא ממשילה את עצמה לנמלה:
רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.
גַּם אֶת דַּרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –
דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,
יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,
יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.
כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע
פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.
לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?
לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?
בשיר משתקפים ייאוש גדול וחוסר נחמה, והוא מסתיים בהאשמה חריפה. על פי השיר, כוחות כוזבים גרמו למשוררת לקוות ולהתאכזב, והם הופכים את מסעה לסיזיפי. יותר מכך, ההתבדחות של אותה יד מהתלת באה על חשבונה.
במכתב של רחל מ-1908 שמוען אל משה עוזיאלי משתקפת תמונה דומה מאוד – תמונה של פרט יחיד שנאבק בטיפוסו במעלה ההר אל מול גורל שאינו מתחשב בו. רחל ביקשה לכתוב דברי עידוד אל ידידה וניסחה אותם כך:
"מה לאחל לך משה? הֱיה חזק! לעתים שתוכל (בזמן) לעמוד בפני הגורל, בפני סערת הגורל, אף פסיעה אחורה לא לעשות!..
שתוכל ברגע קשה בחיים להכריז בגאון: אנחנו עוד נִלָּחם, אל ההר!"
בדברי העידוד האלה הצליחה רחל למסוך את המרכיב החסר ב"רק על עצמי": תחושת מטרה אמיתית ומשמעות שאינה נכזבת. הדרך שהיא מתווה לידידה – "אל ההר!" – ב-1908 והעידוד להילחם נעדרים מן השיר שכתבה בתר"ץ (1929), שנתיים לפני מותה, כשהיא כבר למודת אכזבות והתפכחויות. בַּשיר "חופי הפלא" מכזיבים, והאורות הרחוקים קורצים באופן שקרי, ובמילים אחרות, המטרה שאליה חותרים מתגלה כריקה וחסרת תוחלת.
הקשר של רחל לטבע נמצא בשיאו בשיר נוסף שלה, "באחד גלגוליי", שבו היא תוהה על פשר תחושת הקִרבה החזקה שלה לעולם החי:
באחד גלגוליי
הֶהָיִיתִי חַיָּה בֵּין חַיּוֹת הַשָּׂדֶה
בְּיָמִים רְחוֹקִים, בְּאַחַד גִּלְגּוּלַי?
וּמֵאָז לִי קִרְבַת הָאָחוֹת לְחַי
וְאֵימַת הָאָדָם הָרוֹדֶה?
אֲפֹרַת הַנּוֹצָה וְחַסְרַת הַמָּגֵן
גֻּלְגְּלָה-פִּרְפְּרָה בִּי נִשְׁמַת צִפּוֹר?
מַנְגִּינָה עַגְמוּמִית, אַהֲבַת הַדְּרוֹר –
הֵן מִמֶּנָּה, מִמֶּנָּה שְׁתֵּיהֶן.
וְאוּלַי בַּגִּלְגּוּל הָרָחוֹק-קָדוּם
הָיִיתִי גִבְעוֹל-עֲשָׂבִים יְרַקְרַק?
וְלָכֵן בְּאִמִּי-אֲדָמָה אֶדְבַּק,
וּמְנוּחַי בְּחֵיקָהּ הַשָּׁחוּם.
השיר בנוי משאלות רטוריות חוזרות ונשנות המשקפות רעיון אחד – בגלגוליה הקודמים הייתה המשוררת ברייה קטנה שאינה אדם. בסופו של כל בית מגיעה המסקנה הגוזרת מרעיון הגלגול את התחושות העכשוויות של המשוררת. שלושת הגלגולים שרחל מונה: חיית השדה, ציפור, גבעול עשב, הם כולם של גורמים קטנים וחלשים, ומִקנה המידה הקטן שלהם נגזרות התחושות: אימה מפני בני אדם מתאכזרים, עגמומיות ולבסוף גם קרבה יתרה לאדמה.
הנחמה הגדולה שהאדמה מעניקה למשוררת אינה נעוצה לא במובן הגיאוגרפי או הלאומי (מולדת), לא במובן הנדל"ני (בית לגור בו) ולא במובן הסמלי (חלקת קבר), אלא קשורה במגע פיזי ממש – עבודת אדמה יומיומית, מצד אחד, ומנוחה רוגעת על הקרקע, מצד אחר. הבחירה במילים כמו "אדבק" ו"חֵיקה" מעוררת הקשר של חיבוק חם ומלא רגש. כך גם באין נוכחות של אדם אחר בשיר, בכל זאת שורה עליו שלמות מתוך הידיעה של סדרי העולם והחיבור לכדור הארץ כולו.
למרות הקטנוּת וחוסר האונים השיר נותן תחושה מלאה של השלמה, של הבנת מחזוריות הטבע, שרשרת המזון והכליה ושל היווצרות ומוות, ותחושה זו מנהלת את העולם. יותר מזה, הרעיון של גלגולי נשמה צופן את האפשרות של תיקון ושיפור או, לפחות, של הבנה עצמית עמוקה.
חלק מן הסדר הגדול של העולם
בשני השירים המשוררת מגדירה את מקומה בעולם כחלק זעיר מהטבע, ובכל זאת יש הבדל עקרוני בין שניהם. ב"באחד גלגוליי" מודגש היותה של המשוררת חלק מן הסדר הגדול של העולם, אחת מבריות רבות המרכיבות את הלמות ליבו; גם כגוזל או כעלה עשב היא מחוברת לקצב האירועים הטבעי שבו. למרות תחושות כמו אימה ועגמומיות המשוררת מסוגלת לראות ולתאר את התמונה הגדולה הזו, לדלג מעלי עשב אל מעוף ציפורים, לשכון בשדה כחיה חופשייה, ובעיקר, בסוף השיר, למצוא לה מנוחה; גם אם היא חסרת חשיבות בפני עצמה, עדיין תמצא שלווה בחיקה של אימא אדמה, תשתלב באופן מוחלט בכדור הארץ ותיטמע בתוכו.
כנגד זאת, ב"רק על עצמי" מושם דגש חזק יותר על חוסר האונים המצמית של המשוררת – כמוה כנמלה העומסת משא על גבה וכורעת תחת הנטל, שיד הגורל מסכלת את מעשיה. כמה שונָה התמונה הסמלית הזו – יד אנוש או יד גורל המשחקת בנמלה – מן התמונה המוחשית רווּית הצבעים בחום ובירוק של בעלי חיים וציפורים המשלימים את גלגולם בשיר הראשון שהובא כאן.
בטיוטה הנראית כאן נמצאת גרסה אחרת, ראשונית, לשני הבתים האחרונים של "באחד גלגוליי" אשר נפסלה לבסוף: (קרדיט – מכון לבון לחקר תנועת העבודה)
אפורת הנוצה וחסרת המגן
גלגלה-פרפרה בי נשמת צפור
השירה התמה, אהבת הדרור –
הן ממנה, ממנה שתיהן
או הייתי גבעול דשאים ירקרק
באחד גלגולי הרחוק-קדום
ומאז באמי-אדמה אדבק
וטובה לי מנוחה בחיקה השחום.
באמצעות הפיכת "השירה התמה" שבגלגול הקודם של השיר ל"מנגינה עגמומית" הדגישה רחל את העצב המשוך על חיי הדוברת בשיר במקום את התום ויצרה רושם מוגבר של פגיעוּת וצער. נוסף על כך החרוז בבית האחרון השתנה, וכעת, כאשר הנושא הוא התרפקות על אימא אדמה, האפקט ה"חובק" של החריזה מובן ורב-משמעות.
כל אחד משני השירים המובאים כאן מתייחס באופן שונה לתהפוכות הגורל. "רק על עצמי" מפנה אצבע מאשימה כלפי כוחות עלומים המתנכלים לדוברת, ואילו ב"באחד גלגוליי", שבו מופיעה גם כן "אימת האדם הרודה", אין האשמה, ואין מרירות, לכל היותר הסתגרות והשלמה עם חוסר היכולת להשפיע במידה ניכרת. מנגד, המכתב שרחל כתבה לידידה שופע להט ומוכנות להתגבר על כל קושי.
אם כך, האם הייתה המשוררת עזת הביטוי קורבן מאשים, או שמא אדם נחוש המוכן לכל מאבק? נראה כי היא נעה ונדה בין התחושות הללו של האשמה כלפי אורחות היקום, מצד אחד, ושל השלמה ומציאת מקום בעולם, מצד אחר.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
תגובות על כתבה זו