מאז ומעולם הייתה רחל אחת המשוררות הקרובות ביותר לטבע – גם באורח חייה (עד מחלתה) וגם בנושאים שבחרה לעסוק בהם. כך, למשל, באחד משיריה המפורסמים, "רק על עצמי", היא ממשילה את עצמה לנמלה:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַּרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע

פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.

לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?

לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?

בשיר משתקפים ייאוש גדול וחוסר נחמה, והוא מסתיים בהאשמה חריפה. על פי השיר, כוחות כוזבים גרמו למשוררת לקוות ולהתאכזב, והם הופכים את מסעה לסיזיפי. יותר מכך, ההתבדחות של אותה יד מהתלת באה על חשבונה.

במכתב של רחל מ-1908 שמוען אל משה עוזיאלי משתקפת תמונה דומה מאוד – תמונה של פרט יחיד שנאבק בטיפוסו במעלה ההר אל מול גורל שאינו מתחשב בו. רחל ביקשה לכתוב דברי עידוד אל ידידה וניסחה אותם כך:

"מה לאחל לך משה? הֱיה חזק! לעתים שתוכל (בזמן) לעמוד בפני הגורל, בפני סערת הגורל, אף פסיעה אחורה לא לעשות!..

שתוכל ברגע קשה בחיים להכריז בגאון: אנחנו עוד נִלָּחם, אל ההר!"

בדברי העידוד האלה הצליחה רחל למסוך את המרכיב החסר ב"רק על עצמי": תחושת מטרה אמיתית ומשמעות שאינה נכזבת. הדרך שהיא מתווה לידידה – "אל ההר!" – ב-1908 והעידוד להילחם נעדרים מן השיר שכתבה בתר"ץ (1929), שנתיים לפני מותה, כשהיא כבר למודת אכזבות והתפכחויות. בַּשיר "חופי הפלא" מכזיבים, והאורות הרחוקים קורצים באופן שקרי, ובמילים אחרות, המטרה שאליה חותרים מתגלה כריקה וחסרת תוחלת.

הקשר של רחל לטבע נמצא בשיאו בשיר נוסף שלה, "באחד גלגוליי", שבו היא תוהה על פשר תחושת הקִרבה החזקה שלה לעולם החי:

באחד גלגוליי

הֶהָיִיתִי חַיָּה בֵּין חַיּוֹת הַשָּׂדֶה
בְּיָמִים רְחוֹקִים, בְּאַחַד גִּלְגּוּלַי?
וּמֵאָז לִי קִרְבַת הָאָחוֹת לְחַי
וְאֵימַת הָאָדָם הָרוֹדֶה?

אֲפֹרַת הַנּוֹצָה וְחַסְרַת הַמָּגֵן
גֻּלְגְּלָה-פִּרְפְּרָה בִּי נִשְׁמַת צִפּוֹר?
מַנְגִּינָה עַגְמוּמִית, אַהֲבַת הַדְּרוֹר –
הֵן מִמֶּנָּה, מִמֶּנָּה שְׁתֵּיהֶן.

וְאוּלַי בַּגִּלְגּוּל הָרָחוֹק-קָדוּם
הָיִיתִי גִבְעוֹל-עֲשָׂבִים יְרַקְרַק?
וְלָכֵן בְּאִמִּי-אֲדָמָה אֶדְבַּק,
וּמְנוּחַי בְּחֵיקָהּ הַשָּׁחוּם.

השיר בנוי משאלות רטוריות חוזרות ונשנות המשקפות רעיון אחד – בגלגוליה הקודמים הייתה המשוררת ברייה קטנה שאינה אדם. בסופו של כל בית מגיעה המסקנה הגוזרת מרעיון הגלגול את התחושות העכשוויות של המשוררת. שלושת הגלגולים שרחל מונה: חיית השדה, ציפור, גבעול עשב, הם כולם של גורמים קטנים וחלשים, ומִקנה המידה הקטן שלהם נגזרות התחושות: אימה מפני בני אדם מתאכזרים, עגמומיות ולבסוף גם קרבה יתרה לאדמה.

הנחמה הגדולה שהאדמה מעניקה למשוררת אינה נעוצה לא במובן הגיאוגרפי או הלאומי (מולדת), לא במובן הנדל"ני (בית לגור בו) ולא במובן הסמלי (חלקת קבר), אלא קשורה במגע פיזי ממש – עבודת אדמה יומיומית, מצד אחד, ומנוחה רוגעת על הקרקע, מצד אחר. הבחירה במילים כמו "אדבק" ו"חֵיקה" מעוררת הקשר של חיבוק חם ומלא רגש. כך גם באין נוכחות של אדם אחר בשיר, בכל זאת שורה עליו שלמות מתוך הידיעה של סדרי העולם והחיבור לכדור הארץ כולו.

למרות הקטנוּת וחוסר האונים השיר נותן תחושה מלאה של השלמה, של הבנת מחזוריות הטבע, שרשרת המזון והכליה ושל היווצרות ומוות, ותחושה זו מנהלת את העולם. יותר מזה, הרעיון של גלגולי נשמה צופן את האפשרות של תיקון ושיפור או, לפחות, של הבנה עצמית עמוקה.

חלק מן הסדר הגדול של העולם

בשני השירים המשוררת מגדירה את מקומה בעולם כחלק זעיר מהטבע, ובכל זאת יש הבדל עקרוני בין שניהם. ב"באחד גלגוליי" מודגש היותה של המשוררת חלק מן הסדר הגדול של העולם, אחת מבריות רבות המרכיבות את הלמות ליבו; גם כגוזל או כעלה עשב היא מחוברת לקצב האירועים הטבעי שבו. למרות תחושות כמו אימה ועגמומיות המשוררת מסוגלת לראות ולתאר את התמונה הגדולה הזו, לדלג מעלי עשב אל מעוף ציפורים, לשכון בשדה כחיה חופשייה, ובעיקר, בסוף השיר, למצוא לה מנוחה; גם אם היא חסרת חשיבות בפני עצמה, עדיין תמצא שלווה בחיקה של אימא אדמה, תשתלב באופן מוחלט בכדור הארץ ותיטמע בתוכו.

כנגד זאת, ב"רק על עצמי" מושם דגש חזק יותר על חוסר האונים המצמית של המשוררת – כמוה כנמלה העומסת משא על גבה וכורעת תחת הנטל, שיד הגורל מסכלת את מעשיה. כמה שונָה  התמונה הסמלית הזו – יד אנוש או יד גורל המשחקת בנמלה – מן התמונה המוחשית רווּית הצבעים בחום ובירוק של בעלי חיים וציפורים המשלימים את גלגולם בשיר הראשון שהובא כאן.

בטיוטה הנראית כאן נמצאת גרסה אחרת, ראשונית, לשני הבתים האחרונים של "באחד גלגוליי" אשר נפסלה לבסוף: (קרדיט – מכון לבון לחקר תנועת העבודה)

אפורת הנוצה וחסרת המגן
גלגלה-פרפרה בי נשמת צפור
השירה התמה, אהבת הדרור –
הן ממנה, ממנה שתיהן

או הייתי גבעול דשאים ירקרק
באחד גלגולי הרחוק-קדום
ומאז באמי-אדמה אדבק
וטובה לי מנוחה בחיקה השחום.

באמצעות הפיכת "השירה התמה" שבגלגול הקודם של השיר ל"מנגינה עגמומית" הדגישה רחל את העצב המשוך על חיי הדוברת בשיר במקום את התום ויצרה רושם מוגבר של פגיעוּת וצער. נוסף על כך החרוז בבית האחרון השתנה, וכעת, כאשר הנושא הוא התרפקות על אימא אדמה, האפקט ה"חובק" של החריזה מובן ורב-משמעות.

כל אחד משני השירים המובאים כאן מתייחס באופן שונה לתהפוכות הגורל. "רק על עצמי" מפנה אצבע מאשימה כלפי כוחות עלומים המתנכלים לדוברת, ואילו ב"באחד גלגוליי", שבו מופיעה גם כן "אימת האדם הרודה", אין האשמה, ואין מרירות, לכל היותר הסתגרות והשלמה עם חוסר היכולת להשפיע במידה ניכרת. מנגד, המכתב שרחל כתבה לידידה שופע להט ומוכנות להתגבר על כל קושי.

אם כך, האם הייתה המשוררת עזת הביטוי קורבן מאשים, או שמא אדם נחוש המוכן לכל מאבק? נראה כי היא נעה ונדה בין התחושות הללו של האשמה כלפי אורחות היקום, מצד אחד, ושל השלמה ומציאת מקום בעולם, מצד אחר.

היום, 47 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, הם נמצאים עמוק בשנות החמישים והשישים שלהם. אז, בחורף 73' הם היו ילדים וילדות ביסודי או בני נוער בחטיבות ובתיכונים. כדי לגלות מה הם זוכרים מאותה תקופה, נוכל פשוט לשאול אותם. כדי לחזור למה הרגישו וחשבו ברגעי האמת נצטרך לקרוא את המכתבים שפירסמו בעיתוני התקופה.

לא רק את צה"ל והממשלה הפתיעה המלחמה, גם עיתוני הילדים לא היו חסינים. יומיים מפרוץ המלחמה, בשמיני באוקטובר 1973 התפרסם גליון "דבר לילדים" לחג הסוכות. האזכור היחיד על המלחמה בגליון נמצא בידיעה קצרה שהופיע בראש העמוד הראשון, והתחילה במילים: "עם סגירת הגיליון, במוצאי יום-הכיפורים, פרצה המלחמה הרביעית בין ישראל ושכנותיה: הצבא הסורי חצה את הגבול ברמת-הגולן וצבא מצרים חצה את תעלת סואץ. קרבות עזים ניטשו ביבשה, בים ובאויר".

ניכר שנעשה ניסיון להרגיע את הקוראים הצעירים ולהציג את ידה של ישראל על העליונה – עוד בטרם התבררה לאשורה תמונת הקרב: "העם בישראל גוייס וכל אחד יצא למלא את תפקידו. בעת כתיבת שורות אלו בולם צה"ל את התקדמות האויב, תוך גילויי גבורה עילאיים וצבאות סוריה ומצרים סופגים אבידות כבדות. הידיעות מקווי החזית מעורפלות עדיין, [וכאן מגיע ציטוט של משה דיין שר הביטחון שחוזה ש"אין ספק, שהמלחמה תיגמר בחתימה טובה!"].

גיליון ה-8.10 של עיתון "הארץ לילדים" הספיק לעדכן את קוראיו ביתר פירוט, אבל גם שם הידיעות החזיקו עמוד יחיד. שם למדו הקוראים על "השגים דלים ולא משמעותיים" של צבאות ערב "לאור העובדה שמכת הפתיחה הייתה של האויב".

הגיליונות הבאים כבר נראו אחרת, ובהם מוצגת המלחמה ואירועיה ביתר פירוט – עם דגש רב על הלוחמים וסיפורם. ועדיין, רוב הגיליונות שמרו על מתכונתם מלפני המלחמה ומדורים קבועים נשמרו, ובהם: סיפורים בהמשכים, שירי ילדים ואפילו בדיחות. המדור הרלוונטי לנו הוא מדור "קוראי הארץ שלנו כותבים" שפורסם ב"ארץ שלנו". ממנו אנחנו לומדים שלמרות הניסיון הראוי לשמור על שגרה גם בשעתה הקשה של המדינה, ברור שהמלחמה הטרידה והעסיקה את מחשבותיהם של ילדות וילדי ישראל.

הפעם הראשונה שאנו שומעים את קולות הילדים היא בשבוע השלישי למלחמה, בגיליון "הארץ שלנו" מ-22.10.73. במדור "קוראי הארץ שלנו כותבים" אנחנו יכולים לשמוע את הפחד המשתק שעוררה המלחמה. ענת גבריאלי מתל-אביב כתבה: "עורך נכבד, אני יודעת שיש מלחמה. המצרים הפתיעו אותנו וארבו לנו. אני מרגישה לא בנוח. יש אזעקות אמת. אני לא יורדת למקלט, אלא נשארת בבית אחוזת פחד. ברדיו ובטלוויזיה – כל הזמן מלחמה (…) אני צמודה לרדיו כמו חילזון הצמוד לביתו. אני מתפללת ומקוה שיהיה שלום ושהמלחמה תיגמר בשלום."

בצד השאיפה לשלום, אנו מוצאים לא מעט כעס על מתקפת הפתע הפחדנית: "עורך נכבד, הערבים מוגי לב! אנחנו לא! אויבינו חשבו לנצחנו בעת יום הצום והתפילה, אך הם נוכחו לדעת, כי על אף הצום אנו מוכנים להילחם למען נוכל לצום ולהתפלל בשקט. נצחוננו מובטח, כי מלחמתנו היא מלחמת חיים." כך כתבה ליאורה בנימין בת ה-10 מחיפה.

הפחד, הכמיהה לשלום והכעס מופיעים גם בגיליונות הבאים. וכך גם תהיות פשוטות ומחשבות של ילדים. משנשמעו האזעקות ירדה חגית נקב עם אחותה למקלט בבניין המגורים בחיפה. כדי להעביר את הזמן שיחקו השתיים, ו"פתאום חשבתי: אכן, שם בצפון נלחמים, ואני פה יושבת ומשחקת". בהמולת המלחמה והדאגה לאחים ולאבות הלוחמים, שלחה מירב ביברו, בת 10, מרעננה, את השאלה: "בימי מלחמה, כפי שהיה עכשיו, מה עושים עם החיות בגן-החיות? האם מכניסים אותן למקלטים, או משאירים אותן בכלובים? ואם משאירים אותן, אז מה יקרה אם תפול עליהם פצצה?

הרי זה צער בעלי חיים!"

ההשוואות בין ישראל לאויבותיה במלחמה התמקדו בשאלת קדושת החיים. הילדים הכותבים לעיתון כתבו בבירור, כפי שניסחה זאת ענת קסוי מנהריה: "להם, לערבים, לא אכפת בכלל על אנשיהם! (…) אצלנו זה לא כך!"

רבים מהכותבים הצעירים ששלחו מכתבים לעיתונים כתבו על החיים בעורף בצל המלחמה. עלה תמר התל-אביבית כתבה על הגיבורה המושתקת של המלחמה. זו שכמעט ואין מדברים עליה – האם השכולה. עלה בת ה-12 בחרה לקשור את האם השכולה עם סיפורי התנ"ך, והעמידה את גבורת אברהם אבינו בקומה אחת עם גבורתה, והוסיפה: "כאשר האיכר זורע את שדהו הוא יודע, כי תוך זמן קצר יקצור את היבול, ואילו אותן אמהות לא זכו לקצור; הן לא זכו לראות את בניהן אנשים מבוגרים ולראות את פרי עמלן. המלחמה מנעה זאת."

עם ההכרזה על הפסקת האש נפנו ילדי הארץ להביע שוב את כמיהתם לשלום. גדי מרקוס מתל-השומר כתב כי "אני חושב בלבי כמה גרועה המלחמה. מלבד הנפגעים הרבים, חסרים כוחות עבודה בעורף. צריך לעשות הכל למען השלום."

עתה, כשהקרבות נפסקו, התפנו הכותבים הצעירים לחשוב על אויביהם, ועל הסיבות שהניעו אותם לצאת למלחמה. טליה נור בת ה-12 מבת-ים חשבה שהתקפת הפתע של המצרים והסורים מקורה בתחושת אובדן הביטחון העצמי אחרי ששת הימים, וקבעה ש"שחצנות וקלות-דעת" שאפיינו את היחס הישראלי "אינם הביטוי הנכון להערכת הערבים". רונית חגאי בת ה-11 מרמת גן תהתה: "אולי רוב הערבים לא רצו להילחם, ורק מנהיגים הם שהסיתו אותם?"

חלק מהכותבים הגיבו למכתבים של ילדים אחרים, דוגמת המכתב של גליל בן-דור, מכיתה ז' בגבת: "אף על פי שהערבים נאלצו לסגת, הם לא נשברו. אל תחשבי, ליאורה, כי אנו יותר אמיצים מהערבים".

גם תרומת בני הנוער והילדים למאמץ המלחמתי הוזכרה במכתבים, דוגמת מכתב זה שהתפרסם בגיליון ה-26.11.73:

עם תום המלחמה והתגברות הדיון הציבורי על מה שכונה מיד בשם "המחדל", מגלים הילדים ובני הנוער מעורבות מרשימה במתרחש. האם דיין אשם? האם הממשלה כולה חייבת לקחת אחריות? האם האשמה רובצת לפתחה של מפלגת השלטון? עד מהרה עולה דמותו של מוטי אשכנזי, קצין המילואים שמחאתו האישית הופכת לתנועת מחאה ציבורית. דיין מול אשכנזי – מי צודק? מהם גבולות הביקורת הלגיטימית? בני ה-10 וה-12 עסוקים בכך מאוד. וגם אם הם מהדהדים את דברי הוריהם והמבוגרים האחרים שסביבם, העיסוק בנושאים מרשים וצורת ההתבטאות נראית היום בוגרת מאוד.

כתבה זו מבוססת על רשימה קודמת של יורם מלצר