חופש גדול, יולי-אוגוסט, תמוז-אב-אלול… מילים אלה מהלכות עלינו תמיד קסם מיוחד, שכן הקיץ הישראלי מפעיל את החושים בעוצמה – הטמפרטורות הגבוהות מסייעות לפזר באוויר ניחוחות של פירות קיץ, כמו סברס ואבטיחים, אך כרוכים בהן גם מחנק שרבי, אור מסנוור וצריבת שמש. הבילוי על חוף הים והשחרור ממסגרות הלימוד מאפשרים, במיוחד לנערים ולנערות, למצות עד תום את שפע הזמן הפנוי.
חומו העז של הקיץ הישראלי הוא נושא בפני עצמו גם בספרות העברית עוד מהימים ששאול טשרניחובסקי תיאר את הארץ בנוף קיצי למהדרין. צמחים, כמו דקל וצבר, חמסין, חולות ו"ים של אור" הם עיקר הנוף וצובעים את שירו "הוי, ארצי! מולדתי!" בצהוב ובתכלת מדבריים לצד ירקרק מאובק של עלי גפן.
מתי נולד הקיץ? את הרגע המדויק שבו חמימות האביב הישראלי הקצר הופכת ללהט מלובן היטיב לתאר נתן אלתרמן בפתיחת שיר מתוך "חגיגת קיץ". זהו רגע שבו כל הטבע נוכח במלואו ומגיב, ועם זאת החוויה היא של עמידה במקום מחשש מפני שריפה ושמא מפני הימסוּת:
השמש המזרח-תיכונית החזקה מסמאת עד כדי כך שהצללים מתקצרים ונעלמים, והאדם מאבד את אחיזתו במרחב. אהרן מגד כתב על כך בספרו "געגועים לאולגה":
פעם אחת, בשעת הצהריים – כשמלאו לאלברט ארבעים וחמש שנה – חצה את כיכר מלכי ישראל בדרכו מביתו… כשהגיע לאמצע הכיכר הערומה, נעצר בבהלה, כי לא ראה את צלו מהלך אתו, לפניו, או מאחוריו, או לצדדיו. הוא סבב על עקביו, כִּיוון מבטו אל האריחים שעמד עליהם, ואת צלו לא מצא. כשנשא עיניו לשמים, ראה שהשמש היא בזֵניט, ממש מעל לראשו, והבין מדוע אין לו צל. אך מעוצמת האור מלאו עיניו דמעות והעולם כולו ניטשטש.
לעומת הלובן המסנוור וחסר הצל, אצל דוד רוקח מופיעים צבעים כהים, כמו שחור, צהבהב דהוי ואפור: סלעים, זפת, חרס, שׂער הגמל וגלימות הבדואים. הטמפרטורה עדיין גבוהה, וגם כאן יש פעפוע בין הדומם לחי, בין האדם לטבע, במין רתיחה מתמדת המתיכה יחד את כל החומרים – חגווי הסלעים מאזינים, המזמור ניעור, ואף הגמלים "נמשכים" כחפצים דוממים. בהבל הצוהריים הבדואים נראים כגמדים והדבשות רועדות.
להתמודדות העיניים עם האור הישראלי העז נלווית ההתמודדות של הליכה בחולות, כמו שתיאר עגנון בסיפור "גבעות החול" – המיקום בסיפור אינו מדבר יהודה או הנגב, אלא פאתי נווה צדק התל-אביבית:
רוחות מנשבות ואינן פוסקות, סערה גדולה יש בעולם… אבק מיתמר ועולה ומעלה עמו צרורות, תמרות אבק וצרורות, תמרות צרורות וחול… החול שמתחת רגליו אחז ברגליו והחול שבתוך הרוח טפח לו על פניו. הלוואי שיגיע בשלום לחדרה של יעל.
בעיניו של צייר נראים הצבעים הבוהקים והאור החזק מזווית חדשה. נחום גוטמן סיפר ב"בין חולות וכחול שמיים" על ימיו כסטודנט לאומנות. הוא וחבריו ללימודים נהגו לצאת אל נופי ירושלים הקיצית ולצייר אותם בדרך רבת-מבע המבליטה את האור העז:
כולנו רצינו לבטא את צבעי המקום, את האור המאחה את העצמים, ואת האור המרסק אותם בצלליו. האבנים העקורות, שהיו מפוזרות על פני האדמה הכהה, היו מוארות ובהירות יותר מאשר צמרות הזיתים, בהירות מן השמיים. הן יצרו משום כך את מרכזי האור שבתמונה… הרגשנו עצמנו כגיבורים היוצאים לכבוש את הטבע כמו שהוא, ולא כפי שלימדו אותנו… ציירנו סלעים, משעולים, עצי-זית, את הקונטראסטים החזקים של שדה זרוע אבנים הנמסות כאילו בחום השמש, ובכחול השמיים…
ע. הלל הביא את תמונת הבעירה של הקיץ המקומי לשיא כאשר הוא קשר אותה לתמונת איקרוס, שמתעופף קרוב מדי אל השמש והדונג המחבר את כנפיו נחרך. דווקא החום הבלתי נסבל גורם אצלו להתלהטות קודחת ולרצון להתקרב עוד יותר אל מקור הצריבה.
*
אבל הקיץ אינו רק מופע פיזי של טבע קיצוני. לעיתים הזמן המוגדר של עונה קשור בהתרחשויות רגשיות, כמו בשיר "תלבשי לבן" של נעמי שמר. כאן הבוהק הקיצי אינו סִנְווּר מאיים, אלא הבטחה בהירה שצובעת את המציאות כולה בגוון של הסכמה. כל שמות העצם המוחשיים לבנים או בהירים – החל בבגדיה של האהובה-הכלה וכלה בפתקי הקלפי, בספר התפילות או בנייר המכתבים. השיר כולו מהדהד סימטריה מושלמת – בין האוהבים, בין ההחלטות רבות-המשמעות (טקס נישואין ובחירות) ובין התקווה להתממשות. אצל שמר הקיץ הוא קיט:
בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
תַּחְשְׁבִי מַחְשָׁבוֹת בְּהִירוֹת
אוּלַי תְּקַבְּלִי מִכְתַּב אַהֲבָה
אוּלַי נַעֲשֶׂה בְּחִירוֹת.
אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאַתְּ בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
אִם בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.
האם הזיכרונות עזים יותר כשסיפור האהבה נגמר? ב"חמסין של ניסן" מאת לאה גולדברג נושאים רשמי החושים של הקיץ רגשות וצבעים חמים, שריד לסיפור אהבה קצר שהטביע את חותמו. השמש, האבן, הערב, החול – כולם מקבלים "חתימה אישית" שמקורה בהתענגות על הזיכרון הזוגי.
חתימה זו עוטפת אותם בצבעים, בניחוחות ובטעמים של אהבת הקיץ: לבן, כתום וצהוב. הצירוף של כולם מצייר תמונה של עמידה על החוף בשעת שקיעה – לא בעיצומה של התלהטות הרגש והשמש, אלא מעט לאחר שדעכו שניהם. וכפי שקשים שלהי קַיְטָא מקַיְטָא, הגעגועים עזים לפעמים אפילו מן הקיץ עצמו.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.
