לאורך דורות תפסו הכיסופים לארץ ישראל חלק חשוב בתרבות ובכתיבה העבריות. בתוך נופי הארץ הייתה ירושלים גולת הכותרת – גם בעבור כותבים שעדיין לא ביקרו בה. היטיב לבטא את הגעגועים המרוחקים הללו יהודה הלוי בשירו "יפה נוף":

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב.
לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעֲרָב!

(ניתן להאזין לביצועים שונים של השיר באתר הספרייה הלאומית.)

טיבם של געגועים שהם מתמשכים על פני זמן ובתוך כך מעוררים את הדמיון ואת המחשבות על מחוז החֵפץ. מצב המתנה זה עומד בניגוד להגעה למקום הנכסף, שהיא חד-פעמית, ובניגוד לשהות במקום, אשר דורשת התמודדות יומיומית. זאת ועוד, בתקופה שבה המסע לארץ ישראל היה מסע הפלגה באונייה, אִפשר זמן המסע הממושך לחלום ולדמיין ככל אשר עלה על דעת הנוסע.

אם כן, אין פלא ששירים שלמים הוקדשו לחוויית ההפלגה, המסע המתמשך שסופו במפגש עם הארץ, ולציפיות הרבות הנלוות אליה.

אחד מאלה הוא, למשל, "הֲבָא מבול" של יהודה הלוי:

הֲבָא מַבּוּל וְשָׂם תֵּבֵל חֳרָבָה / וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה,
וְאֵין אָדָם וְאֵין חַיָּה וְאֵין עוֹף / הֲסָף הַכֹּל וְשָׁכְבוּ מַעֲצֵבָה?
וּבִרְאוֹת הַר וְשׁוּחָה לִי מְנוּחָה / וְאֶרֶץ הָעֲרָבָה לִי עֲרֵבָה.
וְאַשְׁגִּיחַ לְכָל עֵבֶר וְאֵין כֹּל / אֲבָל מַיִם וְשָׁמַיִם וְתֵבָה.
וְלִוְיָתָן בְּהַרְתִּיחוֹ מְצוּלָה / וְאֶחְשֹׁב כִּי תְהוֹם יַחְשֹׁב לְשֵׂיבָה.
וְלֵב הַיָּם יְכַחֵשׁ בָּאֳנִיָּה / כְּאִלּוּ הִיא בְּיַד הַיָּם גְּנֵבָה!
וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז, כִּי / אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה.

מסעו של יהודה הלוי מספרד לארץ ישראל היה ממושך מאוד ועבר דרך מצרים, שבה ישב קרוב לשנה. כתבי יד ומכתבים משלו נמצאו, בין היתר, בגניזה הקהירית. הם מקוטלגים ונחקרים במפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה ע"ש פליישר, וניתן לצפות ברבים מהם באתר הספרייה הלאומית. לפני שנים מספר התגלתה בגניזה גם קינה פרי עטו של יהודה הלוי שלא הייתה מוכרת עד אז. כתב היד הנראה בתמונה כאן לקוח מאוסף אברהם פירקוביץ' שנמצא בסנט פטרבורג.

ב-1141 עלה יהודה הלוי על האונייה המפליגה לארץ ישראל. לפי עדויות מאוחרות, הוא הגיע אליה אך נפטר כעבור זמן קצר, ומכאן שהמסע שהשיר נכתב עליו היה גם מסעו האחרון.

כשהים הגדול נדמה לעולם ריק

כל עוד האונייה מפליגה, הנוסע נמצא במצב של "לא שם ולא כאן", שבמהלכו עדיין ניתן לחלום על ארץ היעד, אם כי החלום הוא במרחק נגיעה מהגשמה מלאה.

המשורר כותב "ואשגיח לכל עבר ואין כול", אבל הוא יודע היטב כי הנוף שסביבו אינו נוף ריק. לִרְאיה, הוא מבחין היטב בפרטיו ומונה אותם: מים, שמיים, תיבה, לווייתן במצולות. הרִיק שהוא מרגיש הוא הריחוק ממקום היעד, ההימצאות בדרך. רק כאשר יראה את נופי הארץ, הר וערבה, ירגיש שהגיע למקום "ממשי".

השימוש של יהודה הלוי במילה "תיבה" מרמז לתיבת נוח, כמו גם לתחושה של הפלגה בתוך סיפור או מיתוס, שהות בתוך מצב לא ממשי. באונייה ממשית היה אולי מקום לתאר את גודל האונייה, את מרכיביה מן הסיפון ועד המפרשים, את הנוסעים האחרים עליה ועוד, אך כאמור כאן המוקד הוא המצב הנפשי, ולא הנוף הפיזי.

יש מקרים שבהם ההפלגה הופכת לעיקר החיים, והיא מתמשכת יותר מן המקוּוֶּה. רְאו, למשל, את "מאחורי השער" של ביאליק:

בַּת-יוֹנִים הוֹמִיָּה,
בַּת-יוֹנִים בְּהִירָה,
נָחַתְנִי בַיָּם
עַל כַּנְפֵי הַסִּירָה
וַתּוֹלִיכֵנִי
לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה.

הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים,
הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה,
אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי
אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה,
וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר,
וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –
וְיוֹנָה עִם נָעַר
עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים
עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר.

"מאחורי השער" זכה ללחנים ולביצועים רבים, ולאחדים מהם ניתן להאזין באתר הספרייה הלאומית.

בניגוד ליהודה הלוי, שהפליג הפלגה "רגילה" והמתין להגעה, בשיר של ביאליק אפשרות ההגעה לארץ מורכבת יותר ותלויה באישור חיצוני. ניתן להסביר זאת הן בעובדה שבאותם ימים הייתה הארץ נתונה לשלטון המנדט הבריטי והן בצורך האישי (או היהודי) להתעמק ברגש הכיסופים. כך או כך, בשיר לא ברור  מי האחראי להשגת המפתח ולפתיחת הדלת, והאווירה היא של געגועים ללא תוחלת, מצב נצחי של היטלטלות אל מול השער.

גם השער אינו שער פיזי, שכן אין באמת שער עם מפתח בחופי הארץ (או בכל חוף שהוא). דומה שההפלגה שביאליק מתאר היא סמלית ומדגישה את חוסר האונים של הנוסע. זאת ועוד, אם ב"הֲבָא מבול" פרטי הנוף הם אדישים והדובר כמעט אינו משגיח בהם, אצל ביאליק דווקא פרטי הנוף באים לקראת הדובר. היונה, דגי המצולה, הגלים – כולם מלווים אותו, מורים לו את הדרך ועדים למצוקתו, אך אינם יכולים לפתוח לו את הפתח.

"אין קול ואין עונה" והשער נעול, עד כי דומה שיש כאן טעות בכתובת או ארץ שאין אליה כל דרך גישה, ובכל זאת הנוסע של ביאליק אינו מגיע אל סף הייאוש; הוא ממשיך להתדפק ולאחוז בתקווה שהינה ייפתח הפתח. בסופו של דבר יבוא המסע אל קיצו, מראות הארץ יופיעו באופק, וההפלגה תסתיים, כפי שיהודה הלוי מתאר: וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז, כִּי / אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה.

במכתב של ביאליק מ-1932 מובא תיאור פחות לירי, אך מוחשי מאוד, של הפלגה לארץ בים סוער:

"ביום ב' בא ב' ברכבת מחיפה.
תיאר את הנסיעה באנייה: הדומם הנעשה חי. הארגזים מתחת המטה זזו ממקומם לצד הדלת וחזרו לאחור.
בערב בביתו סיפר על ההרס הגמור ביהדות הגולה בחומר וברוח. ואין במה לעודד את הנוער. רבים מהם השואפים לא"י ואין רשות לעלייה".

גם כאן ניכר מבין השורות המצב של "לא פה ולא שם" – ההמתנה המתוחה להרשאת העלייה לארץ מתחרה רק במסע הממושך. ועם זאת הירידה לחוף היא "ירידה לקרקע המציאות", תרתי משמע. עם ההגעה לארץ ישראל הופך "מצב הגעגועים" למציאות, והחלומות הנעימים נתקלים בדוחק ובַטרדות המעשיות.

לעיתים הצרימה ביניהם והמתח בין הארץ הנכספת לבין החלומות עליה גורמים ייסורים של ממש, כפי שקרה לגיבורי "חלום בדמי כבוד" ולנוסעים-חולמים רבים לפניהם. ברוב המקרים הבלבול והקשיים הנלווים לסוף המסע הם בגדר הסביר, אך הם עדיין נרשמים בתודעת הנוסע כחלק בלתי נפרד מן הנחיתה על קרקע המציאות.

ביאליק עשה שנים רבות בארץ, ואילו יהודה הלוי נפטר זמן קצר לאחר הגיעו אליה. עם זאת שני היוצרים הללו שמו אל ליבם לציין ולתעד פרק הנושא משמעות משלו: מִשְׁכם של ימי הציפייה, תוך כדי הפלגה, לראות את פני הארץ. הציוּן הנפרד של משך הזמן הזה מחדד את תהליך המעבר בין הגולה לבין הארץ, המתרחש גם בנפשו של הכותב פנימה.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

המילה "מרד" מוגדרת כ"התקוממות, פריקת עול, התפרצות נגד שלטונו של מישהו". מרד מתקיים מול מערכת שכבר התייצבה, ולכן טומן בחובו הגדרה ברורה של הניגוד בין המצב הקיים לבין ההתרסה נגדו והניסיון לשנותו.

בשיר "שני יסודות" הגדירה זלדה ניגוד כזה בין גורם יציב – הברוש – לגורם מתסיס – האש, שניהם מופיעים בו כצמד שתכונותיו מנוגדות ומשלימות כאחד.

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹש שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

השיר, שנדפס לראשונה בספר "שנבדלו מכל מרחק", קָסם ליוצרים רבים וזכה לכמה לחנים וביצועים שונים זה מזה, בהם של רפי פרסקי, אסתר ראדא והצמד מאיה בלזיצמן ומתן אפרת.

מה מרגיז את הלהבה? השאננות והגאון של הברוש, היותו נשוא פנים, סבלני ושקט. תכונות אלה מתפרשות אצלה כחולשה, והיא מבקשת לסכסך אותן, להטיל בהן מהומה. היא מעלה טענות שונות נגד הברוש, ביניהן עניין ה"תלות הארורה" – תלות ביסודות מחזוריים ונצחיים, בכל מה שמאפשר לצמחים פריחה ושגשוג, הזנה של האדמה, של הברואים ושל האדם.

אִזכור הטל והמטר מהדהד את קינת דוד:

"הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם–וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים–מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן". (שמואל ב א, כא)

דוד, שחברו אהובו יהונתן נהרג בשדה הקרב, מקלל את הרי הגלבוע ומקווה שלא ייהנו עוד מהטל, מהמטר ומלבלוב ירוק לאחר שנשפך עליהם דם לוחמים. כאבו גורם לו להתקומם נגד סדרי הטבע הנינוחים, שלהבדיל מבני האדם, אינם זקוקים לאיש ונותרים תמיד בעינם.

גם ב"ברכת השנים" מוזכרים טל ומטר כחלק מסדרי הטבע האחראים להזנתם של האדמה ושל האדם:

"וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשַׂבְּעֵנוּ מִטוּבָהּ".

(הקלטה של השיר המולחן ניתן למצוא בארכיון הספרייה הלאומית)

השֹוֹבַע, ההודיה על גשמי הברכה, הנחת משפע היבול – כל אלה מופיעים כמשאת נפש, אך מנקודת מבטה של השלהבת הם נטל. התלות המחזורית בהם יוצרת שעבוד, כך טוענת האש, ואולי משום כך היא מכנה את תקופות השנה "ממסד". להבדיל ממחזור המים בטבע או מסדרן של עונות השנה, ממסד הוא פרי החלטה אנושית, לכן המרידה בו אפשרית ובעלת משמעות.

הברוש אינו עונה לשלהבת ונראה בתחילה פסיבי וכנוע, אלא שתגובתו נגזרת מאופיו ומתאימה לשקט הפנימי שלו. לא סתם בחרה המשוררת בברוש, עץ זקוף ועיקש, ולא בעץ רחב צמרת ועתיר פוארות. סגפנותו של הברוש שונה מאוד מהמוחצנות המתלהבת של האש. הוא אינו רואה טעם בשיחה, שהרי כבר נצבעה בצבעי ההתרסה והדווקאיות. יתרה מכך: הברוש הסבלני אינו יכול להתקיים לצד הלהבה ההרסנית. גאוותו עתיקה וקבועה באופן שהלהבה לא תוכל להיות לעולם, שכן אש – טבעה להתפשט במהירות ואז לדעוך או לכבות במוקדם או במאוחר; היא זמנית ואינה מסוגלת להאריך ימים.

נראה כי זלדה חשה את עוצמתם של שני הגורמים הללו – האש והעץ, ההשתלהבות והשלווה –  והיטיבה לתת להם ביטוי. בכתובים אחרים שלה מופיעה הסערה הפנימית או החיצונית ומולה השקט העמוק של הנפש והרצון להישאר יציבה ובוטחת.

בקטע "ליבי יוצא אל שבת המלכה" (מתוך "גני האַיִן") כתבה זלדה כך:

"יסוד האש מעורר את קולות האבדון שבנפש ובדם. אם אתפתה לו, אם ארוץ לשלהבת (שאין שיעור ליופיָה), אמות באמצע הדרך ולא אגיע למקדש האורות.

רק נרות השבת אינם שרים להרס. המנונים המנונים שפריחתם לבנה על אף לידתם באש, שפונים לנקודה הפנימית שבי, לנקודה הזכה מכול, והדלקתם היא ריצה נסתרת אל בורא העולמות, ריצה במעמקים בתוך סופות נוראות".

לדברי זלדה, האש הרסנית מטבעה, וגם אם יופייה מפתה, אך אין להיענות לו. על פיה, הדרך היחידה שבה ניתן לשלוט באש ללא הרס היא מִשטוּרה והכפפתה לזמן קצוב, לקצב העולם והאדם, ובמקרה הזה – לשבת, שהיא זמן מוגדר הקורא למיקוד פנימי ולשיחה רוחנית. יסודות השקט והעוצמה הפנימית מאפשרים לשלוט באש ולכוון אותה אל מקום חיובי. ללא שני אלה הלהבה תביא לידי הרס בלבד ותגרום מוות.

אם כך, המרד אצל זלדה הוא קריאת תיגר לא רק על תכונות ספציפיות, כמו שלווה ויציבות, אלא על מהלך הזמן עצמו, על המחזוריות ועל הבנייה האיטית של תהליכים. המנוסה מפני האש מאלצת להשלים עם מחיקת ההיסטוריה ולמצוא מקומות חדשים להתיישב בהם. לצד זה תשוקה, עזות וחריפות הן תכונות חיוניות שהאש מביאה, והן נותנות לזמן את טעמו ומצילות אותו משיממון נצחי.

בגלל הסתירה החזקה ביניהם, בלתי אפשרי למצוא דרך אמצע בין ההשתוללות קצרת המועד ובין הזמן המתמשך, אלא יש ללמוד להתנהל ביניהם ולמַצות את יתרונו של כל אחד לפי הצורך ובעת המתאימה. בהקשר הזה, הדלקת נרות לכבוד מועד מיוחד היא טקס המאפשר למזג באופן מדויק את האש והזמן.

וריאציה נוספת של זלדה על מרד מופיעה בשיר "חי חי הוא יודֶךָּ", שבו את תפקיד המורדת מגלמת "הציפור הפרועה", ואילו בתפקיד היציב והשלֵו משמש פֶּסל נחושת. הציפור, ששירתה עקשנית, נזכרת לצד טירוף, יופי, חום ודם, ואילו הפסל קר, מעוצב באופן מלאכותי, חסר חיים ומקובע. שלא כמו הברוש, הדָבק בדרכו ובשלוותו אל מול האש, הפסל אינו מצליח לתת מענה ראוי להתרסה של הציפור ונותר דומם, מוגן ולא תקשורתי.

גם בשיר "ליבי דומה לתינוק אווילי" מתקיים מאבק בין ניגודים: זלדה מנסחת בו מחדש את הניגוד העומד בבסיסו של המרד בסדר הקיים, והפעם בצורת הניגוד הבסיסי שבין פזיזות לשיקול דעת:

לִבִּי דּוֹמֶה לְתִינוֹק אֱוִילִי

שֶׁאֶל יָם תְּהוֹמִי יָרוּץ כְּאֶל דּוֹד.

וְאֶל שַׁלְהֶבֶת יִגַּשׁ כְּאֶל אָח נוֹצֵץ

כְּאֶל אָח פִּלְאִי..

התינוק מוקסם מכל דבר חדש ונמשך לגעת בכל חפץ למרות הסכנה האפשרית. מולו ניצב המבוגר, המנוסה והרגוע יותר, שהתינוק אמור ללמוד ממנו, אך לא תמיד משתף פעולה.

הניגוד הזה בין תינוק למבוגר מקביל לניגוד בין האש ובין העץ: עץ צריך להתבגר, וצריכות לעבור שנים אחדות לפני שיעמיק שורשים וייתן פירות. האש, לעומתו, נשארת צעירה תמיד.

המאבקים בין הלהבה לברוש, בין האש לנר השבת, בין התינוק למבוגר – כל אלה הם צורות שונות של פריעת סדר. המרד יכול להיות מאבק בין שני מזגים הפוכים של אנשים שונים או מאבק פנימי בנפשו של אדם אחד. על כל פנים, בגרסאות שהעניקה להם זלדה יש טעם וחן גם בצורות השונות של ההתקוממות וקריאת התיגר כמו גם בשלווה הנינוחה של העולם היציב, שאינו נענה לכל גחמה ונותר עומד על תילו.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

חנה סנש נולדה בבית שהכתיבה הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים בו. אביה, בלה, היה עיתונאי, מחזאי וסופר ילדים ידוע מאוד בהונגריה. ספריו נמכרו בהמוניהם והוא נחשב למחזאי פופולרי מאוד בבודפשט – אך הקריירה הקצרה שלו באה לקיצה באיבה בעקבות מותו המפתיע מהתקף לב בגיל 33 בלבד. חנה (או אניקו, אם תרצו) הייתה בת שש.

מהר מאוד התגלה שגם אניקו הקטנה נדבקה בחיידק הכתיבה. בנובמבר 2020 החליטה משפחת סנש להפקיד בספרייה הלאומית את אוסף חנה סנש המלא, ובו עשרות פריטים שנאספו לאורך חייה הקצרים מדי של סנש. באוסף יש גם לא מעט פריטים נדירים המתעדים את תחילת דרכה של הילדה היצירתית.

סנש "כתבה" עוד לפני שידעה אפילו לכתוב. היא הכתיבה לאחיה גיורא (ג'וּרי) ברכה עבור סבתה ואימה. כשהחלה לדלות שירים מראשה – עוד בגיל שש! – סבתא פיני הקפידה לאסוף אותם ולכתוב אותם בתוך מחברת שהוקדשה לכך, בכתב ידה של הסבתא.

מעט אחר כך, עדיין ילדה כבת 7 או 8, ניסתה חנה את כוחה בקריירה דומה לזו של אביה. היא החליטה שבית משפחת סנש זקוק לעיתון משלו, והיא הייתה העורכת הראשית. כך בא לעולם העיתון המשפחתי לו קראה "עיתון הסנשים הקטנים" (Kis Szenesek Lapja).

במשך מספר חודשים בשנת 1929 ערכה אניקו את העיתון הקטן. בראש כל גיליון הופיע תאריך, כיאה לעיתון אמיתי. את הכול הדפיסה חנה במכונת הכתיבה הביתית. סנש כתבה כתבות, בחרה שירים וסיפורים וציירה ציורים להנאת המשפחה כולה. אפילו מחזה שלם ניסתה לכתוב באותן השנים. בקרוב גם העיתון הזה יהיה זמין לצפייה בספרייה הלאומית.

אוסף חנה סנש המלא חושף בפני הקהל הרחב את עושר יצירתה של מי שזכורה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי והיהודי בעיקר כצנחנית אמיצה. היא החלה במלאכה עוד לפני שידעה לכתוב בעצמה, ובשפה ההונגרית, אך משהגיעה לארץ, מהר מאוד השתלטה על השפה העברית והמשיכה לכתוב גם בה. חנה סנש כתבה כמעט כל חייה, מימי ילדותה ועד ימיה האחרונים בכלא ההונגרי.

בראשית שנות החמישים מסרה קטרינה סנש, אימה של הצנחנית והמשוררת חנה סנש, כמה מסמכים מעזבונה של בתה לספרייה הלאומית. היו שם למשל כמה ממכתביה: כאלה ששלחה לאימה בעת שלמדה בבית הספר החקלאי בנהלל, מכתב ששלחה לאחיה בזמן ששהתה בקרב הפרטיזנים בבלקן, ומכתב ששלחה לחברתה. היו שם גם אסופת שירים שכתבה בהונגרית והדפיסה במכונת כתיבה, וגם ארבעה שירים עבריים בכתב יד.

ארבעת השירים בכתב יד זמינים לצפייה באתר הספרייה הלאומית, כאן. כולם נכתבו במהלך שנת 1941 במקומות שונים שנקשרו לביוגרפיה של סנש: חלקם בנהלל, אחד בקיבוץ שהייתה ממקימיו, שדות-ים, ואחד בגנוסר. מכשנמסרו לידי הספרייה הלאומית צורפו לאוסף שבדרון, המלקט דיוקנאות ודוגמאות כתב יד של אישים רבים.

פינותיהם העליונות של אותם כתבי יד ממוספרות, והם נראים כדפים תלושים ממחברת. הם באמת כאלה. כעת, אנו יכולים לספר כאן את סיפורם המלא של אותם דפים.

חנה סנש כתבה כל הזמן. היא נולדה לתוך בית שהכתיבה הייתה נוכחת בו, וכתבה בעצמה מגיל צעיר מאוד. תחילה בשפת אמה, הונגרית, ולאחר שהגיעה לארץ ישראל החלה ללמוד עברית ומהר מאוד השתלטה גם על הכתיבה בשפה זו. במהלך שנותיה בארץ כתבה כמעט כל הזמן. היא כתבה יומן לאורך שנים, וכידוע, כתבה בסתר את שיריה, שכולם התפרסמו לאחר מותה.

רגע לפני יציאתה למשימת הצניחה שממנה לא שבה, העתיקה סנש את שיריה למחברת אחת, מסודרת, בעלת דפים ממוספרים. היא קראה למחברת – שרובה ככולה שירים עבריים – "ללא שפה", וחתמה עליה בשמה המחתרתי, הגר. את המחברת הזו נתנה לחברתה הקרובה מרים יצחק, שלמדה איתה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. בעמוד הראשון הוסיפה הקדשה: "למרים יצחק, לקוראת ומבקרת הראשונה והחביבה שלי, בידידות אמיתית, חנה".

מרים יצחק שמרה על המחברת, אך כשהגיעה קטרינה סנש לארץ והחלה לאסוף שירים ומכתבים לטובת הנצחת בתה, היא פנתה גם אל מרים בבקשה שתשלח לה כמה שירים בכתב ידה של חנה. במכתב שכתבה קטרינה לאברהם שבדרון סיפרה על הלבטים העצומים של מרים, שלא בקלות החליטה לתלוש אותם מן המחברת: "הפעם אני שולחת את השירים שהבטחתי, אלה שחברתה של חנה הייתה מוכנה לקרוע מהמחברת, אחרי היסוסים ארוכים", עדכנה את שבדרון. כך הגיעו הדפים אל ארכיוני הספרייה הלאומית. כעת, עשרות שנים לאחר מכן, מתאחדים כאן בספרייה הלאומית הדפים התלושים עם המחברת כולה.

לאחר מותה של מרים יצחק הגיעה המחברת לבני משפחתה של סנש, ובפרט לידיו של איתן סנש, אחיינה של חנה, שניהל, קיטלג ושימר את אוסף חנה סנש במשך שנים. בנובמבר 2020, כאשר החליטה המשפחה להפקיד את האוסף המלא של חנה סנש בספרייה הלאומית, התוודה איתן שבמשך שנים שאל את עצמו מה עלה בגורל אותם דפים חסרים מתוך המחברת, דפים ממוספרים בכתב ידה של חנה: 7, 8, 11, 12. איתן לא ידע שסבתו, קטרינה, מסרה כבר לפני 70 שנה את הדפים לספרייה הלאומית, והפקידה אותם בידיו הנאמנות של אברהם שבדרון. כעת מתאחדים סוף כל סוף העמודים האבודים עם המחברת המקורית שממנה נתלשו. יחד עם המחברת הופקדו עוד עשרות פריטים מעזבונה של סנש. מתוכם נזכיר את מכונת הכתיבה שלה, מצלמתה, תעודות, מסמכים מהונגריה, כתבי יד, מכתבים ותצלומים.

ולמרות הכול, בפני הארכיונאים של הספרייה הלאומית ניצבת כעת דילמה מקצועית, האם לאחד את הדפים התלושים ששלחה קטרינה עם המחברת המקורית של חנה סנש, או להשאיר אותם מחוץ למחברת באוסף האוטוגרפים של אברהם שבדרון. מתן ברזלי, מנהל מח' ארכיונים, היסס אבל קיבל לבסוף החלטה לא שגרתית: "למרות שאין ספק שהדפים נתלשו, ושתפקידנו לשקף את היצירה כפי שהיא במקור, במקרה הזה אני נוטה להשאיר את הדברים כפי שהם. הסיפור של חנה סנש לא נגמר ב 1944, הארכיון משקף גם את תהליך ההנצחה ויצירת המורשת סביב דמותה. ההתלבטות הכנה של קטרינה, הקשר שנוצר עם שבדרון ותלישת השירים לדוגמה – כל אלה נותנים לנו הצצה אותנטית לתרבות עיצוב הזיכרון בשנים הראשונות למדינה, למעורבות של קטרינה בהנצחת חנה בתה, וגם ליחס של הספרנים באותם הימים לשימור היצירה המקורית. לכן, למרות הדילמה, אני חושב שנשאיר את הדפים מחוץ למחברת, במקום שבו הם חיכו כבר 70 שנה".