המשורר טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה עברית, היה פליט שואה שכל משפחתו נספתה במחנה ריכוז. את חייו העביר בקיבוץ מרחביה ושם, בסביבה הרחוקה מאוד מזו של השמדת יהודי אירופה, גידל ילדים. במשך שנותיו בארץ עבד ריבנר כחקלאי, כספרן וכמורה לספרות וכל העת עסק בכתיבת שירה, בתרגום ספרות עברית לגרמנית ובצילום אומנותי.

שירו של ריבנר "שָׁם, אמרתי" מציג את המרחק העצום שבין ילדוּת של ניצול שואה לילדות של בניו ואת הניסיון לגשר על הפער בכל זאת:

יָצַאתִי מִבֵּיתִי הָאֲרָעִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי,
שָׁם, אָמַרְתִּי, שָׁכַבְתִּי עַל הָאָרֶץ
אֶבַן לִמְרַאֲשׁוֹתַי נָמוּךְ מִן הָעֵשֶב
כַּעֲפַר הָאָרֶץ
הָכֹּל שָׁם נִשְׁמַר.

עָבַרְנוּ בֶּהָרִים וּבַיְּעָרוֹת וּבֶעָרִים שֶׁהָיוּ
מְעָרוֹת וְהַמַּיִם נִקְווּ בַּדֶּרֶךְ וְהַכְּבִישִים הָיוּ רָעִים.
הַמְּכוֹנִית דִּלְּגָה עַל הַבּוֹרוֹת.
מָה הָאֲוִיר הַמָּתוֹק הַזֶּה? שוֹאֲלִים בָּנַי.
מָה הַטִּיחַ הַנּוֹפֵל מֵהַקִּירוֹת.

אֵין דָּבָר, הִגִּידָה הַיְּשִישָה בַּחַלּוֹן,
כָּאן גַּם הֶעָתִיד עָבַר. וְסָגְרָה אֶת עֵינֶיהָ הַיְּבֵשוֹת
כְּעוֹף הָעוֹלֶה וְקוֹפֵל אֶת כְּנָפָיו וְצוֹלֵל.

כָּאן נוֹלַדְתִּי, אָמַרְתִּי לְבָנַי,
הוֹרַי וּזְקֵנַי נוֹלְדוּ כָּאן קָרוֹב.
נוֹלָדִים. כָּאן הָיָה בַּיִת
אָמַרְתִּי לְבָנַי וְהָרוּחַ עָבְרָה
בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים.

יָצָאתִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי, וּמָתַי
נֹאכַל שוֹאֲלִים בָּנַי, וְאֵיפֹה
נָלוּן?

(מתוך: "שמש חצות", ספרית פועלים, תשל"ז [1976])/

הדובר בשיר ניצל מזוועה גדולה, מתופת השואה. זו אינה מוזכרת בשמה, אך ניתן להניח שהיא קיימת לכל אורך השיר לצד מלחמת עולם, רדיפות וחרדת מוות קיצונית. זמן רב עבר מאז התלאות, אך הדובר עדיין מבקש למצוא מזור לפצע הזה באמצעות השיחה עם בניו והבאתם למקומות שבהם התרחש הסבל.

השאלות של הבנים "מתי נאכל?" ו"איפה נלון?" הן שאלות שגרתיות של ילדים בטיול ממושך שלכאורה מביעות חוסר עניין. בו-בזמן הן גם ממחישות את חוסר יכולתו של הדור הנוכחי להבין את השואה, שכן בזמן השואה שאלות כאלה נשאלו בהקשר שונה לגמרי, ובכל יום מחדש הוטל ספק בשאלה אם האדם יאכל או ילון בכלל.

הישישה בחלון, תושבת המקום מן הסתם, היא עוד דרך לנהל דיאלוג העוקף את האימה. היא מאשרת שלכאורה "גם העתיד עבר", ואין דרך להציג באמת את האסון שאירע במקום. הישישה סוגרת את "עיניה היבשות" – ספק דימוי לתריסי בית, ספק עיניו של אדם מת. החלון נסגר, הזמן עבר, רק ההשלמה נשארת.

*

השיתוף של דור ההמשך במה שעבר עליו, במראה המקומות שבהם נלחם על חייו, בקרבה פיזית לָאבנים ולעשב במקום, הוא דרכו של הדובר להתחזק ולהתחבר לחיים. תפיסה זו של ריבנר מקבלת ביטוי גם במכתב שכתב למשוררת לאה גולדברג. בין השניים שררו יחסי רעות ממושכים, ואלה מצאו את ביטוים גם בחליפת מכתבים ענפה.

במכתב מ-1953 סיפר ריבנר:

"[…] ומה נותר לנו עוד בעולם זה שדעתו נטרפת עליו בהגיון אכזרי אם לא שמחה קטנה זו או אחרת? ולכן אני ההיפך ממך, דווקא משום שהחרב שוב מעל ראשינו, דווקא בגלל כל אימת הלילות וחרדת הימים וקירבת המוות, כולי נתון אני לאותו 'היקר ביותר', ליחסי-אדם וקשוב ופתוח אני אל מול כל אדם שקרוב לי הרבה יותר מאי פעם. הרי אותן הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה ואף חזקות מן המוות, כי קשרם קשר שמעבר למוות, קשר שבאותה הדממה המולידה בכל רגע חיים חדשים. וכל זמן שאני חי, מבט-עין ומילה טובה ערכם עבורי גדול מכל ההצהרות וכל הנבואות על האנושות – מושג שאין לאחוז אפילו בקצה שולי מעילו.

דווקא משום שהכל מסביבנו מזדעזע כל-כך, אין אימה גדולה מבדידותו של ה'אני' שהרי בו הזעזוע עז שבעתיים. ולכן גם חשיבה (אני מתכוון לזו שאנו בעצמינו מנסים לדובבה) בעצם אינה מלווה אותנו עד לאותו הגבול האחרון שבין חיים למות. כי לאמיתו של דבר גם היא אינה אלא הד קולנו. ומה יפה יותר לשמוע קולו של הזולת המדבר אלינו!"

שמירת היחסים והקשרים שבין אדם לאדם, אומר ריבנר במכתב (שנוסחו המלא כאן), היא הדבר העיקרי שיש לאדם להיאחז בו אל מול זוועות חיצוניות – מלחמות, סכנות ואף המוות עצמו. אמירה זו נראית פשוטה ומתבקשת, אך היא מגלמת התנגדות עזה למנגנון פעולה אחר ושגור: הישרדות אנוכית תוך השמת ה"אני" במרכז, שהלוא זה לכאורה מה שאדם אמור לעשות כאשר המשאבים מוגבלים והנסיבות ההיסטוריות קשות.

ואולם, על פי ריבנר, אין טעם בקיום ללא קשר אנושי הדדי. הבדידות היא אויבתו של האדם הנלחם על חייו, שכן שמירת צלם האנוש אינה פחות חשובה מהישארות בחיים גרידא. כפי שאדם זקוק לחברה ולצליל קולו של אדם אחר, כך הוא זקוק למראה פני הזולת מולו.

גישה זו של ריבנר שואבת, ככל הנראה, מכּתביו של הפילוסוף מרטין בּוּבֶּר, שכתב על החיוניות העצומה שביחסי "אני-אתה":

"כשאני ניצב מול אדם כאתה שלי ואומר לו את מילת השיתין [מילות יסוד] 'אני-אתה', שוב אין הוא חפץ בין חפצים ואינו מורכב מחפצים".

ובמקום אחר באותו הספר:

"כל עוד פרושים מעלי שמי האתה, רובצות לרגלי רוחות הסיבתיות, ומערבולת הגזרה שוקטת".

(מרטין בובר: "אני ואתה", עברית: יהושע עמיר, עריכת תרגום והערות: יהוידע עמיר, 2003)

אם נשוב אל השיר "שם, אמרתי", השיחה בין הדובר לבניו נדמית שיחת חירשים, שכן הם אינם מסוגלים לתפוס באמת את גודל הסיוט שחווה. עם זאת לאור דבריו של ריבנר במכתב מתחוור הטעם האמיתי שבשיחה כזו; גם אם לא עובר בה "מידע ממשי", היא חיונית לכל הצדדים. במקום לשקוע בכאבו ובטראומה שלו הדובר בוחר לדבר אותם, להציג אותם ולחברם לעולם הפיזי ולמשפחתו, ואילו הילדים, במקום להתרחק ולשחק, שואלים ומסתקרנים בכל זאת – שאלותיהם הן "שאלות תם", אך הם לא איבדו עניין במה שעובר על אביהם.

על פי הרגשתו של הדובר, "וְהָרוּחַ עָבְרָה / בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים", כלומר התוכן של דבריו לא הגיע כלל אל אוזני בניו, אבל ריבוי הפעלים המתייחסים לתקשורת ("להראות", "אמרתי", "שואלים", "הגידה") מרמז לנו שהדיאלוג מתרחש כל העת, בגלוי ובסמוי, גם בלי התוכן כפשוטו.

כך טיול שורשים הכרוך בהתעמתות עם זיכרונות קשים ואפלים הוא בו-זמנית גם "טיול משפחתי" של אב ובניו המלא דיבור חי והסתכלות רעננה. כאן מודגמת ביתר שאת אמירתו של ריבנר במכתב, שלפיה "הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה".

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

הסופר היידי חתן פרס נובל יצחק בשביס-זינגר עסק רבות ביכולתם של בני אדם להשתנות ולהסתגל לנסיבות חדשות ותובעניות. גיבורי סיפוריו, רובם מהגרים וניצולי שואה, חוו בחייהם מעברים חדים בין תנאי קיום קיצוניים, והם מתמרנים בין מערכות ערכים מנוגדות ומנסים למצוא נחמה אישית. לעיתים דווקא הדרמטיות של השתלשלות החיים מביאה את האדם לתחושה ש"היה לו די", והוא נסוג אל תוך שקיעה והתאבנות.

הכורח שבהסתגלות לשינויים תכופים הוא רעיון החוזר ומופיע גם בשיחות עם בשביס-זינגר. כך הצהיר בריאיון ל"מעריב" בשנת 1978:

"כבנם של אנשים שקיבלו את המכות הקשות ביותר שהטירוף האנושי יכול לתת, התמסרתי פעמים רבות לרעיון של מצב ללא מוצא. אבל תקווה חדשה מופיעה תמיד, מבהירה לי שעדיין לא מאוחר עבור כולנו להתעשת ולקבל החלטה. התחנכתי להאמין ברצון חופשי."

את השינוי העיקרי שהכתיב את חייו, ההימלטות מהמשטר הנאצי ובניית חיים חדשים בארצות הברית, תיאר כך:

"ב־1935 עמד הנאציזם בשערי פולין. היה לי מזל גדול שעזבתי בזמן… הייתי בן עשרים ותשע כאשר הטלתי עוגן בניו־יורק… עבדתי קשה מאוד כדי להשתכר חמישה עשר דולר לשבוע, שלהם נזקקתי כדי לחיות חיי צנעה. המצב השתפר במקצת לאחר שהתחלתי לעמד בעיתון. שם למעשה החלה הקריירה האמיתית שלי כסופר בארצות-הברית, אם כי היא החלה בצורה גרועה מאוד. במשך חמש או שש שנים היו לי הרבה קשיים בכתיבה. הייתי צעיר, וקוראי היידיש היו זקנים. לא הכרתי כראוי את ארצות־הברית, והספר שניסיתי לכתוב על ארץ זו היה גרוע. למזלי לא פירסמתי אותו. שבתי ממש אל הכתיבה רק אחרי ההשמדה של יהודי אירופה המרכזית. רציתי להאריך את חייהם ולא יכולתי לעשות זאת אלא ביידיש."

 

גם אחרי יותר מ-40 שנה בארצות הברית המשיך בשביס-זינגר לכתוב ביידיש על עולם שאינו קיים עוד. רבים מסיפוריו הופיעו בעיתונים ידיים-אמריקניים שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה (בעיקר פארווערטס / Forward שניתן לעיין בגיליונותיו באוסף העיתונות של הספרייה הלאומית) וזכו לקוראים רבים מקרב הקהילה היהודית בארה"ב. באותו ריאיון הוסיף ואמר:

"עולם זה עדיין חי לגביי. הדמויות שלי אינן דמויות של קדושים. איני עורך להן הספד. אני אוהב אותן על מגרעותיהן. קדושים אינם יכולים להיות דמויות ברומן. לגבי, הגיבורים שלי חיים. בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה."

גם חייה של בסי פופקין, גיבורת סיפורו של בשביס-זינגר "המפתח", היו רצופי שינויים מפליגים – הגירה, שרידת שואה ולאחר מכן התאלמנות. עם זאת בשונה מאחרים שהתאקלמותם הייתה קלה יותר, היא חשה שהשינויים מאיימים עליה ישירות:

"– אלוהים שבשמים, מיום מותו של סם, ניו-יורק, אמריקה – ואולי העולם כולו – החלו מתמוטטים. כל האנשים ההגונים עזבו את השכונה, והמון גנבים, שודדים וזונות פלשו לתוכה".

בסי חיה בחשדנות ובתחושת רדיפה מתמדת מצד שכניה, העוברים והשבים, השודדים ברחוב והחנויות. אין לה ולוּ אדם אחד שהיא יכולה לבטוח בו. ניגוד לדמותה של בסי מהווה העיר הגדולה ניו יורק, שמשנה את פניה ללא הרף, הן מבוקר עד לילה והן על פני שנים. ניו יורק מצטיירת בעיני בסי כתופת ממש, החנות נדמית לה כמקום שטני, שאון העיר פראי וקטלני, פתחי האוורור של הרכבת התחתית פולטים צחנה גיהינומית.

בחיים שאין בהם גמישות והסתגלות לעיר שגדלה ולחיים האישיים שהשתנו, אומר לנו בשביס-זינגר מאחורי גבה של בסי כי הקיום הופך בלתי נסבל, תלוי על בלימה. חיים ללא כִּוונונים עדינים, ללא יכולת להתאים את עצמנו לנסיבות חדשות, הם חלום עקר. את מצוקתה המתמשכת של בסי אי אפשר לתלות ברדיפה של ממש, גם לא ב"פתולוגיה" רפואית כלשהי של מחלת רדיפה. מצוקתה היא מצב אנושי שכיח שהלך והחריף בשל בדידות והזנחה.

אין פלא שכאשר המפתח שלה נשבר בתוך המנעול, מסיקה בסי בקול, "ובכן, זה הסוף," ומעט לאחר מכן היא מאמינה ש"כל כוחות הרע חברו נגדי הלילה".

אבל דווקא אז, כשבסי "נתקעת" מחוץ לדירתה ומוצאת מחסה על מדרגות כנסייה, המסע הפנימי שלה מתחיל בלית ברירה. ראשיתו בהיסחפות אל העבר: געגועים לבעלה ולמשפחתה שכבר אינם בחיים וחרטה על הזנחתה את צרכיה הרגשיים והרוחניים ואת הקשר לבני אדם ולאל שבו האמינה.

הירידה לעומקה של התובנה הזו מגיעה גם מהיכולת של בסי להביט מלמעלה על כלל חייה, בסקירה של שנים רבות, ולהביט מקרוב בפרטים ובבריות קטנות: חתול תועה, הירח, פרפר לבן חולף. הפרפר שחי יום אחד בלבד והירח שמתמלא ונחסר הם הזמן עצמו והשינויים שהוא מביא. הם אינם סתמיים ועומדים לעצמם, הם גם אינם חושבים להזיק לה אישית כפי שסברה תמיד, אלא הם עדות נוספת לכוח החיים העצום העצור בתוך העולם.

חיוניותה של היכולת להביט ולהבחין כתנאי לכל פתיחוּת וחמלה מודגשת כאן: "שנים חלפו ולא נשאה עיניה – תמיד השפילה", מבינה בסי. לאורך שנים כיסתה את חלונותיה בווילונות ולא טרחה לברר מי הם באמת שכניה או השוער בכניסה, אלא חרצה את דינם בלי לראותם. בקצרה, בסי מבינה שאילצה את עצמה להתנגד לכל שינוי, ובמקום זאת קפאה במקומה תוך התנגדות לכל אירוע חיצוני המאיים על הקפיאה הזו.

"'בת כמה אני?' – שאלה בסי את עצמה. 'מה השגתי בכל השנים הללו? מדוע לא נסעתי לאיזה מקום, לא נהניתי מכספי, לא עזרתי למישהו?'… הרגישה כאילו ניעורה מחלום ארוך".

גם בשני סיפורים נוספים שלו באותו קובץ, "שכנים" ו"האנוכי", מתאר בשביס-זינגר נשים מבוגרות המתגוררות בעיר ומרגישות מנוכרות לה. שתיהן מעידות על עצמן שהן "מתות-חיות" שלא הסתגלו לשינויים בנסיבות חייהן.

במקרה של בסי היציאה ממצב ההתאבנות היא מסע רוחני של ממש – הצטללות המבט, התרככות הלב, התעדנות התובנות – שהשפיע השפעה ניכרת גם על המציאות. פתאום מצאה בסי כוח לשתף בבעיותיה, לאפשר לאחרים לסייע לה ולהביע את דאגתם. פתאום הפכו הזיכרונות על בעלה המנוח לנעימים ומנחמים, ולא לתחושה שנזנחה מאחור. בהתאם לטענתו של בשביס-זינגר כי "בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה", הצליחה בסי לתקן את סיפורה באופן שיעצב את ראיית חייה מחדש. רק כך, בתוך סיפור מתוקן, יכלה בסי פופקין לשקוע אל תוך תום החיים בתחושת שלווה.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.