מלים כיד המלך

תיאורים של ארוחות דשנות הצליחו מאז ומעולם לעורר את תאבון הקוראים. לפניכם סעודה ספרותית של כמה מנות אהובות במיוחד

מילים מסוגלות להעביר תחושות וטעמים באופן מוחשי מאוד, ותיאור של מאכל יכול לעורר בקלות את תאבוננו ולגרום לבטננו לקרקר. בפוסט הזה נבקר בנשפי פאר כמו גם במטבחים ביתיים, בניסיון להרים את מכסי הסירים הספרותיים ולרחרח. מכאן שמומלץ לקרוא אותו על בטן מלאה.

הגרוגרת העולה ויורדת

לארוחות ולאכילה בספרות נלווה בדרך כלל ערך מוסף: הדגמה של הלך רוח השורה על הספר כולו, הצבעה על אופי או על נטייה כלשהי של הגיבורים או פשוט הזדמנות עלילתית לכנס כמה דמויות יחד סביב השולחן.

תיאורים נפלאים המגלמים את כל אלה גם יחד מופיעים בָּאידיליה "חתונתה של אלקה" של שאול טשרניחובסקי. המוזמנים לחתונה, כולם אנשי הקהילה היהודית באוקראינה, יושבים סביב שולחן השמחה ומיטיבים את ליבם. המשורר אינו חוסך בפירוט המנות שבתפריט ובדקדוקי הכנתן. אגב כך מובן מאליו העושר הגדול המגולם ביכולתם של המארחים להגיש את כל סוגי הדגים המוזכרים בארוחה אחת:

וְעָרְכוּ הַשֻּׁלְחָן כַדָּת: מְלִיחִים גְּזוּרִים וּכְתוּתִים
בְּשֶׁמֶן-זַיִת וָחֹמֶץ, נֶעֶטְרֵי זֵיתִים בִּקְעָרוֹת,
מְלִיחֵי-אַסְטְרַחַן וְקֶרְטְשׁ וּדְגַת יַם-בֶּרְדְּיַנְסְק הַמְהֻלָּלָה,
חִילָק וְסֻלְתָּנִית זְהַבְהַבִּים וְאִלְתִּית מְתוּקַת-הַבָּשָׂר,
וְיַיִן, יֵין-שָׂרָף וְיֵין גֶּפֶן, מֵי-דְבַשׁ וּבַקְבּוּקֵי הַשֵּׁכָר
כְּיַד הַנְּגִידִים לָרֹב, וְעֻגוֹת וּכְעָכִים וּמַצּוֹת.
הָיָה הָעוֹלָם מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם וְקוֹרְאִים "לְחַיִּים"…
…עַד שֶׁהִכְנִיסוּ לָאֹהֶל אֶת-קַעֲרוֹת הַדָּגִים הַנּוֹתְנִים
רֵיחַ-נִיחוֹחָם לְמֵרָחוֹק וּמַעֲלִים רֻקּוֹ שֶׁל אָדָם:
אֶת הַשִּׁבּוּטָה הַנָּאָה, תִּפְאֶרֶת מֵי-דְּנֶפֶּר וְגַאֲוָתָם,
צְלוּיָה עַל אֵשׁ וּמְמֻלָּאָה וּזְאֵבֵי-הַמַּיִם הַגְּדוֹלִים,
תַּאֲוַת לֵב יִשְׂרְאֵלִי, מְמֻלָּאִים מַלְיָתָה חֲרִיפָה.
אֶפֶס לֹא נִפְקַד מְקוֹמָם שֶׁל אוֹתָם הַדָּגִים הַקְּטַנִּים,
פִּרְקָה מְתוּקָה וְאַבְרוֹמָה וְאוֹקוּנוֹס עוֹטֵה-הַכֶּסֶף,
תִּכְלוֹן חֲסַר-הַקַּשְׂקֶשֶׂת וְקוֹרַשְׁיָה רַחֲבַת-הַגְּוִיָּה.
הֵיטִיב הָעוֹלָם אֶת-לִבּוֹ וְקִלְּסוּ אֶת-כָּל-הַטַּבָּחוּת.
אֶפֶס לֹא פָּסְקוּ וְלֹא עָמְדוּ – לֹא נִשְׁאֲרוּ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת.

איור של נחום גוטמן מתוך "אלוף בצלות ואלוף שום, בדיחה עממית בחרוזים", ח.נ ביאליק. הוצאת דביר, תרפ"ח. מס' מערכת: 990012951120205171

איך משפיעה זלילה גדולה כזו על הסועדים? גם ב"אלוף בצלות" של ח"ן ביאליק מתוארת ארוחת המלכים האולטימטיבית, אך עיקרה הוא תיאור פעולת האכילה, כאילו הייתה האכילה מין דמות בפני עצמה. ההתפתות של הסועדים להמשיך עוד ועוד במילוי הבטן, הצלילים הנלווים לאכילה ואפילו מראה הגרוגרת העולה ויורדת בגרונם של הסובאים והבולעים, כל אלה משקפים נאמנה את חוסר היכולת לעמוד בפני המעדנים הערבים לחך:

מתוך "אלוף בצלות ואלוף שום, בדיחה עממית בחרוזים", ח.נ ביאליק. הוצאת דביר, תרפ"ח. מס' מערכת: 990012951120205171

מנה אישית ויחס חם

לא תמיד יש צורך במעדני מלכים כדי לחגוג. כך, למשל, בשיר "סלט" של ע. הלל הארוחה המשפחתית היא לא רק "מפעל הזנה", אלא גם פגישה של כל בני המשפחה, פעילות משותפת והצהרה אילמת באשר לתחביב המשותף לכולם: זלילה (בריאה). עושר הירקות הטריים וצלצול הסכו"ם המענג מקבילים כאן לשמחת הקשרים המשפחתיים, שבהם כל אחד תורם את חלקו ומקבל את מנתו:

אֶצְלֵנוּ כֹּל הַמִשְׁפָּחָה
אוֹכְלִים סַלָּט כַּהֲלָכָה,
אֲבָל אֲנִי יוֹתֵר מִכֹּל
סַלָּט אוֹהֵב לִזְלֹל.
אִמָּא מְבִיאָה בַּסַּל
עַגְבָנְיוֹת
פִּלְפֵּל
בָּצָל,
אַבָּא הַיְרָקוֹת רוֹחֵץ,
מְלָפְפוֹן אֲנִי קוֹצֵץ
וּבֵינְתַיִם הַסַּלָּט
מִסְתַּלֵּט לְאַט-לְאֹט.
וְיוֹשְׁבִים כֻּלָּנוּ יַחַד
הַסַּלָּט מְלֹא הַצַּלַּחַת,
מַזְלְגוֹת וְסַכִּינִים
מְקַפְּצִים וּמְנַגְנִים,
בְּשִׁמְחָה וּבְשָׁשׁוֹן –
לִבְרִיאוּת וּלְתֵאָבוֹן.

"אכלו פירות אך רחוצים", מתוך קטלוג בצלאל. אסף האפמרה בספרייה הלאומית, מס' מערכת: 997003372810405171

בניגוד לארוחות פומביות, שיש בהן הצהרה חגיגית ומחייבת (ואולי גם מעיקה), האוכל יכול לשמש גם מסר אישי מאוד, ממש כמו מכתב או מתנה. כך הוא ב"לביבות" של טשרניחובסקי, אידיליה שבה גיטל מכינה לנכדתה ריזל'ה את המאכל האהוב עליה. מלאכת הבישול היא עדות למסירות גדולה; הכנת הלביבות השגורה והנעימה מושווית בהתמדה למהלך חייה של הנערה ולתהליך גידולה וחינוכה. בעת ניפוי הקמח הלבן הילדה עדיין תמה ומצויה בראשית ימיה, ואילו כאשר הלביבות רוחשות במחבת, ברור כי הנערה מתבגרת ועומדת בפני סכנות ממשיות.

 

וְהָיָה בְאַחֲרִית הַיָּמִים,
וְעָזַב הַיֶּלֶד אֶת סַף בֵּית-סִפְרוֹ, וְהָיוּ מַחְשְׁבוֹתָיו
מַחְשְׁבוֹת סְפָרָיו שֶׁל זֶה, וְנַפְשׁוֹ – יְצִיר סֵפֶר שֵׁנִי,
וְעֵינָיו רוֹאוֹת מִבַּעַד לְעֵינָיו שֶׁל מוֹרוֹ הַתַּקִּיף,
וְהָיָה גַם קוֹלוֹ כְּקוֹל מַדְרִיךְ זֶה אוֹ מִשְׁנֵהוּ,
תְּנוּעוֹת לוֹ – תְּנוּעוֹת הַלָּז, – וְנַפְשׁוֹ הוּא אָבְדָה בֵּינְתַּיִם
בְּתוֹךְ הַלַּחַץ וְהַדְּחָק

                           וַתִּקַּח הַזְּקֵנָה הַגְּבִינָה,
מִעֲכָה אוֹתָהּ בַּסַּף וְעַל בֵּיצִים אוֹתָהּ עָשְׂתָה,
לָקְחָה הַגְּבִינָה הַזֹּאת וַתִּתֵּן אוֹתָהּ בִּזְהִירוּת,
וְאַחֲרֵי תִתָּהּ הַגְּבִינָה, צָבְטָה הַבָּצֵק בְּיָדֶיהָ,
סָגְרָה עַל חֲתִיכוֹת הַגְּבִינָה – וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם לְאֶחָד.

מטבח של מסעדה, תל אביב 1952. מתוך אוסף ארדה – מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל. מס' מערכת: 997009677165405171

ב"המאהב" של א. ב. יהושע מתוארת ארוחה אישית שכזו כפתח להתקרבות. הגיבורה דאפי מזמינה את נעים לאכול איתה על רקע מתח רומנטי הנבנה ביניהם, ובסיום הארוחה השניים מתאחדים:

"ועשינו ארוחת שחיתות. אכלנו בסלון, על מפה לבנה ובכלים של אורחים. והדלקתי נר באמצע השולחן כמו שראיתי בסרטים, ובישלתי כך: מרק אפונה משקית, וחתכתי סלט גדול מעגבניות ומלפפונים, ותיבלתי אותו טוב. ועשיתי גם טחינה. וטיגנתי ארבע קציצות בשר שכבר חצי מוכנות עם תפוגן, ופתחתי קופסת אננס ושמתי על האננס גלידה, ועל הגלידה פירורי שוקולד. ובסוף הוא עזר להכין את הקפה, ואני הבאתי עוגיות נחמדות. והוא אכל את הכל והיה מרוצה מאוד".

כשנעים מתאר את הארוחה מצידו-שלו, הוא מאשר את המטען הרגשי הנלווה למאכלים: "נפלא היה לשמוע אותה ולאכול את האוכל שבישלה. אני יודע שלעולם לא אשכח אותה, עד יום מותי".

ארוחות שפחות הצליחו 

אך מה קורה כשהארוחה אינה עולה יפה, למשל כאשר המאכלים או המשקאות אינם עונים על הציפיות? דוגמה לכך אפשר למצוא אצל שלמה אבן גבירול, שמתאר בשיר "ככלות ייני" את מפח הנפש של האורחים בנשף פורים, כאשר הם מגלים שהמארח שלהם מהל את היין במים.

שולחן ועליו כוסות יין, מתוך ארכיון קיבוץ כנרת. מס' מערכת: 997009697116005171

כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרַד עֵינִי / פַּלְגֵי מַיִם פַּלְגֵי מָיִם.
שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים / וְיַכְחִידוּם תִּשְׁעִים שָׂרִים
שָׁבְתוּ שִׁירִים כִּי פֶה שָׁרִים / מָלֵא מַיִם מָלֵא מָיִם.
לֶחֶם לָאֹכֵל אֵיךְ יִטְעַם / אוֹ אֵיךְ אֶל חֵךְ מַאֲכָל יִנְעַם
עֵת בַּגְּבִיעִים לִפְנֵי הָעָם/ יֻתַּן מַיִם יֻתַּן מָיִם.

ככלות ייני תרד עיני, תעתיק מאיטליה, 1778. אוסף כתבי יד נדירים, אוניברסיטת קולומביה. שלמה אבן גבירול. מס' מערכת: 990001369950205171

לעיתים טקס הארוחה ושפע המנות המוגשות בה עומדים בניגוד לקושי רגשי גדול. כך קורה, למשל, בסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.". ב, ידידתה של המספרת יהודית הנדל, חולה במחלה סופנית ומתעקשת לערוך סעודה לכל קרוביה ומכריה, אך במהלך הסעודה מתחוור שלבעלה של ב. כבר יש בת זוג מיועדת שאמורה לרשת את מקומה. ככל שהארוחה מתמשכת והמעדנים המוגשים משובחים יותר, מתחזק הניגוד המטריד בין ההתענגות על האוכל לבין ידיעת הרעה הממשמשת ובאה, הצער והמבוכה החברתית שבמעמד המוזר. שום דבר רגשי אינו נאמר במפורש, ובמקום זאת עוסקים בפרטי הפרטים של האוכל:

מסעדה, 1952. מתוך אוסף ארדה – מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל. מס' מערכת: 997009677165105171

"…היה כרוב אדום ביין, קערית עם בצלצלים קטנטנים ביין (מעשׂר אשר ב. אהבה במיוחד), סלק בטעם חמצמץ ושעועית ירוקה בשקדים. אחר-כך הגיעה פינכה מפוארת עם כתר-אורז מפואר מתובל פטריות ושקדים וצימוקים ופרוסות דקות של פירות מסוכרים. לבסוף הגיע הבשר, נתח ענק, על לוח עץ בהיר עבה מוקף חלקי עוף מבושלים במיץ וביין. אלכסנדר התחיל לפרוס את הבשר ושאל כל אחד ואחד מהוא הוא מבקש, וב. אמרה שאלכסנדר אמן בפריסת הבשר וכל הזמן עקבה אחריו והביטה בו. – הבשר הפנימי, הבשר הפנימי, בבקשה, אמרה וכל הזמן הביטה בו, והרי כולם ידעו שהיא שסידרה לו הכל וגם את זו שתתפוס את מקומה, שהיא שהכניסה אותה הביתה, לימדה אותה את התבשילים שאהב…"

דרך תיאור המנות והאופן שבו הן מוצגות ומוגשות לסועדים, מבהירה הנדל את יחסי הכוחות בתוך הזוגיות של ב. ובעלה אלכסנדר, את הקושי לעזוב ולא פחות מכך את הקושי לתווך כל זאת באופן מפורש. מה שנעשה בחדרי חדרים מובן רק למי שמפענח את סודות הארוחה.

מסעדה, 1984. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990048705320205171

 

גם אלי עמיר מתאר ארוחה שמשתבשת מאוד. בספרו "תרנגול כפרות" נערים עולים חדשים אוכלים לראשונה בחדר האוכל השיתופי של הקיבוץ ומרגישים שמתייחסים אליהם בזרות ובהתנשאות. האכילה בציבור זרה להם, וגם המאכלים מתועבים בעיניהם, בעיקר הדג המלוח. מתוך המצוקה הזו יוצר הגיבור פרובוקציה שאינה מעוררת תיאבון כלל וכלל:

"הבטתי בשולחנות הסמוכים, באכילתם של חברי הקיבוץ והחלטתי להתנהג כמוהם. בלי אומר ודברים נעצתי את המזלג שלי בדג המלוח והנחתיו בצלחתי… תחבתי אותו בתנועה החלטית לתוך פי ומיהרתי לבלוע עמו את הדג המלוח שעצמותיו נתקעו בחכי. נחנקתי. רציתי לברוח, להקיא, אבל המשכתי ללעוס בחריקת-שיניים, בפה סגור ומסוגר, כמו חברי הקיבוץ… 'אתה אוכל את זה? בשר חי!' הסתער עלי אבנר, השליך את המזלג וקם מהשולחן.
'מסריח אחד! ' צעק מצול. 'אוכל אותם כאילו היו סמק מסגוף!'
'דג מלוח מעורר תאבון,' דקלמתי בשקט והמשכתי ללעוס, כמי שכפאו שד."

קפה טטלי, מתוך אוסף ערי וליש. מס' מערכת: 997002274970405171

הזלילה הגדולה

להלעטה באוכל יש גם ממד קומי חזק. הרעיון של האוכל כמתנה אישית הופך קומי ב"אהבתי הראשונה" (שבתרגום אחר נקרא "הרומן הראשון שלי") של שלום עליכם. בסיפור הזה האוכל הוא מִנחה בלתי פוסקת של ההורים האמידים והאנוכיים לבנם העצלן והריקא,כל זאת תוך שמורהו העני צופה בעיניים כלות במאכלים שאין ידו משגת:

"ולאכול נתנו שם מבוקר עד לילה. חוץ מתה וקפה וארוחה קלה וארוחת בוקר וארוחת צהריים וארוחת מנחה וארוחת ערב, נהגה האם לשלוח בכל פעם אל "הילד" ספל שוקולדה, כעך, עוגייה, תופין, עם קצת מרקחת, ולעיתים קרובות גם קצת כבד, קורקבן אחד או שניים, וסתם לחמנייה, כדי שלא יתעלף ברעב… והמורה צריך היה לראות הכול, לבלוע את הרוק ולהשקיט את הרעב בסיגר נאלח…"

הקומיות שבתיאור ניזונה מן הפער שבין המורה המורעב והלמדן לבין התלמיד השמנמן והריקני; ההאבסה הפיזית עומדת בניגוד חריף למטען הרוחני של כל אחד מהם. ייחודו של שלום עליכם הוא היכולת להתבונן בסיטואציה הזו, המקוממת את הדובר אישית וחברתית, בעיניים צוחקות. עוד על הסיפור ראו כאן.

"גלידת מוקה, קפה קפוא בביתך". מתוך אוסף האפמרה בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 997002271440405171

הומור הכרוך באמירה חברתית הוא גם מפלטו של אפרים קישון, שכתב לא מעט על אוכל, אך לא כדי לעורר את בלוטות הרעב, אלא כמנוף לדבּר בעזרתו על נושאים שהעסיקו אותו: סנוביות חברתית, פערים כלכליים, יחסי משפחה לא מאוזנים או חוסר יכולתו של היחיד להשפיע. בקטע "המרק תמיד חם" (מתוך "הג'ינג'י עם המפתח") התופעה המקוממת שהדובר מוחה נגדה מטרידה כמו שחיתות או בירוקרטיה, אך היא מתמצה בהגשת מרק חם מדי:

 דומה שגם היום אין מענה לשאלתי. הבריות התרגלו למרק המהביל כמו לחמסין או למיסים, ובוחשים בו בפנים מהורהרים, כמי שאומר: אין ברירה. עצוב מאוד. לפי אומדן זהיר, שנה מחייו של אדם ממוצע חולפת בקירור מרקים, אובדן של מיליוני שעות עבודה לגבי המשק הלאומי.

שורות של לחמים במאפייה גדולה, 1952. מתוך ארכיון בנו רותנברג. מס' מערכת: 997008137079105171

כאשר צרות כאלה באות על היחיד, אין ברירה אלא להילחם בהן – בעזרת לעיסה, בדיחוּת הדעת או שילוב של השתיים. אולי משום כך מתלוננת הסופרת והמתרגמת רות בונדי על "שיגעון הדיאטה" שתקף את החברה בתקופתה בקטע "שלום לך, תיאבון":

הצרה הגדולה בשגעון־ההרזיה שתקף את הישוב השׂבע, היא שנלקחה מאתנו שמחת האכילה… בעצם, מה נשאר לאדם מהחיים, אם אסור לו לאכול בתיאבון? אהבה – נו טוב, זה עובר. ילדים – צריכים אליהם עצבים חזקים. עבודה – מוכרחים להתפרנס איכשהו. כסף – פעם אולי יהיה. ועכשיו עוד באים ואומרים: קחו גלולות נגד התיאבון. רק לא להוסיף במשקל, רק לא כרי שומן, רק לא לאכול תפוחי אדמה, לא ספגטי, לא ממתקים, לא אלכוהול, לא צ’ולנט, לא עוגת קרם. גם לא בשבת ובחגים. אבל, מה טעם ליהדות, אם לא אוכלים כהוגן בחגים?

ילדים כותבים מהמקלט

בעיצומה של מלחמת העצמאות ילדים מספרים מה עובר עליהם במקלט

ילדים יושבים במקלט על מיטות, קיבוץ גבעת השלושה. צילום: הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

איך זה מרגיש להיות ילד במקלט? מצד אחד לשמוע את ההפצצות, את המטוסים שחולפים מעל. מצד שני, להרגיש את הביטחון (היחסי) במקלט, מקום שעל אף כל מה שקורה בחוץ, מעניק תחושה של הגנה.

וכך, על שער העיתון "משמר לילדים" מיולי 1948, התנוסס השיר הזה, "המקלט שלנו", מאת המשוררת פניה ברגשטיין. ניסיון מקסים של המשוררת לבטא במילים את מבול הרגשות של ילדים במקלט בעיצומה של מלחמת העצמאות.

אך גם הילדים עצמם ניסו לתאר קצת מהנעשה במקלט במהלך המלחמה. בין עיתוני הילדים של אותה תקופה מצאנו כמה מכתבים למערכת שבו ילדים מתארים במילים שלהם (אולי עם קצת עזרה מההורים) את המציאות שסביבם ואת החוויות שלהם מהמקלט.

צילום: אליהו כהן, אוספי ביתמונה

רותי שכטר מכיתה ו' מתארת בפחד את החוויות שלה מהמקלט בחיפה:

תינוקות רבים בוכים, חתולים מיללים, כלבים נובחים, פה ילד נפחד קורא לאמו, ושם תינוק נבהל בוכה בקולי קולות…האנשים יושבים ושותקים מפחד. הילדים נלחצים אל אמם. הנה נשמע ממרחק רב זמזום אווירון, הזמזום מתקרב ומתקרב. הילדים יושבים ומחבקים בפחד את הוריהם. אך הזמזום עבר, הולך ומתרחב ונדם.

"משמר לילדים", 1.7.1948

ובמכתב אחר, מספר יוסף ברזלי בן ה-12 כיצד החליט לסייע להוריו לבנות מקלט. והנה הוא מתאר כיצד הוא "שואל" חביות כדי לסייע במאמץ ההגנתי, כיצד הוא ממלא יחד עם אחיו את החביות בחול ובונה כך מקלט מאולתר. אבל מצפונו של יוסי שלנו אינו שקט:

ורק לי נדמה לפעמים שלא היינו צריכים לקחת את החביות הריקות בלי רשות.

"משמר לילדים", 22.7.1948

ובכל זאת, לא הכל מסתכם בפחד ואימה. בין עיתוני הילדים גם מצאנו מכתבים בהם ילדים מתארים גם רגעים משמחים במקלט. רגעים שמכניסים קצת שמחה בתוך האימה.

כך למשל שושנה בת ה-10 מספרת כיצד לתוך המקלט הציבורי הגיעה תזמורת, שהייתה אמורה להופיע בסמוך. להפתעת הילדים (והמבוגרים) חברי התזמורת העניקו להם הופעה פרטית במקלט:

הנה בא למקלט המנצח. אחריו כנר אחד ועוד בחור המנגן בצ'לו…החלו לנגן והכל הקשיבו להם. ובאמצע נודע לנו כי הופל מפציץ מצרי. שמחנו מאוד והמנגנים השמיעו הורות עבריות. ילד אחד קטן רקד לפני הקהל. כולם קמו ממקומם וצחקו מאוד…ואני חשבתי לי: הלוואי ובכל המקלטים יהיה מצב רוח טוב כזה לקהל!

"משמר לילדים", 1.7.1948

ולסיום הכירו את נירה בת ה-8.5 שמצאה את עצמה שרה עם משפחתה ושכניה מתוך המקלט:

במרתף נמצאו חבילות ספרים וקרשים והם שימשו לנו ספסלים. גם שולחן היה שם…אנו קראנו לאור מנורת הנפט והגדולים שרו.

"משמר לילדים", 15.7.1948

ובנימה אישית: מי ייתן וילדים (וגם מבוגרים) לא יצטרכו עוד לרוץ למקלט או לממ"ד!

ספרה הקטן של לאה גולדברג

מן הפגישה הרומנטית ב"זֹהַר" נותרו בחלוף הזמן רק המזכרות שהמשוררת תיעדה בין הדפים

"זֹהַר" הוא השיר השני במחזור של חמישה שירי לאה גולדברג הנקרא "שירי אהבה מסֵפר עתיק". שני השירים הם סונטות ("שירי אהב"ה") שנכתבו במסורת סגנונית בת מאות שנים – מספר קבוע של שורות עם דרישות ספציפיות בחרוז ובמשקל. המורשת הלירית של הצורה השירית הזו מכתיבה נושאים הקשורים לחיי רגש עז ולרומנטיקה הקרובה לטבע. גולדברג מיטיבה ללהטט בצורה השירית הזו ונצמדת לנושאים הכוללים רגש, חלוף הזמן וטבע ובתוך כל זאת משלבת דגש משלה.

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר  

זֹהַר עָנָו שֶׁל הַשְׁכָּמָה בִּרְחוֹב כַּפְרִי 

וְלִבְלוּבוֹ שֶׁל גַּן בְּטֶרֶם פְּרִי 

בְּלֹבֶן תִּפְרַחְתּוֹ יְפַת הַתֹּאַר. 

וּמָה מְאוֹד צָחַקְתָּ בְּאָמְרִי 

כִּי אֶל הַשַּׁחַר הֶעָנֹג כַּוֶּרֶד 

אֶקְרַב וְאֶקְטְפֶנּוּ לְמַזְכֶּרֶת 

וְאֶשְׁמְרֶנּוּ בֵּין דַּפֵּי סִפְרִי. 

אֶת זְרוֹעֲךָ נָשָׂאתָ, הֲתִזְכֹּר? 

וַהֲנִידוֹתָ אַט עֲנַף תַּפּוּחַ, 

וְעַל רֹאשִׁי יָרַד מָטָר צָחוֹר. 

מֵאֲחוֹרֵי גַּבְּךָ הַכְּפָר נֵעוֹר, 

הַחַלּוֹנוֹת נִצְטַלְצְלוּ עִם רוּחַ – 

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא אוֹר.

(מתוך "מוקדם ומאוחר, מבחר שירים", ספרית פועלים תשל"ב 1972).

טיוטת "זוהר", לאה גולדברג. מתוך ארכיון גנזים.

ב"זֹהַר", כמו גם בשירי אהב"ה נוספים של גולדברג, עומדים איש ואישה בתוך טבע דומיננטי מאוד. המפגש בין האוהבים (או האוהבים לשעבר) גורלי וזכור מאוד, ויש בו מודעות גדולה למאורות ולטבע הרוחש סביב. מזג האוויר על כל פניו, שלבי הבשלה, לבלוב וקמילה של צמחים, מהלכי הכוכבים ועליית השמש והירח – כל אלה מזינים את הרגש המתפתח ובו-בזמן משקפים אותו. זוג האוהבים עומדים בגן מלבלב רגע לפני היווצרות הפירות ומתענגים על המראה. צבעי השיר הם לבן, ורוד וזהוב של האור העולה.

ציור פרי מכחולה של לאה גולדברג. מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990026481990205171

דומה שהשלישייה העומדת בגן הכפרי היא בלתי מנוצחת: איש, אישה ואילן שמרעיף מפרחיו עליהם. התמקדות זו בָּרגע אופיינית לתפיסה הרומנטית, הנוסטלגית, שנוצרת את מה שחלף כדי להתחמם לאורו כעבור זמן. לצד זה, הזמן הוא גורם מכריע בזירה המשולשת הזו, והוא מזכיר שהפגישה עומדת להסתיים – וכנראה, כך מנחשת הדוברת, שהקשר עומד להיקטע.

אולי משום כך היא מכריזה באוזני הבחור כי תשמור למזכרת את "השחר הענוג כוורד". משמע, כבר בזמן המפגש עצמו מודעת הדוברת לזמניותו של הרגע הקרוב ומתכננת איך להנציח אותו ואת התפאורה שמסביבו ולשמור את השחר כולו בתוך ספרה פשוטו כמשמעו. כך הופך השחר לפרח (ורד) מיובש ששומרים בין דפי ספר, ובאותה מידה גם לנושא לשיר שהיא מתעתדת לכתוב באותו ספר ממש.

דיוקן לאה גולדברג, 1957. מתוך אוסף לאה גולדברג. מס' מערכת: 990026482280205171

לגולדברג, מתברר, היה במציאות ספר כזה בדיוק, "המחברת הכתומה" כך כינתה אותו. למעשה, מדובר בכרך עבה בכריכה קשה שדפיו ריקים אשר אליו העתיקה טיוטות של שיריה ותרגומיה, ובהם "זֹהַר" וסונטות מתורגמות. גם את רוב רובו של ספר העיון שלה "אמנות הסיפור" העתיקה לשם בכתב ידה המסודר.

"המחברת הכתומה" של לאה גולדברג. מתוך ארכיון גנזים.
פרק מתוך "אמנות הסיפור", טיוטה נקייה שלאה גולדברג העתיקה במחברת הכתומה. באדיבות ארכיון גנזים.

אזכור הספר האישי חוזר גם בשירים נוספים של לאה גולדברג, וביניהם "מפנים ראשם", שפורסם ב-1935. בשיר זה שבה הדוברת אל אותו הנוף ומשחזרת את רגעי הקרבה הרומנטית. באין גבר, הדוברת ממלאת את החלל ומדמיינת פגישה או משחזרת פגישה מן העבר, שבה רק היא מול האילן. במהלך הפגישה המדומיינת היא מודה בפני עצמה כי השלימה את הפער הרגשי בעזרת דמיונה:

וְצָחֲקָה לְאִילָן כִּמְקַבֶּלֶת פְּנֵי אֲהוּבָהּ

וְלָחֲשָׁה מִלִּים (אִישׁ לֹא שָׁמַע אוֹתָן)

וְעָלֶה מְפַרְפֵּר מַכְסִיף שֶׁנָּשַׁר מֵעֵץ הָעֲרָבָה

הִסְתּוֹבֵב וְנִשְׁבָּה בֵּין דַּפֵּי סִפְרָהּ הַקָּטָן.

"מפנים ראשם", לאה גולדברג. מתוך ארכיון גנזים.

במפגשים ובגעגועים מלוֶוה את הדוברת ספרה הקטן, אותו ספר שבו ב"זֹהַר" הדביקה בו את השחר כולו. ואולם בהסתיימו של רומן האהבה, ב"מפנים ראשם", נושר אל תוך הספר "עלה מפרכס מכסיף", עלה שלכת שכבר גוֹוֵעַ וגוסס, והספר משמש לו מקום מנוחה אחרונה. העָלֶה (מילה נרדפת לדף ספר) הוא בה-בעת עמוד נוסף בתולדות האהבה של הדוברת.

*

מה משך את גולדברג לכתוב את תולדות האהבה הללו דווקא בצורת הסונטה? ניתן לנחש שהאתגר שבכתיבה בתוך צורה מוסדרת הכופה חריזה ומשקל קָסם לגולדברג, אך מעבר לזה הייתה לה פינה חמה מיוחדת לצורה השירית הזו. כך ניתן להסיק מן התרגומים הרבים והמעולים שהעמידה לסונטות אירופיות ידועות, כמו אלה של המשורר האיטלקי פֶּטְרַרְקָה ואחרים. על פטררקה ידוע כי כתב מאות שירים לגבירה בשם לָאוֹרָה שהיה מאוהב בה מרחוק ובסתר. לשירתו לא היה צורך בהתגשמות האהבה, שכן היא ניזונה מן הכאב המתוק של ייסורי אוהב.

ציור פרי מכחולה של לאה גולדברג. מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990026481990205171

גולדברג עצמה אהבה לא פעם בנוסח שהתווה פטררקה. היא עמדה בקשרי אהבה-אכזבה עם לא מעט גברים, לעתים בחשאי או בנסיבות שהקשו על התממשות האהבה. כך, למשל, את מחזור הסונטות "אהבתה של תרזה די-מון" כתבה גולדברג בהשראת אדם בשם ז'אק אָדו, והוא מתאר את אהבתה של הגבירה (המדומיינת) תרזה די-מון לעלם צעיר ממנה. עוד על מחזור השירים הזה של גולדברג ראו כאן.

אולי משום כך נושאיה הקלסיים של הסונטה של פטררקה – אהבה עילאית, כמיהה ואכזבה – לא היו זרים לגולדברג וחזרו בכל שירתה לאורך השנים. גם ברשימותיה על סיפורי דֵּקָאמֵרוּן ודַנְטֶה הזכירה את הטיפוס האיטלקי ש"חייו עלי אדמות אינם עוד אלא זיכרון וגעגועים […] געגועים ל'אור המתוק' של השמש שאיננה". (מתוך "אמנות הסיפור", ספרית פועלים, 1963)

שתי טיוטות של "חיי הגבירה לאורה", תרגום של לאה גולדברג לשיר של פטררקה. מתוך ארכיון גנזים.

לא במקרה ניכרים בשירי פטררקה שתרגמה מאפיינים החוזרים גם בשיר "זֹהַר" ובשירי גולדברג אחרים – זוג בטבע, נוף נפשי המשתקף בעונה ובמצב האילן, השלֶכת הנושרת על ראש האישה, הזמן החולף וההיזכרות שבדיעבד ברומן שהסתיים. ניתן להניח שההתנסות בצורת הסונטה (ואף מחזור סונטות) סיפקה לגולדברג עוגן צורני שאִפשר לה להתעמק בעיסוק בתוכן הרגשי שעניין אותה ולשכלל אותו וכן לאגד יחד כמה שירים לכדי תמונה שלמה.

כך למשל בית שתרגמה מתוך סוֹנֶטוֹת עַל חַיֶּיהָ שֶׁל הַגְּבִירָה לָאוֹרָה של פטררקה:

כָּל חֲמוּדוֹת פְּרָחַיִךְ – בְּשַׁלֶּכֶת,

יַחְוִיר מִצְחֵךְ, פַּז תַּלְתַּלֵּךְ יַכְסִיף,

וְאָנֹכִי אֶבְכֶּה בְּיוֹם אָסִיף

עַל מוֹת יָפְיֵךְ בְּנֶפֶשׁ מְדֻכְדֶּכֶת.

השלֶכת כאן מקבילה לפרחים הנושרים מן העץ ב"זֹהַר" ולעלה הנושר ב"מפנים ראשם" – כולם סמל של יופי בר-חלוף. העלה הנושר מצטרף גם אל עלי הנייר שבספר השירים; הוא משמש בה-בעת מזכרת אהבים, נחמה מצד העֵד האילם לפגישה ותזכורת של הדוברת לעצמה למה שלא שב. כך גם ספרה הממשי של גולדברג נושא עימו את השירים והתרגומים של סונטות פטררקה, שריד לאותה רומנטיקה לא ממומשת שיש בה גם מן העונג וגם מן העצב.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

המצור על ירושלים במלחמת העצמאות – בצבע

כבר בימיה הראשונים של מלחמת השחרור החל המצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, ולאחר מכן על העיר כולה. כעת, בזכות ארכיונו של הצלם משה לוין, אפשר לראות איך חיו אז תושבי ירושלים - ובצבע.

1

נשים יורדות עם כדים לאסוף מים מן המאגרים בעת המצור. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית.

מיד בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות הוטל מצור על ירושלים. זה לא היה המצור הראשון שראתה העיר: הרי כבר צרו עליה האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הסלג'וקים והממלוכים, ועוד רבים אחרים. אבל בכל זאת היו כמה חידושים בפעם הזאת. ירושלים למשל גדלה וצמחה ויצאה אל מחוץ לחומות. חידוש אחר היה קיומן של מצלמות.

בתחילה התמקד המצור ברובע היהודי בעיר העתיקה, אולם מהר מאוד הבינו הכוחות הערביים כי ירושלים היהודית כולה תלויה בחיבורה התחבורתי עם תל אביב והשפלה, משם הגיעה האספקה לעיר. למעשה, נהוג לציין מתקפה על אוטובוס שעלה לירושלים מנתניה ב-30 בנובמבר 1947 בתור האירוע שפתח את מלחמת העצמאות. מאוחר יותר אף החריף המצור כשאת הפיקוד על המערכה קיבלו הכוחות המאומנים של הלגיון הירדני, לאחר הכרזת המדינה במאי 1948. כידוע, בסוף אותו חודש, נכנע הרובע היהודי בעיר העתיקה לכוחות הירדניים לאחר שהיה נצור משך כמה חודשים – והמצור על הדרך לירושלים כולה עוד נמשך. השיירות שנאבקו לעלות לירושלים (וגם לגוש עציון הסמוך), המבצעים לפריצת הדרך כדוגמת "נחשון" ו"הראל", הקרב על הקסטל, סלילת "דרך בורמה" – כל אלו הם עד היום סמלים מייצגים של המלחמה הזאת.

רצה הגורל ובזמן המצור על ירושלים ב-1947/8, חי בה אדם בשם משה (מרלין) לוין. לוין, שנולד ולמד בארצות הברית, הגיע עם אשתו לארץ ישראל ב-1947. מהר מאוד קיבל משרה כעוזר עורך בעיתון "Palestine Post" (שהפך ברבות הימים ל-"Jerusalem Post"), ומאוחר יותר גם היה כתב העיתון בירושלים. בזמן מלחמת העצמאות סיקר את המלחמה עבור סוכנות הידיעות "יונייטד פרס". בהמשך, הקים וניהל את משרדי המגזין טיים-לייף בישראל, ועבד שם עד שנות התשעים, אז פרש לגמלאות.

בעת שהתחוללו הקרבות על השליטה בעיר ובדרכים אליה, המשיכו תושבי ירושלים היהודים – קרוב למאה אלף יהודים חיו בה באותה עת – את חיי היום יום שלהם. לפחות בצורה מסוימת. הרי היה עליהם להמשיך ולהתפרנס. מצלמתו של לוין מספקת לנו הצצה יוצאת דופן לאותם רגעים – ובצבע.

1
דגל הצלב האדום מתנוסס מעל בניין טרה סנטה בירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

מרבית התמונות מהסדרה הזו שצילם לוין בזמן המצור הן תמונות אישיות: בתמונות אפשר לראות את אשתו, בתיה (בטי), ואת חבריהם גרשון ואת'ל אגרון, מבצעים פעולות יומיומיות במהלך המלחמה. גרשון אגרון היה עורכו הראשי של ה-Palestine Post בו עבד לוין, ומאוחר יותר ראש עיריית ירושלים. גם אדם כאגרון נדרש למצוא פתרונות כדי להמשיך בחייו בזמן המצור.

1
גרשון ואת'ל אגרון במהלך המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

כך למשל באחת התמונות נראית בטי לוין צועדת יחד עם מנהלת משק הבית של משפחת אגרון כדי להביא מים בכדים ובדליים – אספקת המים הסדירה נותקה והיה צריך לקמץ בשימוש במים נקיים. תמונה אחרת מראה את שלוש הנשים נושאות את מיכל המים הגדול הביתה. גם תמונות נוספות מתעדות את תושבי ירושלים מביאים מים בכדים. על הגגות הוצבו מיכלי המים במטרה לאגור מי גשמים.

1
יורדות כדי לקחת מים מן המאגרים בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
בטי לוין, את'ל אגרון ומנהלת משק הבית של משפחת אגרון נושאות כד מים בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
משה לוין נושא כד מים בזמן המצור על ירושלים. מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
מיכלים לאגירת מים על גגות ירושלים בזמן המצור. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

מחסור במים היה בעיה חמורה בזמן המצור, ותמונה אחת מראה את בטי לוין מחליפה חצי כיכר לחם תמורת מים שקיבלה מנזיר אחד. גם המזון לא היה בשפע, כידוע, ובתמונה אחרת מציגה לוין למצלמה את שק המזון שקיבלה על פי ההקצבה שחולקה לתושבים. ובאיזה תנאים בישלו? משה לוין צילם את אשתו מכינה אוכל על גבי תנור מאולתר בחצר ביתם.

1
חצי כיכר לחם. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
תמורת מים. בטי לוין והנזיר. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
בטי לוין מבשלת בסיר לחץ על גבי תנור מאולתר בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
בטי לוין בזמן חלוקת המזון בעת המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

לא תמיד ההקצבה שהוקצתה לתושבים הספיקה ככל הנראה: משה לוין תיעד במצלמתו גם אנשים שחיפשו מזון בפחים, או קבצן שיושב בקרן רחוב ומבקש את חסדי העוברים ושבים.

1
אדם מחפש שאריות מזון בפחים בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
תושב נחלאות בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
קבצן בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

ובתוך כל הדבר הזה המשיכו החיים עצמם. בין אם בהפוגות בזמן המלחמה ובין אם בזמנים אחרים, משה לוין תיעד גם סיטואציות יומיומיות לחלוטין. הוא צילם ילדים משחקים ברחובות, את אשתו מטיילת ברחוב יפו, וגם נזירות מטיילות עם שמשיות ברחוב המלך ג'ורג'. למרות הכל החיים המשיכו במסלולם.

1
ילדים משחקים בשכונת נחלאות בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
ילדים ברחוב בן יהודה בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
בטי לוין מטיילת ברחוב יפו בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
נזירות מטיילות ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים בזמן המצור. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

כל התמונות בכתבה הן מתוך ארכיון משה (מרלין) לוין, חלק מאוסף מיתר בספרייה הלאומית. ארכיונו של משה לוין קוטלג לאחרונה וניתן לצפות בתמונות רבות נוספות מתוכו באתר הספרייה הלאומית.

מזהות/ים מישהו או מישהי בתמונות שבכתבה? אנא כתבו לנו.

אם תרצו להוסיף מידע נוסף על תקופת המצור בירושלים במלחמת השחרור, אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.