מילים מסוגלות להעביר תחושות וטעמים באופן מוחשי מאוד, ותיאור של מאכל יכול לעורר בקלות את תאבוננו ולגרום לבטננו לקרקר. בפוסט הזה נבקר בנשפי פאר כמו גם במטבחים ביתיים, בניסיון להרים את מכסי הסירים הספרותיים ולרחרח. מכאן שמומלץ לקרוא אותו על בטן מלאה.
הגרוגרת העולה ויורדת
לארוחות ולאכילה בספרות נלווה בדרך כלל ערך מוסף: הדגמה של הלך רוח השורה על הספר כולו, הצבעה על אופי או על נטייה כלשהי של הגיבורים או פשוט הזדמנות עלילתית לכנס כמה דמויות יחד סביב השולחן.
תיאורים נפלאים המגלמים את כל אלה גם יחד מופיעים בָּאידיליה "חתונתה של אלקה" של שאול טשרניחובסקי. המוזמנים לחתונה, כולם אנשי הקהילה היהודית באוקראינה, יושבים סביב שולחן השמחה ומיטיבים את ליבם. המשורר אינו חוסך בפירוט המנות שבתפריט ובדקדוקי הכנתן. אגב כך מובן מאליו העושר הגדול המגולם ביכולתם של המארחים להגיש את כל סוגי הדגים המוזכרים בארוחה אחת:
וְעָרְכוּ הַשֻּׁלְחָן כַדָּת: מְלִיחִים גְּזוּרִים וּכְתוּתִים
בְּשֶׁמֶן-זַיִת וָחֹמֶץ, נֶעֶטְרֵי זֵיתִים בִּקְעָרוֹת,
מְלִיחֵי-אַסְטְרַחַן וְקֶרְטְשׁ וּדְגַת יַם-בֶּרְדְּיַנְסְק הַמְהֻלָּלָה,
חִילָק וְסֻלְתָּנִית זְהַבְהַבִּים וְאִלְתִּית מְתוּקַת-הַבָּשָׂר,
וְיַיִן, יֵין-שָׂרָף וְיֵין גֶּפֶן, מֵי-דְבַשׁ וּבַקְבּוּקֵי הַשֵּׁכָר
כְּיַד הַנְּגִידִים לָרֹב, וְעֻגוֹת וּכְעָכִים וּמַצּוֹת.
הָיָה הָעוֹלָם מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם וְקוֹרְאִים "לְחַיִּים"…
…עַד שֶׁהִכְנִיסוּ לָאֹהֶל אֶת-קַעֲרוֹת הַדָּגִים הַנּוֹתְנִים
רֵיחַ-נִיחוֹחָם לְמֵרָחוֹק וּמַעֲלִים רֻקּוֹ שֶׁל אָדָם:
אֶת הַשִּׁבּוּטָה הַנָּאָה, תִּפְאֶרֶת מֵי-דְּנֶפֶּר וְגַאֲוָתָם,
צְלוּיָה עַל אֵשׁ וּמְמֻלָּאָה וּזְאֵבֵי-הַמַּיִם הַגְּדוֹלִים,
תַּאֲוַת לֵב יִשְׂרְאֵלִי, מְמֻלָּאִים מַלְיָתָה חֲרִיפָה.
אֶפֶס לֹא נִפְקַד מְקוֹמָם שֶׁל אוֹתָם הַדָּגִים הַקְּטַנִּים,
פִּרְקָה מְתוּקָה וְאַבְרוֹמָה וְאוֹקוּנוֹס עוֹטֵה-הַכֶּסֶף,
תִּכְלוֹן חֲסַר-הַקַּשְׂקֶשֶׂת וְקוֹרַשְׁיָה רַחֲבַת-הַגְּוִיָּה.
הֵיטִיב הָעוֹלָם אֶת-לִבּוֹ וְקִלְּסוּ אֶת-כָּל-הַטַּבָּחוּת.
אֶפֶס לֹא פָּסְקוּ וְלֹא עָמְדוּ – לֹא נִשְׁאֲרוּ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת.

איך משפיעה זלילה גדולה כזו על הסועדים? גם ב"אלוף בצלות" של ח"ן ביאליק מתוארת ארוחת המלכים האולטימטיבית, אך עיקרה הוא תיאור פעולת האכילה, כאילו הייתה האכילה מין דמות בפני עצמה. ההתפתות של הסועדים להמשיך עוד ועוד במילוי הבטן, הצלילים הנלווים לאכילה ואפילו מראה הגרוגרת העולה ויורדת בגרונם של הסובאים והבולעים, כל אלה משקפים נאמנה את חוסר היכולת לעמוד בפני המעדנים הערבים לחך:

מנה אישית ויחס חם
לא תמיד יש צורך במעדני מלכים כדי לחגוג. כך, למשל, בשיר "סלט" של ע. הלל הארוחה המשפחתית היא לא רק "מפעל הזנה", אלא גם פגישה של כל בני המשפחה, פעילות משותפת והצהרה אילמת באשר לתחביב המשותף לכולם: זלילה (בריאה). עושר הירקות הטריים וצלצול הסכו"ם המענג מקבילים כאן לשמחת הקשרים המשפחתיים, שבהם כל אחד תורם את חלקו ומקבל את מנתו:
אֶצְלֵנוּ כֹּל הַמִשְׁפָּחָה
אוֹכְלִים סַלָּט כַּהֲלָכָה,
אֲבָל אֲנִי יוֹתֵר מִכֹּל
סַלָּט אוֹהֵב לִזְלֹל.
אִמָּא מְבִיאָה בַּסַּל
עַגְבָנְיוֹת
פִּלְפֵּל
בָּצָל,
אַבָּא הַיְרָקוֹת רוֹחֵץ,
מְלָפְפוֹן אֲנִי קוֹצֵץ
וּבֵינְתַיִם הַסַּלָּט
מִסְתַּלֵּט לְאַט-לְאֹט.
וְיוֹשְׁבִים כֻּלָּנוּ יַחַד
הַסַּלָּט מְלֹא הַצַּלַּחַת,
מַזְלְגוֹת וְסַכִּינִים
מְקַפְּצִים וּמְנַגְנִים,
בְּשִׁמְחָה וּבְשָׁשׁוֹן –
לִבְרִיאוּת וּלְתֵאָבוֹן.

בניגוד לארוחות פומביות, שיש בהן הצהרה חגיגית ומחייבת (ואולי גם מעיקה), האוכל יכול לשמש גם מסר אישי מאוד, ממש כמו מכתב או מתנה. כך הוא ב"לביבות" של טשרניחובסקי, אידיליה שבה גיטל מכינה לנכדתה ריזל'ה את המאכל האהוב עליה. מלאכת הבישול היא עדות למסירות גדולה; הכנת הלביבות השגורה והנעימה מושווית בהתמדה למהלך חייה של הנערה ולתהליך גידולה וחינוכה. בעת ניפוי הקמח הלבן הילדה עדיין תמה ומצויה בראשית ימיה, ואילו כאשר הלביבות רוחשות במחבת, ברור כי הנערה מתבגרת ועומדת בפני סכנות ממשיות.
…– וְהָיָה בְאַחֲרִית הַיָּמִים,
וְעָזַב הַיֶּלֶד אֶת סַף בֵּית-סִפְרוֹ, וְהָיוּ מַחְשְׁבוֹתָיו
מַחְשְׁבוֹת סְפָרָיו שֶׁל זֶה, וְנַפְשׁוֹ – יְצִיר סֵפֶר שֵׁנִי,
וְעֵינָיו רוֹאוֹת מִבַּעַד לְעֵינָיו שֶׁל מוֹרוֹ הַתַּקִּיף,
וְהָיָה גַם קוֹלוֹ כְּקוֹל מַדְרִיךְ זֶה אוֹ מִשְׁנֵהוּ,
תְּנוּעוֹת לוֹ – תְּנוּעוֹת הַלָּז, – וְנַפְשׁוֹ הוּא אָבְדָה בֵּינְתַּיִם
בְּתוֹךְ הַלַּחַץ וְהַדְּחָק…
וַתִּקַּח הַזְּקֵנָה הַגְּבִינָה,
מִעֲכָה אוֹתָהּ בַּסַּף וְעַל בֵּיצִים אוֹתָהּ עָשְׂתָה,
לָקְחָה הַגְּבִינָה הַזֹּאת וַתִּתֵּן אוֹתָהּ בִּזְהִירוּת,
וְאַחֲרֵי תִתָּהּ הַגְּבִינָה, צָבְטָה הַבָּצֵק בְּיָדֶיהָ,
סָגְרָה עַל חֲתִיכוֹת הַגְּבִינָה – וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם לְאֶחָד.

ב"המאהב" של א. ב. יהושע מתוארת ארוחה אישית שכזו כפתח להתקרבות. הגיבורה דאפי מזמינה את נעים לאכול איתה על רקע מתח רומנטי הנבנה ביניהם, ובסיום הארוחה השניים מתאחדים:
"ועשינו ארוחת שחיתות. אכלנו בסלון, על מפה לבנה ובכלים של אורחים. והדלקתי נר באמצע השולחן כמו שראיתי בסרטים, ובישלתי כך: מרק אפונה משקית, וחתכתי סלט גדול מעגבניות ומלפפונים, ותיבלתי אותו טוב. ועשיתי גם טחינה. וטיגנתי ארבע קציצות בשר שכבר חצי מוכנות עם תפוגן, ופתחתי קופסת אננס ושמתי על האננס גלידה, ועל הגלידה פירורי שוקולד. ובסוף הוא עזר להכין את הקפה, ואני הבאתי עוגיות נחמדות. והוא אכל את הכל והיה מרוצה מאוד".
כשנעים מתאר את הארוחה מצידו-שלו, הוא מאשר את המטען הרגשי הנלווה למאכלים: "נפלא היה לשמוע אותה ולאכול את האוכל שבישלה. אני יודע שלעולם לא אשכח אותה, עד יום מותי".
ארוחות שפחות הצליחו
אך מה קורה כשהארוחה אינה עולה יפה, למשל כאשר המאכלים או המשקאות אינם עונים על הציפיות? דוגמה לכך אפשר למצוא אצל שלמה אבן גבירול, שמתאר בשיר "ככלות ייני" את מפח הנפש של האורחים בנשף פורים, כאשר הם מגלים שהמארח שלהם מהל את היין במים.

כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרַד עֵינִי / פַּלְגֵי מַיִם פַּלְגֵי מָיִם.
שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים / וְיַכְחִידוּם תִּשְׁעִים שָׂרִים
שָׁבְתוּ שִׁירִים כִּי פֶה שָׁרִים / מָלֵא מַיִם מָלֵא מָיִם.
לֶחֶם לָאֹכֵל אֵיךְ יִטְעַם / אוֹ אֵיךְ אֶל חֵךְ מַאֲכָל יִנְעַם
עֵת בַּגְּבִיעִים לִפְנֵי הָעָם/ יֻתַּן מַיִם יֻתַּן מָיִם.

לעיתים טקס הארוחה ושפע המנות המוגשות בה עומדים בניגוד לקושי רגשי גדול. כך קורה, למשל, בסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.". ב, ידידתה של המספרת יהודית הנדל, חולה במחלה סופנית ומתעקשת לערוך סעודה לכל קרוביה ומכריה, אך במהלך הסעודה מתחוור שלבעלה של ב. כבר יש בת זוג מיועדת שאמורה לרשת את מקומה. ככל שהארוחה מתמשכת והמעדנים המוגשים משובחים יותר, מתחזק הניגוד המטריד בין ההתענגות על האוכל לבין ידיעת הרעה הממשמשת ובאה, הצער והמבוכה החברתית שבמעמד המוזר. שום דבר רגשי אינו נאמר במפורש, ובמקום זאת עוסקים בפרטי הפרטים של האוכל:

"…היה כרוב אדום ביין, קערית עם בצלצלים קטנטנים ביין (מעשׂר אשר ב. אהבה במיוחד), סלק בטעם חמצמץ ושעועית ירוקה בשקדים. אחר-כך הגיעה פינכה מפוארת עם כתר-אורז מפואר מתובל פטריות ושקדים וצימוקים ופרוסות דקות של פירות מסוכרים. לבסוף הגיע הבשר, נתח ענק, על לוח עץ בהיר עבה מוקף חלקי עוף מבושלים במיץ וביין. אלכסנדר התחיל לפרוס את הבשר ושאל כל אחד ואחד מהוא הוא מבקש, וב. אמרה שאלכסנדר אמן בפריסת הבשר וכל הזמן עקבה אחריו והביטה בו. – הבשר הפנימי, הבשר הפנימי, בבקשה, אמרה וכל הזמן הביטה בו, והרי כולם ידעו שהיא שסידרה לו הכל וגם את זו שתתפוס את מקומה, שהיא שהכניסה אותה הביתה, לימדה אותה את התבשילים שאהב…"
דרך תיאור המנות והאופן שבו הן מוצגות ומוגשות לסועדים, מבהירה הנדל את יחסי הכוחות בתוך הזוגיות של ב. ובעלה אלכסנדר, את הקושי לעזוב ולא פחות מכך את הקושי לתווך כל זאת באופן מפורש. מה שנעשה בחדרי חדרים מובן רק למי שמפענח את סודות הארוחה.

גם אלי עמיר מתאר ארוחה שמשתבשת מאוד. בספרו "תרנגול כפרות" נערים עולים חדשים אוכלים לראשונה בחדר האוכל השיתופי של הקיבוץ ומרגישים שמתייחסים אליהם בזרות ובהתנשאות. האכילה בציבור זרה להם, וגם המאכלים מתועבים בעיניהם, בעיקר הדג המלוח. מתוך המצוקה הזו יוצר הגיבור פרובוקציה שאינה מעוררת תיאבון כלל וכלל:
"הבטתי בשולחנות הסמוכים, באכילתם של חברי הקיבוץ והחלטתי להתנהג כמוהם. בלי אומר ודברים נעצתי את המזלג שלי בדג המלוח והנחתיו בצלחתי… תחבתי אותו בתנועה החלטית לתוך פי ומיהרתי לבלוע עמו את הדג המלוח שעצמותיו נתקעו בחכי. נחנקתי. רציתי לברוח, להקיא, אבל המשכתי ללעוס בחריקת-שיניים, בפה סגור ומסוגר, כמו חברי הקיבוץ… 'אתה אוכל את זה? בשר חי!' הסתער עלי אבנר, השליך את המזלג וקם מהשולחן.
'מסריח אחד! ' צעק מצול. 'אוכל אותם כאילו היו סמק מסגוף!'
'דג מלוח מעורר תאבון,' דקלמתי בשקט והמשכתי ללעוס, כמי שכפאו שד."

הזלילה הגדולה
להלעטה באוכל יש גם ממד קומי חזק. הרעיון של האוכל כמתנה אישית הופך קומי ב"אהבתי הראשונה" (שבתרגום אחר נקרא "הרומן הראשון שלי") של שלום עליכם. בסיפור הזה האוכל הוא מִנחה בלתי פוסקת של ההורים האמידים והאנוכיים לבנם העצלן והריקא,כל זאת תוך שמורהו העני צופה בעיניים כלות במאכלים שאין ידו משגת:
"ולאכול נתנו שם מבוקר עד לילה. חוץ מתה וקפה וארוחה קלה וארוחת בוקר וארוחת צהריים וארוחת מנחה וארוחת ערב, נהגה האם לשלוח בכל פעם אל "הילד" ספל שוקולדה, כעך, עוגייה, תופין, עם קצת מרקחת, ולעיתים קרובות גם קצת כבד, קורקבן אחד או שניים, וסתם לחמנייה, כדי שלא יתעלף ברעב… והמורה צריך היה לראות הכול, לבלוע את הרוק ולהשקיט את הרעב בסיגר נאלח…"
הקומיות שבתיאור ניזונה מן הפער שבין המורה המורעב והלמדן לבין התלמיד השמנמן והריקני; ההאבסה הפיזית עומדת בניגוד חריף למטען הרוחני של כל אחד מהם. ייחודו של שלום עליכם הוא היכולת להתבונן בסיטואציה הזו, המקוממת את הדובר אישית וחברתית, בעיניים צוחקות. עוד על הסיפור ראו כאן.

הומור הכרוך באמירה חברתית הוא גם מפלטו של אפרים קישון, שכתב לא מעט על אוכל, אך לא כדי לעורר את בלוטות הרעב, אלא כמנוף לדבּר בעזרתו על נושאים שהעסיקו אותו: סנוביות חברתית, פערים כלכליים, יחסי משפחה לא מאוזנים או חוסר יכולתו של היחיד להשפיע. בקטע "המרק תמיד חם" (מתוך "הג'ינג'י עם המפתח") התופעה המקוממת שהדובר מוחה נגדה מטרידה כמו שחיתות או בירוקרטיה, אך היא מתמצה בהגשת מרק חם מדי:
דומה שגם היום אין מענה לשאלתי. הבריות התרגלו למרק המהביל כמו לחמסין או למיסים, ובוחשים בו בפנים מהורהרים, כמי שאומר: אין ברירה. עצוב מאוד. לפי אומדן זהיר, שנה מחייו של אדם ממוצע חולפת בקירור מרקים, אובדן של מיליוני שעות עבודה לגבי המשק הלאומי.

כאשר צרות כאלה באות על היחיד, אין ברירה אלא להילחם בהן – בעזרת לעיסה, בדיחוּת הדעת או שילוב של השתיים. אולי משום כך מתלוננת הסופרת והמתרגמת רות בונדי על "שיגעון הדיאטה" שתקף את החברה בתקופתה בקטע "שלום לך, תיאבון":
הצרה הגדולה בשגעון־ההרזיה שתקף את הישוב השׂבע, היא שנלקחה מאתנו שמחת האכילה… בעצם, מה נשאר לאדם מהחיים, אם אסור לו לאכול בתיאבון? אהבה – נו טוב, זה עובר. ילדים – צריכים אליהם עצבים חזקים. עבודה – מוכרחים להתפרנס איכשהו. כסף – פעם אולי יהיה. ועכשיו עוד באים ואומרים: קחו גלולות נגד התיאבון. רק לא להוסיף במשקל, רק לא כרי שומן, רק לא לאכול תפוחי אדמה, לא ספגטי, לא ממתקים, לא אלכוהול, לא צ’ולנט, לא עוגת קרם. גם לא בשבת ובחגים. אבל, מה טעם ליהדות, אם לא אוכלים כהוגן בחגים?