שירו של אהרן אלמוג הוא דוגמה לדיאלוג הנוצר מתוך דממה והקשבה
האם ניתן לדבר על שתיקה או לשיר על דממה? ואיך ניתן להסביר במילים את נפשו של מי שבוחר בשתיקה כחלק מדרכי התקשורת שלו? המשורר אהרן אלמוג לקח על עצמו את האתגר הזה. שירו "שתיקת התימנים" מתאר ביקור משפחתי שאינו מתנהל לפי הציפיות; במקום שיְּיַצר שיחה ערה הוא מאופיין בדממה הנקטעת לפרקים:
אֶל בֵּית סָבִי בָּאוּ תֵּימָנִים מִמַּחֲנֵה יוֹסֵף
יָשְׁבוּ וְשָׁתְקוּ
כְּשֶׁאֶחָד שָׁר הַשֵּׁנִי חִכָּה
כָּךְ גָּדַלְתִּי בֵּין נְהָמָה
לִשְׁתִיקָה
עַכְשָׁו הִתְקִינוּ לְאָבִי טֵלֵפוֹן והוא יושב
וּמְחַכֶּה לְצִלְצוּל
שְׁמוֹנִים שָׁנָה שתק שָׁתַקו אבותיו
עַכְשָׁו הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּקְשִׁיבוּ לִדְבָרָיו
(מתוך "אם תראו סוכה עפה, מבחר (1992-1950)", אהרן אלמוג, הוצאת הקיבוץ המאוחד).
שלושת הדורות בשיר – סב, אב, דובר – ראשיתם בתקופת אכלוסה של שכונת מחנה יוסף, שכונה של תימנים שהוקמה ביוזמה קהילתית מחוץ לחומות יפו כחלק מכרם התימנים. שיריו של אהרן אלמוג על כרם התימנים קיבלו צליל ונעטפו בתנועה במופע "אלגיה לכרם" שהעלתה להקת המחול "ענבל" בשנת 1980 (עם לחנים של שם טוב לוי).
הנכד, שחונך על שתיקת דור האבים והסבים, רואה את השתיקה כשלֵווה, שוקטת ומעוררת כבוד. כעת, הוא פוסק, תמה תקופת השתיקה, ובהתאם למורשת, הגיע "תורו" של אביו לדבר.
כל שיחה מחייבת שניים, אך בשיר של אלמוג יש דיאלוג שנשמע רק בחציו, בעוד הצד האחד פעיל ומְתַקשר, ואילו הצד השני דומם. המשורר, המעיד על עצמו "כך גדלתי", מבין מבפנים את דפוס התקשורת הזה שיש בו המתנה סבלנית לרגע שבו תתרחש התקשורת, שיש בו דברים שאין צורך להיחפז לאומרם, שיש בו מקום של כבוד לתקשורת לא מילולית.
התוספת המודרנית של טלפון בתוך העולם שהשיר מצייר משתלבת כאן יפה: צליל הטלפון הוא תקשורת לא מילולית, והאב הממתין לצלצול מחכה בדממה לרגע שבו מישהו אחר ייצור את הקשר. מה האב רוצה לומר? תוכן המסר שלו אינו זמין לנו, אך העובדה שהמסר ראוי לשמיעה מתוארת באופן מכמיר לב.
אלמוג מבהיר לנו כי ההבשלה הארוכה לקראת פתחון הפה אינה נובעת מביישנות, ממבוכה או מניסיון להעלים מידע, אלא היא מאפיין בסיסי של השיחה בין בני עדת התימנים. רק בין השורות ניתן רמז להשתקה היסטורית ולשאיפה שיקשיבו להמיית לבו של הדובר.
בשיר אחר של אלמוג נכתב:
אִמָּא, אִמָּא, אֲנִי כּוֹאֵב
כָּל בֹּקֶר בָּעוֹלָם צַעֲקָתִי גּוֹוַעַת.
העובדה שהצעקה והדיבור נועדו לגווע אינה מחלישה את הרצון העז לבטא ולהתבטא. אומנם לא נראה שהזעקה מסייעת בתקשורת עם הזולת או מייצרת סיפוק כלשהו, אך היא מחויבת המציאות מתוקף תהליך מחזורי העומד בבסיס עולמו של הדובר.
מקרה נוסף שבו הדממה נדרשת כתנאי לתחילת הדיבור מוצג בשירו של נתן זך "רגע אחד". גם בו מופיעים אב ובן שלהם מסורת של תקשורת מסוימת מאוד, וגם בשיר זה, כאשר משתרר שקט, הדובר יכול לפתוח את ליבו ולספר את שרובץ עליו. ניתן להאזין לנתן זך מקריא את השיר בהקלטת תוכניות רדיו השמורה בארכיון הספרייה הלאומית (דקה 26:10).
רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי
רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ
וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי
אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת מַה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי.
הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ
הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן
לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה
רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.
לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים
אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם
בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר
לִי בְּנִי.
בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.
הבן מעלה את זכר מותו של האב כטריגר לתחילת הדיבור, ליכולת לומר דברים גלויים ואינטימיים שלא הצליחו להיאמר בעת שהאב היה חי. כמובן, ההבדלים בין שני השירים ניכרים, שכן אצל זך מדובר בחשבון נפש אישי הקשור למשפחה מסוימת. הפיצוי על השתיקה, שאצל אלמוג מתבטא בקבלת הטלפון ובפתיחת ערוץ התקשורת, שונה אצל זך; במקום הדיבור וחוש השמיעה שלא הופעלו מספיק בימי חייו של האב, נוכֵח חוש המישוש בשיר ביתר שאת. השאלה "האם ניתן לדבר על שתיקה" מקבלת כאן תשובה חדשה: ניתן לדבר על שתיקה בתנאי שלא רק חדלים לדבר, אלא גם שמים לב ביתר שאת אל מה שאינו קשור לשמיעה.
באותה הרוח, הבן מדמה גם אמירה של האב אליו – "בני, לא ידעתי שאתה, במידה כזאת, איתי" – שלא נאמרה בעבר, אך הבן נכסף אליה. כך נמשך למעשה המונולוג ממש כאילו הוא דיאלוג.
גם בפזמון של יעקב אורלנד, "אני נושא עמי", מוצגת השתיקה כתנאי מקדים ליצירת קשר ושיחה בין שניים. לביצוע השיר בלחנו של דוד זהבי ניתן להאזין בארכיון הספרייה הלאומית.
אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אָז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".
בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,
בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,
רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,
אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.
בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,
אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.
אוּלַי נִפְגּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,
יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.
המילים "נשתוק מעט ביחד" הן הזמנה לצוותא שָׁקֵט של שניים; כפי שההזמנה לחדד את החושים בטיול בעיר, מניבה רשמים ומפגשים חדשים. השתיקה כאן היא מסע רומנטי בדרך לגילוי מחודש של זיכרונות העבר הזוגיים, ודרכם להתחברות רגשית ביתר שאת. כאן השיחה הדוממת מתבצעת לא בין דובר אילם לבין העולם, אלא בין שניים לבין רשמי החוויות המשותפות שלהם, לכן הצורך בהקשבה מובן מאליו.
אם כך ואם כך, בכל אחד מהשירים הללו מוקדש מקום מיוחד לרגע ההסכמה שבו הזולת מסכים לפתוח את ליבו ולפקוח את אוזניו בהמתנה למוצא פיו של הדובר. לא במקרה מְשחק חלוף הזמן תפקיד מכריע בכל אחד מהשירים, שכן ההמתנה והמוכנות להאזין דורשות אורך רוח, ורק ברגע הזה של ההקשבה מתאפשר הדיבור המשמעותי, וצצים ועולים גילויים של ממש.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן
תגובות על כתבה זו