סופרים רבים חוו יחסים רבי-תהפוכות עם הקוראים ועם המבקרים, ואהרן מגד, סופר פורה ואהוב, אינו יוצא דופן מבחינה זו. במכתב נסער ששלח ב-1991 אל המבקר וחוקר הספרות גרשון שקד, ניסח מגד בחריפות את דעתו על נוהג מושרש של מבקרי הספרות:
על הערכות של יצירתו, אין סופר יכול להתווכח עם המבקר …
אף-על-פי-כן – אינני יכול לעבור בשתיקה על אמירה שלך שהיא ממש עלבון קשה. אתה כותב שכיוונתי את ספריי ל"שיווק היצירה להמוני הקוראים", וכך התקבל "רומן קריא שיש בו עניין מסויים". הערכה זו מנוגדת לכל מהותי כסופר. כל סיפור וכל רומן שכתבתי, כתבתים מתוך צורך נפשי לוחץ (עפ"ר מתוך מצוקה נפשית), ולעולם לא מתוך פזילה אל שוק הקוראים, כדי לעשותם "קריאים" ופופולריים. ממך, כמבקר וחוקר חשוב, רשאי אני לדרוש יותר התעמקות במניעי יצירתו של סופר, להבין מה "מריץ" אותו באמת, ומדוע הוא בוחר בדמויות אלו ואלו, או בעלילות אלו ואלו, ומדוע הוא בכלל כותב…
באופן לא מודע אולי חתם מגד את מכתבו בדבר התנצלות הנוגע לכתיבה, אך הפעם מההיבט הטכני:
כפי שאתה רואה, אני מתאמן בינתיים בכתיבה במעבד-תמלילים – שעדיין היא זרה ומוזרה לי.
מן המכתב (שאינו יוצא דופן בין כתבי מגד) עולה כי מגד האמין שנעשה לו עוול מצד חלק מהמבקרים. לתפיסתו, הסופר שבוי בצורך העז לכתוב ולהוציא לאור את סערת נפשו, ואילו נמעני הטקסט אינם מספקים מענה נאות. בהתאם, רבים מגיבורי ספריו של מגד הם סופרים, חוקרי טקסטים או אנשי יצירה, וברבים מספריו עולה המרחק העצום בין הכותב לנמען. ספריו רצופים חוקרים שמאבדים את דעתם, חוקרים שמתחקים אחר נושא אזוטרי שאין הם יכולים לשוחח עליו עם איש, כותבים שיודעים בכאב שמפעל חייהם אינו זוכה להכרה מספקת ועוד ועוד.
מכתב אחר לגרשון שקד, מינואר 1983 (שאת פתיחתו ניתן למצוא כאן), מתייחס להתקבלות ספר אחר של מגד ("הגמל המעופף ודבשת הזהב"), אך תקף להבנת עיקר יחסו של מגד ליצירה בכלל ולמה שמניע אותה:
כללו של דבר, כדאי לזכור שני דברים כשכותבים ביקורת, בין "טובה" בין "רעה": האחד – שהיוצר כותב לא בשביל ולא למען, אפילו לא למען "עלית של קוראים" ו"אניני-טעם", כפי שאתה אומר בדבריך היפים, אלא מפני. מפני שמציק לו משהו (ואפילו זו "אגרסיה", כפי שהתבטאת ברדיו), מפני שהוא רוצה לבטא משהו, מפני שאין לו דרך אחרת לבטא את עצמו וכו'. והשני – שבכל כתיבה (בכל אמנות, למעשה), יש יסוד של שעשוע, של הנאה מן המלאכה ומן המשחק, פריבילגיה של "האדם הצוחק", ולעתים הוא גובר על כל יסוד אחר. אלמנטרי, כמובן, אבל רוב המבקרים שוכחים זאת כשכותבים רצנזיות. והלוואי והיה גם בכתיבתי אותו יסוד.
אבל אין לדברים סוף, וגם לא יהיה.
הסופר שאין לו קוראים
קטעים רבים בספרו של מגד "החי על המת" מדגימים תחושה זו של סופר שאין לו מהלכים בחוגי הקוראים: אנשי החוג הספרותי נתפסים בספר כיהירים ונפוחים, והדובר אינו חוסך באמצעים להציג אותם באור נלעג. לעיתים תיאור זה מופרז ומובא לידי אבסורד. גם כאשר המבקרים אוהדים ומשבחים את יצירת הסופר, אין הוא רווה נחת מהטעם הפשוט שהוא אינו מעריך את חוות דעתם:
כדאי אולי שאומר כמה דברים על אותו פרק מ"גיבור דורנו", שזיכה אותי בשבחים, בלחיצות יד לאינספור, בטפיחות על שכם; אותו פרק שכמה מבקרים האצים לגלות "כישרונות" חדשים, עטו עליו כתרנגולות על גרגר של דוחן, הביעו התפעלותם ממנו בלשון "והנה, דרך כוכב!" – ושאני עצמי… אני עצמי סבור שלא הבינוהו כראוי, על כן שיבחוהו כל כך…
גם ציבור הקוראים מן השורה אינו נמען ראוי לספרות ב"חי על המת", שכן רובו אינו מבין כלל את היצירות:
"אולי אני מטומטם," אומר אפרים, "אבל אני מציץ לפעמים בשיר. הרוג אותי, אני לא מבין כלום. שורה אחת לא מצטרפת לשנייה. שום קשר. מילים, מילים, אתה לא יודע מאיפה זה צמח… איפה הם גדלו, אלה? אמרתי לציפורה, הם עושים צחוק מאיתנו!"
הכאב שמסיבות עקיצות המבקרים אינו נותן מנוח לסופר יונס, גיבור "החי על המת". עצם היות הסופר בעמדה נשפטת שאינה עושה עימו צדק מכאיב לו. אם כך, אין פלא כי הספר נפתח, כמין קריצה אבסורדית, בתיאור משפט פומבי שבו נתבע הגיבור, יונס, מפני ש*לא* כתב ספר שהתבקש לכתוב. כאילו אומר לנו מגד, "אכתוב – אחטוף; לא אכתוב – אחטוף תביעה." בנאום ההגנה על הסופר נטען בלהט כי המוזה אחראית לכתיבה:
"כבוד השופט, נראה לי שברור הדבר כי כלי אומנותו של הסופר אינם העט, או היד הכותבת – שהרי אלה נתונים לכל אדם – אלא הרוח היוצרת. זו שאנו מכנים בשם 'מוזה', 'השכינה', 'רוח אלוה ממעל'."
קונפליקט בתוך המשפחה פנימה
בסיפור "יד ושם" של מגד, שממוקד בנושא הזיכרון והמורשת, עולה המתח התמידי בין "בעל הסיפור", שחייב לחלוק את דבריו, לבין קהל המאזינים מכורח, שאינו מעוניין לשמוע. להבדיל מן הקהילה הספרותית, שהסופר יכול להתרחק ממנה, ב"יד ושם" אין כל דרך להימלט מן הקונפליקט, שכן הוא קיים ממש בתוך המשפחה פנימה ונוגע לשורש קיומה:
סבא זיסקינד היה קם… מוציא מתוך עטיפת-הבד חבילה של גליונות נייר, שם אותם לפני יהודה ואומר:
"רצוני שתקרא את זה."
"סבא" – היתה רעיה נחלצת להושיע את יהודה מן המיצר – "אבל הוא כבר קרא את זה עשר פעמים לפחות…"
אך סבא זיסקינד היה משים עצמו כלא שומע ולא ענה דבר, ויהודה אנוס היה לקרוא בעיניו, אותו חיבור שכמעט ידעו בעל-פה, שהשתרע על פני שמונה גליונות ארוכים בכתב יד גדול ורועד במקצת, ושעניינו היה הספד על עיר המולדת באוקריינה, שחרבה, ויהודיה נשמדו כולם בידי הגרמנים.
לבני המשפחה יש סיבות רבות וטובות לא להאזין בפעם העשירית לסיפור ההשמדה שמגולל הסב: הם מעוניינים להביט אל העתיד, הגולה נתפסת בעיניהם כסמל לחולשה ולכיעור, ואין בהם געגועים למקומות שנמחקו. עם זאת, בעיני המספר, דינם כדין קוראים שאינם מבינים את נפשו של הסופר.
משהיתה מזדמנת לשם רחל, בעת ביקורם, היתה מגיסה לבה בסבא ונוהגת בו בתקיפות. "חדל לבלבל להם את המוח עם היצירה שלך" – היתה אומרת ומסלקת במו ידיה את הניירות מעל השולחן ומחזירה אותם לאמתחתם. "אם רוצה אתה שיוסיפו לבקר אצלך – אל תדבר אתם על המתים. דבר על החיים. אנשים צעירים הם ואין מוחם פנוי לדברים כאלה."
פעולת הסיפור אמורה לחַיות את המתים ומאפשרת לדובר החי להתעכב עוד מעט בארץ העבר, ממש כפי שב"החי על המת" הסופר אמור לכתוב ביוגרפיה על איש ציבור שמת ולשמר את זכרו. אלא שכמו בני המשפחה המתים שסיפוריו של הסב עוסקים בהם, כך דמות איש הציבור המת שעליו יונס אמור לכתוב ספר אינו נותנת לו מנוח.
בשני המקרים קיים המתח בין הסופר ה"רדוף" בידי דמויותיו ובידי הסיפורים שהוא חש כי עליו לספר לבין חוסר ההבנה וההתקבלות בקרב החוג הספרותי. לכאורה, המתח אינו ניתן לפתרון, אך בפועל על המתח הזה ממש נכתבו ספרים רבים ונפלאים של מגד.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן
