השיר "חוזה לֵךְ בְּרַח" משקף תקופה שבה פרש ביאליק לנוח מעבודתו הציבורית וחווה במקביל יובש יצירתי
ביולי 1910 שהה ביאליק עם משפחתו בנופש בפרברי אודֵסה. את מנהגיו השגורים בעיתות נופש תיאר ביאליק במכתב משועשע ששלח שנים אחדות קודם לכן (כנראה ב-1903) לרבניצקי ולאלתר גוטמן:
"ואני בז'יטאמיר לפי שעה לא הייתי, ובעבוד החומר הקישינובי [כנראה כתיבת "בעיר ההריגה"] אין אני עוסק. אלא מה אני עושה? זולל וסובא וישן וגם מתפטם כעגל ועוד הפעם ישן וכן חוזר חלילה, לפרקים אני מטייל גם ביער ומשחק באשקוקי [שחמט]".
על אף דבריו אלה היה הנופש של 1910 נקודת מפנה בחייו של ביאליק. באותה תקופה היה ביאליק עייף אף מן הרגיל, המנוחה לא הספיקה לו כדי לאסוף כוח, ומטלותיו רק התרבו. מאחוריו היו שנים עמוסות של פעילות ציבורית, שכללה פעילות בקונגרס הציוני, באגודת "חובבי שפת עֵבֶר", בכתיבת מאמרים ומסות, בעריכת כתבי עת ועוד. ואולם לצד אלה הוא חש שלפועלו אין הד מספק, והמאבקים הפוליטיים והדיפלומטיים בתוך הגופים שפעל בהם גבו ממנו מחיר במשאבי הנפש.
התחושה הזו התבטאה גם ביובש יצירתי שביאליק חווה, שאותו הזכיר במכתב לרבניצקי מ-1909. במכתב זה התוודה ביאליק כי כבר אינו כותב כלל:
"בדבר קובצי אתאפק עוד. ובין כך ובין כך עוד אשים את שירי לעיניך ואתיעץ עמך ע"ד הדפסתם. לדעתי עדיין לא הגיעה העת לזה, מפני שרבים מהם עבר זמנם, וחדשים בעלי ערך תמידי, עדיין לא בראתי. אין פה מקום לדבר על זה די הצרך…
דבר פרוזי [פרוזה] אין לי, מיום ראיתיך לא כתבתי אפילו שורה אחת בפרוזה ובשיר".
את התשישות וחוסר התכלית שחווה היטיב ביאליק לתאר בשיר "חוזה לך ברח" שכתב בזמן הנופש באודסה. השיר הוא הכרזה נסערת של אדם שחש כי מוטלת עליו שליחות ציבורית, אך אינו מסוגל למלאה באופן מספק, בין היתר בשל חֶדלונו של הציבור עצמו. על כן הוא מוותר על שליחותו ועל שכרו ופונה למצוא נחמה בנופי מולדתו.
"לֵךְ בְּרַח?" – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!
הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי,
גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא-לָמְדָה לְשׁוֹנִי
וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי.
וְאִם-כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא-פִשְׁעִי,
חַטַּאתְכֶם הִיא וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!
לֹא-מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי,
קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.
אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם-גּוֹרָלִי:
אֶת-כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,
וּשְׂכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי
אָשׁוּבָה לִּי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.
אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו
וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;
וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב
וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.
גם השיר "והיה כי תמצאו" נכתב באותה ישיבת נופש באודסה, ומתאר תחושה דומה של אדם מרוקן ותשוש הפונה אל הציבור בניסיון להסביר את עצמו:
וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ מְגִלַּת לְבָבִי
בֶּעָפָר תִּתְפַּלָּשׁ,
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה: הָיָה אִישׁ תָּמִים וּפָשׁוּט,
וְעָיֵף וְחַלָּשׁ.
לצד שני אלה נכתב גם "לפני ארון הספרים", שבו ביאליק מתאר משאת נפש לשוב אל הקריאה בספרי הקודש כתכלית עיקרית שבה יוכל למצוא "שלוות עולם".
נבואת זעם, מנה אחת אפיים
הביטוי שבכותרת "חוזה לך ברח" לקוח ממאורע המתואר בספר עמוס פרק ז'. אמציה הכוהן דורש מעמוס הנביא שיִּגְלֶה לארץ יהודה ולא ינסה להתפרנס כנביא באמצעות נבואות זעם על שומרון:
וַיֹּ֤אמֶר אֲמַצְיָה֙ אֶל־עָמ֔וֹס חֹזֶ֕ה לֵ֥ךְ בְּרַח־לְךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וֶאֱכָל־שָׁ֣ם לֶ֔חֶם וְשָׁ֖ם תִּנָּבֵֽא׃
וּבֵֽית־אֵ֔ל לֹֽא־תוֹסִ֥יף ע֖וֹד לְהִנָּבֵ֑א כִּ֤י מִקְדַּשׁ־מֶ֙לֶךְ֙ ה֔וּא וּבֵ֥ית מַמְלָכָ֖ה הֽוּא׃
וַיַּ֤עַן עָמוֹס֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־אֲמַצְיָ֔ה לֹא־נָבִ֣יא אָנֹ֔כִי וְלֹ֥א בֶן־נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי כִּֽי־בוֹקֵ֥ר אָנֹ֖כִי וּבוֹלֵ֥ס שִׁקְמִֽים׃
וַיִּקָּחֵ֣נִי יְהוָ֔ה מֵאַחֲרֵ֖י הַצֹּ֑אן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ יְהוָ֔ה לֵ֥ךְ הִנָּבֵ֖א אֶל־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
עמוס משיב לאמציה במענה עז-ביטוי שמבהיר כי הוא מודע לשליחותו האלוהית ולא יסור ממנה. גם לאחר שהוא מצהיר "לא נביא אנוכי ולא בן נביא", הוא ממשיך ומתנבא שהרי כך נצטווה. ההצהרה כי אינו שליח ציבור על פי טבעו משמשת אצל עמוס רק כהקדמה לנבואת זעם הולכת ומחריפה ממש אל מול פניו של אמציה הכוהן.
השיר של ביאליק מגיע לכאורה למסקנה הפוכה מזו של הנביא המקורי. בסוף השיר הדובר אומר, "אין דבר, אשלים עם גורלי", ומתאר גורל שבו הוא פורש ועושה לביתו ומשאיר מאחוריו את החיים הציבוריים. נחמה פּוּרְתָּא הוא מוצא בכך שלעסקנות הציבורית לא יהיו הד ושריד; הוא כמו משכנע את עצמו שממילא אין לה תוחלת:
אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו
וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;
וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב
וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.
אלא שההחלטה הנחרצת המוצגת ב"חוזה לך ברח" לא התגשמה במציאות. נהפוך הוא, לאחר שתמה המנוחה שהקציב לעצמו, חזר ביאליק והתערה ביתר שׂאת בחיי המעש של גדולי דורו. מכאן ואילך יש לו נוכחות מוגברת בחיים הציבוריים, הלאומיים והרוחניים של הקהילה היהודית-ציונית, והוא היה הרוח החיה בוועידות למיניהן, באוניברסיטאות, במפעלי הקרן הקיימת ועוד. לצד זאת עסק ביאליק רבות בתרגום, באיסוף ובהנגשה של טקסטים יהודיים, כמו "ספר האגדה", ובכתיבת מאמרים ומסות. תיעוד לפעילויותיו אלה ניתן לראות בהמוני מכתבים רשמיים ואישיים שהותיר גם מאודסה וגם בעת עלייתו לארץ.
במכתב משנת 1925 ניתן לראות שביאליק כבר קיבל עליו קבלה שלמה את גזירת הציבור, וכי הוא שב ומתייחס אל עצמו כאל מי שהאל שׂם דברים בפיו – קרי, חוזה. זאת ועוד, בניגוד לנאמר בשיר, ביאליק החוזה לא ברח כלל וכלל. רק חלק אחד של הנבואה בשירו התגשם: מתקופה זו ואילך אכן חווה המשורר הלאומי יובש יצירתי בכל הנוגע לכתיבת שירה; על אף תרומתו העצומה לחיי הרוח בקהילה העברית הוא לא כתב יותר מתריסר שירים מאז "חוזה לך ברח" ועד יום מותו.
"אם חברי ורבותי גוזרים עלי לעלות לדוכן – אין מסרבים. הנני מוכן ומזומן לעשות רצונם. אינני בטוח, כמובן, כי אצליח להיות פה ל'רגשות הנשמה העברית' ביום זה, כדבריך, ואולם את אשר ישים אלהים בפי אותו אשמור לכם".
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן
תגובות על כתבה זו