יש שירים שנבנו סביב מוקד התרחשות אחד: סיטואציה, שיחה או תיאור שתקף למקום וזמן מסוימים, ויש כאלה המסתחררים בין אנשים, מקומות וזמנים באינטנסיביות. "תיירים" של יהודה עמיחי שייך ללא ספק לסוג השני.
בִּקּוּרֵי אֲבֵלִים הֵם עוֹרְכִים אֶצְלֵנוּ,
יוֹשְׁבִים בְּיָד וָשֵׁם, מַרְצִינִים לְיַד הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי
וְצוֹחֲקִים מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹנוֹת כְּבֵדִים בְּחַדְרֵי מָלוֹן,
מִצְטַלְּמִים עִם מֵתִים חֲשׁוּבִים בְּקֶבֶר רָחֵל
וּבְקֶבֶר הֵרְצְל וּבְגִבְעַת הַתַּחְמשֶׁת,
בּוֹכִים עַל יְפִי גְּבוּרַת נְעָרֵינוּ
וְחוֹשְׁקִים בִּקְשִׁיחוּת נַעֲרוֹתֵינוּ
וְתוֹלִים אֶת תַּחְתּוֹנֵיהֶם
לְיִבּוּשׁ מָהִיר
בְּאַמְבַּטְיָה כְּחֻלָּה וְצוֹנֶנֶת.
פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים
הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ
וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן. "אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם
הַסַּלִּים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית.
קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ." "אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!" אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:
הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת
מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָהּ
וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.
אומנם השיר כולו מתאר מצבים המתרחשים בירושלים, אך הרושם שהוא מותיר אינו אחיד: שלושת חלקי השיר מתארים תמונות שונות בתכלית המדלגות בין אתרים לנקודות מבט שונות בעיר ובין התבוננות מבחוץ למונולוג אישי.
הדילוג הזה מעורר בלבול קל בקריאה ראשונה, אך אם מביטים בשיר כמו דרך עדשת מצלמה, הבלבול נפתר, שכן המשחק בין ממדי הזמן, המרחב ונקודות המבט מעניק לשיר תנופה – ניתן לראות אותו ממש כאילו הוא סרט קצר שצולם במצלמת קולנוע המתקרבת ומתרחקת. בהתאם, שלושת חלקי השיר אינם נפרדים, אלא הם סצנות קולנועיות המורכבות מ"שוֹטים" נפרדים שמעברים חלקים ביניהם.
תנועת המצלמה עוברת לאורך השיר ונוסקת בהתחלה מלמעלה, ממבט מעוף הציפור; היא מקיפה את רחבת הכותל המערבי כולה על ההמונים המתגודדים בה ולבסוף נוחתת אל קלוז-אפּ קרוב במיוחד – פירות הנמצאים בסלו של הדובר. ההבדל החד בין תחילת השיר לסופו בא לידי ביטוי גם בממד הזמן, בסחרור של מעברי דורות: לעומת הכותל, שייעודו כחלק מחומת בית המקדש כבר נקבע לפני אלפי שנים, הפירות והירקות שבסל ממתינים להיאכל ולהתחסל בתוך שעות ספורות.
בחלקו הראשון של השיר ובחלקו השני אנחנו זוכים להיות עדים לסצנות המוניות באתרי תיירות פוטוגניים, אך גם להציץ בהיחבא לתוך חללים פרטיים. כאן נחשף ניגוד נוסף, הפעם של הבעת רגשות. הרגשות ה"מכובדים" שלכאורה מתלווים לכל אתר תיירותי דורשים הקפדה על רצינות. לעומת זאת, בחדר הפרטי התיירים מרשים לעצמם לצחוק ולהתנהג "כרגיל". ניהול מלאכותי זה של הרגש שונה לחלוטין מן הנינוחות של המרחב האישי שבו נמצא הדובר העוצר כדי לנוח בדרכו הביתה.
בחלק השני של השיר, כאשר ה"מצלמה" עוברת למדיום-שוֹט (צילום מטווח בינוני), היא קולטת ניגוד חד נוסף – מהוגנות מול עליבות. הווילונות המכובדים, היקרים והדיסקרטיים של חדרי המלון המסוגלים להשתיק קולות, ומולם בד התחתונים שכובס ומחפה על בושה פרטית.
התחתונים התלויים לייבוש נוטלים את עוקצם של המיתוסים הגדולים מהחיים שאותם התיירים מנסים לכפות הר כגיגית על תולדות העיר: השבחים ל"יפי גבורת נערינו" ו"קשיחות נערותינו" נשטפים בפשטות אל תוך הכיור.
נופך קומי-משהו מתקבל בחלק השלישי של ה"סרט", כאשר הדובר מכניס את עצמו לשיר – אדם נושא סלים החוזר מהשוק מיוגע, אנטיתזה לנופי התיירות המוסדרים. כשם שהאתרים ההיסטוריים הם נקודות ציון בזמן, כך האיש הוא נקודת ציון חשובה במרחב. אכן, אומר השיר, ישראל – וירושלים בפרט – היא מקום של אנשים המהלכים וחיים במקומות שנקשרו להם כתרים מיתיים, אך אין זו סיבה להתעלם מן האנשים עצמם, וחיי ההווה זורמים ללא התחשבות במה שהתרחש באותו אתר לפני מאות ואלפי שנים.
בין לונג-שוט לקלוז-אפ
אם כך, מהו נושאו של השיר-סרט הזה? האם הוא עוסק בעיר הפיזית ירושלים? בזיכרון היסטורי המתעלם מן ההווה? ואולי בכלכלה תיירותית של התשלום לבית המלון אל מול מחירי הפירות והירקות בשוק? הוא ודאי עוסק בכל אלה ועוד, אבל לא פחות מהם – בהבדל התפיסות בין הלונג-שוט לבין הקלוז-אפ. הצילום העילי של המונים המבקרים בכותל מקבע את ההתייחסות המיתית אל המקום וגורע מן הראייה האנושית של פני אדם. בדומה, ההשקפה ממעוף הציפור על מצודת דוד (מגדל דוד בשמה האחר) מעלימה את העובדה שבמָקום יש מדרגות שתושבי האזור יכולים לנוח עליהן. בקצרה, האתרים אינם רק "גלויות נוף", אלא גם מקום שבו מתקיימים האדם וצרכיו היום. מבחינה זו, השיר משלב יפה צורה ותוכן: הוא נע בחופשיות כמו עדשת מצלמה, בוחר בכל פעם במה להתמקד, ונושאו הוא זוויות המבט.
הרהורו של הדובר בסוף השיר נתפס כפשוטו, אך כמו כל דבר בשיר זה, גם הוא אינו אמור להתקבל כמובן מאליו. מדוע, בעצם, הגאולה תבוא אם התיירים יזכו להדרכת מטיילים אחרת? האומנם נערים יפסיקו להיהרג וקברים יחדלו להיות מוקד עלייה לרגל אם נפסיק לבקר בקשת הרומית?
ייתכן, אך סביר יותר שהמילה "גאולה" מקבילה בלקסיקון של השיר הזה למילה "פרספקטיבה". ברגע שנפסיק להתמקד רק בהסתכלות הרחוקה, נראה פרטים רבים יותר. ברגע שנוכל לראות ישירות איך הזולת מרגיש, אדם עייף שישב לנוח, נפסיק להתבטא במילים ריקות. מהבחינה הזו, המצלמה של יהודה עמיחי נתונה בידיים מיומנות ומוליכה את הקורא אל המרחק הנכון מן העיר, הלוא הוא גובה העיניים. רק כך, הוא אומר, ניתן לראות את ירושלים האחרת.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.