יהודה עמיחי וירושלים האחרת

השיר "תיירים" מצייד את הקורא במצלמה המסתחררת בעיר, בזמן ובמרחב

יש שירים שנבנו סביב מוקד התרחשות אחד: סיטואציה, שיחה או תיאור שתקף למקום וזמן מסוימים, ויש כאלה המסתחררים בין אנשים, מקומות וזמנים באינטנסיביות. "תיירים" של יהודה עמיחי שייך ללא ספק לסוג השני.

בִּקּוּרֵי אֲבֵלִים הֵם עוֹרְכִים אֶצְלֵנוּ,

יוֹשְׁבִים בְּיָד וָשֵׁם, מַרְצִינִים לְיַד הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

וְצוֹחֲקִים מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹנוֹת כְּבֵדִים בְּחַדְרֵי מָלוֹן,

 

מִצְטַלְּמִים עִם מֵתִים חֲשׁוּבִים בְּקֶבֶר רָחֵל

וּבְקֶבֶר הֵרְצְל וּבְגִבְעַת הַתַּחְמשֶׁת,

בּוֹכִים עַל יְפִי גְּבוּרַת נְעָרֵינוּ

וְחוֹשְׁקִים בִּקְשִׁיחוּת נַעֲרוֹתֵינוּ

וְתוֹלִים אֶת תַּחְתּוֹנֵיהֶם

לְיִבּוּשׁ מָהִיר

בְּאַמְבַּטְיָה כְּחֻלָּה וְצוֹנֶנֶת.

 

פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים

הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ

וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן. "אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם

הַסַּלִּים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית.

קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ." "אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!" אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:

הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת

מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָהּ

וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.

מגדל דוד. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990039998260205171

אומנם השיר כולו מתאר מצבים המתרחשים בירושלים, אך הרושם שהוא מותיר אינו אחיד: שלושת חלקי השיר מתארים תמונות שונות בתכלית המדלגות בין אתרים לנקודות מבט שונות בעיר ובין התבוננות מבחוץ למונולוג אישי.

הדילוג הזה מעורר בלבול קל בקריאה ראשונה, אך אם מביטים בשיר כמו דרך עדשת מצלמה, הבלבול נפתר, שכן המשחק בין ממדי הזמן, המרחב ונקודות המבט מעניק לשיר תנופה – ניתן לראות אותו ממש כאילו הוא סרט קצר שצולם במצלמת קולנוע המתקרבת ומתרחקת. בהתאם, שלושת חלקי השיר אינם נפרדים, אלא הם סצנות קולנועיות המורכבות מ"שוֹטים" נפרדים שמעברים חלקים ביניהם.

תיירים אנגליים בירושלים. צילום: בנו רותנברג. מס' מערכת: 997008137490105171

תנועת המצלמה עוברת לאורך השיר ונוסקת בהתחלה מלמעלה, ממבט מעוף הציפור; היא מקיפה את רחבת הכותל המערבי כולה על ההמונים המתגודדים בה ולבסוף נוחתת אל קלוז-אפּ קרוב במיוחד – פירות הנמצאים בסלו של הדובר. ההבדל החד בין תחילת השיר לסופו בא לידי ביטוי גם בממד הזמן, בסחרור של מעברי דורות: לעומת הכותל, שייעודו כחלק מחומת בית המקדש כבר נקבע לפני אלפי שנים, הפירות והירקות שבסל ממתינים להיאכל ולהתחסל בתוך שעות ספורות.

בחלקו הראשון של השיר ובחלקו השני אנחנו זוכים להיות עדים לסצנות המוניות באתרי תיירות פוטוגניים, אך גם להציץ בהיחבא לתוך חללים פרטיים. כאן נחשף ניגוד נוסף, הפעם של הבעת רגשות. הרגשות ה"מכובדים" שלכאורה מתלווים לכל אתר תיירותי דורשים הקפדה על רצינות. לעומת זאת, בחדר הפרטי התיירים מרשים לעצמם לצחוק ולהתנהג "כרגיל". ניהול מלאכותי זה של הרגש שונה לחלוטין מן הנינוחות של המרחב האישי שבו נמצא הדובר העוצר כדי לנוח בדרכו הביתה.

בחלק השני של השיר, כאשר ה"מצלמה" עוברת למדיום-שוֹט (צילום מטווח בינוני), היא קולטת ניגוד חד נוסף – מהוגנות מול עליבות. הווילונות המכובדים, היקרים והדיסקרטיים של חדרי המלון המסוגלים להשתיק קולות, ומולם בד התחתונים שכובס ומחפה על בושה פרטית.

התחתונים התלויים לייבוש נוטלים את עוקצם של המיתוסים הגדולים מהחיים שאותם התיירים מנסים לכפות הר כגיגית על תולדות העיר: השבחים ל"יפי גבורת נערינו" ו"קשיחות נערותינו" נשטפים בפשטות אל תוך הכיור.

צליינים בישראל. צילום: זאב אקרמן. מתוך אוסף דן הדני. מס' מערכת: 990040338800205171

נופך קומי-משהו מתקבל בחלק השלישי של ה"סרט", כאשר הדובר מכניס את עצמו לשיר – אדם נושא סלים החוזר מהשוק מיוגע, אנטיתזה לנופי התיירות המוסדרים. כשם שהאתרים ההיסטוריים הם נקודות ציון בזמן, כך האיש הוא נקודת ציון חשובה במרחב. אכן, אומר השיר, ישראל – וירושלים בפרט – היא מקום של אנשים המהלכים וחיים במקומות שנקשרו להם כתרים מיתיים, אך אין זו סיבה להתעלם מן האנשים עצמם, וחיי ההווה זורמים ללא התחשבות במה שהתרחש באותו אתר לפני מאות ואלפי שנים.

(מסֵפר אורחים של מלון קמיניץ בירושלים, בין השנים 1883-1920: "להר' ליפא קאמיניץ הנני מגיש תודתי לבעל הבית הנ"ל עבור השתדלותו לטובת האורחים הסרים אליו, הן בהחזקות הבית על חקר הטהרה והנקיות והן בהכנת המאכלים על חוקי הגאסטראנאם..". מאוסף הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990000445160205171

בין לונג-שוט לקלוז-אפ

אם כך, מהו נושאו של השיר-סרט הזה? האם הוא עוסק בעיר הפיזית ירושלים? בזיכרון היסטורי המתעלם מן ההווה? ואולי בכלכלה תיירותית של התשלום לבית המלון אל מול מחירי הפירות והירקות בשוק? הוא ודאי עוסק בכל אלה ועוד, אבל לא פחות מהם – בהבדל התפיסות בין הלונג-שוט לבין הקלוז-אפ. הצילום העילי של המונים המבקרים בכותל מקבע את ההתייחסות המיתית אל המקום וגורע מן הראייה האנושית של פני אדם. בדומה, ההשקפה ממעוף הציפור על מצודת דוד (מגדל דוד בשמה האחר) מעלימה את העובדה שבמָקום יש מדרגות שתושבי האזור יכולים לנוח עליהן. בקצרה, האתרים אינם רק "גלויות נוף", אלא גם מקום שבו מתקיימים האדם וצרכיו היום. מבחינה זו, השיר משלב יפה צורה ותוכן: הוא נע בחופשיות כמו עדשת מצלמה, בוחר בכל פעם במה להתמקד, ונושאו הוא זוויות המבט.

דף מפנקס האורחים של מלון קמיניץ בירושלים, בין השנים 1883-1920. מס' מערכת: 990000445160205171

הרהורו של הדובר בסוף השיר נתפס כפשוטו, אך כמו כל דבר בשיר זה, גם הוא אינו אמור להתקבל כמובן מאליו. מדוע, בעצם, הגאולה תבוא אם התיירים יזכו להדרכת מטיילים אחרת? האומנם נערים יפסיקו להיהרג וקברים יחדלו להיות מוקד עלייה לרגל אם נפסיק לבקר בקשת הרומית?

ייתכן, אך סביר יותר שהמילה "גאולה" מקבילה בלקסיקון של השיר הזה למילה "פרספקטיבה". ברגע שנפסיק להתמקד רק בהסתכלות הרחוקה, נראה פרטים רבים יותר. ברגע שנוכל לראות ישירות איך הזולת מרגיש, אדם עייף שישב לנוח, נפסיק להתבטא במילים ריקות. מהבחינה הזו, המצלמה של יהודה עמיחי נתונה בידיים מיומנות ומוליכה את הקורא אל המרחק הנכון מן העיר, הלוא הוא גובה העיניים. רק כך, הוא אומר, ניתן לראות את ירושלים האחרת.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

שירה חזותית | לב נשמע

קולאז' שירים מגזרי עיתונים, מאת יערי שלם

יערי שלם, מתוך "לב נשמע"

.

לב נשמע

לוחות עדות 2020–2021

.

יערי שלם

.

.

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

 

 

יערי שלם היא אמנית ומשוררת, חיה ביפו. עבודותיה ושיריה הועלו בבימות שונות, בהן גיליון 60 וגיליון 78 של המוסך. 

 

» במדור שירה חזותית בגיליון קודם של המוסך: פואמה מאת יפתח אלוני, בעיצוב טליה בר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

ביקורת | לחפש ולמצוא סקס אחר

"העיסוק הספרותי (והאמנותי בכלל) במין הוא חשוב מאין כמוהו; חשוב להתייצב באופן פעיל כנגד הכוחות הסוחפים לכליאתו של הארוטי בתוך ארון חשוך וצר ממדים." אורית נוימאיר פוטשניק על אנתולוגיית הסיפורים הקצרים "סקס."

רונית ברנגה, עוגה ופרוסת עוגה, טכניקה מעורבת, 10X26X50 ס"מ, 2020

.

הביאוהו לכאן: על "סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים"

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

הקובץ סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים הוא קובץ שאפתני. אין לו פתח דבר, אני מאמין או הצהרת כוונות (יש אחרית דבר, שאליה אגיע), אבל ברור, כך נדמה, שחלק מכוונת העורכים הייתה לנפץ את הדעה שכמעט הושרשה כעובדה, שאי אפשר לכתוב על סקס בעברית. כמעט אין בספר מטאפורות המאפשרות לחמוק מתיאור הדברים עצמם. אין בו מבט המופנה ברגע האחרון הצידה (כמו שעושה מצלמת הקולנוע). אין בו חשש מהישיר והבוטה. כמעט לא ניתן למצוא בקובץ הזה כתיבה פיוטית מדי, מפל מילים מהונדס שנועד ליצור התמוגגות שבעת רצון ורגועה מתיאורי מין (כפי שניתן למצוא לא מעט בספרות העברית). כוונה נוספת, שאני לא יודעת אם ניתן לייחס לעורכי הספר, אבל זו מחשבה שעלתה בי בקריאתו, היא השאיפה לחרוג מעוד הנחה מובלעת בכתיבה ובקריאה על מין: לנפץ את ההנחה שהמיניות והתשוקה המינית צריכות תמיד להיות רכיב בתוך העלילה, מרכיב הנועד לשרת את הסיפור הגדול – יהיה זה הקונפליקט של אדם בתוך נפשו, או מלחמתו במוסכמות החברתיות וכולי וכולי. לא כאן. כאן המין הוא הסיפור, הגיבור הראשי, לא עוד שחקן משנה, שמאיר את הקונפליקט העיקרי, שרק נותן לו עוד קצת נפח. יש לכך חשיבות גדולה בעיניי. אנחנו חיות בתקופה קרתנית ופוריטנית, שבה משגשגות מצד אחד שמרנות, הסתגרות ותפיסות דתיות אולטרה־אורתודוקסיות, ומצד שני פורחים בה ייצוגים פורנוגרפיים סקסיסטיים בתרבות הפופולרית (הילכו שני אלה יחדיו בלתי אם נועדו?). באקלים כזה העיסוק הספרותי (והאמנותי בכלל) במין הוא חשוב מאין כמוהו; חשוב להתייצב באופן פעיל כנגד הכוחות הסוחפים לכליאתו של הארוטי, של המיני, של הגופני בתוך ארון חשוך וצר ממדים.

סקס. אינו קובץ סיפורים ארוטיים במובן השגור והמקובל היום. לא תמצאו כאן חמישים גוונים של קלישאות בנאליות. לא כל הסיפורים בקובץ נכתבו כדי להשיג גירוי מיני, אם כי רבים מאוד מצליחים בזה יפה ועושים את זה נהדר. תיאורי המין ישירים, מפורשים, אבל  ברובם כתובים היטב, הדמויות אינן קולב בעל איפיון סטראוטיפי שטוח המשמשות רק כדי לשאת על גבן הדק סצנות מין. יש בקובץ כמה ניסיונות פחות מוצלחים לטעמי, לכונן פואטיקה חדשה. הם רפטטיביים ומייגעים קמעה ומשרים תחושה של מנייריזם, אם כי גם הם מעניינים בדרכם. אבל הקובץ כולו סוחף, מרתק ומעורר, כמעט מכריכה לכריכה, ויש בו סיפורים רבים שהם מבריקים ממש. עשרים ושישה סיפורים זה הרבה מאוד, לא אוכל להקיף את כולם. ובכל זאת אנסה להתייחס לכמה מהם. מטבע הדברים גם הנושא המרכזי של הספר וגם סוגת הסיפור הקצר כופים על רבים מהסיפורים מבנה דחוס המתקדם אל קליימקס (או אנטי־קליימקס) מהדהד. לכן קשה לסקור אותם מבלי לבצע את העבירה הקרויה בפי העם ספויילר, אבל אנסה.

בסיפור המעולה "דיק פיק" מאת רון דהן, הקוראים נשאבים אל פנטזיית שליטה הכתובה באופן מהודק וקצבי ובו זמנית חותרת אל שורשי ההיקסמות המינית מכוח ואלימות, לא חתירה פסיכולוגית או אנליטית, אלא רגשית וספרותית. גם עבור הקוראים שלא יחושו עוררות מינית בתגובה לתיאורי האלימות, ייפתח חלון אל החוויה הזו, כמו בכל מעשה ספרותי ראוי לשמו.

יאיר אגמון, בסיפורו "דיפ לאב", מצליח להאיר באופן מופתי את הפיצול בתרבות הפורנוגרפית האופפת אותנו, באמצעות המפגש של נער אוטיסט והמטפל שלו באישה ששניהם חושקים בה. במיומנות של מספר משוכלל הוא מצליח לחשוף את השרירותיות והאכזריות של המחיצות בין הנורמטיבי לשאינו נורמטיבי, ואת המחיצות שהונחו לשימושם של גברים בין העדינות והאהבה ובין אובייקטיפיקציה ופורנוגרפיה.

טל יעקב, בסיפורו "החלון", מצליח לכתוב בלי לכתוב את מה שלא מדברים עליו. "הפרטים לא היו ממש חשובים כי הטרגדיה ברורה", מצהיר המספר. הסקס לעומת זאת מתואר לפרטים, ובאופן שאינו משאיר אדישים לא את הלב והריאות ולא את אברי המין. יעקב אורג ביד אמן את צירוף התודעות הזה (כפי שעשה בנובלה פורצת הדרך שלו, רכבת שלג [הוצאת עורבים, 2019], שגם בה זה היה מוטיב מרכזי), והמודעות והעדות לטרגדיה לא מצננות את החרמנות, לא מאיינות את הליבידו. אלה מתקיימים בכפיפה אחת בנפשו של המספר ובנפשו של הקורא, שנאלץ להסכין עם הקיום הקונפליקטואלי הזה בתוכו.

ב"שם חיבה R" מאת תהילה חכימי, היא מתחקה אחר רכישת המיומנות המינית והרגשית של פול גודמן, יציר תאגיד טכנולוגיה בינלאומי, שהמפתחת הישראלית המבריקה שלו לא מצליחה לעמוד בפני פיתוי ההבטחה המינית הגלומה בו. הסיפור מצחיק ובעיקר מבריק בתובנות האירוניות והמושחזות שלו על למידה וחניכה למניפולציה ושליטה בתוך ומתוך יחסי מין, בהיפוך המגדרי של האובייקטיפיקציה, המתחולל בחסות סיפור המסגרת הטכנולוגי וגם במבט המשועשע על ספרות סייברפאנק ואנדרואידים, ובהצעה שאפשר למצוא בו למבחן אמפתיה, או אנושיות, שאולי לא חשבתם עליו, כי הייתם עסוקים בלהיות גברים.

האירוניה, ובפרט האירוניה העצמית, נוכחת בכמה וכמה מהסיפורים בקובץ, למשל אצל ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואצל מאשה צור גלוזמן. הנימה האירונית עושה את הסיפור ומחדדת את נקודת המבט הנשית הבוחנת את עצמה כל הזמן מבחוץ, במבט מודע לעצמו, בעיניים זרות. אילנה ברנשטיין מביאה את האירוניה הזו לשיא בסיפור על דייט של שני פנסיונרים, וכך גם קובי עובדיה בסיפור על מסע ספרותי בעקבות ויקי כנפו, ההופך למרדף הומוארוטי שנועד לכישלון.

ייאמר לזכותם של העורכים, ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואוריאל קון, שהקובץ מגוון מאוד ומכיל קולות רבים ושונים, הן נרטיבית והן מגדרית. יש בו מגוון פרקטיקות מיניות ותחושות גופניות: עמרי חורש למשל מקדיש את סיפורו "חוקי הלשון" לרימינג ומתחקה באופן צמוד ונועז אחר תחושות הגוף והתודעה המלוות אותו. תמר סנדלר גורן כתבה סיפור נהדר ומכאיב על תשוקה לסבית מכאיבה של רקדנית בלט, תשוקה שלא ניתן להפריד אותה מהמשטור העצמי של הגוף. וכדאי לשים לב גם לסיפורו של יונתן ברג, "התחלפות". תמצאו בקובץ את התשוקה של נשים לגברים, נשים לנשים, גברים לגברים וגברים לנשים (ייצוגים טרנסג'נדריים וקוויריים אין בו, אבל יש בי ביטחון שזו לא כפפה שתישאר מוטלת סתם כך על רצפת החדר). עם זאת, תוך כדי קריאה רצופה בקובץ, לא יכולתי להשתחרר מהרושם שבחלק ניכר מהסיפורים המעולים שבו, האפקט הרגשי העז מושג בהתייחסות לזין, ובאופן ספציפי יותר – לאקט המציצה. הזין זוכה לתיאורים משובחים ועזים מאוד, למשל אצל מעיין בן הגיא, אמיר נעמן, רינת שיינדרובר ואור סניור, שהסיפור שלה "אדיפוס הבת" הוא מהפנינים הזוהרות בספר. לא יכולתי שלא לתהות, בעודי נשאבת בלב הולם שוב ושוב לתוך תיאורי המציצות, למה זה מרכזי כל כך, למה זה אפקטיבי כל כך? האם זו רק אני, הקוראת הפמיניסטית הכושלת, שלא מצליחה להשתחרר מהפאלוצנטריות הזו, או שמא אלה אנחנו?

את התשובה חיפשתי באחרית הדבר מאירת העיניים של ד"ר אפי זיו. זיו פותחת בשאלה כיצד ניתן להכיל בנקודת הזמן הזאת כתיבה על מיניות, על כל היבטיה המענגים והכואבים הדרים בכפיפה אחת ומעוררים תחושות סותרות ובו בזמן משלימות? בסופו של דבר, לאחר סקירה היסטורית של היחס הפמיניסטי למין ומיניות החל ממלחמות הסקס של סוף שנות השבעים ותחילת השמונים ועד ל־MeToo, היא מסכמת שאין סקס מחוץ לשפת יחסי הכוח. אין סקס אחר. אבל מיד מסייגת שאולי יש. אולי באמת ניתן למצוא אותו בקובץ החתרני והשאפתני הזה. אולי אפשר לחפש ולמצוא סקס אחר, לא רק בביקורת התרבות, לאו דווקא בעמקי הניתוח הפסיכולוגי, אלא קודם כול בספרות.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

 

ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואוריאל קון (עורכים), "סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים", תשע נשמות, 2021.

.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: זהר אלמקייס על "מתופף אחר", מאת ויליאם מלווין קלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | הרחק מחרושת הדפוס

"לעומת העריצות של הציפייה העכשווית מן הספרות לספר 'אמת' ולומר 'צדק', הקונטרסים הקטנים האלה מזכירים שאפשר לספר מעבר לממשי." לילך נתנאל על המיזמים החדשים "דפוס בית" והוצאת תרסט

מאיה אטון, 51#2018, מתוך ספר אמן החוגג 200 שנה לפרנקנשטיין, עיפרון על נייר, 40X30 ס"מ, 2018

.

בית דפוס. דפוס בית: על "דפוס בית" והוצאת תרסט

מאת לילך נתנאל

.

הילדה הקטנה בבית רוצה להגיע גבוה ועומדת, לכן, על שלושה או ארבעה ספרים מסודרים בערמה גבוהה דייה: כל כתבי אחד־העם, קובץ סיפורים של קלריס ליספקטור, עיר היונה לאלתרמן, הכרך המתפרק של יומני קפקא. אומרים לה, אני אומרת לה: לא עומדים על ספרים. היא אומרת לי: את לא צריכה אותם. אני מתווכחת איתה כמה אני צריכה את הספרים האלה. היא שואלת בשביל מה. אני קוראת, אני אומרת לה. היא חותכת אותי: את לא קוראת אף־פעם. אני נכלמת.

באחת האידיליות של טשרניחובסקי, אני נזכרת עכשיו, קם רבי אליקים מכורסת הקריאה שלו,  מקפל יפה־יפה גיליון של עיתון הצפירה ומניח אותו על הארון. וגם, עולה בדעתי פתאום הספרייה המעגלית של מונטן בבורדו, עם השדרה המוזהבת של הכרכים העתיקים. והסיפור הקצר ההוא, של בורחס, על פייר מנאר מעתיק את דון קישוט. ואני, שישבתי פעם על השטיח הישן בקומה ב של ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב ואהבתי את לאה גולדברג כמו מישהו שמחפשים את קרבתו. אבל עכשיו, ככלות כך וכך שנים, אמרתי לילדה שלי, הקטנה, נכון. אני כבר לא קוראת. אני לא צריכה אותם יותר. ובאיזו החלטה גורפת, התחלנו שתינו לערום יחד את הספרים. בהתחלה שלפנו אותם מן המדפים. לא עוד שלושה או ארבעה ספרים בלבד, אלא פירקנו, ממש, את הספרייה כולה. רוקנו אותה. אחר כך עמדנו בתוך עננה כבדה של אבק. אחר כך שיחקנו, כמו משחק קוביות למבוגרים, הנחנו ספר על ספר. הספרים לא התאימו, הם היו גדולים מדי או קטנים מדי, עבים או דקים ממש, כך שערמת הספרים שלנו נראתה לבסוף כמו מגדל ספרי הבטון של אנסלם קיפר: מגדל שמטיל צל של חורבה.

מה קורה לספרים שנותרו בבתים של אנשים. מה מתרחש שם עם כל היתרה של הדפוס. האם לספר יש בית? האם ניתן לחזור הביתה, כלומר האם ניתן למצוא את הדרך חזרה אל הספר? לא בתנועה מעוורת של נוסטלגיה, לא בפטישיזם של תשוקה, לא. השאלה היא האם ניתן לברוא התחלה ממשית חדשה לספרות? האם ניתן למצוא לבדיון צורה אחרת להתגלות דרכה?

לשאלות הללו מתנסחת לאחרונה תשובה חדשה. מעין גילוי דעת, או מוטב לומר "גילוי דפוס", לגבי העתיד המסתמן של הספר. שני מיזמים חדשים מציגים את התשובה הזאת: "דפוס בית: הוצאה לאור ודפוס זעיר" מייסודם של אורי יואלי וננה אריאל, והוצאת תרסט שהקים ועורך עודד מנדה־לוי. כל אחד מן הדפוסים הללו מציע בדרכו ספרות קטנת מידות (רשימה, נובלה קצרה, שירה, הגות), שנדפסת בצורת קונטרסים רכים מהודקים בנייר סיכות (תרסט) או תפורים בתפירה ידנית ("דפוס בית"), ומופצת בחנויות הפרטיות או בשיווק ישיר.

הספרות מוצאת את מקומה שוב בבית. הבית החדש של הספרות הוא היפוכם של השעתוק וההפצה ההמונית, של קהל המנויים ושל רשתות הספרים. אם לקחת בהשאלה את המונח שקבעו אריאל ויואלי, "הדפוסים הזעירים" של הספרות מתמקמים הרחק מחרושת הדפוס, הרחק מהפופולריזציה של הספרות, בנתק אידאולוגי מוצהר מן המוסדות שבהם הספרויות הלאומיות מצאו חסות, ובנתק כלכלי עקרוני מן ההגדרה של הספר כמוצר סחיר. המאפיינים הללו מזכירים את המורשת של התנועות המודרניסטיות מתחילת המאה שעברה, אבל ההקשר האקטואלי שונה לחלוטין: "הדפוסים הזעירים" של הספרות הם המענה היחיד, כרגע, לדיגיטציה של הספר. הם מציעים אפשרות להמשך קיומו של הספר המודפס.

.

סדר הדברים: קטלוג (דפוס בית, הדפסה רביעית, 2020)

תרבות הספר המודפס משנה את ייעודה: מתחשיב הכדאיות הכלכלית של דפוס חסכוני (ולאחרונה גם דיגיטציה של הדפוס) לשם מכירה המונית של עותקים, הספר שב להיות אובייקט אמנותי בפני עצמו. המיזם של יואלי ואריאל "מביית" את כל שלבי ההתקנה והייצור של הספר: דפוס, קיפול או חיתוך קונטרסים, תפירת הגיליונות וכריכה. האומנויות הללו, השייכות לבעלי־מלאכה מן העבר הרחוק, שבות ומופיעות כאן עם משחק של "טעות" יזומה, כזו הנלווית לכל מעשה מודע של שחזור: פועלי דפוס לא פרולטריים בעידן הדיגיטלי, המייצרים "לכלוך" של דיו במקום איקונוגרפיה "נקייה" המיוצגת על מסך.

הברית החדשה שמתחילה להתהוות עכשיו עם החומר נסמכת על עובדת דפוס פשוטה: הספרות הולכת ומתקצרת. הקונטרסים שנדפסו ב"דפוס בית" מונים כשלושים עד חמישים עמודים, בכל עמוד שדרה דקה של טקסט, משחקי דפוס (צבע, מחיקה, איורים, סימנים גרפיים) וקיפולי נייר. הקונטרס סדר הדברים: קטלוג מאת ננה אריאל (דפוס בית, 2020), מציג פרקי מחשבה על חלוקות וסיווגים של הדברים בעולם. למעשה, סדר הדברים מסגיר מחשבה על ההיתכנות שלו עצמו ושואל לא על סדר הדברים בעולם, אלא על סדר הדברים האלה כפי שהם נגלים בספר המודפס. כלומר, כיצד ניתן לסווג את תצורות ההתגלות של הספרות: דפוס וכתב, שחור על לבן, לבן על לבן, סימן מים.

הקונטרס סדר הדברים עשוי להיקרא כמבוא עקרוני למיזם של "דפוס בית" ולשאר הקונטרסים החדשים שנדפסו בו. אלה מציגים בפנינו אחד משני דברים: או שאנחנו קוראים התחלות חדשות לספרות אפשרית, או שאנחנו מקבלים את הסוף של הספרות, תרתי משמע. המשל הזה מתברר במיוחד באוסף האפיגרפים שערכו אריאל ויואלי, תחת הכותרת אפיגרף (דפוס בית, 2019). פנקס כיס קטן שבו נאספו אפיגרפים מארבעים ספרי מקור שהופיעו באותה שנה עברית (תשע"ט). "הזזנו אותם מהמקום", כותבים יואלי ואריאל בפתח הקובץ, "הוצאנו אותם מהקשר, והכנסנו אותם לשיחה חדשה: בינם לבין עצמם".

.

משירי פהמי נורין (הוצאת תרסט, 2020)

משום גודלם הקטן ואורכם הקצר, נראה כי הדפוסים הזעירים של הספרות הם פעולה זהירה של כפירה בגורלה העכשווי של הספרות. הם מתעצבים כנגד הדיכוי של הבדיון, שהחל עם הופעתם המחודשת של סוגות "הסיפור האמיתי" למיניהן – autofiction, true crime, ממואר, סיפורים "מציאותיים" מוצהרים או מרומזים. קשה להתקיים בתרבות שנגדע בה הכוח של בדיון, שבה האפשרי נסוג מפני העובדתי לכאורה. תרבות שבה הספרות הופכת להיות מסמך בעל תוקף, המשמש לשם שיפוט והוקעה, ביזוי וביוש (מלשון בושה) ברשתות החברתיות ובעיתונות הדיגיטלית. מעין מימוש מוזר ואלים של השם הפרטי (של הסופר, הדמויות וכו') ושל הקניין (הבעלות על הסיפור).

אני קוראת את הדפוסים הזעירים של הספרות כמעין אפשרות שכנגד. גזירי נייר דקים ובודדים המזכירים את האפשרות לבדיון, לאפשרי, לתעלומה היפה והבלתי גמורה של היקום הספרותי. כך קראתי בפרוזה הלירית של מורן שוב רובשוב, משירי פהמי נורין (תרסט, 2020). מחברת תכולה ודקה, מהודקת בנייר סיכות, המגוללת עדות מהוסה על אירוע של גירוש צבאי, אונס, אלימות והטרדה. סיפור האירוע הזה היה עשוי להתנסח ככתב אשמה כנגד העוולות ההומניטריות של הגירוש ההיסטורי בארבעים ושמונה, או של פינוי והריסת בתים בצידה "האחר" של ישראל היום. בבחירה מודעת, משירי פהמי נורין הוא חלק מתוך שלם עלום, שאינו ניתן לנו. זוהי פרוזה לירית קצרה, המלוקטת אולי מתוך שירים נוספים, או מתוך מחברת אחרת שאיננה ברשותנו. לא השלם, אפוא, אלא החלקי, ולא הארוך אלא הקצר. לקט של רשמים המגיע, דך ועני וזוהר, אל מעבר לחולין של השיפוט הפוליטי והעדות ההיסטורית, עד לקוטב הלירי, החושני והנוגה של האובדן. הלירי איננו עדות בעלת תוקף אובייקטיבי, אלא הוא מורכב מרשמי התבוננות מעובדים, חלקיים ומוטים, מחליקים במורדות הזיכרון ועולים. כמו, "ילד אחד כל הזמן חזר על אותו סיפור. וכל הזמן זה היה אחרת. אותו דבר אבל אחרת. הבנתי שזה הסיפור הנכון" (עמ' 25), וכמו "איך מתארים רעב? לא מתארים רעב. מי שיָדַע רעב ידע. למה לתאר למי שלא ידע? לפעמים לומר אמת זה לא לומר מילה" (עמ' 26).

מה שנכתב בלשון המשל הפוליטי משתמע גם כמשל על הספרות עצמה ועל האפשרות לביטוי: הסיפור הנכון יסופר בכל פעם אחרת. לפעמים לומר אמת זה לא לומר מילה.

לעומת העריצות של הציפייה העכשווית מן הספרות לספר "אמת" ולומר "צדק", הקונטרסים הקטנים האלה מזכירים שאפשר לספר מעבר לממשי. התשוקה לסיפור אינה צריכה לעבור בחיוב המציאות, אלא להפך, בשלילתה, בהכחשתה, בהלעגתה, במשחק עם המציאות, בסיבוך שלה, בשאלה ובפקפוק.

המַחברת משירי פהמי נורין מסתיימת כך: "פִּלְאִי הוא חסד המרחק". פלאי הוא המרחק בין אמנות הייצוג לבין המישור הצחיח של העובדות, ובין ה־rêverie של הביטוי הספרותי לבין הפרטים המפלילים של העולם הסובב. זה מה שהייתי צריכה לומר לילדה הקטנה שלי על הספרים ועל הקריאה, ולא אמרתי עדיין. אני מחכה שתגדל, שתתבגר, שתיפרד מבית הספרייה שלנו, אני מחכה לחסד המרחק בינינו, ואז נראה.

.

לילך נתנאל היא סופרת ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן. בין ספריה: הרומן "העייפים" (כתר, 2017), ספר העיון "שניאור: מן החיים והמוות. מונוגרפיה ספרותית" (מוסד ביאליק, 2019). בקרוב יראה אור הרומן "עבודות וימים" בהוצאת אפיק.

.

ננה אריאל, "סדר הדברים: קטלוג", דפוס בית, 2019
מורן שוב רובשוב, "משירי פהמי נורין", תרסט, 2020

.

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: במלאת 80 שנה למותה של וירג'יניה וולף, עינת יקיר חוזרת לרומן "בין המערכות"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן