בסיפור "פראדל" טווה בארון רקמת חיים של אישה המצליחה לעמוד על שלה בתוך עיירה חונקת
רוב סיפוריה של דבורה בארון עוסקים בחיי היהודים בעיירה, צורת חיים שכבר כמעט אינה קיימת עוד, והזרקור שהפנתה אל חיי הקהילה, על החברתיות העוטפת ועל הפיקוח הנוקשה שבהם, הוא אחד מסמלי ההיכר של כתיבתה. בסיפורים רבים מודגשים הנימוקים והצדדים הנוגעים למעמד חברתי ולשיקולים של "מה יגידו".
קוראים רבים החמיאו לבארון על יכולתה לתאר חברה שלמה על פניה השונות ולהביא לידי ביטוי את ייחודם של בני האדם בתוכה בלי לחסוך ביקורת חברתית. הארכיון שלה שופע מכתבי מעריצים ומעריצות שביקשו לנסח את הרושם העז שעשו עליהם סיפוריה. גם בקרב אנשי ספרות הייתה בארון מוערכת בשל יכולתה זו. כך, למשל, כתב לבארון הסופר והמתרגם דב קמחי ב-1933:
"מאליו מובן, שקראתי את ספרך הקטן עוד לפני ששלחת לי אותו. קראתיו. כן, אשה יקרה, עברייה, קראתיו היטב. קראתיו והנחתיו לא פעם מידי מתוך איזו תמיהה רבה: מה? עולמות רבים כאלה אבדו לנו? מה? – ואפילו ארץ ישראל – מה? מה לעומת כל זה שֶׁאִבַּדְנוּ? אבל לא זה העיקר. קראתי וראיתי אותך יושבת מרוחקת מבעד לצעיפים הרכים האלה, שטווית אותם כאן, לנו".
הצד הטוב של הפיקוח החברתי ההדוק הוא הקבלה והאישור של היחיד בעיני הציבור והניסיון לנחש מה עובר על הפרט ולהיטיב איתו. עם זאת התבוננות בלתי פוסקת זו בחיי הפרט אינה תמיד אמפתית. כך, למשל, מתוארות ב"פראדל" הנשים החומקות בדרכן אל המקווה; למרות ניסיונן להסתתר כל הצופים יודעים שזהו יום היטהרותן ומנחשים פרטים אינטימיים הנגזרים מכך. הנשים מתוארות כ"ביישניות" ובני העיירה – כ"סקרנים". צירוף הביישנות והסקרנות מוליד בושה חברתית עצומה שבארון מתארת כמסכנת חיים ממש:
"המטפחת קטנה מלהאפיל על הפנים מלוהטי־הבושה, והאדמה מתחת מוּששה נוּקשה וחלקלקה עד כדי להמעיד את הרגל".
בהתאם לדגש הזה על מעמד חברתי, ב"פראדל" מתוארת הגיבורה קודם כול כ"בת טובים", והמניע לנישואיה הוא החלטתם של קרוביה על סמך מעמדו של החתן. גם לאחר החתונה מוסיפה העין הציבורית להיות פקוחה על חייה של פראדל – הנשים משקיפות עליה ומסיקות כי קיים חוסר רגשי בחיי הנישואין שלה. ואכן, פראדל מצפה לבעלה ללא תוחלת, אוכלת בלי תיאבון כדי להיטיב את מראה פניה, מנסה ללבוש בגדים עזי צבע כדי למשוך את עינו, אך כל אותו הזמן בעלה נראה חומק ממנה בסמטאות אחוריות.
"…עולת־ימים וטובת־חן, אבל בלי אותה החֶדְוָה הכבושה, אשר תהיה בפני האשה בימי אהבת כלולותיה. והשכנות מסביב, כשראוה בכך, המה לבן אליה…"
חטאו של הבעל כפול: גם הזנחה רגשית של אשתו בבית פנימה וגם הפניית עורף אליה בציבור. על רקע זה בני הקהילה מרגישים צורך דווקא להדק את המשמעת הקהילתית על הבעל שאינו דואג לאשתו. כך, את המאורע שבו גיטל מוצאת את פראדל שכובה על הרצפה כגוססת, מוסרת המספרת לקורא באופן מרומז, אבל כבת הקהילה (שלמרות שם התואר "המבולבלת" ראייתה נחרצת מאוד) גיטל עצמה אינה חוסכת במילים ומצמידה לו פרשנות מאשימה:
"…ואז ספקה האשה מוכת־האלוהים כף, רצה מהר לבית־הקהל, שאיזו בחורי־ישיבה ישבו שם במסיבת רעים, וקראה בקול אימים:
– לכו וראו איך שהוא שחט אותה".
הידרדרות חיי הנישואין של פראדל נמשכת והולכת, עד אשר באים מים עד נפש, וברור לה שאין עוד תיקון אחר מלבד פרידה מבעלה. ביום שבו היא מתחילה לקבל החלטות בעצמה מגיעה עוצמתה של פראדל אל מול הבעל והקהילה לשיאה, עד שביום קבלת הגט היא זוכה לאישור חברתי מקהילת הנשים:
"לבושה פשוטות היתה, כמו בימי בחרותה, וקומתה, לאחר ששבה אליה ההכרה בערך עצמה, זקופה שוב. ואמרו הנשים כי יפה היא יותר מאשר ביום חופתה".
פראדל, שתוארה כ"רבת חן, אבל עצובת רוח", משילה את עצבות רוחה לקראת סוף הסיפור ולובשת עוז. מעבר לזה, הסופרת מקבילה בין החוזק הפנימי שמגלה פראדל בבקְשה גט לבין העובדה שלימים עמד בנם של פראדל וחיים רפאל כיהודי יחידי בפני גויים פורעים. הקבלה זו היא עוד נדבך בחוזק החברתי הנבנה והולך של המשפחה – בבחינת תוצאה מתבקשת של המבחנים שעמדו בהם הוריו, של הפסקת הכניעה לציפיות אחרים, של מציאת הדרך הנכונה להם – תוך השתלבות בקהילה, אך בלי לוותר על שלהם.
*
ראייה זו של קהילה מול יחיד והצורך לשמור על הרמוניה ביניהם מאפיינים, כאמור, את כתיבתה של בארון. המבקר שלום שטרייט העמיד אבחנה זו על דיוקה במכתב לסופרת:
"לא אחת הגיתי בך במשך ימות נדודי, הגם ששאלתי לשלומך רק לעתים מזומנות. בשבוע העבר נזדמנתי עם (גרשון) שופמן. גם את שִׁמַּשְׁתָּ לנו לרגעים תוכן לשיחה. שופמן נהנה מן "לילות" שלך, הוא בכלל מרוצה בך. הוצאנו שנינו מִפִּינוּ ביחד, כמעט בנשימה אחת: לגרלף שלנו. את הרי לא תתגאי?"
לגרלף היא לא אחרת מסֶלְמָה לָגֶרְלֶף, הסופרת השוודית הנודעת, האישה הראשונה שקיבלה פרס נובל לספרות, ב-1909. ספרה המפורסם ביותר של לגרלף הוא "מסע הפלאים של נילס הולגרסן ואווזי הבר", שאותו כתבה לילדים, אך הוא אחד מבין ספרים רבים ומוערכים שהעמידה למבוגרים (בתחילת המאה ה-20 תורגמו כמה מהם לעברית והיו פופולריים מאוד בארץ). בספריה שקדה לגרלף להעמיד תמונת עולם של קבוצה שלמה ולתאר קונפליקטים של יחידים בתוכה. על שום כך ההשוואה בין בארון ללגרלף מעניינת במיוחד.
ספרה של לגרלף "ירושלים" מגולל את סיפור הגירתם של קהילת איכרים שוודים אדוקים לארץ ישראל ואת חייהם בירושלים על פי אמונתם. את הספר כתבה לגרלף בעקבות ביקור שערכה בארץ בשנת 1900 (את הסיפור המלא ניתן למצוא כאן).
"שמי החורף ירדו בשנה זו במידה זעומה, והעיר הקדושה, שאין לה כמעט מים אחרים חוץ ממי הגשמים, הנקווים בזמן החורף בבורות שמתחת לאדמה, הנמצאים כמעט בכל בית ובית, עמדה עוד מעט לסבול מחסור במים… כל החולים היו להם אותם הגעגועים ואותו החשק. כולם התפללו לגמיאת מים אחת, לגמיאה של מים חיים נקיים… אז התחיל לדבר איגמר מאנסון, שישב עד עתה אילם והקשיב לדברי האחרים… 'אני מהרהר על נהר, הקולט אל תוכו שפע מים מנהרות רבים, וזורם ויוצא לו רחב ועשיר מתוך היערות האפלים, והוא בהיר עד כדי כך, שרואים את כל חלוקי האבן מתנוצצים על קרקעיתו. והנהר הזה לא חרב כנחל קדרון, ואיננו חלום בלבד כנהר של יחזקאל, ולא נעלם מן העיר כזה של חזקיהו, אלא הוא סואן וזורם גם כיום. אני חושב על דבר הדאלאלף'".
(סלמה לגרלף, "ירושלים", תרגם: יעקב רבינוביץ. תרפ"א–תרפ"ח [1921–1928], א־ב. ניומן, תל־אביב, 1957.)
האיכרים הקימו בעיר את "המושבה האמריקאית" ותלו תקוות משיחיות בישיבתם בה, אך תקוותיהם התפוגגו אט-אט, עם המאבק באקלים החם, בקשיים הפיזיים ובתככים רבים עם הקהילות השכנות. גם מי שהתגברו על הגעגועים לשוודיה ושרדו דור נוסף במושבה, נקלעו למאבקים פנימיים, וחלק מהחברים פרשו. לגרלף מתארת את הקשיים באופן היוצר הקבלה ופעפוע בין קשיי הקהילה לקשיי היחיד.
גם ברומנים נוספים שלה ובאגדות שכתבה עסקה לגרלף לא מעט בחתירה הרואית להגשמת מטרות קולקטיביות: קיום צו דתי, מאבק בטבע מקשה, בניית חיים חדשים במקום זר ועוד. מבחינה זו היא נבדלת מבארון, ששמה דגש על מציאת ייחודו של הפרט בתוך הקבוצה. עם זאת שתיהן זיהו ואפיינו היטב את הדחפים המניעים בני אדם קדימה – דחפים שעיקרם החיפוש אחר עוצמה, התחדשות וחיוניות. הרגישות ואהבת האדם של בארון ושל לגרלף כאחת אפשרו להן לתאר באמינות גדולה את מסע החיפוש האישי אחר משמעות וטעם.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.
תגובות על כתבה זו