העין הפקוחה: חיי הקהילה של דבורה בארון

בסיפור "פראדל" טווה בארון רקמת חיים של אישה המצליחה לעמוד על שלה בתוך עיירה חונקת

רוב סיפוריה של דבורה בארון עוסקים בחיי היהודים בעיירה, צורת חיים שכבר כמעט אינה קיימת עוד, והזרקור שהפנתה אל חיי הקהילה, על החברתיות העוטפת ועל הפיקוח הנוקשה שבהם, הוא אחד מסמלי ההיכר של כתיבתה. בסיפורים רבים מודגשים הנימוקים והצדדים הנוגעים למעמד חברתי ולשיקולים של "מה יגידו".

קוראים רבים החמיאו לבארון על יכולתה לתאר חברה שלמה על פניה השונות ולהביא לידי ביטוי את ייחודם של בני האדם בתוכה בלי לחסוך ביקורת חברתית. הארכיון שלה שופע מכתבי מעריצים ומעריצות שביקשו לנסח את הרושם העז שעשו עליהם סיפוריה. גם בקרב אנשי ספרות הייתה בארון מוערכת בשל יכולתה זו. כך, למשל, כתב לבארון הסופר והמתרגם דב קמחי ב-1933:

"מאליו מובן, שקראתי את ספרך הקטן עוד לפני ששלחת לי אותו. קראתיו. כן, אשה יקרה, עברייה, קראתיו היטב. קראתיו והנחתיו לא פעם מידי מתוך איזו תמיהה רבה: מה? עולמות רבים כאלה אבדו לנו? מה? – ואפילו ארץ ישראל – מה? מה לעומת כל זה שֶׁאִבַּדְנוּ? אבל לא זה העיקר. קראתי וראיתי אותך יושבת מרוחקת מבעד לצעיפים הרכים האלה, שטווית אותם כאן, לנו".

מכתבו של דב קמחי לדבורה בארון, 1933. מתוך ארכיון גנזים.

הצד הטוב של הפיקוח החברתי ההדוק הוא הקבלה והאישור של היחיד בעיני הציבור והניסיון לנחש מה עובר על הפרט ולהיטיב איתו. עם זאת התבוננות בלתי פוסקת זו בחיי הפרט אינה תמיד אמפתית. כך, למשל, מתוארות ב"פראדל" הנשים החומקות בדרכן אל המקווה; למרות ניסיונן להסתתר כל הצופים יודעים שזהו יום היטהרותן ומנחשים פרטים אינטימיים הנגזרים מכך. הנשים מתוארות כ"ביישניות" ובני העיירה – כ"סקרנים". צירוף הביישנות והסקרנות מוליד בושה חברתית עצומה שבארון מתארת כמסכנת חיים ממש:

"המטפחת קטנה מלהאפיל על הפנים מלוהטי־הבושה, והאדמה מתחת מוּששה נוּקשה וחלקלקה עד כדי להמעיד את הרגל".

רחוב בשטייטעל, 1926. הדפס: סולומון יודובין. מתוך אוסף המרכז לאמנות יהודית. מס' מערכת: 997004272010405171

בהתאם לדגש הזה על מעמד חברתי, ב"פראדל" מתוארת הגיבורה קודם כול כ"בת טובים", והמניע לנישואיה הוא החלטתם של קרוביה על סמך מעמדו של החתן. גם לאחר החתונה מוסיפה העין הציבורית להיות פקוחה על חייה של פראדל – הנשים משקיפות עליה ומסיקות כי קיים חוסר רגשי בחיי הנישואין שלה. ואכן, פראדל מצפה לבעלה ללא תוחלת, אוכלת בלי תיאבון כדי להיטיב את מראה פניה, מנסה ללבוש בגדים עזי צבע כדי למשוך את עינו, אך כל אותו הזמן בעלה נראה חומק ממנה בסמטאות אחוריות.

"…עולת־ימים וטובת־חן, אבל בלי אותה החֶדְוָה הכבושה, אשר תהיה בפני האשה בימי אהבת כלולותיה. והשכנות מסביב, כשראוה בכך, המה לבן אליה…"

חטאו של הבעל כפול: גם הזנחה רגשית של אשתו בבית פנימה וגם הפניית עורף אליה בציבור. על רקע זה בני הקהילה מרגישים צורך דווקא להדק את המשמעת הקהילתית על הבעל שאינו דואג לאשתו. כך, את המאורע שבו גיטל מוצאת את פראדל שכובה על הרצפה כגוססת, מוסרת המספרת לקורא באופן מרומז, אבל כבת הקהילה (שלמרות שם התואר "המבולבלת" ראייתה נחרצת מאוד) גיטל עצמה אינה חוסכת במילים ומצמידה לו פרשנות מאשימה:

"…ואז ספקה האשה מוכת־האלוהים כף, רצה מהר לבית־הקהל, שאיזו בחורי־ישיבה ישבו שם במסיבת רעים, וקראה בקול אימים:

– לכו וראו איך שהוא שחט אותה".

הידרדרות חיי הנישואין של פראדל נמשכת והולכת, עד אשר באים מים עד נפש, וברור לה שאין עוד תיקון אחר מלבד פרידה מבעלה. ביום שבו היא מתחילה לקבל החלטות בעצמה מגיעה עוצמתה של פראדל אל מול הבעל והקהילה לשיאה, עד שביום קבלת הגט היא זוכה לאישור חברתי מקהילת הנשים:

"לבושה פשוטות היתה, כמו בימי בחרותה, וקומתה, לאחר ששבה אליה ההכרה בערך עצמה, זקופה שוב. ואמרו הנשים כי יפה היא יותר מאשר ביום חופתה".

פראדל, שתוארה כ"רבת חן, אבל עצובת רוח", משילה את עצבות רוחה לקראת סוף הסיפור ולובשת עוז. מעבר לזה, הסופרת מקבילה בין החוזק הפנימי שמגלה פראדל בבקְשה גט לבין העובדה שלימים עמד בנם של פראדל וחיים רפאל כיהודי יחידי בפני גויים פורעים. הקבלה זו היא עוד נדבך בחוזק החברתי הנבנה והולך של המשפחה – בבחינת תוצאה מתבקשת של המבחנים שעמדו בהם הוריו, של הפסקת הכניעה לציפיות אחרים, של מציאת הדרך הנכונה להם – תוך השתלבות בקהילה, אך בלי לוותר על שלהם.

דבורה בארון, 1912. צילום: אברהם סוסקין. מתוך אוסף אברהם שבדרון. 990027652580205171

*

ראייה זו של קהילה מול יחיד והצורך לשמור על הרמוניה ביניהם מאפיינים, כאמור, את כתיבתה של בארון. המבקר שלום שטרייט העמיד אבחנה זו על דיוקה במכתב לסופרת:

"לא אחת הגיתי בך במשך ימות נדודי, הגם ששאלתי לשלומך רק לעתים מזומנות. בשבוע העבר נזדמנתי עם (גרשון) שופמן. גם את שִׁמַּשְׁתָּ לנו לרגעים תוכן לשיחה. שופמן נהנה מן "לילות" שלך, הוא בכלל מרוצה בך. הוצאנו שנינו מִפִּינוּ ביחד, כמעט בנשימה אחת: לגרלף שלנו. את הרי לא תתגאי?"

מכתבו של שלום שטריט לדבורה בארון. מתוך ארכיון "גנזים".

לגרלף היא לא אחרת מסֶלְמָה לָגֶרְלֶף, הסופרת השוודית הנודעת, האישה הראשונה שקיבלה פרס נובל לספרות, ב-1909. ספרה המפורסם ביותר של לגרלף הוא "מסע הפלאים של נילס הולגרסן ואווזי הבר", שאותו כתבה לילדים, אך הוא אחד מבין ספרים רבים ומוערכים שהעמידה למבוגרים (בתחילת המאה ה-20 תורגמו כמה מהם לעברית והיו פופולריים מאוד בארץ). בספריה שקדה לגרלף להעמיד תמונת עולם של קבוצה שלמה ולתאר קונפליקטים של יחידים בתוכה. על שום כך ההשוואה בין בארון ללגרלף מעניינת במיוחד.

ספרה של לגרלף "ירושלים" מגולל את סיפור הגירתם של קהילת איכרים שוודים אדוקים לארץ ישראל ואת חייהם בירושלים על פי אמונתם. את הספר כתבה לגרלף בעקבות ביקור שערכה בארץ בשנת 1900 (את הסיפור המלא ניתן למצוא כאן).

שער "ירושלים" של סלמה לגרלף, 1928. מוציא לאור: Stockholm : Vårt Hems Förlag. מס' מערכת: 990028218250205171

"שמי החורף ירדו בשנה זו במידה זעומה, והעיר הקדושה, שאין לה כמעט מים אחרים חוץ ממי הגשמים, הנקווים בזמן החורף בבורות שמתחת לאדמה, הנמצאים כמעט בכל בית ובית, עמדה עוד מעט לסבול מחסור במים… כל החולים היו להם אותם הגעגועים ואותו החשק. כולם התפללו לגמיאת מים אחת, לגמיאה של מים חיים נקיים… אז התחיל לדבר איגמר מאנסון, שישב עד עתה אילם והקשיב לדברי האחרים… 'אני מהרהר על נהר, הקולט אל תוכו שפע מים מנהרות רבים, וזורם ויוצא לו רחב ועשיר מתוך היערות האפלים, והוא בהיר עד כדי כך, שרואים את כל חלוקי האבן מתנוצצים על קרקעיתו. והנהר הזה לא חרב כנחל קדרון, ואיננו חלום בלבד כנהר של יחזקאל, ולא נעלם מן העיר כזה של חזקיהו, אלא הוא סואן וזורם גם כיום. אני חושב על דבר הדאלאלף'".

(סלמה לגרלף, "ירושלים", תרגם: יעקב רבינוביץ. תרפ"א–תרפ"ח [1921–1928], א־ב. ניומן, תל־אביב, 1957.)

תמונת סלמה לגרלף וחתימתה. כרטיס תודה עבור הברכות ששלחו לה ליום הולדתה ה-70

האיכרים הקימו בעיר את "המושבה האמריקאית" ותלו תקוות משיחיות בישיבתם בה, אך תקוותיהם התפוגגו אט-אט, עם המאבק באקלים החם, בקשיים הפיזיים ובתככים רבים עם הקהילות השכנות. גם מי שהתגברו על הגעגועים לשוודיה ושרדו דור נוסף במושבה, נקלעו למאבקים פנימיים, וחלק מהחברים פרשו. לגרלף מתארת את הקשיים באופן היוצר הקבלה ופעפוע בין קשיי הקהילה לקשיי היחיד.

גם ברומנים נוספים שלה ובאגדות שכתבה עסקה לגרלף לא מעט בחתירה הרואית להגשמת מטרות קולקטיביות: קיום צו דתי, מאבק בטבע מקשה, בניית חיים חדשים במקום זר ועוד. מבחינה זו היא נבדלת מבארון, ששמה דגש על מציאת ייחודו של הפרט בתוך הקבוצה. עם זאת שתיהן זיהו ואפיינו היטב את הדחפים המניעים בני אדם קדימה – דחפים שעיקרם החיפוש אחר עוצמה, התחדשות וחיוניות. הרגישות ואהבת האדם של בארון ושל לגרלף כאחת אפשרו להן לתאר באמינות גדולה את מסע החיפוש האישי אחר משמעות וטעם.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

"הַיּוֹם אֲנִי יְרוּשָׁלַיִם, עוֹד מְעַט הַר הֶרְצְל": ספרי השירה שחיברו משפחות הנופלים ליקיריהם

בין מדפי ספרות היזכור נמצאת סוגה פחות מוכרת, ספרי שירת השכול

ספרי השירה שנכתבו לזכר הנופלים

ב-13 באוגוסט 1985 עלה הטנק עליו פיקד סג"מ איתן מלמד מגבעתיים על מוקש. איתן בן העשרים נהרג במקום. שלוש שנים לאחר מותו, פירסמה רחל מלמד-איתן את ספר השירים "ולא עוד". את הספר פתחה אמא של איתן בשיר "המוקש":

 

הַמּוֹקֵשׁ הַהוּא

שֶׁהִתְפּוֹצֵץ – לֹא בַּשָּׂדֶה

בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן.

וְהָיִינוּ מְסֻבִּים

אֲנַחְנוּ וְאַתָּה וְצוֹחֲקִים,

וּפִתְאֹם

הַכֹּל הִתְנַפֵּץ

וְכָל אֲבָרֵינוּ

הִתְפַּזְּרוּ

וְעָפוּ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת.

וְהַבַּיִת רֵיק,

וְאִישׁ לֹא חַי בּוֹ עוֹד,

רַק רוּחוֹת מְרַחֲפוֹת

בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת,

נְשָׁמוֹת קְרוֹבוֹת מִתְרַחֲקוֹת,

בּוֹדְדוֹת נֶעְלָמוֹת

מְחַפְּשׂוֹת

וְשָׁבוֹת בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.

וְהֵן לֹא מְסַפְּרוֹת,

שְׁתִיקָה מְרַחֶפֶת

בֵּין הַוִּילוֹנוֹת.

וְהַבַּיִת רֵיק,

וְאִישׁ לֹא חַי בּוֹ כָּעֵת,

כִּי הַמּוֹקֵשׁ הַהוּא

הִתְפּוֹצֵץ

בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן.

 

סג"מ איתן מלמד ז"ל, מתוך הספר "ולא עוד" מאת רחל מלמד-איתן (ספרית פועלים, 1988)

 

ספרי ההנצחה הנפוצים יותר לזכר חללי צה"ל מנציחים לרוב את סיפור חייו של הנופל, או מפרסמים את שיריו וציוריו שהתגלו לאחר לכתו. אבל בין ספרי ה"יזכור" האלו, נמצאים גם ספרים מסוג אחר כדוגמת ספר השירים של רחל מלמד-איתן. יחד איתו אפשר למצוא בסך הכל כ-12 ספרים נוספים מסוג זה. זוהי סוגה נדירה ומיוחדת מינה בספרות העברית: ספרי שירה שחיברו המשפחות השכולות, לרוב האם או האב השכולים, ובמקרה אחד גם אחות שכולה, לזכר יקירם שנפל.

ספר שירי השכול הראשון (כך לפי קטלוג הספרייה הלאומית) ראה אור ב-1983. את הספר הוציאה לאור רעיה הרניק לאחר נפילת בנה רס"ן גיורא (גוּני) הַרְניק, מפקד סיירת גולני שנהרג בקרב על הבופור ב-6 ביוני 1982. אם בספר היזכור המסורתי מודגשת הקרבת הנופל, בספר שירי השכול האישי גובר על הציבורי והלאומי.

אֲנִי מְצַמְצֶמֶת אֶת גְּבוּלוֹתַי.

פַּעַם הָיִיתִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

הָיִיתִי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל

הַיּוֹם אֲנִי יְרוּשָׁלַיִם

עוֹד מְעַט

הַר הֶרְצְל

עוֹד מְעַט

אַתָּה.

(שיר ללא שם, מתוך "משירי הר הרצל, ירושלים" בתוך האסופה "חשבון עובר ולא שב: מבחר שירים 2010-1960" מאת האם השכולה רעיה הרניק לזכר בנה רס"ן גיורא (גוּני) הַרְניק. הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011)

 

רב-סרן גיורא הרניק ז"ל יחד עם אמו רעיה, מתוך אתר ההנצחה של חטיבת גולני

שירים לנופלים נכתבו מאז קום המדינה – אחד הראשונים והמוכרים שבהם הוא "הנה מוטלות גופותינו" שחיבר משורר דור תש"ח חיים גורי לזכר חללי שיירת הל"ה. השיר של גורי שונה מהשירים האחרים בכתבה. השירה שחיברו המשפחות השכולות להנצחת יקיריהם מדברת לעתים רחוקות, אם בכלל, מפיו של הנופל. היא מתרכזת במקום בכאב של הנותרים. כשהמת מדבר בשירי המשפחות השכולות הוא מדבר מתוך החלום, המרחב היחיד שבו ניתן לשכוח את נפילת האהוב.

את הספר "שירים לנדב" חיברה רוחל'ה קובץ לזכר בנה סמל נדב קובץ ז"ל "שנולד בקיבוץ יפתח ונפל בלבנון במלחמת שלום הגליל כ"ד באדר תשמ"ה והוא רק בן עשרים ואחת". הוא ראה אור בהוצאת משפחת קובץ בקיבוץ יפתח, שנת 1992. בספר מופיע השיר "חלום":

חֲלוֹם

זֶה רַק חֲלוֹם!

בָּאתָ אֵלַי

וְנָגַעְתָּ בִּי

וְאָמַרְתָּ:

חַבְּקִינִי, אִמָּא.

וַאֲנִי כֹּה קְרוֹבָה

וְכֹה רְחוֹקָה.

זֶה רַק חֲלוֹם

חֲלוֹם.

סמל נדב קובץ ז"ל, מתוך אתר ההנצחה של חטיבת גולני

כאב השכול שאינו מרפה הוא הנושא המרכזי בספרי השירה האלו. על גב הספר "ואני כאן ואתה שם" שחיבר האב השכול יצחק נאמן נכתב: "מתוך אמונה, שיש בכוחם של שירים אלה להקל על משפחת השכול, בהתמודדותה הקשה, הוצאו השירים מהמגירה וראו אור".

לכל אחד מהשירים שחיבר לבנו, סגן ארז נאמן ז"ל, צירף האב השכול את תאריך כתיבתו. השיר המוקדם ביותר נכתב ב17.2.1986, ביום ההולדת ה-23 של ארז. האחרון ביום ההולדת של האב בראש השנה תשמ"ט (ספטמבר 1988). ארז נהרג מפליטת כדור של חייל אחר, בן 20 היה במותו.

בְּרֵאשִׁית –

הָיוּ הַחַיִּים.

וְהַחַיִּים – אֵין בָּהֶם שִׁוְיוֹן.

יֵשׁ מִי שֶׁבִּצְרִיף דּוֹלֵף – מְאֻשָּׁר,

וְיֵשׁ מִי שֶׁעִם תְּהִלָּהּ וְזֹהַר – מַרְגִּישׁ אֻמְלָל.

 

וְיֵשׁ שְׁכוֹל, וּבַשְּׁכוֹל

כֻּלָּם

שָׁוִים.

טַלְטֵלָה חֲזָקָה,

סְעָרָה מִתְנַפֶּצֶת,

הֶלֶם!

הַיָּקָר מִכֹּל –

אֵינֶנּוּ.

נִשְׁאֲרָה רַק מַצֶּבֶת אֶבֶן –

נָפַל…

 

בְּרֵאשִׁית –

הָיוּ הַחַיִּים.

אֲבָל הַשְּׁכוֹל

לֹא אִחֵר לָבוֹא.

 

וּמֵאָז, לְאֵלֶּה מֻכֵּי

הַגּוֹרָל –

הַשְּׁכוֹל הוּא הַמּוֹבִיל

וְהַחַיִּים הֵם הַנִּלְוִוים,

הֵם

הַתְּפֵלִים.

("השכול לא איחר לבוא", מתוך "ואני כאן ואתה שם". ספר השירים שחיבר יצחק נאמן לזכר בנו סגן ארז נאמן ז"ל)

סגן ארז נאמן ז"ל, מתוך "ואני כאן ואתה שם" (הוצאה עצמית, 1989)

בקשה חוזרת ונשנית של השוכלים היא שהילד יחזור. רק אז, ניתן לקרוא בין השורות, רק כשידפוק שוב בדלת ויופיע, החיים שנעצרו ימשיכו את מסלולם. כך ייחל האב יעקב צור בשירו "אתה שב ובא". בנו סגן אייל צור נפל בלבנון בכ"ח ניסן תשמ"ב – 21.4.1982.

יֶלֶד קָטָן

וְיָחֵף

הָיִיתָ מִתְגַּנֵּב בַּלַּיְלָה

אֵלֵינוּ

לְמִטָּה הַגְּדוֹלָה.

פִּתְאוֹם קוֹפֵץ

אֵל בֵּינֵינוּ

הַיְּשֵׁנִים,

מִתְחַפֵּר

מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה

נִלְחָץ בְּכֹחַ לְאִמָּא

לְאַבָּא,

טוֹמֵן פָּנֶיךָ בְּחֵיקֵנוּ

כֻּלְּךָ נִיחוֹחוֹת נִפְלָאִים

שֶׁל רֹגַע וַחֲמִימוּת.

 

עַתָּה

בְּלֵילוֹת הָאֲרֻכִּים, הַמְהֻרְהָרִים

שֶׁל עֵינַיִם פְּקוּחוֹת בַּחֲשֵׁכָה

אַתָּה שָׁב וּבָא, בְּשֶׁקֶט

שׁוֹכֵב בֵּינֵינוּ אַפְּרַקְדָּן

בַּמִּטָּה הַגְּדוֹלָה.

בְּנַעֲלֵי הַחַיָּלִים לְרַגְלֶיךָ

אַתָּה נָח,

בְּמַדֶּיךָ הַמְאֻבָּקִים

וְרֵיחֲךָ כְּנִיחוֹחַ שָׂדֶה רָחוֹק

וּכְרֵיחַ זֵעָה וָדָם.

כָּל הַלַּיְלָה הָאָרֹךְ

יָדֶיךָ נוֹגְעוֹת בְּיָדֵינוּ,

זִכְרוֹנוֹתֶיךָ בְּזִכְרוֹנוֹתֵינוּ.

מַפְרִיד אַתָּה בֵּינֵינוּ

מְאַחֵד אוֹתָנוּ.

כָּל הַלַּיְלָה הַשָּׁלֵו

סוֹבְבִים חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ

זוֹרְמִים גַּעְגּוּעִים אֲבוּדִים

עוֹטִים אוֹתָנוּ בְּהִלָּה

שֶׁל דּוּמִיָּה גְּדוֹלָה.

 

וּבְאַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה

בְּטֶרֶם אוֹר,

אַתָּה הוֹלֵךְ.

לְאַט, בְּשֶׁקֶט

כְּמוֹ שֶׁבָּאתָ –

בְּלִי מַבָּט,

בְּלִי לוֹמַר לָנוּ דָּבָר.

 

וּבְעוֹדְךָ נָמוֹג

בַּאֲפֵלַת הַדֶּלֶת

רַק כְּאִלּוּ רָאִינוּ

לְהֶרֶף רֶגַע

אֶת עֵינֶיךָ הָעֲצוּבוֹת,

רַק כְּאִלּוּ שָׁמַעְנוּ

קוֹל אֲנָחָה

חֲרִישִׁי.

("אתה שב ובא", מתוך "בכף ידי הריקה", ספר השירים שחיבר יעקב צור לזכר בנו סגן אייל צור)

סגן אייל צור ז"ל עם אביו יעקב בסיום קורס קציני תותחנים, מתוך אתר ההנצחה של עיריית נתניה

אך לא רק בשכול שווים השכולים. עפרה לבנוני מתארת בסוף ספרה תחושה שנזכרת גם בזכרונותיהם של כותבות וכותבים אחרים, "כתיבת השירה פרצה בעקבות נפילתו של רפי, אחיה, ונמשכת מאז". הרגש הזה חוזר גם בדבריה של רחל מלמד-איתן, שאימצה את השם איתן לשם משפחה לאחר נפילת הבן. בראיון לידיעות אחרונות סיפרה על השירה שפרצה ממנה בספונטניות: "אחרי הבכי שטפתי את הפנים, וכתבתי את מה שהרגשתי".

יש להניח שמרבית הכותבות והכותבים לא קראו את ספרי ההנצחה האחרים, ועדיין נמצא רגעי מפתח החוזרים שוב ושוב – בייחוד רגע ההתוודעות עם האובדן. כזהו השיר "ממש לא מושלמת", בו מחזירה אותנו עפרה לבנוני, אחותו של רב"ט רפי רייכרט ז"ל אל רגע קבלת הבשורה המרה. ביום ג' באדר תשמ"ג (16.2.1983), בעת שירות מילואים פעיל באיזור עין זחלתא בלבנון, נתקל רפי במארב מחבלים כשהיה ברכב צבאי בדרכו לבסיסו. הוא נורה ונהרג יחד עם חברו הטוב שהיה עמו. בן 31 שנים היה רפי בנופלו.

וכך כתבה עפרה לבנוני לאח שנפל:

אַף פַּעַם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי

אָדָם שָׁלֵם,

רֶגֶל אַחַת קְצָרָה

הַשְּׁנִיָּה – כּוֹאֶבֶת.

יַד שְׂמֹאל לֹא יוֹדַעַת

מָה רוֹצָה יָמִין,

וְהַשִּׁנַּיִם – חָסְרָה אַחַת

לִכְאֵב שִׁנַּיִם.

וְאָז מַגִּיעִים לְאָזְנַיִם,

שׁוֹמְעוֹת אֲבָל מְסָרְבוֹת לְהַאֲמִין.

אֶת עֵין שְׂמֹאל אֲנִי עוֹצֶמֶת

כְּדֵי לְכַוֵּן רוֹבֵה-אֲוִיר

הַיְשֵׁר, לְאָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה.

וְרַק אִמָּא אָמְרָה לִי

פַּעַם אַחַת-

"אַתְּ כִּמְעַט מֻשְׁלֶמֶת"

כִּמְעַט…

("ממש לא מושלמת", מתוך "ממעמקים" מאת עפרה לבנוני. הוצאת ספרי ניב, 2011)

רב"ט רפי רייכרט ז"ל, מתוך עמוד היזכור באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל

יפה כפיר חיברה את ספר השירה היחיד המוקדש לחיילת שנפלה, לבתה הצעירה סרן יעל כפיר ז"ל, שהייתה בת 22 כשנהרגה בפיגוע חבלני בצומת צריפין ב-9.9.2003. הספר נקרא "מעבר לכאב". שם הספר והשירים המאוגדים בין כריכותיו מחדדים את השאלה שעימה מתמודדים כל ספרי השירה שחיברו בני המשפחות השכולות, האם יש משהו מעבר לכאב השכול? הוא נפתח בשיר בשם "שברי חלומותיי":

בְּסוֹף כָּל הַדְּרָכִים

הַקֶּבֶר

מְחַכֶּה

לִי.

יַלְדָּתִי

בְּתַכְרִיכִים.

אֲנִי חוֹלֶמֶת חֲלוֹמוֹת שֶׁנִּשְׁבָּרִים אֶל אֶבֶן מַצֵּבָה

וְצוֹלְלִים

אֶל בּוֹר שָׁחֹר

מְרֻסָּקִים

שִׁבְרֵי חֲלוֹמוֹתַי מִסְתַּחְרְרִים בְּבוֹר שָׁחֹר.

סרן יעל כפיר ז"ל, מתוך אתר העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב

מטבע הדברים ספרי נופלים הם בדרך כלל ספרים משפחתיים הנפוצים בין המשפחה והחברים של הנופל. לכן אלו גם הספרים שהספרייה הכי מתקשה לאתר על מנת שתוכל לשמור אותם למען הדורות הבאים. אם יש ברשותכם ספר נופלים שעותק ממנו טרם הגיע לספרייה, אנו מזמינים אתכם לשלוח עותק דיגיטלי למייל [email protected], או עותק פיזי לכתובת הרשומה כאן.

 

ספר היזכור הראשון לזכר שמונת החלוצים-הקדושים של היישוב העברי

מה ספר היזכור הראשון של היישוב משנת 1911 מלמד אותנו על הנצחת החללים בימינו?

יזכור... מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בא"י, נערך ע"י א. ז. רבינוביץ. שנת התרע"ב (1912-1911)

ספרי יזכור מוכרים לנו עוד מן התפוצות. ה'יזכור' המסורתי מטיל את מלאכת זיכרון המת על אלוהים. בתפילה המסורתית קורא אדם הספד על אביו או על אימו, אשר יזכור את "נשמת אבי מורי/ אמי מורתי (כאן מוכנס שם הנפטר או הנפטרת) שהלך לעולמו בעבור שאני נודר צדקה בעדו".

ה'יזכור' המסורתי לזכר האב, האם ומשפחת האב והאם. מתוך ספר 'הזכרת נשמות' שראה אור ברומניה, שנת 1909

 

בשנת התרע"ב (1912-1911) ראה אור ספר היזכור הראשון של היישוב העברי בארץ ישראל, והוקדש לזכרם של שמונה אנשים שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890. מלאכת הזיכרון ב"יזכור" העברי מוטלת עלינו. העובדה שהשמונה נהרגו בעת בניית הארץ היא שהפכה אותם בעיניי היישוב הצעיר ל"חלוצים-קדושים".

עמוד השער של המאסף

 

הספר נפתח בהקדמה שהשפיעה עמוקות על הדרך שבה אנחנו מנציחים עד היום את הנופלים: זהו יזכור מודרני שבו מתבקש עם ישראל לזכור "נשמות יקרות ועדינות, שנקטפו בלא-עתן, אשר נפלו חלל בעצם שעת עבודתם הקדושה, אשר הפקירו את חייהן לטובת עמן ומולדתן." בהקדמה מתייחסים עורכי הספר, תחת השם "מערכת 'יזכור'", אל רשימת הנופלים שהרכיבו, ומציינים כי "אלה לא היו חללי הישוב הראשונים". חללים אלו היו חללי הקדחת בחדרה. אם כך, מדוע לא לכלול אותם במניין הנופלים? הסיבה נעוצה במצבה של הארץ כפי שתפסו אותה העולים אליה, "כי ארץ אשר היתה לשמה מאות בשנים, לא ביום אחד תשוב למצב בריאותה". הנופלים הנזכרים בספר, לעומת זאת, מתו "בידי אחים, בידי בני עם, הקרוב אלינו קרבת גזע – ובלי טעם ובלי סיבה נכונה ובלי מאור ההכרה".

ה'יזכור' שחיבר ר' בנימין, מתוך ספר 'יזכור', שנת 1911

 

מי היו שמונת הנופלים? רק על שישה מהם מספק הספר פרטי ביוגרפיה. גם מחסור זה מוסבר בהקדמה: "לדאבון לבם של אלה, שעסקו בהוצאת המאסף, לא הצליחו בכל השתדלותם להשיג את כל החומר הדרוש, בכדי לקבל תמונה בהירה מחיי האנשים האלה." מכריהם של הנופלים הם אלו שחיברו את הכתוב עליהם בספר.

על החלוץ הראשון שנהרג, ישראל רויזמן, נכתב רק שנהרג בתור שומר בגדרה בכ"ח תמוז תר"ן (1890). זהו הדין גם בשמעון מלמד שנהרג בסג'רה. על דוב שווייגר וישראל קורנגולד, שנהרגו גם בסג'רה בימי פסח תרס"ט (1909) כתב ר' בנימין, שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן. על דוב שווייגר סיפר ר' בנימין שהיה צעיר חולמני, שנמשך אל חיי החופש של ערביי הארץ. "החיים האלה היו לו לסמל, למשאת נפש, להנשגב וההוד שבחיים." הוא לא ידע מה תהיה מטרתו העיקרית בחיים, ואיך ישיגה, אך תחילה התנדב להיות לשומר המושבה הראשון בסג'רה. הוא הותקף בידי שודדים ערבים בעת שחזר חבר מסג'רה בחזרה למצפה ונורה מרובה ציד. יעקב רבינוביץ הוסיף עליו: "ראיתי את ברלי אח"כ גם במירון, וגם בראש-פנה רקדנו לאור הירח. ותמיד אותו ברלי, אותו השובב, הצוחק, הרוקד. ואך היה היה גם ברלי אחר, ברלי השומר. כמה שלא התאמץ גם זה להיות צוחק ורוקד. בשעה מאוחרת בלילה, כשהיה מטייל בין השיחים והאבנים סביבות, המושבה, והירח היה מתכסה או גווע – אז היה ברלי מתהווה לרציני. לא ברלי היה אז, כי אם דוב שויגר."

 

"ישראל קורנגולד", כתב ר' בנימין, "היה שונה ממנו לגמרי. הוא היה, אם אפשר לומר כך, אדם בלי אילוזיה." מעט מאוד כתב על ישראל, אך ציין שאהב את העבודה, הקדיש את רגעיו הפנויים בסיומה לקריאת ספרות ואף נמנה בין חברי הסתדרות פועלי ציון. אך אהבתו האמיתית הייתה "הארץ בכללותה (ש)הייתה לו כשכבת הטל על קרקע צחיחה."

על אברהם יוסף ברל שנהרג בסג'רה בכ"ד אייר תר"ע כתב אליהו קמצינקי כי "בא הנה לא למות, רק לחיות, לקום לתחיה. ובכל זאת, מת. ולא כמות כל האדם. לא שבע חיים היה ולא מאס בהם. לא! צמא היה לחיים וזה רק החילו לחיות. ופתאום נגדע העץ בראשית צמיחתו!". הכותב סיפר על נסיבות חייו של ברל, שלפני כשנה הגיע מרובנה ועבד בחדרה. הוא קנה מעט אדמה וחשב וחשב להביא את אמו ואחיותיו. גם הוא היה לשומר בסג'רה, ושם פגע בו כדור.

 

על יעקב פלוטקין – החלוץ המבוגר ביותר הנזכר בספר – כתב א. ז. רבינוביץ. הוא הזכיר כי התפרנס זה שנים כסוחר חשוב בעיר פולטבה, ואף היה עסקן חרוץ בכל ענייני הציבור. בגיל 43 היגר לארץ ישראל כדי לחזות ולסייע בתקומתה. "והאיש הזה עזב את עירו, שהיה בה חביב ונכבד וחי חיים של איש אמיד ובא לארץ ישראל. מטרתו היתה להתאחז בה בתור אכר, אבל בשביל שידע את תנאי החיים פה, קיבל על עצמו להיות מתחילה פועל פשוט." למרות ההתנגדויות התנדב יעקב לעבודת השמירה, נפצע פעמיים וחזר אל תפקיד זה. גם הוא נהרג בסג'רה.

ישראלי גלעדי כתב על יחזקאל ניסנוב ש"בא לפני חמש שנים מהרי קוקז להרי יהודה, כלו מסור בכל חום לבו הצעיר לרעיון תחיית עמו בארצו". הוא נפל במארב של שודדים "בנסעו עם חברו בעגלה סמוך לבית-ג'ן… יחזקאל הגין באקדחו על העגלה ונפל!"

 

הנופל האחרון הוא צבי בטרנובסקי עליו נכתבה פסקה יחידה: "הוא היה שומר בסג'רה ובשבת י"ט תמוז תרע"א לפנות בוקר ראה שני ערבים יורדים מההר. על שאלתו מי הם, לא ענוהו, כי אם ירו בו ואחרי שתי שעות מת."

 

את מרבית הספר ממלאים קטעי פרוזה ושירה, וביניהם גם מספר מאמרים על מסירת נפש. מבין התורמים נזהה את שמותיהם של כמה מסופרי היישוב הצעיר דוגמת ש"י עגנון שסיפק את "חוטב עצים, אגדה", את משה סמילנסקי שתרם קטע מרומן בשם קדושים ואת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'. גם כאן נדמה שסלל הספר דרך למפעל ההנצחה הישראלי: כפי שהרדיו כיום מנגן שירים באווירה עצובה בימי הזיכרון – ואפילו הם אינם שירי זיכרון – כך הכניסה מערכת "יזכור" קטעי פרוזה ושירה בעלי נימה עצובה לתוך המאסף.

תוכן העניינים המלא של המאסף

 

ספר ה'יזכור' משנת 1911 מאפשר לבחון את השכול והזיכרון העבריים בתקופה שבה שפת הזיכרון וההיזכרות בנופלים טרם התעצבה והתאבנה. וכך, בין הזיכרונות וההספדים, ואפילו בהקדמת המערכת עצמה, עולים הבדלי גישות מהותיים: מות הגיבורים שמצא את שמונת חללי היישוב, מתואר לא פעם כמוות מיותר, כמעט אקראי, שייתכן שהיה ניתן למנוע אותו, ואולי לדאוג שלא ישנה שוב בעתיד. זהו מוות על הגנת המולדת, אך הוא מתואר כמעט תמיד במונחים פסיביים – שומר הנורה באישון לילה בידי שודדים ערבים. טון הנשמר עד ימינו.

תפילת היזכור האלטרנטיבית המופיעה בספר היוותה השראה עבור ברל כצנלסון, שחיבר לאחר נפילת תל-חי את תפילת יזכור עבור יוסף טרומפלדור והחברים שנפלו עימו. יזכור זה יהווה בתורו השראה ליזכור המוכר לנו כיום מטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה:

 

יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,

חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,

וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,

ואַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,

אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,

וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.

יִזְכּוֹר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש

אֲשֶׁר הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

 

לקריאה נוספת

יונתן פרנקל, ספר ה"יזכור" משנת 1911 – הערה על מיתוסים לאומיים בתקופת העלייה השנייה, יהדות זמננו, 4, תשמ"ח

מדוע קבור החלל הראשון של צנחני צה"ל דווקא בצ'כיה?

סיפורו של מרטין דוידוביץ, הצעיר הציוני שנהרג מפליטת כדור

מרטין דוידוביץ ז"ל

בשולי בית קברות יהודי בצ'כיה, קבור עד היום חלל צה"ל מרטין דוידוביץ, החלל הראשון של צנחני צה"ל. דוידוביץ נולד בשנת 1927 בעיירה ז'דנובו אשר הייתה במזרח צ'כוסלובקיה, וכיום נמצאת באוקראינה. בילדותו למד ב"חדר" והצטרף לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1938 המחוז שבו התגורר עבר לשליטת הונגריה, ובמהלך השואה שרד את מחנות אושוויץ ומאוטהאוזן. לאחר סיום המלחמה דוידוביץ חזר להתגורר בצ'כוסלובקיה והתנדב ל"בריגדה הצ'כית" שנועדה להכשיר יהודים מקומיים לקראת עלייה ושירות צבאי בישראל.

במהלך מלחמת העצמאות, צ'כוסלובקיה סייעה רבות לבניין צה"ל. במערך סודי מתחת לאפה של הקהילייה הבינלאומית, העבירה צ'כוסלובקיה לישראל נשק רב ותחמושת ברכבת אווירית, ובמיוחד מוכר "הרובה הצ'כי" אשר בו נלחמו חיילי צה"ל במלחמה. ידועה גם העסקה הצבאית של מכירת מטוסים לחיל האוויר הצעיר ולהכשרת ראשוני הטייסים של החיל, כולל עזר וייצמן, לימים נשיא המדינה השביעי. הסיוע הצבאי נעשה בעזרתו של שר החוץ הצ'כוסלובקי דאז, יאן מסריק, שהיה תומך עקבי ברעיון הציוני וראה בה תנועה לאומית מקבילה לשל ארצו. אותו סיוע היה קריטי במיוחד לישראל לפריצת המצור על ירושלים ולהמשך הלחימה, ובן גוריון אף טען כי ללא הסיוע ישראל לא הייתה יכולה להתקיים.

כחלק מאותו סיוע שכלל אימונים צבאיים במספר תחומים, נפתח ביולי 1948 קורס הצנחנים הראשון של צה"ל בבסיס צנחנים צפונית לפראג שהקימו הנאצים בתקופת כיבוש צ'כוסלובקיה. לקורס היוקרתי הצטרפו לוחמים צעירים מהיישוב העברי ויהודים שטרם עלו לישראל כמרטין דוידוביץ. סגל הקורס כלל אנשי צבא צ'כוסלובקים ואנשי ההגנה, וביניהם מפקד הקורס חיים גורי, לימים אחד המשוררים המוכרים של דור תש"ח. ההתנהלות בקורס הייתה סודית ביותר מחשש שדבר הסיוע הצבאי יתגלה ויופסק. חניכי הקורס נדרשו ללבוש את מדי הצנחנים הצ'כוסלובקים כאשר היו מחוץ לבסיס. משתתפי הקורס שלא היו דוברי צ'כית נאסרו לפצות פה שמא ייחשפו כי מדובר בחיילים זרים.

כחודש לאחר תחילת ההכשרה, התאמנו חניכי הקורס בתרגיל השתלטות על זקיף. משום שדוידוביץ היה דובר צ'כית, הוא נבחר במסגרת התרגיל לתקוף איש סגל צ'כוסלובקי. לצורך התרגול המדריך נעזר בנשקו האישי, שחשב שלא היה טעון, ופלט כדור על דוידוביץ שנהרג במקום. חיים גורי כתב בספרו "עד עלות השחר" על אירוע מותו של דוידוביץ: "לא מרפה ממני דמותו של צעיר משלנו, מרטין דוידוביץ ז"ל מקרפטרוס, שנהרג מכדורו של אחד המדריכים הצ'כים. הוא נקבר בחשאי, בבית העלמין היהודי בפראג. מכנים את האסונות הנוראים האלה 'תאונת אימונים'".

על אף שדוידוביץ לא גויס באופן רישמי, בארכיון צה"ל נמצאו עדויות על השתתפותו בקורס הצנחנים הראשון בדיווח למטה הכללי, ובשל כך הוא הוכח כחייל צה"ל אשר נפל בעת שירותו. בשנת 2001 הוא הוכר כחלל צה"ל, וכיום ישראל נמצאת במגעים עם הרשויות בצ'כיה לצורך העברת שרידיו לקבורה בישראל בבית עלמין צבאי, במדינה שחלם להיות חלק ממנה ולהילחם על עצמאותה. כפי שניתן לראות בצילום, על קברו שעדיין נמצא בפראג ניצבים שני דגלי ישראל קטנים עם סרט שחור המציינים את הקרבתו.