המתאגרף היהודי-רומני שנאבק בכל כוחו למען מולדתו, רק כדי לגלות שאין הוא רצוי בה עוד

"אני, שלחמתי מעומק לבי למען רומניה בצרפת, בפולין ובארצות אחרות, לא נחשב יותר לרומני אמיתי במולדתי. דבר שנגדו אינני מסוגל להילחם עוד" - סיפורו של המתאגרף מוצי שפאקוב.

המתאגרף היהודי-רומני מוצי שפאקוב ורבה הראשי של רומניה, ד"ר יצחק נימירובר

"… לאחר תשע שנות ניצחון באליפויות האגרוף הוכרחתי לוותר על מעמדי בנסיבות הידועות לך. לאור מצבי הנוכחי החלטתי לעזוב לארץ ישראל, היא ארץ הקודש, במטרה להשיג עבור מאמצי תוצאות טובות יותר מאלו שהשגתי ברומניה."

כך פתח מוצי שפאקוב, המתאגרף היהודי-רומני הנודע את מכתבו אל רבה הראשי של רומניה, ד"ר יצחק נימירובר באוקטובר 1936.

מכתבו של שפאקוב אל הרב הראשי הראשון של רומניה. אוצר ארכיוני שמהווה חלק האוסף אוטוגרפים של נציגי התרבות היהודית ברומניה

שפאקוב, מי שהיה האלוף הבלתי מעורער באגרוף ברומניה בין השנים 1940-1927, נאלץ לוותר על תואר האלוף שלו בעקבות אירוע אנטישמי בסצנת האגרוף הרומנית, אשר במהלכה הותקף על ידי המון אנטישמי באחת מהתחרויות בהם השתתף. שפאקוב שלח  מכתב בהול אל האיגוד המתאגרפים הרומני בו הוא מביע את רצונו  לוותר על מעמדו כאלוף:

"אני, שלחמתי מעומק לבי למען רומניה בצרפת, בפולין ובארצות אחרות, לא נחשב יותר לרומני אמיתי במולדתי. דבר שנגדו אינני מסוגל להילחם עוד … אני מוותר על התואר ומאחל ליורש שלי לייצג את הדגל הרומני בלהיטות כשם שעשיתי זאת בעצמי במשך תשע השנים האחרונות."

ציטוטים ממכתבו של שפאקוב אל איגוד המתאגרפים הרומני בדיווח חדשות הג"ואיש טלגראף אייג"נסי מספטמבר 1936

חודש לאחר מכן ביקש שפאקוב מהרב נימירובר סיוע כספי ותמיכה רוחנית כדי לעלות ארצה, לרכוש את הציוד המתאים ואולם אימונים כדי להמשיך בעיסוקו כמתאגרף.

 
כתבה שפורסמה בעיתון "דבר" ב-12.10.1936.

  לחצו לכתבה המלאה

נימירובר, בעצמו קרבן לניסיון רצח בתחילת שנת 1936, ונפטר ב-1939.

הרב נימירובר מנופך לשלום בחלון ביתו לאחר שנעשה ניסיון להתנקש בחייו ב-11 בינואר 1936.על גב פריט ארכיוני זה חתום הפובליציסט היהודי האנטי ציוני משה זלצר-סרציאנו. התצלום הגיע לידי הספרייה הלאומית מספר שנים לאחר הקמת מדינת ישראל

 

שפאקוב הצליח לשמור על מעמדו עד הקמת שלטונו הפשיסטי של אנטונסקו ב-1940 כשנאסר עליו סופית להופיע בזירה בתור ספורטאי יהודי. הוא עלה ארצה רק ב-1947, אך נכשל במאמציו לפתח את ענף האגרוף בארץ הקודש.

לבסוף עזב לטובת אוסטרליה, שם הוא נפטר בגיל 74 בשנת 1980.

"יהדות השרירים" – מה לא עבד?

באוסף הפרסומים של הספרייה הלאומית נמצא פריט מעניין נוסף. מדובר במסה "ספורט וחינוך גופני יהודיים" מאת איגנץ וייס. ייתכן שמסה זו מספקת הסבר חלקי לאי הצלחתו של שפאקוב בארץ הקודש. המסה עוסקת ברנסנס של הספורט היהודי כמטרה להגשמה עצמית, ובה מבדיל המחבר בין שני סוגי ספורט: אחד שלצורך בריאות הגוף והשני שלצורך התחרות.

החיבור העיוני "ספורט וחינוך גופני יהודיים" של איגנץ וייס שראה אור באלמנך היהודי-רומני של שנת 1939-1938

 

וייס מביא כדוגמה את שמשון הגיבור ואת דוד המלך כהוכחה לחשיבותם של הכושר הגופני והתחרות בחברה היהודית בעת העתיקה. הוא אף מפנה את תשומת לבו של הקורא למושג "יהדות השרירים", חזונו של מאקס נורדאו בעניין הצורך בהקמת מועדוני ספורט יהודיים, אותו הציג נורדאו במהלך נאומו בקונגרס היהודי השני ב-1898.

למרבה הפלא, כבר לפני תחילת האמנציפציה מנה ענף האגרוף נציגים יהודים רבים, אלא שהחברה היהודית בארץ ובעולם טרם נלהבה מענף ספורט זה או אחר ואף לא מהישגיהם של שפאקוב ועמיתיו.

וייס מודה במאמרו בכך שגם לאחר ארבעה עשורים טרם הגיעו חידושי הקונגרס בבאזל לתודעה הציבורית היהודית:

"לדאבוננו, כיום התעניינותה של החברה היהודית כלפי הספורט היהודי איננה ביחס ישיר עם שאיפותיהם של נציגי הספורט בחינוך הגופני."

וייס מסכם "הנוער הספורטאי הוא ההתחייבות לעתיד היהודי…" ומסיים "אך ורק הנוער המאומן בספורט, שהוכן לכך במסירות יוכל להנהיג את היהדות אל הרוגע הכה נחשק והראוי לו. המצעד אל עתיד יהודי שמח ושקט יותר – עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי – הוא דרך הספורט."

האלמנך היהודי לשנת 5699 (1938-1939) הכולל בתוכו כתשעה עשר מאמרים ומסות של מחברים והוגי דעות יהודים בשפות רומנית, הונגרית וגרמנית

 

כתבה על הספורטאיות של "כח וינה" פריצי לוי והדי ביננפלד

כתבה על הספורטאי של "כח וינה" אלפרד קניג וזהותו המסתורית כעלי פריט גרן

מורדות או לא להיות: 13 גיבורות ספרותיות מורדות והספרים שבהם תוכלו למצוא אותן

מאת מערכת המוסך וידידותיה

מתוך סדרת הטלוויזיה "סיפורה של שפחה" .

 

1. מרגי – והכלה סגרה את הדלת

מאת רונית מטלון, הוצאת כתר

זו היא נובלה על סירוב. על אישה צעירה שהפנתה עורף. הכלה העומדת במרכזה הנעלם של הנובלה הזו מסתתרת מאחורי דלת מוגפת, והספר נפתח בהכרזתה המשולשת: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". מנקודה זו והלאה ייאלצו הסובבים – החתן, המשפחה, הפסיכולוגית לכלות מתחרטות שייעודה לפתור "תקלות" כאלה בדיוק – להתקבץ מעברה השני של הדלת הסגורה (שתהפוך למעין מוקד עליה לרגל), ולתהות על קנקנו של הסירוב הזה – להתדפק אצלה, להפציר, לכעוס, ולפעמים גם לתהות לא רק על פשר הסירוב, אלא גם על פשרה של הבחירה ההפוכה – טקס פומבי בו שני בני אדם המתחייבים לאהוב זה את זו לנצח – בחירה שככל שמתקדמים בקריאה לפתע מצטיירת עבור חלק מהדמויות, וגם עבורינו הקוראים, כלא פחות תמוהה מבחירתה של הכלה המורדת.

(מערכת המוסך)

 

2. מרגריטה – האמן ומרגריטה

מאת מיכאיל בולגקוב, מרוסית: פטר קריקסונוב, הוצאת ספרים בעליית הגג

"האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב הוא ספר פולחן, ולא רק במולדתו. הקוראים הרוסים הצמאים לשורשיהם הנוצריים והיהודיים, שגילו אותו (באיחור של 30 שנה) בשנות ה-60, מצאו בו מעין אוונגליון אלטרנטיבי, בזכות סיפור עמידתו של ישוע הנוצרי אל מול פונטיוס פילטוס; צעירים מתוחכמים התלהבו מהסיפור  על השטן ופמלייתו הקרנבלית שעושים שמות במוסקבה של שנות ה-20; הדיסידנטים שיננו את המשפט האלמותי "כתבי יד אינם נשרפים". אבל בשבילי הגיבורה האמיתית של הספר תמיד היתה מרגריטה. מרגריטה, שזורקת את חייה המסודרים כאשה נשואה ועפה, אמיצה ונהדרת, בשמי הלילה; מרגריטה, שמרסקת את דירת המבקר שקבר את ספרו של אהובהּ האמן; מרגריטה, שעושה עסקה עם השטן כדי להציל את האמן, ובכל זאת מוצאת משם דרך החוצה, אל השלווה הנצחית – מרגריטה זו היא כולה מרד, עוצמה  והשראה.

(סיון בסקין)

 

3. גוַּדאי – גודאי

מאת מעין בן הגיא וזהבה גושן, הוצאת אסיה

ספר הילדים והנוער "גוַּדאי" משרטט דיוקן של ילדה שמפחדת לטפס על עצים וחשה מכוערת וחלשה, אך נחושה לעזוב את הוריה ולהיות הראשונה שיוצאת ללמוד בבית ספר מרוחק. גודאי מונעת גם מן התשוקה ללמוד לקרוא ולראות מקומות רחוקים אך גם מתוך הבנה עמומה שהלימודים ידחו את גזר הדין של נישואים ולידה בגיל צעיר מאוד. אט אט היא לומדת את מה שהרבה נשים זיהו לפניה, איך ללכת על החבל הדק שבין ציות לכללים פטריארכליים לבין המאמץ להרחיב את הסדקים ולהגדיל את החופש. התנגשות חזיתית באב ובמנהגים לא תיתכן בעולם שלה, אבל בחסותו של אחיה היא מצליחה להרחיב את אפשרויות החיים שעומדות בפניה. הספר מבוסס על סיפור חייה של זהבה שעלתה לארץ מאתיופיה כילדה.

(מערכת המוסך)

 

4. לילי אקרמן – אקווריום

מאת יערה שחורי, הוצאת כתר

"לממסד שלום רב, קוראים לי לילי. לאחותי קוראים דורי. אבא שלנו חירש. גם אני חירשת. אמא שלנו לקוית שמיעה. דורי ואני לומדות בבית. לפעמים אנחנו ישנות במיטה אחת." כך נפתחת פסקת הסיום של הרומן "אקווריום" שבו יערה שחורי מספרת את סיפורן של שתי אחיות, לילי ודורי הגדלות בבועת ילדותן, לפעמים נדמה כגוף אחד. את הבועה יצרו הוריהן החרשים, הרחק מהאנשים השומעים, והקפידו לנהל חיים מופרדים לחלוטין. משפחת אקרמן בכללותה זורקת מעליה את מכשירי השמיעה והעזרים המודרניים וצופה בחיים מחוץ  להם כמו באקווריום. לילי ודורי גדלות פרא, יאמרו האנשים המיושבים, הם לא לבושות כראוי, לא מספיק נקיות ומסורקות, לא מנסות אפילו לתקשר עם העולם השומע, ולא הולכות לבית ספר, וזאת לפי הצו המשפחתי המרחיק. פסקת הסיום הזאת, שנמנע מלהביא אותה במלואה, מוכיחה עד כמה עבור לילי המרידה במשפחה היא הכרחית על מנת להציל חיים, קודם כל של אחותה ואחר-כך גם את שלה. לילי אקרמן יודעת מה זאת אומרת לעמוד מול  כולם, היא מורדת במהותה, אך במהלך הספר מגלה הקורא שהיא יודעת גם מה זאת הקרבה.

(מערכת המוסך)

 

5. שלפרד – סיפורה של שפחה

מאת מרגרט אטווד, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת כנרת זמורה ביתן

כולם מדברים על הסדרה, מעטים קראו את הספר על פיו נוצרה. לספר המתורגם לעברית שני גלגולים: הראשון, תחת השם "מעשה השפחה", ראה אור ב-1986, כשנה אחרי הוצאתו במקור, בהוצאת כרם ובתרגום של ג. אריוך. השני, תחת השם "סיפורה של שפחה",  יצא בתרגום חדש הוצאת כנרת זב"מ ב-2012. "לא שלפרד הוא שמי, יש לי שם אחר שאיש לא משתמש בו כעת משום שהוא אסור. אני אומרת לעצמי שזה לא חשוב, השם שלך הוא כמו מספר הטלפון שלך, שימושי רק לאחרים. אבל מה שאני אומרת לעצמי לא נכון, זה חשוב גם חשוב. אני שומרת את ידיעת השם הזה כמו משהו חבוי, כמו מטמון שיום אחד אחזור כדי לחפור ולהעלות אותו".

למרות התנאים הבלתי נסבלים בדיסטופיה הקשה הזו שיצרה אטווד, שבה הנשים הפוריות נאלצות לשמש כשפחות ולמעשה להיאנס על מנת לשאת את זרעם של מפקדי הגלעד (בני המעמד הגבוה בשלטון החדש), ולמרות עינו הפקוחה תמיד של "האח הגדול" (השלטון החדש) שמקשה מאוד על הוצאת מרד ממשי לפועל, שלפרד היא בכל זאת גיבורה מורדת כשהיא נאבקת על מנת לשמור על זהותה, שפיותה, זכרון בתה ואפילו מיניותה בעולם שבו זהותה כאדם פרטי וכאישה נמחקת לחלוטין, וכושר הפוריות שלה הוא הדבר היחיד שמצדיק את קיומה.

(מערכת המוסך)

 

6. לאה – שֶרי

מאת קולט. מצרפתית: בבה ינאי, הוצאת ידיעות ספרים

שֶרי הוא סיפורם של לאה, בת הארבעים ותשע, ופרד הצעיר המכונה "שרי". אמו היצאנית, מאדאם פלו, נמלטה מפריז לשנתיים והשאירה מאחור את בנה. לאה שימשה כמעין סנדקית שלו וכעת, משהשלים את שנות התבגרותו, היא נעשית "פילגש-מינקת". ראשיתה של העלילה, המתוארת בדרך מרוחקת ואירונית על ידי מספרת כל-יודעת שתלך ותשבש את החלוקה המגדרית ואת הסכימה האדיפלית המובנת-מאליה לכאורה, בנקודת מפנה: כוונתן המשותפת של אמו של שרי ושל לאה להשיאו לאשה. "אַת הקורבן", אומר שרי ללאה, "אַת הצד שראוי לאהדה בכל העניין הזה, כי הרי אני זונח אותך".

קולט עוסקת כאן לא רק במעמדה החברתי של לאה, אלא בגיל המעבר ובחרדת הזִקנה של אשה שכל עיסוקה אהבה, אשה שאמורה למצוא נוחם בסדרתיות – אך מגלה קשר החורג מעיקרון הסדרה. הרומן מדלג על נישואי שרי; לאה נעלמת מן הסביבה, אפופת מסתורין; שרי נחלש ובורח מביתו כדי להמתין לה עד לסוף המפוכח. הסיפור אינו מערער ככלות הכול על אינטרסים מעמדיים ופיננסיים ועל התפקיד שממלאות הקורטיזנות בסדר החברתי-כלכלי. הוא גם אינו חס על המניפולטיביות של המטריארכיה, המבוססת על תשוקה וכסף, ולכודה בקונבנציות קשיחות גם כשהיא נדמית נטולת כבלים. ואולם קולט מתארת כאן גיבורה מאוהבת וצלולה, אשר טווה ופורמת בעצמה את החוטים הקושרים אותה לארוס.

(מיכל בן-נפתלי)

 

7. רפאלה צ"רולו (לילה) – החברה הגאונה

מאת אלנה פרנטה. מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה

מה לא נכתב על לילה, אחת משתי הגיבורות העומדות במרכז הרומנים הנפוליטניים של פרנטה? שהיא קריזיונרית מידי; שהיא נוירוטית ובלתי מתפתחת; שהיא כל כך גדולה מהחיים עד שאי אפשר להאמין לה. אבל בשורה התחתונה, מדובר בארכיטיפ הגיבורה המורדת.

בלי לנפנף ביותר מידי דגלים פמיניסטיים, פרנטה בוראת עבוורנו בכרך הראשון של הסדרה המדוברת שלה את הסוררת של נפולי שאיש אינו יכול לאלף: היא לא שומטת בעדנה על מדרגות הארמון נעל זכוכית, אלא מעצבת דגם מופלא של נעל גברית שהופך מבוקש ולמעשה מציל את עסקיהם של אביה ואחיה הגדול; היא לא מוכנה לשחק את תפקיד הנערה במצוקה ושולפת בעצמה סכין על אחד מהנערים המסוכנים בשכונה; היא בזה לגברים השולטים ביד רמה בשכונה, והאדם היחיד שממנו היא באמת נזקקת לאישור והערכה היא חברתה הטובה, אלנה; היא חולמת, היא כותבת, היא נאבקת, היא בועטת ומקללת –  וממש כפי שהיה קורה לו היינו פוגשים אותה במציאות, גם מהקוראות והקוראים היא סוחטת מנעד קיצוני של תגובות – אבל להישאר אדישים כלפיה אי אפשר.

(מערכת המוסך)

 

8. מרינה – הגיבורה הלירית של מרינה צווטאייבה

תור הכסף של הספרות הרוסית הוליד שתי משוררות ענקיות במקביל: אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה. הן שונות זו מזו – אף כי העריצו זו את זו – ולא נפגשו, למעט פגישה אחת כשנה לפני מותה של מרינה, מפני שאף פעם לא התגוררו באותה עיר. גיבורתה הלירית של אנה היא כולה חוכמה ושלוות נפש, שעומדת איתן בסערות לבה וזמנה; גיבורתה הלירית של מרינה היא – כמוה – אשה סוערת, מורדת בכל המוסכמות יחד, מתנשאת מעל זמנה. די לומר שבשיא מלחמת האזרחים היא מקריאה שירים המהללים את הצבא הלבן לפני אולמות המלאים בחיילים אדומים, שבין אהבותיה בחיים ובספרות – גברים ונשים, שכמעט כל צעד שלה, בחיים כמו באמנות, הוא צעד של אומץ נואש. לא לחינם היא זו שניסחה במדויק את מקומו של משורר בעולם עוין: "בזה הנוצרי שבעולמות – / כל המשוררים – יהודים!"

מרינה האישה התמודדה בגבורה עם קשיי חיים עצומים: מלחמת אזרחים, אובדן אחת מבנותיה, עוני קיצוני, תנאי חיים בלתי אפשריים, הגירה, ובחודשי חייה האחרונים – גם מאסר של בעלה ובתה. מרינה הדמות הלירית, לעומת זאת, מדלגת בקלילות מעל כל אלה, הישר אל הטראגיות הבסיסית של הקיום, שאינה תלויה בדבר, אל עמדתו של המשורר מול העולם. כך כתבה במחזור "המשורר" (בתרגומי): מה אעשה, יחידה, משוררת, בעולם בו השחורה שבחתולות – אפורה, וההשראה בתרמוס נשמרת – אני, שלעולם אינני נגמרת – בעולם הגבולות?( סיון בסקין)

.

9. הנסיכה אליזבת  – הנסיכה שלבשה שקית נייר

מאת רוברט מאנץ'. מאייר: מייקל מרצ'נקו. מאנגלית: רונית רוקאס. הוצאת ידיעות ספרים וטל מאי

תשכחו מאגדות הילדים המוכרות לעייפה על נסיכות עם שמלות מפוארות ואבירים על סוסים לבנים שנחלצים להצלתן, עם חתונה מפוארת לקינוח. הסיפור הזה הולך בדיוק הפוך: הוא מתחיל בנסיכה אליזבת היפה שמיועדת להינשא לנסיך מלוקק בשם רונלד. יום אחד מגיע דרקון ומחריב ביריקת אש אחת את הארמון שלה (כולל המלתחה הנסיכותית!) וחוטף את הבחור המיועד.

אליזבת לא מתבלבלת, וכששקית נייר בלבד לגופה היא יוצאת להציל את הנסיך ממלתעות הדרקון. לאחר מסע מכשולים לא פשוט היא משחררת את רונלד לחופשי, רק שהמלוקק, במקום להיות אסיר תודה, נוזף בה שהיא מסריחה כמו מדורה ולובשת קליפה של פלאפל. הנסיכה אליזבת נושמת עמוק ומשיבה לו: "רונלד, הבגדים שלך יפים מאוד והשיער שלך מסודר מאוד. אתה נראה כמו נסיך אמיתי, אבל אתה לא שווה כלום". שווה להקריא לילדות ולילדים רק כדי להיווכח בתגובתם המבולבלת למשפט החותם את הספר: "בסוף הם לא התחתנו". ספר חובה לפמיניסטית הצעירה.

(מערכת המוסך)

 

10. גיבורה ללא שם – פתח גדול מלמטה

מאת אסתר פלד. הוצאת בבל

מתי הייתה הפעם הראשונה בה הסתדרתי בזוגות? בגיל הגן, כנראה. השלמות השלווה של הצעידה בזוג. בלי חורים, בלי לשבש את הסדר. לא במקרה הגננת מבקשת "להסתדר בזוגות". לתפוס בן/בת זוג זה להסתדר.אסתר פלד מורדת בתפיסה הזו: "הכרתי בבדידותי כתשתית ליחסיי עם העולם", היא כותבת. הבדידות שלה אינה מקור חולשה, אינה שיבוש שיש למהר ולתקנו, אלא בחירה מושכלת. בדידות שמושגת מתוך שלמות עצמית. זה חתיכת מרד גדול, כי המצאת הזוגיות, "זכר ונקבה ברא אותם", היא אחת ההמצאות הראשונות מיד אחרי בריאת העולם. זוגיות היא גם הישרדות, כרטיס הכניסה לתיבת נוח הוענק לזוגות בלבד. זוגיות – או מבול, ופתאום "פתח גדול מלמטה", ופתאום אסתר פלד מציגה את האי-זוגי כבחירה מנומקת של אישה.

המרד אינו מטופל רק מתוך ה-מה, אלא נוגע גם בשאלת האיך. איך אפשר לבטא מרד באמצעות השפה, כשהשפה עצמה היא מוסכמה? כשהכתיבה היא מוסכמה? זהו סיפור נטול עלילה, מפוצל ומתפרק, נוזל בין האצבעות. יותר מכל, הספר הזה מזכיר אינטימיות פוצעת של שיחה בין חברות טובות, ספורט אתגרי של פוסט מורטם. דרך אותו "פתח גדול מלמטה" יורדים לעומקים שלא ישוערו, לומדים לגעת בליבה וליהנות מהכאב. כמו בשיחה בין חברות טובות. התחושה היא של תנועה במעגלים, הורה פצע, חוזרים לפצע פעם ועוד פעם. המילים אחרות, אבל הפצע אותו פצע.

הגיבורה של אסתר פלד מציבה את עצמה במרכז. היא בודקת מה טוב עבורה, לא מעלה את עצמה כקרבן על מזבח הרצונות של האחרים. וכנראה שמנקודת מבט נשית, זהו המרד הגדול מכולם.

(מירי שחם)

 

11. מטילדה – מטילדה

מאת רואלד דאל.  מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת מרגנית

"היא המשיכה לקרוא ללא הפרעה, ומשום מה הרתיח הדבר את אבא שלה. ייתכן שהזעם שלו התעצם בגלל שראה אותה נהנית ממשהו שלא היה מובן לו. "את אף פעם לא מפסיקה לקרוא?" שאל אותה בכעס. "היי, שלום אבא," אמרה מטילדה בנעימות. "היה לך יום מוצלח?"

אקט הקריאה כמרד של מטילדה בהוריה, במציאות, בסביבה הדכאנית, הוא אחד משפע אקטים שהיא נוקטת בהם כדי לשרוד, וללא ספק, החשוב והמשפיע בהם. העובדה שאביה רואה את הקריאה שלה כהתנהגות מתריסה היא אמירה סאטירית של דאל, ולו היה חי היום בינינו, יתכן שהיה יוצק את האב בדמותה של שרת תרבות כל שהיא שלא ננקוב בשמה.

(מערכת המוסך)

 

12. חדווה ברגמן – אוויר בצורת נערה

מאת חדווה ברגמן. זמורה ביתן

"בסך הכול היה היום די נחמד בעבודה. והצלחתי למצוא מאיפה נובעת זליגת הזיכרון, משלשום אני מחפשת. אבל כשאני מגיעה הביתה אמא יושבת על הספה ומסתכלת עלי במבט עייף, מיואש קצת. היא אומרת, שכטר הורידו, גברת בורובסקי התקשרה להציע להם והאמא אמרה מיד שהם מחפשים מישהי צעירה יותר."

חדווה ברגמן הוא שמה הבדוי של המחברת, שהיא גם גיבורת הסיפור הזה: אישה צעירה חרדית, עובדת היי טק, שנותרה ברווקותה, והולכת ונהדפת אל שולי החברה. היא לא רוצה למרוד, היא רוצה להיות כמו כולם, אבל בניגוד לכולם, היא גאון, היא בררנית, ואולי החמור מכל: בניגוד לצו החברה, היא לא מחייכת. בכל זאת היא ממשיכה לנסות ולנסות ולנסות, וגם לתהות מתי הכול אצלה החל להשתבש.

(מערכת המוסך)

 

13. לולי / לורה – לולי וילוז

מאת סילביה טאונסנד וורנר. מאנגלית: רנה ורבין. הוצאת לוקוס

"כשאני חושבת על מכשפות נדמה לי שאני רואה בכל רחבי אנגליה, בכל רחבי אירופה, נשים חיות ומזדקנות, נפוצות כמו פטל שחור, וכמוהו חסרות חשיבות. אני רואה אותן, רעיות ואחיות של גברים מכובדים, אנשי כנסייה ונפחים וחוואים ופוריטנים. במקומות כמו בֶּדפורדשייר, באזורי הכפר שחולפים על פניהם ברכבת. אתה יודע. טוב, אז שם הן חיו, שם הן חיות עד היום, מגדלות ילדים, מחזיקות את הבית, פורשות מטליות מכובסות לייבוש על שיחי דומדמניות, והסחת הדעת שלהן מתמצה בשיחות המטופשות שהן מנהלות זו עם זו, ובהקשבה לגברים כשהם מדברים באופן שבו גברים מדברים ונשים מקשיבות. אופן שונה לחלוטין מזה שבו נשים מדברות וגברים מקשיבים, אם הם בכלל מקשיבים. וכל הזמן הן נדחקות עוד ועוד אל תוך השעמום".

לולי / לורה היא אישה צעירה בראשית המאה עשרים במעמד הגבוה בלונדון. סרבנותה להגשים את הציפיות מתפקידיה המגדריים ולהתיישר לפי מוסכמות חברתיות מובילה אותה לכרות ברית עם שטן מתוק ולהפוך למכשפה, שהרי כך רואות הבריות רווקות, לא? ספר חתרני גם היום, על אף שראה אור כבר ב-1926.

(מערכת המוסך)

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 6

                        (function () { var _atpopq = window._atpopq || (window._atpopq = []); window._atpopobj = {}; if (!_atpopq.loaded) { var atpopjs = document.createElement("script"); atpopjs.type = "text/javascript"; atpopjs.async = true; atpopjs.src = "//cdn-media.web-view.net/popups/lib/v1/loader.min.js"; var s = document.getElementsByTagName("script")[0]; s.parentNode.insertBefore(atpopjs, s); _atpopq.loaded = true; } _atpopq.push(["UserId", "xxwjssc8"]); _atpopq.push(["PopupId", "3wjaac8u"]); _atpopq.push(["IsraelCode", "104"]); _atpopq.push(["CountryCode", "104"]); _atpopq.push(["OnEventCallback", "handleATPopupEvent"]); })(); //Sample event handler function function handleATPopupEvent(ev,args){ switch(ev){ case "display": //Do this when the popup is displayed break; case "close": //Do this when the popup gets closed by the user break; case "submit": //Do this when popup gets submitted and the user doesn"t get redirected to a URL break; } }

כשבוקובסקי בכה, מאת ריקי כהן

שני סרטונים מציגים צדדים מקוטבים ומפתיעים של המשורר צ"רלס בוקובסקי. כשהמשורר נשבר ובוכה מול המצלמה

איך מתרגמים את שירתו של צ"רלס בוקובסקי למדיום הקולנועי? את השירה הבוטה, הישירה, הערומה והאקספרסיבית כל כך? המתרגמת והמשוררת דורית ויסמן, שתרגמה קובץ משירתו בשם "עד שהאצבעות יתחילו לדמם" (כרמל), שלחה לי תשובה שתענוג לחלוק כאן. בסרט האנימציה של הקולנוען ג"ונתן הודג"סון לשיר "The man with the beautiful eyes", אותו תרגמה, השפה החזותית של האנימציה עדינה, מינורית, אפילו מזכירה ספרי ילדים.  אמנם השיר הזה של צ"רלס בוקובסקי הוא מאלו שמציגים את הצד הרך ואפילו נוסטלגי, הפחות מוכר של המשורר, מה שהופך את הבחירה לעיבוד כזה הולמת, אך עדיין זו אינטרפטציה מפתיעה ומרגשת, אפילו את הקוראת הבקיאה היטב כמו ויסמן. הפרוזה הפואטית של בוקובסקי מתאימה לנרטיב הויזואלי בקצב, בתיאורים, המבע המוכר של בוקובסקי מקבל פרשנות מעודנת ומלנכולית. הקורא בדרך כלל לא מדמיין צבעים רכים כשהוא קורא בוקובסקי, הנוכחות של הצבע מכניסה טון חדש לטקסט. גם ההקראה הקורקטית ועצורה תורמת לתהליך הזה. ולבסוף הסרטון היפהפה עומד בפני עצמו ולא רק כשלוחה פרשנית של הטקסט.

 

הָאִישׁ עִם הָעֵינַיִם הַיָּפוֹת / צ"רלס בוקובסקי בתרגום דורית ויסמן

כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִיםהָיָה בַּיִת מוּזָר אֶחָדכָּל הַתְּרִיסִים הָיוּתָּמִידמוּרָדִיםוְאַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְנוּ מִשָּׁםקוֹלוֹתוְהֶחָצֵר הָיְתָה מְלֵאָהבַּמְבּוּקוְאָהַבְנוּ לְשַׂחֵק בְּתוֹךהַבַּמְבּוּקמַעֲמִידִים פָּנִים שֶׁאֲנַחְנוּטַרְזָן(עַל אַף שֶׁלֹּא הָיְתָהגֵ"יין).וְהָיְתָה שָׁםבְּרֵכַת דָּגִיםגְּדוֹלָהמְלֵאָהבִּדְגֵי זָהָב הַשְּׁמֵנִים בְּיוֹתֵרשֶׁרָאִיתָוְהֵם הָיוּמְאֻלָּפִים.הֵם הָיוּ בָּאִים אֶלפְּנֵי הַמַּיִםוְלוֹקְחִים חֲתִיכוֹתלֶחֶםמֵהַיָּדַיִם שֶׁלָּנוּ.

הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּאָמְרוּ לָנוּ:"אַף פַּעַם אַל תִּתְקָרְבוּלַבַּיִת הַזֶּה".כָּך שֶׁבֶּטַחהָלַכְנוּ.תָּהִינוּ אִם חַי שָׁם מִישֶׁהוּ.חָלְפוּ שָׁבוּעוֹתוְלֹא רָאִינוּאַף אֶחָד.

וְיוֹם אֶחָדשָׁמַעְנוּקוֹלמֵהַבַּיִת"חֲתִיכַת זוֹנָהמְחֻרְבֶּנֶת!"

זֶה הָיָה קוֹל שֶׁלגֶּבֶר.

וְהַדֶּלֶתהַקִּדְמִיתשֶׁל הַבַּיִתנִזְרְקָה בְּכֹחַוְהָאִישׁיָצָאהַחוּצָה.

הוּא הֶחְזִיקבְּיָד יָמִיןשֶׁלּוֹבַּקְבּוּק וִיסְקִי.הָיָה כְּבֶן30.הָיָה לוֹ סִיגָרבַּפֶּה,הָיָה זָקוּקלְגִלּוּחַ.שְׂעָרוֹפָּרוּעַוְלֹא מְסֹרָקוְהוּא הָיָהיָחֵףבְּגוּפִיָּהוּמִכְנָסַיִם.אֲבָל עֵינָיוהִבְהִיקוּ.הֵן זָהֲרוּבִּבְהִיקוּתוְהוּא אָמַר,"הֵי, אֲדוֹנִיםקְטַנִּים,מְבַלִּים יָפֶה, אֲנִימְקַוֶּה?"

וְהוּא זָרַקצְחוֹק קָטָןוְחָזַרחֲזָרָה אֶל תּוֹךהַבַּיִת.

עָזַבְנוּ,הָלַכְנוּ חֲזָרָה לֶחָצֵרשֶׁל הוֹרַיוְחָשַׁבְנוּעַל זֶה.

הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ,הֶחְלַטְנוּ,רָצוּשֶׁנִּתְרַחֵקמִשָּׁםבִּגְלַל שֶׁהֵםלֹא רָצוּשֶׁנִּרְאֶה אִישׁכָּזֶה,אִישׁחָזָק וְטִבְעִיעִםעֵינַיִםיָפוֹת.

הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּהִתְבַּיְּשׁוּשֶׁהֵםלֹאכְּמוֹהָאִישׁ הַזֶּה,זֶה לָמָּה הֵםרָצוּשֶׁנִּתְרַחֵק.

אֲבָלחָזַרְנוּלַבַּיִת הַזֶּהעִם הַבַּמְבּוּקוּדְגֵי הַזָּהָבהַמְאֻלָּפִים.חָזַרְנוּהַרְבֵּה פְּעָמִיםהַרְבֵּהשָׁבוּעוֹתאֲבָל יוֹתֵר לֹארָאִינוּאוֹ שָׁמַעְנוּאֶת הָאִישׁ.

הַתְּרִיסִים הָיוּמוּרָדִיםכְּמוֹ תָּמִידוְהָיָהשֶׁקֶט.

וְאָז יוֹם אֶחָדכְּשֶׁחָזַרְנוּמִבֵּית סֵפֶררָאִינוּ אֶתהַבַּיִת.

הוּא נִשְׂרַףכֻּלּוֹ,לֹא נִשְׁאַרכְּלוּם,רַק יְסוֹדוֹתעֲשֵׁנִיםשְׁחֹרִים וּמְעֻקָּמִיםוְהָלַכְנוּלִבְרֵכַת הַדָּגִיםוְלֹא הָיוּבְּתוֹכָהּמַיִםוּדְגֵי הַזָּהָב הַשְּׁמֵנִיםהַכְּתֻמִּיםהָיוּ מֵתִים,יְבֵשִׁים.

הָלַכְנוּ חֲזָרָהלֶחָצֵר שֶׁל הוֹרַיוְדִבַּרְנוּ עַלזֶהוְהֶחְלַטְנוּשֶׁהַהוֹרִים שֶׁלָּנוּשָׂרְפוּ אֶת הַבַּיִתשֶׁלָּהֶם,הָרְגוּאוֹתָםהָרְגוּ אֶתדְּגֵי הַזָּהָבבִּגְלַל שֶׁכָּל זֶההָיָה יוֹתֵר מִדַּייָפֶה,אֲפִלּוּ יַעַרהַבַּמְבּוּקנִשְׂרַף.הֵםפָּחֲדוּמֵהָאִישׁ בַּעַלהָעֵינַיִםהַיָּפוֹת.

וּפָחַדְנוּשֶׁמֶּשֶׁך כָּל חַיֵּינוּיִקְרוּ לָנוּ דְּבָרִיםכָּאֵלֶּה,שֶׁאַף אֶחָדלֹא יִרְצֶהשֶׁמִּישֶׁהוּיִהְיֶהכָּזֶהחָזָקוְיָפֶה,שֶׁאֲחֵרִים אַף פַּעַם לֹאיַרְשׁוּ אֶת זֶה,וְשֶׁהַרְבֵּהאֲנָשִׁיםיִצְטָרְכוּלָמוּת.

 

2. הסרטון לשיר "המקלחת" מציג את בוקובסקי קורא את השיר ואיורים מצחיקים שלו מלווים את קריאתו. ובמהלך הקריאה, כשהוא מגיע לשורה המזכירה את שם אהובתו קולו נשבר והוא בוכה. הוא מתעשת, חוזר לקרוא, כוס משקה לצדו על הכורסה וכשהוא מסיים הוא מסנן, שיט, אני סנטימנטלי.

 

הַמִּקְלַחַת/ צ"רלס בוקובסקי בתרגום דורית ויסמן

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים לְהִתְקַלֵּחַ אַחֲרֵי זֶה(אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַמַּיִם יוֹתֵר חַמִּים מִמֶּנָּה)וְהַפָּנִים שֶׁלָּהּ תָּמִיד רַכּוֹת וּשְׁלֵווֹתוְהִיא רוֹחֶצֶת אוֹתִי רִאשׁוֹןמְפַזֶּרֶת לִי אֶת הַסַּבּוֹן עַל הַבֵּיצִיםמְרִימָה אֶת הַבֵּיצִיםלוֹחֶצֶת אוֹתָם,אַחַר כָּך רוֹחֶצֶת אֶת הַזַּיִן:"הֵי, הַדָּבָר הַזֶּה עוֹד קָשֶׁה!"אַחַר כָּך תּוֹפֶסֶת אֶת כָּל הַשֵּׂעָר שָׁם לְמַטָּה, –הַבֶּטֶן, הַגַּב, הַצַּוָּאר, הָרַגְלַיִם,אֲנִי מְחַיֵּך מְחַיֵּך מְחַיֵּך,אַחַר כָּך אֲנִי רוֹחֵץ אוֹתָהּ…קֹדֶם אֶת הַכּוּס, אֲנִיעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֶיהָ, הַזַּיִן שֶׁלִּי בַּפְּלָחִים שֶׁל יַשְׁבָנָהּמְסַבֵּן בַּעֲדִינוּת אֶת שַׂעֲרוֹת הַכּוּס,רוֹחֵץ שָׁם בִּתְנוּעָה חֲלָקָה,מִשְׁתַּהֶה אוּלַי יוֹתֵר מֵהַנָּחוּץ,אַחַר כָּך אֲנִי מַגִּיעַ לַאֲחוֹרֵי הָרַגְלַיִם, הַתַּחַת,הַגַּב, הַצַּוָּאר, אֲנִי מְסוֹבֵב אוֹתָהּ, מְנַשֵּׁק אוֹתָהּ,מְסַבֵּן אֶת הַשָּׁדַיִם, אוֹתָם וְאֶת הַבֶּטֶן, הַצַּוָּאר,הַחֵלֶק הַקִּדְמִי שֶׁל הָרַגְלַיִם, הַקַּרְסֻלַּיִם, כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם,וְאַחַר כָּך הַכּוּס, פַּעַם נוֹסֶפֶת, לְמַזָּל…עוֹד נְשִׁיקָה, וְהִיא יוֹצֵאת רִאשׁוֹנָה,מִתְנַגֶּבֶת, לִפְעָמִים שָׁרָה כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאָר בִּפְנִיםמְכַוֵּן אֶת הַמַּיִם חַם יוֹתֵרמַרְגִּישׁ אֶת הַזְּמַנִּים הַטּוֹבִים שֶׁל נֵס הָאַהֲבָהאַחַר כָּך אֲנִי יוֹצֵא…בְּדֶרֶך כְּלָל זֶה אֶמְצַע אַחַר צָהֳרַיִם וְשָׁקֵט,וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ מִתְלַבְּשִׁים אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל מָה אֶפְשָׁרלַעֲשׂוֹת עוֹד,אֲבָל זֶה שֶׁאֲנַחְנוּ יַחַד פּוֹתֵר אֶת הָרֹב,לְמַעֲשֶׂה, פּוֹתֵר אֶת הַכֹּלכִּי כְּכָל שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ נִשְׁאָרִים פְּתוּרִיםבַּהִסְטוֹרְיָה שֶׁל אִשָּׁהוְגֶבֶר, זֶה שׁוֹנֶה לְכָל אֶחָדיוֹתֵר טוֹב אוֹ יוֹתֵר גָּרוּעַ לְכָל אֶחָד –אֲשֶׁר לִי, מַסְפִּיק נֶהְדָּר לִזְכֹּרמֵעֵבֶר לְמִצְעַד הַצְּבָאוֹתוְהַסּוּסִים שֶׁהוֹלְכִים בַּחוּץ בָּרְחוֹבוֹתמֵעֵבֶר לַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁל כְּאֵב וּתְבוּסָה וְאֻמְלָלוּת:לִינְדָה, אַתְּ הֵבֵאת אֶת זֶה אֵלַי,כְּשֶׁתִּקְּחִי אֶת זֶה מִמֶּנִּיעֲשִׂי זֹאת לְאַט וּבַעֲדִינוּתעֲשִׂי כְּאִלּוּ אֲנִי מֵת בִּשְׁנָתִי בִּמְקוֹםבְּחַיַּי, אָמֵן.

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                         

הכירו את הבולים ל"הגנת פלסטין" של 1946

אל מול עיניהם ראו הערבים כיצד רוכשים העולים היהודים את אדמותיהם. הכירו את אחת הדרכים שבחרו כדי להשיב מלחמה.

דוגמה לבול ירדני להגנת פלסטין

עם סוף מלחמת העולם השנייה נדמה שיהודי היישוב הגבירו את קצב בניית "המדינה שבדרך". חדשות מטרידות מהארץ המשיכו לזרום אל מדינות ערב: אנשי עסקים יהודים קונים אדמות מבעליהם הערבים ב"כסף רב". על מנת להילחם בתופעה המדאיגה, ידעו השלטונות במדינות האזור כי עליהם לתאם את מאבקם. לשם כך, התכנסו במאי 1946 שגרירים ונציגים של מדינות ערב בכנס באלכסנדריה כדי לדון בהתפתחויות האחרונות בסכסוך הפלסטיני-ציוני, והחליטו להקים קרן כדי לסייע לערבים בפלסטין.

כבר במפגשי ההכנה ל"כנס הערבי הכללי" באלכסנדריה הציעו חלק מהנוכחים את הרעיון הבא: הנפקת בולים אשר יוצמדו לכל ההתכתבות הרשמיות בתוך מדינות ערב, בולים אשר הרווחים ממכירתם יוקדשו לייסוד קרן האומה הערבית שמטרתה הצלת אדמות הערבים בפלסטין. הרעיון קסם לרבים מהמשתתפים.

 

כתבות נוספות:

האירוע שפתח מלחמת דת בכותל המערבי ב-1928

מבצע קוקה קולה: כך הבסנו את החרם הערבי

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

 

 

את הדיווח הראשון על תמיכת אחת ממדינות ערב ביוזמה החדשה אנו מוצאים בעיתון היפואי "פלסטין". בתאריך 13 באוקטובר 1946, מדווח "פלסטין", כי הממשלה הסורית החליטה להנפיק בולים אלה  לכל ההתכתבויות הרשמיות.

 

ידיעה מעיתון "פלסטין" שפורסמה ב-13 באוקטובר 1946, הידיעה לקוחה מאתר "ג'ראיד"

 

ב-15 ביוני 1947 פרסם עיתון "אל-דפאע" (ההגנה) ידיעה המבשרת שמיום המחר מתחילה ממשלת הממלכה הירדנית להשתמש בבולים המיוחדים כדי לסייע לערבים בפלסטין. על מנת למשוך את תושבי הממלכה לרכוש את אותם בולים, הבינו הרשויות כי יצטרכו להוזיל את מחירם בהשוואה לבולים שבשימוש. הבולים להצלת פלסטין נמכרו ב-50 אחוז מערכם של הבולים בשימוש.

 

ידיעה מעיתון "אלדפאע" (ההגנה) שפורסמה ב-15 ביוני 1947, הידיעה לקוחה מאתר "ג'ראיד"

 

כיצד נראו הבולים המיוחדים? הידיעה בעיתון "אל-דפאע" מסבירה שבאמצע הבול מופיע ציור של כיפת הסלע, יחד עם ציור נוסף של מסגד – רפרודוקציה של מסגד אל-אקצא. בראש הבול הוטבע שמו של מלך ירדן "עבדאללה בן אל-חוסיין" ולמטה התווסף הכיתוב "הממלכה הירדנית ההאשמית", יחד עם הסבר על הבול – "לסיוע הערבים בפלסטין".

 

 

 

 הבולים "להגנת פלסטין"

 

מדובר באחד המאמצים המתואמים הראשונים של מדינות ערב הצעירות לסייע לערביי הארץ להגן על אדמותיהם מפני אובדנן. אך כל ניסיונותינו לאתר איך ולאן הועבר הכסף העלו חרס.

 

סייע בהכנת הכתבה: חן מלול

* כל החומרים בכתבה לקוחים מאתר "ג'ראיד" – ארכיון דיגיטלי של הספרייה הלאומית לעיתונות ערבית היסטורית בארץ מימי המנדט הבריטי והשלטון העות'מני.