"… לאחר תשע שנות ניצחון באליפויות האגרוף הוכרחתי לוותר על מעמדי בנסיבות הידועות לך. לאור מצבי הנוכחי החלטתי לעזוב לארץ ישראל, היא ארץ הקודש, במטרה להשיג עבור מאמצי תוצאות טובות יותר מאלו שהשגתי ברומניה."
כך פתח מוצי שפאקוב, המתאגרף היהודי-רומני הנודע את מכתבו אל רבה הראשי של רומניה, ד"ר יצחק נימירובר באוקטובר 1936.
שפאקוב, מי שהיה האלוף הבלתי מעורער באגרוף ברומניה בין השנים 1940-1927, נאלץ לוותר על תואר האלוף שלו בעקבות אירוע אנטישמי בסצנת האגרוף הרומנית, אשר במהלכה הותקף על ידי המון אנטישמי באחת מהתחרויות בהם השתתף. שפאקוב שלח מכתב בהול אל האיגוד המתאגרפים הרומני בו הוא מביע את רצונו לוותר על מעמדו כאלוף:
"אני, שלחמתי מעומק לבי למען רומניה בצרפת, בפולין ובארצות אחרות, לא נחשב יותר לרומני אמיתי במולדתי. דבר שנגדו אינני מסוגל להילחם עוד … אני מוותר על התואר ומאחל ליורש שלי לייצג את הדגל הרומני בלהיטות כשם שעשיתי זאת בעצמי במשך תשע השנים האחרונות."
חודש לאחר מכן ביקש שפאקוב מהרב נימירובר סיוע כספי ותמיכה רוחנית כדי לעלות ארצה, לרכוש את הציוד המתאים ואולם אימונים כדי להמשיך בעיסוקו כמתאגרף.
נימירובר, בעצמו קרבן לניסיון רצח בתחילת שנת 1936, ונפטר ב-1939.
שפאקוב הצליח לשמור על מעמדו עד הקמת שלטונו הפשיסטי של אנטונסקו ב-1940 כשנאסר עליו סופית להופיע בזירה בתור ספורטאי יהודי. הוא עלה ארצה רק ב-1947, אך נכשל במאמציו לפתח את ענף האגרוף בארץ הקודש.
לבסוף עזב לטובת אוסטרליה, שם הוא נפטר בגיל 74 בשנת 1980.
"יהדות השרירים" – מה לא עבד?
באוסף הפרסומים של הספרייה הלאומית נמצא פריט מעניין נוסף. מדובר במסה "ספורט וחינוך גופני יהודיים" מאת איגנץ וייס. ייתכן שמסה זו מספקת הסבר חלקי לאי הצלחתו של שפאקוב בארץ הקודש. המסה עוסקת ברנסנס של הספורט היהודי כמטרה להגשמה עצמית, ובה מבדיל המחבר בין שני סוגי ספורט: אחד שלצורך בריאות הגוף והשני שלצורך התחרות.
וייס מביא כדוגמה את שמשון הגיבור ואת דוד המלך כהוכחה לחשיבותם של הכושר הגופני והתחרות בחברה היהודית בעת העתיקה. הוא אף מפנה את תשומת לבו של הקורא למושג "יהדות השרירים", חזונו של מאקס נורדאו בעניין הצורך בהקמת מועדוני ספורט יהודיים, אותו הציג נורדאו במהלך נאומו בקונגרס היהודי השני ב-1898.
למרבה הפלא, כבר לפני תחילת האמנציפציה מנה ענף האגרוף נציגים יהודים רבים, אלא שהחברה היהודית בארץ ובעולם טרם נלהבה מענף ספורט זה או אחר ואף לא מהישגיהם של שפאקוב ועמיתיו.
וייס מודה במאמרו בכך שגם לאחר ארבעה עשורים טרם הגיעו חידושי הקונגרס בבאזל לתודעה הציבורית היהודית:
"לדאבוננו, כיום התעניינותה של החברה היהודית כלפי הספורט היהודי איננה ביחס ישיר עם שאיפותיהם של נציגי הספורט בחינוך הגופני."
וייס מסכם "הנוער הספורטאי הוא ההתחייבות לעתיד היהודי…" ומסיים "אך ורק הנוער המאומן בספורט, שהוכן לכך במסירות יוכל להנהיג את היהדות אל הרוגע הכה נחשק והראוי לו. המצעד אל עתיד יהודי שמח ושקט יותר – עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי – הוא דרך הספורט."
כתבה על הספורטאיות של "כח וינה" פריצי לוי והדי ביננפלד
כתבה על הספורטאי של "כח וינה" אלפרד קניג וזהותו המסתורית כעלי פריט גרן
