חנה, גיבורת הסיפור "העיוורת" מאת יעקב שטיינברג, לכודה בעולם שאינו מתחשב בה, ויכולותיה לפעול בתוכו מוגבלות – גם פיזית, בשל עיוורונה, וגם חברתית, בשל מעמדה הנמוך כאישה שיש לשדכה לבעל. מסקנותיה של העיוורת לגבי העולם נשענות על רשמי החושים שיש בידה, שאותם היא מפעילה ללא הרף. בתוך כל אלה יעקב שטיינברג מקדיש מקום מיוחד לחוש השמיעה ולקולות שחנה מזהה.
הצלילים והקולות הללו נחלקים לכמה סוגים. ראשית, קולות הטבע: גשם יורד, סערת רוח, גשם, צווחת עורב… פה ושם ניתן לאתר אונומטופיאות הממחישות צליל – "נטפי מים הנופלים", "שאון העצים הסואנים" – ריבוי אותיות שורקות להמחשת שריקת הרוח והמולת הצמרות.
סוג נוסף הוא צלילי חפצים: נקישה בחלון, מטֶּה דופק על הקרקע, סגירה ופתיחה של דלת, רשרוש כתונת ועוד, וסוג שלישי הוא פעולות אנושיות: לב דופק, צחוק של ילד, נשימה של תינוקת, צעדי אנשים מחוץ לבית ועוד. לכל אלה מתווספים כמובן קולותיה של חנה עצמה: שירה לילדים, צעקה, בכי ו"שריקה איומה" בסוף הסיפור הטרגי.
מס' מערכת: 990036774510205171
הקולות שחנה מאזינה להם הם כלי בידה לפענוח המציאות. היא אינה מסתפקת בתחושות הראשוניות; שכלה החריף מחייב אותה לגזור מהן מסקנות, וכיוון שכך גם שטיינברג אינו מסתפק בתיאור ממחיש של הצלילים, אלא מציג לנו תהליך שלם של "ניתוח הממצאים" (הצלילים) וגזירת המסקנות מהם:
הנה דופק מטהו על פני אדמת החצר הקשה, דפיקה אחרי דפיקה… יודעת היא העוורת כי רק אדם בא בשנים דופק כך במתינות במטהו העבה. מי הוא זה איפוא בעלה ומה מלאכתו? עכשיו כבר ברור לה עד מאוד, כי שקר הגידו לה לפני חתונתה: לא מסחר הטבק הוא מעשהו.
גם מן הדממה גוזרת חנה מסקנות לאחר שאספה כמה רשמי שמיעה. המסקנות שלה כאן נסמכות על ידע מן העבר שגם הוא רושם חושי:
רגע אחרי רגע עובר וחנה אינה זעה ממקומה ומקשיבה לדממה; נדמה לה, כי בחוץ נשתנה דבר-מה, כי הכל נעשה שם יותר שוקט ורוח שלוה מרחף שם בחוץ, כמו בבית אמה בערב שבת, בשעה שמפזרים חול על הרצפה. וככל אשר תוסיף העוורת לעמוד, כן הולך ומצטייר במוחה דבר התמורה אשר נתהווה בחוץ: השלג הראשון נופל שם בלי קול. מה שהילד דפק בחלון – גם זה סימן לה, כי שלג נופל עכשיו.
חנה היא למעשה בלשית המתחקה אחר תעלומת חייה, באין לה ידיד אמת, ובשל ההבנה שלסובבים אותה אין יכולת או רצון להסביר לה את מצבה. אטימת האוזניים – ולא רק העיניים – אינה אפשרות מבחינתה, והיא בוחרת שוב ושוב להישאר "פקוחת עיניים" למרות עיניה הסומות.
הרעיון שלפיו עיוורים מפתחים ביתר שאת את חושיהם האחרים אינו חדש, והוא מצא לו ביטוי גם במשחקי ילדים מסוג "פרה עיוורת". במשחק הזה ילד אחד עוצם את עיניו ומנסה לזהות ילדים אחרים בעזרת מישוש בלבד. בקובץ שירי המשחק "גן ילדים" שערך יצחק קצנלסון ב-1918 בוורשה, מופיעה גרסה של המשחק, הקרויה "עיוור אין עיניים". לביצוע המושר ניתן להאזין באתר הספרייה הלאומית (המלים והלחן עממיים). בשיר הזה מוצבים הילדים המְּשחקים אל מול האתגר המוכר היטב לעיוורים: זיהוי קולות ושיוכם לבעלי הקול.
העיניים סְגור!
במטפחת קְשור!
עיוור אתה,
עיוור אתה!
ציפור מצפצפת שם
מצפצפת בקול רם
אמור נא, עיוור, לי:
מי מצפצף, מי?
ציף, ציף!
ציף, ציף!
העמדת פני עיוור מאפשרת להתרכז ברשמי שאר החושים ולהיות מודעים לאופן שבו הראייה משפיעה עלינו ולפער שנוצר כאשר לא רואים. כך המְשחקים יכולים להעמיד פני "בלשים" בנוסח של חנה מהסיפור.
אלא שלא תמיד מצטיינת דמות העיוור במודעוּת ובערנות. בסיפור של גרשון שופמן "נקמה של תיבת זמרה" הפרופסור העיוור משה ריין שקוע בנגינתו ואינו מודע לכך שאשתו הרואה בוגדת בו עם תלמידו. להבדיל מחנה, שמסוגלת אף לנהל משק בית על סמך רשמי חושיה, הרשמים שקולט משה ריין כוזבים על פי רוב – הוא שוגה כמעט בכל קביעותיו החושיות, למשל לגבי מועד הדלקת המנורה או לגבי מיקום שקיעת השמש. אומנם הוא מתואר כ"אציל" וכבעל "שכל בהיר", אך התנהגותו בחברה נראית חריגה מעט, והוא מדבר בקול רם מדי. כל אלה מתאספים לרושם של ניתוק וקהות המאפשרים את הבגידה של אשתו.
להבדיל מחנה העיוורת, שאוספת לה "קטלוגים" של צלילים, משה ריין שקוע רק בתחום העבודה המוזיקלית – הלחנה, נגינה וכיוון פסנתרים. בתחום זה הוא מסוגל לתפקד כבקיא ומנוסה, וזה גם ההקשר שבו הוא "בולש" כמו חנה – מאזין, מסיק מסקנות ומגיע לפעולה רלוונטית. כך, בשם התמסרותו למוזיקה הוא מחליט להרחיק מתחום מגוריו את מנגן תיבת הזמרה העיוור (כמוהו) – החלטה היכולה להעיד על התנשאות ועל אוטם לב. בעולמו יש צלילים אחרים, אך הוא אינו חש בנוח עמם: את דפיקות השכנות על הדלת הוא מעדיף להסות, ובשיחת רעים מדוברת הוא מנסה להצטיין, ואינו מצליח.
למרות ניתוקו היחסי והיסחפותו אל עולם שכולו צלילים, משה ריין מנסה להתחבר למציאות. "שני עוורים אינם זוג", הוא פוסק בראשית הסיפור, ולכן בחר להינשא לאישה רואה. דרכה קיווה לראות את העולם כפי שזכר אותו מילדותו.
טיילו שניהם שלוּבי־זרוֹע, והיא סחה לו בחיתוּך־דיבוּרה המלבב כל מה שעיניה ראו: הרי גן, הרי פרחים, הרי ענן, הרי שלג… והוּא, בעד המשקפיים השחורים, שכיסו על חרבות־עיניו, ראה לא את עולמה שלה, העולם האפור, הרגיל, אלא את עולמו שלו, כפי שזה נתרשם בילדוּתו הראשונה, אותו העולם הרענן ובהיר־הגוָנים. בקיץ ראה את הירק העשיר והדשן, את האש והזהב בשדמות תחת הרקיע הוָרוֹד, ובחורף – את הכפוֹר הצח והענוֹג, שאותו רואים אך הילדים.
אבל ממש כפי שלא הצליח משה ריין להסביר צבעים לחברו הסומא מלידה, כך הנישואין לרגינה הרואה אינם מסייעים בעדו. במקום לתפקד כבעל וכאב הוא מתמקד כולו בעבודתו המוזיקלית. כך, בשונה מחנה העיוורת, הצלילים והקולות הנשמעים בסביבתו של הפרופסור, וצחוקו ה"תינוקי" שלו בכללם, מְמַצבים אותו כמומחה מוזיקלי, אך אינם מסייעים לו לנהל חיי נישואין מוצלחים.
כל הקשור בפרופסור מלא בצלילים וכושל בראיית מה שמולו ממש, וכל הקשור באשתו (כולל "יפה העיניים" המנהל איתה רומן) ניחן בראייה מצוינת, אך חסר הבנה בעולם הצלילים וההשראה המוזיקלית.
מסלק הוא את משקפיו, וחרבות־עיניו מלבינות ומביטות הצדה בשעה שהוא מקיש על המנענעים. צירופי־הקולות הענוגים מזעזעים את פצעי־האהבה, שנשארו מאותן הבלונדיניות הפּזיזות והמתעתעות. אך הנה עוברת את החדר באלכסון רגינה, הברוּניטה היפה עם עיניה העמוקות והעגמומיות מתחת לגבּותיהן המתפּשטוֹת גם על שורש־החוטם – ומרפאת אותם קצת…
"צירופי-הקולות הענוגים מזעזעים את פצעי-האהבה" – ביטוי זה מיועד לתאר את התחושות העוברות על קהל מאזיניו של המנגן, אך בו-בזמן נוצרת כאן אירוניה, מכיוון שהפרופסור עצמו מתקשה להאזין לכל מה שאינו מוזיקה ענוגה, ולו כדי לא לחוש בצרימה ולא "לזעזע את פצעי- האהבה" שלו-עצמו.
אם כך, עיוורונו של משה ריין הוא בעיקרו משל לבחירתו שלא להבחין בנעשה סביבו; הוא מעדיף להתעמק בצלילי מוזיקה המופשטים ובזיכרונות ילדותו ומבכר אותם על העיסוק ברגשות ובאנשים הקרובים אליו. והלוא ידוע כי עיוורים לא נדונו בהכרח להדיר עצמם מפני העמידה על פרטי העולם החיצון, כפי שסיפורה של חנה ממחיש היטב.
שני הסיפורים מציגים שתי גישות שונות בתכלית של התייחסות הגיבור למום שלו: אל חנה העיוורת הכול מתייחסים כאל אישה חסרת הבנה וחסרת זכויות, סוגרים אותה במקום מדכא וחסר מוצא, ולמרות זאת היא מתעקשת לבצע במיומנות גדולה את מלאכת הבילוש והפענוח; למרות הטרגיוּת שבמצבה היא גיבורה הנאבקת בנסיבות חייה. פרופסור ריין, לעומתה, נהנה מהכרה בכישרונו האומנותי, זוכה להינשא מאהבה וצובר לו קהל ידידים ומכרים, ולמרות זאת נשאר בעמדה פסיבית ומנותקת ההופכת אותו לדמות נלעגת לא בשל ליקויו חלילה, אלא בשל סירובו (המודע או הלא מודע) לנצל את יכולותיו במלואן ולתבוע חיים שיש בהם שלמות וכבוד עצמי.
מכאן ניתן להבין כי ההבדל בין ליקוי ראייה לבין עיוורון בפועל הוא רב-משמעות ותלוי במידת יכולתו של האדם להתמודד עם מה שחושיו משדרים לו. בדילמה הזו יש שתי דרכי קיצון: הכרה מלאה בפרטי המציאות ותגובה ממשית עליהם (כפי שחנה בוחרת לעשות) או התעלמות מהם והדחקתם לטובת התמקדות בעולם הצלילים (כפי שעושה משה ריין).
כמובן, גם המחיר המשולם על כל אחת מהבחירות רב-משמעות: בבחירה של חנה המחיר הוא ניכור ובדידות מול הסובבים אותה, המתעקשים להעמיד בפניה מצג שווא, וחוויה מלאה של האירועים הטרגיים תוך סבל ניכר. בבחירה של הפרופסור המחיר הוא שימתו ללעג בעיני סובביו, ניתוק שאינו מאפשר לו להתקדם מקצועית וחברתית, וכמובן אִפשוּר של המשך הפגיעה ביחסיו עם אשתו שהחלו כיחסי אהבה. בין כך ובין כך, אומרים שני הסיפורים, הבחנה חדה אינה תכונה פיזית, אלא יכולת אנושית שניתנת לנו. הבחירה אם לממשה במלואה תלויה רק בנו.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן
