​וולטר רתנאו (1922-1867) נולד בברלין למשפחה יהודית אמידה. אביו היה התעשיין הנודע אמיל רתנאו, מייסד חברת AEG. וולטר למד פיזיקה, כימיה, פילוסופיה והנדסה, ולאחר סיום לימודיו השתלב בניהול עסקי המשפחה. בשנת 1912 התמנה רתנאו ליושב ראש הדירקטוריון של AEG ובנוסף היה חבר בדירקטוריונים רבים אחרים בתחום התעשייה. בעקבות התמחותה של חברת AEG בתחום מוצרי החשמל והציוד הטכני, רתנאו נטל חלק חשוב בתחום התכנון הלוגיסטי, אספקת חומרי הגלם ותרומת התעשייה למאמץ המלחמתי של גרמניה. רתנאו התמנה רשמית לתפקיד האחראי לאספקת חומרי גלם לתעשיית המלחמה במשרד המלחמה הגרמני.

במהלך המלחמה, התחזקו אצל רתנאו עמדותיו לטובת הצד הגרמני במלחמה והוא אף דרש צעדים חריפים נגד אויביה של גרמניה. למרות העמדה הזו, רתנאו התמנה לאחר סיום המלחמה לשר לענייני שיקום גרמניה ומסוף ינואר 1922 לשר החוץ של רפובליקת וויימר. עד ימינו, זה התפקיד הבכיר ביותר שמילא יהודי בממשלה גרמנית אי-פעם. חצי שנה לאחר מכן בלבד, כשהוא עשה את דרכו למשרדו, נרצח רתנאו על ידי פעילי ימין קיצוניים.

התיעוד הראשון לקשר בין רתנאו ובין הסופר האוסטרי סטפן צוייג המצוי באוספי הספרייה הלאומית הוא משנת 1907. רתנאו העריך מאוד ספרות ואמנות ואף שלח ידו בכתיבה. ידוע ששני האישים נפגשו מספר פעמים והחליפו דעות על אמנות ועל פוליטיקה.

לכן הרקע של המכתב המובא כאן, מיום 24 באוקטובר 1914, אינו מפתיע: הסופר הצרפתי רומן רולן, פציפיסט ופעיל נגד המלחמה ותומך במפעלי עזר לשבויי מלחמה, פנה אל צוייג מספר ימים קודם לכן עם הרעיון לכנס פורום של אנשי שם אירופיים מכל התחומים כדי לפעול ביחד נגד "שיגעון המלחמה". רולן ביקש מצוייג לגייס אנשים נוספים מקרב מכריו. צוייג פנה, בין היתר, לוולטר רתנאו, אך באוקטובר 1914 הלה כבר לא היה מעוניין בשמירת השלום, כפי שעולה מתשובתו של רתנאו אל צוייג. רתנאו נרתם באופן מלא לתפקידו החדש במשרד המלחמה הגרמני ולא רצה להתייחס למאמצים לעצור את המלחמה או לדון בפעולות המלחמה של הצבא הגרמני בבלגיה (הפצצת העיר ליוון) או בצרפת (הפצצת העיר ריינס), שהחרידו את העולם כבר בחודשים הראשוניים של המלחמה.

העמדות של צוייג ושל רתנאו ממחישות היטב אחדות מהאפשרויות שיהודים במעמדם הבולט יכלו לבחור ביניהן: צוייג מעולם לא התלהב ממלחמה ובוודאי לא מביטויי הלאומנות שהיו שכיחים מאוד כמעט בכל המדינות שלחמו במלחמת העולם הראשונה. הוא ראה עצמו כאזרח העולם והאמין באמונה עזה ביכולתה של התרבות האירופית.

לעומת זאת, רתנאו היה דוגמה קלסית ליהודי גרמני שניסה להשתלב בחברה הכללית ואפילו תרם לחיזוק הדעות הלאומיות. כמו אביו וכמו הסוחר והאספן ג'יימס זימון ואיש הספנות אלברט בלין (כולם יהודים), וולטר רתנאו היה מיודד עם הקיסר הגרמני ווילהלם השני. כמו האחרים גם רתנאו שימש כיועץ בלתי רשמי לקיסר. תפקיד זה, וכן תפקידיו הפוליטיים בשנים הראשונות של רפובליקת וויימר לא עזרו לו בסופו של הדבר. פה טמונה הטרגדיה שבדמותו של רתנאו ובדמויות אחרות מהתקופה, שכן בעיני אנשי הימין הקיצוני בגרמניה אנשים כרתנאו נותרו תמיד ראשית יהודים, וככאלה נחשבו לאויביו של העם הגרמני.

תרגום:

משרד המלחמה, ברלין. 24 באוקטובר 1914 לייפציגר שטראסה 5

מר צוייג הנכבד,
לצערי אינני יכול למלא את בקשתך. אני מסוגל להעביר רעיון רק במידה שאני יכול להזדהות איתו, ואין זהו המקרה בעניינו של רולן. לכן אני מבקש ממך להסיר ממני את עול קיום בקשתך החביבה.

יחד עם מכתבך קיבלתי מכתב מאת וואן אדן, שאליו השבתי כפי שתראה בצרופה. בה תראה את נימוקיי.

במלחמה זו מדברים וכותבים יותר מדי. יהיו הסיבות אשר יהיו: עתה על העמים לדבר ולפני שהם ישתקו, ליחיד אין מלה. לדעתי לא חשוב מה שכותבים ומדברים כעת על ליוון ,ריינס ועל דברים אחרים. החשבון יוגש כאשר המלחמה תיגמר וחשבון זה יהיה אובייקטיבי.

לא יכולתי לחיות אלמלא יצרתי לעצמי תפקיד המאפשר לי מערכה עצמאית – המערכה הנוגעת למשאבים. לעמוד מאחורי החזית ולתת נאומים, זהו עניינם של אנשי דת ושל פרופסורים, אינני מסוגל לנהוג כך.

פעילותו של רולן למען שבויים צבאיים ואזרחיים אינה נגועה בשיקולים הללו. היא מכובדת, אך איני יכול להירתם לה, כיוון שיומי מלא בעבודה עד אמצע הלילה.

אני מקווה לראותך בקרוב ומברך אותך

שלך

רתנאו

​כל מלחמה דורשת משאבים גדולים מאוד. יש צורך בכספים רבים כדי לממן את כלי הנשק ואת הציוד הצבאי, את שכר החיילים, את מזונם ואת העלויות השונות הנוספות שיש בעת מלחמה. מצבי סכסוכים מזוינים משנים את הכלכלה של כל המדינות המעורבות:

על מנת להכשיר את הכלכלה הלאומית למצב החריג הזה, המדינה זקוקה לכסף מהלוואות ואגרות חוב, גם כדי לשנות את פרופיל התעשייה הלאומית לטובת מטרות המלחמה.

בהיסטוריה של המאה ה-20, הממשלות תמיד היו מלאות תקווה שהן ינצחו וכך יוכלו להחזיר את החובות לאחר סיום המלחמה. המדינות המנוצחות היו אמורות לשלם פיצויים למנצחים, והכסף יועד לכיסוי חובות המנצחים. אולם, בכל מלחמה יש גם מפסידים, ובמקרה של תבוסה לא הייתה אפשרות להחזיר חובות לבנקים ולאנשים הפרטיים שרכשו את אגרות המלחמה. להפך, במצב כזה היה צורך ללוות כספים נוספים, כלומר ליצור חובות חדשים על מנת לרצות את דרישות המנצחים.

בתקופות מלחמה, התעמולה תמיד שיחקה תפקיד מרכזי, גם כדי לשמור על אחדות חזית העורף, אך גם כדי לבקש את תמיכת האזרחים בחיילים בחזיתות המלחמה. אין צורך לומר שאפשרות התבוסה לא עלתה בהכרזות הפומביות ומטבע הדברים גם לא בחומרים השונים שהודפסו בעתות מלחמה: כרזות, עלונים ועוד. התייחסות פומבית לאפשרות כזאת הייתה עלולה לשבש את נכונות האזרחים להירתם למלחמה, דבר שהיה יכול למצוא ביטוי בירידה דרסטית ברכישת אגרות מלחמה. לכן, פרסומות לקניית אגרות מלחמה בדרך כלל משחקות עם רגשות האזרחים ועם פחדיהם מהאויב האכזרי. הפחד הוא מקדם מכירות ידוע בשעת מלחמה.

מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה של פריחה לאגרות מלחמה ולפרסומות להן. כמעט כל המדינות הגדולות שהיו מעורבות במלחמה פנו אל אזרחיהן כדי שהללו יתרמו מכספם הפרטי ויביעו את תקוותיהם לניצחון באמצעות רכישת אגרות מלחמה.

בגרמניה הקיסרית הנפיקו תשע פעמים אגרות למלחמה כדי לממן את עלותה העצומה. מכירת האגרות הללו הניבה כמעט 100 מיליארד מרק לקופות המלחמה של הצבא הגרמני – כ-85 אחוזים של העלות הכוללת. בערך בכל חצי שנה במהלך המלחמה יצאה ממשלת גרמניה במבצע חדש לגיוס כסף מהציבור. האחרון שבהם היה בספטמבר 1918, חודשיים בלבד לפני סיום הקרבות. אחוז הריבית נקבע ל-5 אחוזים (יותר מאשר בתכניות חיסכון רגילות). היה ניתן לסחור באגרות המלחמה, שבאופן עקרוני נשאו סיכוי לרווח גבוה – במקרה של ניצחון צבא גרמניה.

אולם, ההיסטוריה התפתחה לכיוון אחר וגרמניה הובסה בנובמבר 1918. כך התחולל אסון כלכלי נורא: המדינה לא הייתה מסוגלת לשלם את חובותיה. יתרה מכך, היא נאלצה להתחייב לשלם פיצויים ענקיים בפני בעלות הברית במסגרת הסכמי ורסאי. בנוסף, עקב ההיפר-אינפלציה שהתפרצה משנת 1922 ועד סוף 1923, כל האגרות איבדו למעשה את ערכן, כך שהמדינה השתחררה בדרך זו מחובותיה כלפי האזרחים – ואילו הם איבדו סופית את הונם הפרטי, שאותו השקיעו לטובת מימון צבא הגרמני. התפתחות זו גרמה לייאוש בקרב אזרחי גרמניה, שחונכו להאמין ברשויות. אך אלו קרסו, גרמו לתבוסה במלחמה ובסופו של הדבר גם להתפוגגותו של הון פרטי בסדר גודל עצום.

הכרזה המוצגת כאן פורסמה ככל הנראה בשנת 1918, אך עד כה לא ידוע לנו בוודאות אם היא ליוותה את ההנפקה השמינית או את התשיעית (שהייתה גם האחרונה). המוטיב המרכזי הוא האיום על גרמניה ועל כוחותיה על ידי סוג חדש של כלי נשק: טנקים בריטיים. הטנקים מדגם "מארק I" נכנסו לשימוש משמעותי רק בשנה האחרונה של המלחמה ובלבלו הן את המטכ"ל הגרמני והן את החיילים בחפירות. הכרזה המוצגת כאן שייכת לאוסף ארתור צ'ליצר, רופא העיניים הברלינאי שאסף כרזות וכרוזים פוליטיים ותעמולתיים בברלין במשך עשר שנים. ד"ר צ'ליצר הפקיד את האוסף בבית הספרים בירושלים בשנת 1936. סופו של צ'ליצר היה מר: הוא נספה בשואה, בשנת 1943.

בשנת 1847 הוקמה בעיר המבורג חברת ספנות חדשה בשם HAPAG. אחד הכינויים החלופיים של החברה היה "קו המבורג-אמריקה".

הכינוי מסביר את מטרת החברה, שפעלה בין גרמניה ונמלים באמריקה, וכיוונה את פעילותה לקהל יעד מוגדר, המהגרים הרבים שהיו בדרכם מאירופה לאמריקה. באמצע המאה ה-19, הגירה לארצות הברית ולמדינות אמריקה אחרות הייתה הפתרון לאנשים רבים שלא הצליחו למצוא את מקומם באירופה, הן מסיבות כלכליות והן מסיבות פוליטיות. בתחילה הפעילה חברת HAPAG ספינות מפרשים, אך במהלך השנים רכשה גם כלי שיט מודרניים, במושגי הימים ההם: ספינות קיטור. החברה נחלה הצלחה יחסית, אך הייתה צריכה להתמודד בתחרות קשה עם חברות ספנות אחרות מגרמניה, אנגליה, בלגיה והולנד, שכולן התמקדו בשוק המהגרים. רק בשלב מאוחר יותר החלה החברה לעסוק בהובלת סחורות בהיקף משמעותי. ​

בשנת 1886 הצטרף לחברה איש עסקים צעיר ממוצא יהודי בשם אלברט בלין (1918-1857). בלין ירש מאביו סוכנות הגירה שפעלה בהמבורג. הסוכנות דאגה למצוא למהגרים אירופיים כרטיסים להפלגה מנמלי אירופה השונים לאמריקה. שילובו של בלין היה מהלך חשוב ביותר עבור חברת HAPAG. מראשית עבודתו בחברה, בלין היה אחראי לתחום הנוסעים. הוא עשה זאת בהצלחה כה גדולה, שכבר שנתיים לאחר מכן מונה לחבר הדירקטוריון, ומשנת 1899 כיהן כמנכ"ל החברה.

תחת השפעתו הזמינה החברה ספינות גדולות ומהירות שהציעו למהגרים מקומות רבים במחירים נוחים, במספר גדול של סיפונים. ההיענות מצד המהגרים הייתה גדולה כל כך, עד כי בשנת 1900 הקימו על אחד האיים בנהר האלבה (שזורם דרך המבורג) "עיר מהגרים", שבה יכלו להמתין המגרים בתנאים טובים ובסביבה נקייה עד להפלגתם לאמריקה. הצלחה זו – שהצטרפה אליה הצלחה גוברת בתחום הובלת הסחורות – הובילה לצמיחה מתמדת של החברה, כך שערב מלחמת העולם הראשונה היא הייתה חברת הספנות הגדולה בעולם עם 175 ספינות ויותר מ-20,000 עובדים. התחרות עם שאר החברות בשוק הובילה להזמנת ספינות חדשות וגדולות יותר, ומספר פעמים זכתה החברה להיות המפעילה של הספינות הגדולות בעולם (עד שחברות אחרות רכשו ספינות גדולות יותר). בשנת 1914 רכשה חברת HAPAG שלוש ספינות קיטור ענקיות, כל אחת מהן מיועדת ל-4,000 נוסעים. שתיים מהן התחילו את השירות הסדיר בין המבורג וניו יורק, אך בנייתה של השלישית לא הושלמה; עקב פרוץ המלחמה, היא לא זכתה לשוט תחת דגל החברה. סיסמת החברה הייתה: "השדה שלנו הוא העולם" (Unser Feld ist die Welt). בין השנים 1850 ו-1935 היגרו מהמבורג כ-5 מיליון איש, ביניהם יהודים רבים ממזרח-אירופה. חלק ניכר מהם עשו זאת על ספינות של חברת HAPAG.

אלברט בלין היה מנכ"ל החברה במשך 19 שנה. צמיחתה בשנים אלו התרחשה תודות למאמציו של בלין, אך גם עקב התמיכה שקיבל מהצמרת הפוליטית בגרמניה. הקיסר האחרון, וילהלם השני, התלהב מאוד מתחום הספנות ובעיקר מספינות גדולות, דבר שבא לביטוי גם בבנייה של ספינות קרב רבות באותה התקופה. למרות מוצאו היהודי, בלין, שמעולם לא התנצר, זכה להערכה רבה מצדו של הקיסר וילהלם השני, והפך לאחד היועצים היהודיים הבלתי-רשמיים שלו (יחד עם אמיל ו-ולטר רתנאו, ג'יימס סימון ואחרים).

אלברט בלין הגדיר את עצמו אזרח גרמני נאמן לכל דבר ועניין, וזכה להשפעתה גדולה בפוליטיקה הגרמנית. עדות לכך עולה מהמכתב המוצג כאן, שבלין כתב בשנת 1916 אל מכר בווינה, ד"ר גיאורג הלפרן, אחד המנהיגים הציוניים באותם הימים. במכתב בלין נוקט עמדה בעניינים פוליטיים בפולין וביחס למלחמת העולם הראשונה. העובדה שבלין התכתב עם מנהיג ציוני מפתיעה, גם לאור סופו של מנכ"ל חברת HAPAG, ששם קץ לחייו ב-9 בנובמבר 1918, ביום התפטרותו של קיסר גרמניה וילהלם השני. קריסת הקיסרות, יחד עם תבוסתה של גרמניה במלחמה, שברו את אלברט בלין והעמידה את מערכת הערכים שלו במשבר חריף. התאבדותו מנעה ממנו לראות את פירוק הצי של החברה כאשר גרמניה נאלצה לשלם פיצויים לבעלות הברית. ואולם, החברה המשיכה להתקיים, ושיקמה את עצמה בימי רפובליקת ויימר. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שוב נלקחו ממנה כמעט כל ספינותיה, אך חברת HAPAG הצליחה לשקם את עצמה שנית, והיא קיימת ופעילה עד היום.