הסופר היידי חתן פרס נובל יצחק בשביס-זינגר עסק רבות ביכולתם של בני אדם להשתנות ולהסתגל לנסיבות חדשות ותובעניות. גיבורי סיפוריו, רובם מהגרים וניצולי שואה, חוו בחייהם מעברים חדים בין תנאי קיום קיצוניים, והם מתמרנים בין מערכות ערכים מנוגדות ומנסים למצוא נחמה אישית. לעיתים דווקא הדרמטיות של השתלשלות החיים מביאה את האדם לתחושה ש"היה לו די", והוא נסוג אל תוך שקיעה והתאבנות.
הכורח שבהסתגלות לשינויים תכופים הוא רעיון החוזר ומופיע גם בשיחות עם בשביס-זינגר. כך הצהיר בריאיון ל"מעריב" בשנת 1978:
"כבנם של אנשים שקיבלו את המכות הקשות ביותר שהטירוף האנושי יכול לתת, התמסרתי פעמים רבות לרעיון של מצב ללא מוצא. אבל תקווה חדשה מופיעה תמיד, מבהירה לי שעדיין לא מאוחר עבור כולנו להתעשת ולקבל החלטה. התחנכתי להאמין ברצון חופשי."
את השינוי העיקרי שהכתיב את חייו, ההימלטות מהמשטר הנאצי ובניית חיים חדשים בארצות הברית, תיאר כך:
"ב־1935 עמד הנאציזם בשערי פולין. היה לי מזל גדול שעזבתי בזמן… הייתי בן עשרים ותשע כאשר הטלתי עוגן בניו־יורק… עבדתי קשה מאוד כדי להשתכר חמישה עשר דולר לשבוע, שלהם נזקקתי כדי לחיות חיי צנעה. המצב השתפר במקצת לאחר שהתחלתי לעמד בעיתון. שם למעשה החלה הקריירה האמיתית שלי כסופר בארצות-הברית, אם כי היא החלה בצורה גרועה מאוד. במשך חמש או שש שנים היו לי הרבה קשיים בכתיבה. הייתי צעיר, וקוראי היידיש היו זקנים. לא הכרתי כראוי את ארצות־הברית, והספר שניסיתי לכתוב על ארץ זו היה גרוע. למזלי לא פירסמתי אותו. שבתי ממש אל הכתיבה רק אחרי ההשמדה של יהודי אירופה המרכזית. רציתי להאריך את חייהם ולא יכולתי לעשות זאת אלא ביידיש."
גם אחרי יותר מ-40 שנה בארצות הברית המשיך בשביס-זינגר לכתוב ביידיש על עולם שאינו קיים עוד. רבים מסיפוריו הופיעו בעיתונים ידיים-אמריקניים שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה (בעיקר פארווערטס / Forward שניתן לעיין בגיליונותיו באוסף העיתונות של הספרייה הלאומית) וזכו לקוראים רבים מקרב הקהילה היהודית בארה"ב. באותו ריאיון הוסיף ואמר:
"עולם זה עדיין חי לגביי. הדמויות שלי אינן דמויות של קדושים. איני עורך להן הספד. אני אוהב אותן על מגרעותיהן. קדושים אינם יכולים להיות דמויות ברומן. לגבי, הגיבורים שלי חיים. בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה."
גם חייה של בסי פופקין, גיבורת סיפורו של בשביס-זינגר "המפתח", היו רצופי שינויים מפליגים – הגירה, שרידת שואה ולאחר מכן התאלמנות. עם זאת בשונה מאחרים שהתאקלמותם הייתה קלה יותר, היא חשה שהשינויים מאיימים עליה ישירות:
"– אלוהים שבשמים, מיום מותו של סם, ניו-יורק, אמריקה – ואולי העולם כולו – החלו מתמוטטים. כל האנשים ההגונים עזבו את השכונה, והמון גנבים, שודדים וזונות פלשו לתוכה".
בסי חיה בחשדנות ובתחושת רדיפה מתמדת מצד שכניה, העוברים והשבים, השודדים ברחוב והחנויות. אין לה ולוּ אדם אחד שהיא יכולה לבטוח בו. ניגוד לדמותה של בסי מהווה העיר הגדולה ניו יורק, שמשנה את פניה ללא הרף, הן מבוקר עד לילה והן על פני שנים. ניו יורק מצטיירת בעיני בסי כתופת ממש, החנות נדמית לה כמקום שטני, שאון העיר פראי וקטלני, פתחי האוורור של הרכבת התחתית פולטים צחנה גיהינומית.
בחיים שאין בהם גמישות והסתגלות לעיר שגדלה ולחיים האישיים שהשתנו, אומר לנו בשביס-זינגר מאחורי גבה של בסי כי הקיום הופך בלתי נסבל, תלוי על בלימה. חיים ללא כִּוונונים עדינים, ללא יכולת להתאים את עצמנו לנסיבות חדשות, הם חלום עקר. את מצוקתה המתמשכת של בסי אי אפשר לתלות ברדיפה של ממש, גם לא ב"פתולוגיה" רפואית כלשהי של מחלת רדיפה. מצוקתה היא מצב אנושי שכיח שהלך והחריף בשל בדידות והזנחה.
אין פלא שכאשר המפתח שלה נשבר בתוך המנעול, מסיקה בסי בקול, "ובכן, זה הסוף," ומעט לאחר מכן היא מאמינה ש"כל כוחות הרע חברו נגדי הלילה".
אבל דווקא אז, כשבסי "נתקעת" מחוץ לדירתה ומוצאת מחסה על מדרגות כנסייה, המסע הפנימי שלה מתחיל בלית ברירה. ראשיתו בהיסחפות אל העבר: געגועים לבעלה ולמשפחתה שכבר אינם בחיים וחרטה על הזנחתה את צרכיה הרגשיים והרוחניים ואת הקשר לבני אדם ולאל שבו האמינה.
הירידה לעומקה של התובנה הזו מגיעה גם מהיכולת של בסי להביט מלמעלה על כלל חייה, בסקירה של שנים רבות, ולהביט מקרוב בפרטים ובבריות קטנות: חתול תועה, הירח, פרפר לבן חולף. הפרפר שחי יום אחד בלבד והירח שמתמלא ונחסר הם הזמן עצמו והשינויים שהוא מביא. הם אינם סתמיים ועומדים לעצמם, הם גם אינם חושבים להזיק לה אישית כפי שסברה תמיד, אלא הם עדות נוספת לכוח החיים העצום העצור בתוך העולם.
חיוניותה של היכולת להביט ולהבחין כתנאי לכל פתיחוּת וחמלה מודגשת כאן: "שנים חלפו ולא נשאה עיניה – תמיד השפילה", מבינה בסי. לאורך שנים כיסתה את חלונותיה בווילונות ולא טרחה לברר מי הם באמת שכניה או השוער בכניסה, אלא חרצה את דינם בלי לראותם. בקצרה, בסי מבינה שאילצה את עצמה להתנגד לכל שינוי, ובמקום זאת קפאה במקומה תוך התנגדות לכל אירוע חיצוני המאיים על הקפיאה הזו.
"'בת כמה אני?' – שאלה בסי את עצמה. 'מה השגתי בכל השנים הללו? מדוע לא נסעתי לאיזה מקום, לא נהניתי מכספי, לא עזרתי למישהו?'… הרגישה כאילו ניעורה מחלום ארוך".
גם בשני סיפורים נוספים שלו באותו קובץ, "שכנים" ו"האנוכי", מתאר בשביס-זינגר נשים מבוגרות המתגוררות בעיר ומרגישות מנוכרות לה. שתיהן מעידות על עצמן שהן "מתות-חיות" שלא הסתגלו לשינויים בנסיבות חייהן.
במקרה של בסי היציאה ממצב ההתאבנות היא מסע רוחני של ממש – הצטללות המבט, התרככות הלב, התעדנות התובנות – שהשפיע השפעה ניכרת גם על המציאות. פתאום מצאה בסי כוח לשתף בבעיותיה, לאפשר לאחרים לסייע לה ולהביע את דאגתם. פתאום הפכו הזיכרונות על בעלה המנוח לנעימים ומנחמים, ולא לתחושה שנזנחה מאחור. בהתאם לטענתו של בשביס-זינגר כי "בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה", הצליחה בסי לתקן את סיפורה באופן שיעצב את ראיית חייה מחדש. רק כך, בתוך סיפור מתוקן, יכלה בסי פופקין לשקוע אל תוך תום החיים בתחושת שלווה.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.
