במים, באש או ביום אביב זוהר?

קביעת הגורלות ביום כיפור נתנה השראה לפיוט "ונתנה תוקף" וליצירות רבות שנכתבו בהשפעתו

פתיחת שערי השמיים וקביעת גורלו של כל אדם ואדם הן מעמד דרמטי המתואר באופן מצמרר בפיוט המכונן "ונתנה תוקף", הנאמר ביום הכיפורים, אשר מאז ומעולם נתפס ביהדות בסימן חריצת גורלות – לשבט או לחסד. את נוסחו המלא של הפיוט בן המאה ה-6 ניתן למצוא באתר הספרייה הלאומית, ושם גם ניתן להאזין לביצועים רבים שלו, מפי חזנים מכל עדות ישראל, ולהתחקות אחר נסיבות כתיבתו הקדומות – בשנים האחרונות התגלה, על סמך כתבי יד עתיקים שנמצאו בגניזה הקהירית, כי מקורו של הפיוט, שיוחס לר' אמנון ממגנצה מן המאה ה-12, הוא בעצם מן המאה ה-6 ונכתב בידי אליעזר בירבי קליר. התמונה המצטיירת בו עזה וזכירה: "תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי" – האל מכנס אליו את כל בָּאֵי עולם כרועה המוביל עדר ומברר את עניינו של כל אדם ואדם:

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן

וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין

כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין

וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן

כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ

כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי

וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיוֹתֶךָ וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת

מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ

מִי בַּמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה

מִי בַרָעָב וּמִי בַצָּמָא

מִי בַרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר

מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה

מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.

עדר צאן. צילום: גדעון שיפטן. מתוך אוספי ביתמונה. מס' מערכת 990050172850205171.

רשימת הגורלות האפשריים שב"נתנה תוקף" מפורטת מאוד ומרבה בצמדי ניגודים: מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר / יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר / מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם. הניגודיות אינה מתבטאת רק בצורה, אלא גם במובן העמוק של קביעת הגורל: ההחלטה על האופן שבו יעברו הן השנה הקרובה והן החיים עד תומם לעולם אינה מעורפלת, ואין בה פסיחה על שתי הסעיפים. היא חד-משמעית ונתונה לבחירתו של האדם, מצד אחד, ולגזירה של כוח עליון, מצד אחר.

תקיעת שופר "יום הדין". צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה. מס' מערכת: 997000136520405171.

יותר מאלף שנים לאחר כתיבת "ונתנה תוקף", המיוחס מסורתית לר' אמנון ממַגֶנְצָה, כתב יוצר יהודי רליגיוזי אחר, הזמר ליאונרד כהן, גרסה אישית משלו לפיוט, שנקראה Who By Fire. בין היתר, הושפעה כתיבת השיר מחוויות שכהן עבר במהלך התנדבותו במלחמת יום הכיפורים, כשהופיע לפני חיילים בנוף המדברי שבין סואץ לרפידים. על התקופה המרתקת הזו ניתן לקרוא בהרחבה באתר הספרייה הלאומית.

לאונרד כהן מופיע בפני חיילים ישראלים במהלך מלחמת יום כיפור. צלם: אורי דן, אוסף גלריה פרקש, כל הזכויות שמורות

השיר תורגם לעברית (בידי יהונתן נדב) בתרגום אקוויריתמי, כלומר כזה המאפשר לשיר את השיר בעברית:

מי באש

וּמִי בָּאֵשׁ, מִי בַּמַּיִם,

מִי לְאוֹר יוֹם, מִי לְעֵת לַיִל,

מִי בַּחֲרִיצַת מִשְׁפָּט, מִי בְּיִסּוּרִים מָרִים,

מִי בְּיוֹם אָבִיב זוֹהֵר־זוֹהֵר,

מִי לְאַט מְאוֹד יִתְפּוֹרֵר,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

 

וּמִי בִּמְעִידָה קְטַנָּה, מִי בְּכַדּוּרֵי שֵׁנָה,

מִי בְּעוֹל הָאַהֲבָה, מִי בַּחֲבָטַת אַלָּה,

מִי בָּרַעַשׁ, מִי בְּאַבְקָה,

מִי בִּגְלַל הַחַמְדָנוּת, מִי בִּגְלַל רָעָב פָּשׁוּט,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

 

וּמִי בְּהַשְׁלָמָה שְׁלֵוָה, מִי בִּתְאוּנָה קְרוֹבָה,

מִי יָחִיד בִּבְדִידוּתוֹ, מִי אֶל מוּל בָּבוּאָתוֹ,

מִי בְּמִצְוַת גְּבִרְתּוֹ, מִי בְּמוֹ יָדָיו,

מִי אָסוּר בִּכְבָלָיו, מִי בְּכוֹחַ רַב,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

תפסיר "ונתנה תוקף" קובץ בפרסית. מתוך "פזמונים ותפלות לימים נוראים". מס' מערכת 990000648160205171-1

קל לראות כי הגרסה של כהן מניחה בצד את התיאור של האל כרועה העדר המוביל נשמות בהמוניהן, ותחת זאת מציירת בפירוט את ההחלטה הייחודית בנוגע לכל גורל וגורל. העיסוק שיש בה בפרטים המדוקדקים של כל גורל כזה ("יום אביב", "כדורי שינה" ועוד) מאפשר לנו לראות לנגד עינינו תמונה מוחשית של כל אחד מהחיים שנגזרו ועקב זאת לחוש את המורכבות העצומה שביקום. מדובר במעשה מרכבה אדיר שבו אין חריצת דין פשוטה, אלא החלטה המשתברת באלפי רסיסים ומשליכה על כל הסובב אותה.

השאלה של כהן בסוף – "מיהו שקובע?" – מאירה את מעמדו של האדם מול האל באור אחר: לא עוד חלק מעדר המקובץ לכדי קבוצות, אלא בן אנוש מובחן המבקש לברר ולעתים אף להתריס. לדידו של כהן, האדם יכול להעז מול האל ולברר את מהותו, להבדיל מן הפיוט, שבו קולם של בני האדם אינו נשמע כלל.

"ונתנה תוקף" בתוך סדר תקיעת שופר, נוסח איטליה. מתוך ספריית בית המדרש ללימודי יהדות, ניו יורק. מס' מערכת 990000607400205171-1

 

גם ממרחק הזמן המשיך "ונתנה תוקף" להדהד אצל דורות של יוצרים. אחד מהם הוא אברהם חלפי, שבשירו "סתיו יהודי" מופיעה תמונה מוחשית אחרת של קביעת הגורלות ביום כיפור:

סְתָו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי

שׁוֹלֵחַ בִּי

רִמְזֵי אֱלוּל.

כְּבָר מִשְׁתַּגְּעוֹת בִּי קְצָת

הַצִּפּוֹרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב

שֶׁל יוֹם-הַכִּפּוּרִים.

אָז יִתָּקַע בְּשׁוֹפָרוֹת לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.

וּפָנִים יְהוּדִיּוֹת מִן הַגּוֹלָה

בַּאֲפַרְפַּר נוּגֶה

יְרַחֲפוּ לִפְנֵי כִּסֵּא אֲדוֹן עוֹלָם.

וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים וְנִיצוֹצוֹת הַרְבֵּה

בְּעֹמֶק עֵינֵיהֶן.

אברהם חלפי. מתוך ארכיון בנו רותנברג. מס' מערכת 997008137029405171.

לביצוע של אריק איינשטיין ל"סתיו יהודי" (שהלחין יוני רכטר) ניתן להאזין באתר הספרייה הלאומית.
כאן מופיעים היהודים המתפללים על גורלם כחלק מהותי מן הטבע ומן הזמן, ממש כאילו הייתה העונה הזו "עונת קביעת הגורלות". הציפורים השורקות, ששריקתן מזכירה תקיעת שופר, הן חלק מה"רמזים" שלוח השנה שולח אל האדם להזכירו את יום היפקדו. תמונת יום הדין מצוירת בצבעים עדינים יותר: האפרפר הסתווי של הסגריר המתקרב הולם מאוד את אווירת התחנונים והענווה הנדרשת בעת תפילת יום הכיפורים.

"ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה" הוא שילוש שמות עצם המזכיר את "ותשובה ותפילה וצדקה" – וכמוהן אמור להעביר את רוע הגזירה. אל מול הרכנת הראש לנוכח גזר הדין, שגלומה בה אפסותו של האדם, ניצבים כליו של האדם המאמין: הפעולות האמורות לפתוח שערי שמיים ולהמתיק את גורלו. כוחן של אלה משיב לאדם משהו מעמדתו מול האל ומאפשר לו להשמיע את קולו, גם כאשר הוא רק אחד מבני ה"צאן" העוברים לבחינה לשבט או לחסד.

אין לדעת על מה סבו הבקשות והתחנונים שבשיר, ואם יש להם סיכוי להיענות, בוודאי ובוודאי לא כאשר מוזכרים עצב, שיגעון ותוגה. גם נימת המבקשים על גורלם מהוססת, ואין בה דיבור ישיר אל האל. עם זאת נאמר בפירוש כי הפנים זוכות לרחף לפני כיסא האל; הן מגיעות קרוב מאוד אל בוראן, ממש באותו הגובה, ונושאות חותם של אישיות נבדלת (כדרכן של פנים), כך שאינן עוד בגדר עדר המוני כמו בפיוט המקורי.

חלפי מבדיל את עצמו בשיר מן המתפללים יהודֵי הגולה ואינו משתתף בתפילה לפני כיסא הכבוד, אך עדיין העונה הזו בשנה ורגשי הענווה וחשבון הנפש הנלווים אלה מהדהדים עמוק בתוכו כחלק מן העולם.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

ללמוד גמרא בפעם הראשונה

כמה טיפים מעשיים שיעזרו לכם לצלול אל נבכי התלמוד!

צילום: נוי לוין

מאת: יואל שפיץ 

כן, קשה ללמוד גמרא. מאוד קשה. היא אסוציאטיבית מאוד, מלאה במהלכים מורכבים, כתובה בארמית ובמקור אין בה בכלל פיסוק וניקוד. אבל הגמרא היא הספר המכונן ביהדות וגם הספר הנלמד ביותר לאורך הדורות. השפה שלה חזקה כל כך שהיא השתלטה כמעט על כל ספר קודש שבא בעקבותיה. היא דורשת מהלומד לשאול את השאלות הכי קשות, אבל בתמורה מספקת הצצה לעולם קסום ואחר. אז איך בכל זאת מתחילים ללמוד גמרא בפעם הראשונה? כמו שנכנסים לשיחה.

להשתלב בשיחה

הסוגייה התלמודית היא בראש ובראשונה שיחה חיה. הטקסט כתוב כמו במחזה. הדמויות משוחחות ביניהן, עונות ומקשות אחת על דברי השנייה, ולעיתים גם מבארות זו את זו. כשאני פותח דף גמרא, אני יודע שהשיחה כבר מתקיימת. אולי גם כשהספר סגור הדמויות שם בפנים משוחחות ביניהן. אז כל מה שאני צריך לעשות זה להתיישב גם סביב השולחן ולהצטרף למשוחחים.

כמו בכל שיחה, לסוגיה בתלמוד יש נושא אחד מוגדר, וממנו מסתעפים, מתפצלים ומתאבכים נושאי מִשְנֶה, אסוציאציות, ציטוטים המשמשים לחיזוק אחת מהדעות וכיוצא באלו. לכן, הדבר הראשון שאנחנו צריכים להבין, הוא – מהו נושא השיחה.

על מה מדברים

'נושא השיחה' הוא המשנה, שסביבה הסוגייה בנויה. המשניות הן קטעים קצרים שנערכו על ידי רבי יהודה הנשיא אי אז בתחילת המאה השלישית לספירה. המשניות מקובצות בתוך פרקים ומסכתות, שכל אחד מהם עוסק בנושא מוגדר. רבי יהודה הנשיא היה אחרון התנאים (חכמי המשנה) וכבר בדור שלאחריו התחילה תקופת האמוראים (חכמי הגמרא). תפקידם של האמוראים הוא לדון במסורות התנאיות המובאות במשנה.

בתור לומדים חשוב שנבין את המשנה שעליה הדיון נסוב. מכיוון שהמשנה היא ספר ערוך היטב, יעזור לנו מאוד להבין גם בתוך איזו מסכת ואיזה פרק היא מופיעה. כדאי לקרוא קצת במרשתת או ב-'תלמוד שטיינזלץ' על הנושא הכללי של המסכת ושל הפרק. אם קראנו מעט הקדמות, נוכל לצלול כמעט בלי בעיה אל תוך 'נושא השיחה' שלנו.

צילום: תמיר פלצמן

לימוד משנה

המשנה היא טקסט קצר ותחום. ההבנה שלה לא קשה במיוחד, אבל היא הכרחית כדי להיכנס אל תוך השיחה התלמודית. כשאנחנו קוראים משנה כדאי שנעשה זאת בשני שלבים – בשלב הראשון, להבין את הפשט – את המילים, את המציאות שעליה מדברים ואת דעות החכמים המופיעות בה. בשלב השני, אנחנו צריכים להכין כוס תה או להדליק מקטרת, ולהתחיל לחשוב. המטרה של השלב הזה היא לאתר את כל 'החורים' בטקסט. להעלות כמה שיותר שאלות. השלב הזה דומה לעבודה של בלש הנכנס לזירת פשע – ננסה להבין למה כל דבר ממוקם במקומו, כיצד הדברים היו יכולים להיראות אחרת, ומה הסיפור שאיננו מסופר העומד מאחורי התמונה שלפנינו.

צוללים אל הגמרא

הגמרא עצמה היא אב טיפוס של בלש החוקר טקסט. הגמרא תמיד תנסה להבין את המקור המקראי של המשנה, את הבחירות הלשוניות של רבי יהודה הנשיא, הרבה פעמים היא תעמיק בניסיון להבין את המציאות הריאלית בה עסקה המשנה, או תתמקד בביאור אחת המילים הקשות המופיעות בה. בשלב השני, הגמרא תשווה בין מקורות תנאיים, כלומר, היא תביא משנה אחרת או ברייתא (משנה שנפלה בעריכה) ותנסה לראות מה קורה כאשר משווים את שני המקורות.

צריך לזכור: בלימוד ראשוני, כמעט ואין שום סיכוי להבין את כל ההקשרים והדיונים המופיעים בסוגייה. הסוגיה כפי שאתם רואים אותה לפניכם נוצרה במשך מאות שנים, ואם מצרפים לחשבון את פרשני התלמוד המצויים בשני צדיו של הטקסט עצמו – אז אפשר לומר שהסוגייה מתפרסת על פני יותר מאלף שנים ולפחות שלוש יבשות.

לכן, חייבים לוותר על הניסיון להבין הכול. דף גמרא זה טקסט שהולכים איתו, שחוזרים אליו, שקוראים אותו שוב ושוב לאורך זמן, וכל פעם – כמו מנהר זורם – דולים ממנו תובנות חדשות וזוויות מבט מקוריות.

צילום: מיכה ישראלי

עצות מעשיות

הלימוד הוא חוויה אישית. עם זאת, ישנן מספר עצות מסורתיות שעשויות להועיל:

  • לקרוא בקול – את הסוגייה צריך לקרוא בקול כדי שהדברים יתיישבו בראש. בית מדרש מסורתי הוא מקום רועש מאוד שנשמע יותר כמו מתפרה מאשר ספרייה.
  • לדמיין – תוך כדי הקריאה בקול, כדאי מאוד לדמיין את הדמויות, הסיטואציות והמרחב שהסוגייה מתארת. הגמרא, כמו המשנה, כתובה מאוסף של תמונות, כמו מערכות בתיאטרון. מי שרואה את התמונה, יוכל לנחש את הכיוונים אליהן תזרום הסוגייה.
  • חברותא – גמרא, כמו טנגו, רוקדים בשניים. חברותא היא כלי עתיק וכמעט הכרחי ללימוד גמרא. השיח בין שני אנשים הופך את הטקסט לתלת ממדי, ומבטיח הבנה שקשה להגיע אליה לבד.
  • פנאי – כדי ללמוד גמרא צריך לפנות מקום. לייצר מרחב של חלל וזמן. כמובן, אצל כל אחת ואחד זה עובד אחרת. אני תמיד לומד עם כוס קפה שחור ושוקולד, ומעדיף חלל סגור עם נוף יפה. בר מעדיפה ספסל בחוץ ודידי בכלל לומד במחשב. ואתם?

אותיות פורחות באוויר: נפרדים מהרב עדין אבן ישראל שטיינזַלץ

הרב עדין שטיינזלץ לא היה רק פרשן ומתרגם חשוב, אלא גם המהפכן הגדול ביותר של הטיפוגרפיה היהודית המודרנית

הרב עדין שטיינזלץ:

סיפורי המדרש מראים לנו לא אחת כי ישנם מצבים שבהם האדם עוזב את עולמו או את המשימה שבה הוא עוסק, אך לא אותיותיו. כך המדרש על האותיות שפרחו מן הלוחות עם שבירתם על הר סיני, כך הסיפור התלמודי הידוע על רבי חנינא בן תרדיון שהרומאים שרפו את גופו כשהוא עטוף בספר התורה שבו נהג ללמד, ובעוד האש עולה – האותיות מן הספר פרחו באויר, וכך גם היה עם פטירתו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ז"ל.

האות העברית כיסוד ספרי הקודש היא תופעה ששורשיה כבר נטועים בתקופת התלמוד. חכמים ייחסו משקל רב, קדושה וכוחות מיסטיים לאות, שעל פי המדרש נברא בה העולם. דברי המשנה במסכת ברכות על עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, שבהם "הכתב והמכתב", מְמַצבים את הכתב בדרגה רוחנית גבוהה השמורה למספר מצומצם של בריאות אשר יש בהן חיבור בין רוח לחומר. לפיכך מלמדת אותנו הטיפוגרפיה המקראית והתלמודית לשים לב לא רק לנכתב אלא גם למה שלא נכתב: הרווחים, האותיות הגדולות, הקטנות, התלויות בין השורות, לא פחות מאשר למה שעליהן.

מעמדו המיוחד של ספר הקודש ביהדות מחייבו בעיצוב מהודר, העוטף ומלביש את התוכן בלבוש חיצוני, המעיד על תוכנו.

סיפורה של הטיפוגרפיה החדשה של התלמוד בהוצאת הרב שטיינזלץ הוא סיפור מרתק על המאבק שאינו נגמר בין שימור לבין חידוש בעולם בית המדרש. סיפור שראשיתו בדפוס האלמנה רום בוילנא באמצע המאה הי"ט, עת עיצבה דבורה רום, בעלת הדפוס, את המבנה הסופי של דפי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם עד היום. מבנה אשר הפך לסמל ולאייקון בתרבות החזותית היהודית גם ללא הטקסט שבתוכו.

שער מסכת ראש השנה של ש"ס וילנא

 

אישה היא זו שאחראית לפריצת הדרך הראשונה ולהפיכתו של העמוד לפסגת הטיפוגרפיה התורנית. עיצוב הדף היה מהפכני באותם השנים ושימש בעצם כ"היפר לינק" הראשון בעולם. כשכל שינוי בצורה מעיד על שינוי בתוכן, אות לטקסט, אות לתרגום, כוכבית המפנה לפרשנות אחת וריבוע קטן לאחרת. שנים ילוו אותנו אותיותיה של דבורה מדפוס רום שעד היום נקראות בשם "וילנא" על שם בית הדפוס שלה. לימים יספר לנו המשורר אברהם סוצקבר ז"ל איך בזמן הכיבוש הנאצי התיכו בגטו וילנא את אותיות העופרת הישנות מבית הדפוס הנטוש והפכו אותן לכלי נשק רוחני ומלא הוד.

כדרכה של דבורה רום גם ממשיכה היה בעל חזון. שטיינזלץ הבין כי אומנם שמירה על אוצרות הטיפוגרפיה הישנים כמוה כשמירה על דפוסי הלימוד מקדמת דנא, אך המחיר של אי־הנגשת הספר למתקשים בלימודו גבוה מידי. וכך, קיבל על עצמו לשנות את צורת הדף, את הטיפוגרפיה, הרווחים והעימוד כולו כדי לחבר את הלימוד ולהנגישו לכמה שיותר אנשים.

שער מסכת תענית של תלמוד שטיינזלץ

 

שימור וחידוש גם בכריכה החיצונית

לא רבים יודעים, אך למלאכת העיצוב הגרפי והטיפוגרפי של שערי התלמוד גייס הרב שטיינזלץ את האמן בצלאל שץ. תהליך עיצוב עטיפת ספר מתחיל בראיית המחבר את תפקיד העטיפה כחלק מן היצירה כולה, ודרישותיו לעיצוב הן בדרך כלל ברוח הדברים הכתובים בספר. עיצוב הכריכה משמעותי בשל היותו משקף את אופיו, רוחו ואווירתו של הספר.

גם המוטיבים שהעסיקו את בצלאל שץ בשימור וחידוש. העבר היהודי, הבא לידי ביטוי בסמלים יהודיים, וההווה הארצישראלי, הבא לידי ביטוי בסמלים השאובים מעולם החי והצומח בארץ. בוריס שץ (האב) בז לאומנות המודרנית המנותקת מן העבר, ואילו בנו, בצלאל, מנסח קישוט ואורנמנטיקה "ישראלית", המשלבת בין אסתטיקה סביבתית מקורית, היסטוריה וטבע.

סגנון עיצוב האות של שץ נשמר גם בספרי החול שאותם עיצב. הספר "עטלפי עכו" (1961) בעיצובו, עשוי אף הוא מאותן אותיות בסגנון "הצבי", מאוירות בצורות גיאומטריות שונות ביד חופשית. אולי הוכחה למודרניות ולחדשנות שאותן רצה להטביע בעיצוב הכריכה לספרי הגמרא. אך בעוד בספר "עטלפי עכו" הצורות הגיאומטריות נראות אקראיות, בעיצוב לכריכת התלמוד הצורות הגיאומטריות יוצרות צורות של מגן דוד, לוחות הברית, שערים, כתרים, אותיות, בתים, פרחים ועוד.

עטלפי עכו, הוצאת מחברות לספרות, 1961

 

את הרעיון החדשני של הרב שטיינזלץ, המחבר בין עבר לעתיד, בין גלות לארצישראליות, ניתן למצוא בשילוב הטיפוגרפי שבין הכריכה החיצונית לכריכה הפנימית. האותיות שעל גבי הכריכה החיצונית בנויות מאות הדומה בצורתה לגופן "הצבי" של הטיפוגרף צבי האוסמן משנת 1954. ומקורותיה של אלו הם כתובות עבריות עתיקות מן האלף הראשון. האות זוויתית, מתבססת על צורת המשולש, חסרת תגים ודומה יותר לצורת כתב החקוק באבן. האות בשער הפנימי דומה בצורתה לאות האשכנזית, הנכתבת בציפורן.

המהדורה התאפיינה בעיצוב מחודש, צבעוני ובהיר, אך ביטול כריכת העור המסורתית, השימוש בגופן הישראלי וההתנתקות מסגנון האות המקושטת ה"כבדה" לטובת "פרנק־-ריהל" מנוקדת, דקה יותר ושחורה פחות, שמטרתה הייתה הנגשה והבהרה של הטקסט, הביאו להדרה של זו מישיבות רבות.

כמה אומץ צריך כדי להיות פורץ דרך לרבים וכמה נחת יש בעובדה שעוד בחייו ראה הרב שטיינזלץ את התלמוד לא רק כספר לימוד, אלא כדרך חיים המקדשת את הדיאלוג המתמשך בין התורה הכתובה, הבאה לידי ביטוי באות הטקסט, לאנושיות וריבוי הדעות, הבאים לידי ביטוי בכל ההערות, התוספות שמסביב לטקסט המרכזי, הצבע והטיפוגרפיה הרעננה. ההמונים המצטרפים לשורות הלומדים, גברים ונשים, שומרי מסורת ושאינם שארון הספרים היהודי הפך לנגיש עבורם בזכותו, זוכרים אותו היום.

 

השוו בין הגרסאות:

ש"ס וילנא:

 

תלמוד שטיינזלץ:

העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת שטיינזלץ

סיפורה של אחת הכתובות העתיקות בעולם

הכתובה מהמאה ה-11 שנמצאה בגניזת קהיר לא משאירה כל פתח לטעויות

אפשר לחשוב על מסמכים רומנטיים ממנה (מכתבי אהבה למשל), אבל קשה לחשוב על מסמכים נחוצים כמוה. בטרם יוכלו בני זוג להקים בית ומשפחה כדת משה וישראל, נכנסת ביניהם הכתובה, ובה מפורטות חובות הבעל כלפי אשתו במקרה שתגורש או תתאלמן. בספרייה הלאומית שמורה אחת הכתובות העתיקות ביותר ששרדו עד ימינו.

ביום חמישי, בתאריך ה-28 בנובמבר 1023, חוברה ונחתמה הכתובה שלפנינו. הכתובה אומנם חוברה בעיר צור (לבנון של ימינו), אבל היא ניתנה לבני הזוג נתן הכהן בן שלמה ולאשתו רחל, אשר קבעו את מקום מגורם בצפת. מדוע חוברה בצור ולא בצפת? כיוון שכתובות נכתבו בדרך כלל עפ"י מנהג משפחת הכלה (ובמימונה), והכתובה שלפנינו מזכירה כתובות אחרות שנכתבו בעיר צור – סביר שרחל היא בת העיר צור.

בדומה לכתובות אחרות, גם לכתובה שלפנינו נוסח קבוע המפרט את החובות הבסיסיות שאמור הבעל לספק לאשתו. נכתב בה, למשל, שהבעל נתן לאביה 5 דינרים מוהר, והתחייב על 20 דינרים נוספים לאשתו, שאותם היא אינה יכולה לתבוע "כל זמן דהוא חאיי והיא תחות רשותיה בטב" (ובעברית: כל זמן שהוא חי, והיא תחת רשותו בטוב).

 

לצפייה בכתובה באתר הספרייה הלאומית

 

נראה שלא נחסך כל מאמץ בכיסוי כל אפשרות, שכן בסוף הכתובה מופיעים ענייני "שנתא ורחמתא, חייא ומיתותא" (שנאה ואהבה, חיים ומוות), ובהם מפורטות ההשלכות הכלכליות של פירוק הנישואים. אם תמות האישה בחיי בעלה – התכשיטים והכסף שהביאה יעברו לילדיה, ואם לא יהיו לה ילדים יחזור מחצית רכושה לבית אביה. ברשימת התכשיטים נזכרים "שירין דהב", שהם צמידי זהב, ו"זוג קדשין דהב" שהם זוג עגילי זהב. במידה שיסתיימו הנישואים בנסיבות שאינן קשורות במות אחד מבני הזוג, יספוג האשם את הנזק: אם בעלה ישנא אותה שנאת חינם, ישלם לה את המוהר המאוחר – אותם 20 דינרים ("ולא ירצא בשותפתה שנאת מגן יהווי משלם לה כל מה דכתיב ומפרש בהדן"). ואם היא תשנא אותו, תאבד את המוהר המאוחר ותיקח רק מה שהביאה איתה מבית אביה.

שם הסופר שחיבר את הכתובה מוכר לחוקרי הגניזה הקהירית – שם היא נשמרה. שמו יוסף בן יעקב הכהן תושב צור, החתום על תעודות רבות מצור בשנים 1037-1011. לדעת אוצר אוסף היהדות יואל פינקלמן כתובה זו היא "אחת מהעדויות הראשונות והבודדות שקיימות של הקהילה היהודית בצפת באותה תקופה".

 

בפרויקט הגניזה של אוניברסיטת פרינסטון תוכלו לקרוא את התעתיק המלא של הכתובה שנכתבה בשילוב עברית, ארמית וערבית-יהודית.

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות