ביקורת שירה | ציפור השיר נטרפה

"הספר מתאר בעדינות ובטבעיות את התערערות הנפש עד טביעתה, באמצעות מטאפורות מן החי. נדמה שהחיות מאפשרות התגלמות של התכונות הראשוניות ביותר, ללא עידון וללא הצדקה שכלית, מוסרית או חברתית". מאיה ויינברג על "הלטאות הסגולות בחוץ" מאת גל נתן

יוסף שליין, ללא כותרת (נמר), ברונזה, 29X14X46 ס"מ, 2003

.

מתוך הסדק הגדול: קריאה בספר "הלטאות הסגולות בחוץ" לגל נתן

מאת מאיה ויינברג

.

אומץ ופחד, שבר וחוזקה, חיות טורפות ונטרפות, שגרה לכאורה מול חוויות קיצון אידיוסנקרטיות. כל אלו נמזגים לתוך הפואטיקה של גל נתן בספר הביכורים שלה, הלטאות הסגולות בחוץ. נתן אינה מקמצת בפרטים, ועם זאת ברור שהשלם כאן גדול מסך חלקיו, ענק אפילו, ולכן השירים מלאים גם בשקט, בשתיקה. השירים מביאים סיטואציה, רגש, מקום, שעה, כמעין סצנה. לאורם נפשה של הדוברת תיטרף, יֹאבד בוחן המציאות, השבר יוביל לאשפוז, האשפוז יחשוף יקום שבור. עם כל אלו תתמודד הדוברת ותשרטט קווי מתאר פואטיים. אבל מה עוד מתרחש ואינו מתואר? על כך יענו הקוראים והקוראות בעצמם, מתוך פחדיהם, דמיונותיהם, תשוקתם. עד כמה יעזו להרחיק בהזדהותם עם השירים? כמה בודד וחשוף יהיה שם? מתי ישובו לחיק השגרה ובאיזה מצב?

 

בגן הילדים

הספר נפתח בשיר ביוגרפי לכאורה, החוזר אל הילדות ומבקש לספר את הסיפור מראשיתו. בעבור הדוברת, כבר בגיל הגן הייתה אפשרות אחת בלבד להינצל: דרך מחילת הארנב.

 

בגן הילדים

בַּגַּן הַיְּלָדִים רָצוּ לִרְאוֹת אֶחָד לַשֵּׁנִי אֶת הַגּוּף
כְּדֵי לָדַעַת אֶת מִי לֶאֱכֹל.
אֲנִי חָפַרְתִּי לִי דֶּרֶךְ הַחוּצָה בְּאַרְגַּז הַחוֹל.

גַּן הַיְּלָדִים הוּא רְחוֹב
בַּצַּד הַלֹּא טוֹב שֶׁל הָעִיר.

כְּשֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי הֵגִיחַ מִמְּחִילַת הָאַרְנָב,
רָחֵל עוֹזֶרֶת הַגַּנֶּנֶת אָמְרָה לִי:
"אַל תִּדְאֲגִי גַּל, אַתְּ תֵּצְאִי מִפֹּה וְתִהְיִי מַלְכַּת יֹפִי".

.

מחילת הארנב היא קונוטציה לעליסה בארץ הפלאות, שבה הכול ייתכן, כמו בדמיון הילדוּת, כמו בשיגעון, כמו במסע אל־אס־די, אבל מחילת הארנב היא גם מחילת ארנב, פשוטו כמשמעו: הדרך שבה ארנב, חיה נרדפת ונטרפת, נמלטת על חייה. בגן, הילדים מאיימים להרוג, לא פחות. הדוברת תימלט ותסתתר, תעבור הרפתקאות כאלה ואחרות, אבל בסופו של דבר תיפלט אל העולם מהצד השני. ממש כפי שרחל, עוזרת הגננת, הבטיחה לה, היא תצא ותהיה מלכת היופי. מאה עמודים שיריים יפים מאוד נהיו לה. השיר הראשון טומן בחובו, כמו רמז מטרים גדול, את הסיפור כולו.

בשיר השלישי, עדיין תחילת הדרך הביוגרפית־פואטית, עדיין ראשית הספר, הדוברת מבינה כבר שיש להצניע את המוזרות על מנת להמשיך לשרוד. המוזרות טבועה בה מילדות, היא החיה שבה. הן המוזרוּת והן החיוֹת שבהן היא מתגלמת יופיעו לאורך כל הספר. אולי לכן מחילת הארנב היא הפתרון בשיר הפותח, ומות הדוברת בשיר החותם את הספר הוא הפתרון בסופו.

 

הוראות הפעלה

בְּכָל הוֹרָאוֹת הַפְעָלָה:
הַצְנִיעִי אֶת הַמֻּפְרָעוּת כְּאִלּוּ הָיְתָה פֹּת.
לֹא יִהְיֶה לָנוּ אֵיךְ לַעֲזֹר לָךְ.
אֵין עַל זֶה אַחֲרָיוּת.

.

הפות והמופרעות הן היינו הך. אפילו הן חלק מובנה מן הגוף והנפש – הן טאבו עדיין. נכון יותר להתעטף בחברה ולהישמע באופן המקובל, הוא האופן שהחברה דורשת שהפרט שלה יישמע וייראה, כדוגמת הפסיכולוג בסוודר האפור. כך גם בהמשך הספר, מתוך השיר "כוחות לא סבירים":

 

הִיא נִסְּתָה לְהַסְבִּיר אֶת עַצְמָהּ
לַפְּסִיכוֹלוֹג עִם הַסְּוֵדֶר הָאָפֹר.
הִיא רָצְתָה לוֹמַר שֶׁהִגִּיעָה לְשָׁם
בִּזְכוּת שִׁבְעָה נִסִּים לְפָחוֹת.

אֲבָל בִּמְקוֹם זֹאת אָמְרָה:
"אֲנִי מַרְגִּישָׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הֶעָתִיד".

 

החיות המפחידות ממני

בעולמה השירי של גל נתן יש חיות רבות ומגוונות מאוד והן ללא ספק מרכיב דומיננטי בפואטיקה שלה: חיות טורפות, ארסיות, אבל גם חיות נטרפות בשפע וחרקים למיניהם. המשוררת מכירה בהן, נותנת להן שמות. פעמים רבות הן עולות מתוך השורות בבירור, ומגלמות את הפחד, אבל הדוברת עצמה אינה פוחדת מהן, ומתמודדת בדרכה. כך מתוך השיר "הארנבים":

 

אֲנִי נִשְׁאֶרֶת רַק עִם הַחַיּוֹת
הַמַּפְחִידוֹת מִמֶּנִּי.
רַק הַמַּפְחִידוֹת נִשְׁאָרוֹת.

הָאַרְנָבִים בּוֹרְחִים מִמֶּנִּי
וּכְשֶׁאֲנִי מְפַחֶדֶת, אֲנִי נִשְׁכֶּבֶת עַל גַּבִּי.
וְזֶה לֹא דָּבָר מִינִי,
זוֹ הִשָּׂרְדוּת.

 

לפעמים הדוברת היא גוף מארח לחיה ותו לא. משמע, החיה מושלת בה. כך למשל מתוך מחזור השירים "פרידה":

 

תֵּן לִי גֶּשֶׁר.
בִּתְמוּרָה אֶקְשֹׁר אֶת הַחַיָּה רָחוֹק.
מִמְּךָ לֹא מַגִּיעִים גְּשָׁרִים,
רַק פִּסּוֹת בָּשָׂר
לְהַאֲכִיל אוֹתָהּ
בְּשָׁעוֹת לֹא צְפוּיוֹת.

 

במחזור השירים "דנוור", שהוא אחד הלבבות הפועמים חזק בספר, החיה חזקה מאוד ולכן מבודדת את בעליה מהחברה:

 

עוֹר שֶׁל פִּיל כְּבָר לֹא הִסְפִּיק.
נִדְרַשְׁתִּי לְגַדֵּל צִפָּרְנַיִם שֶׁל חָתוּל
וּבִכְלָל הָיִיתִי חַיָּה נִטְרֶפֶת.
בַּזְּמַן הַזֶּה
כֻּלָּם הִתְלַבְּשׁוּ יָפֶה.
מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ חֲדָשִׁים הָיוּ בָּאָפְנָה.
דֶּנְוֶר אָמַר: תָּמִיד תִּהְיִי צַעַד אֶחָד אַחֲרֵי כֻּלָּם.

 

הספר מתאר בעדינות ובטבעיות את התערערות הנפש עד טביעתה, באמצעות מטאפורות מן החי. נדמה שהחיות מאפשרות התגלמות של התכונות הראשוניות ביותר, ללא עידון וללא הצדקה שכלית, מוסרית או חברתית. אין בהן בושה או אשמה על החייתיות ובזה כוחן. האהבה גם היא מין חיה בלתי נשלטת ולא מבויתת, שבשמה אפשר להתערטל מכל ההגנות והמוסכמות. גם השיגעון, כמו חלום – קשה להסביר אותו בהיגיון, אבל הוא מורגש בכל מאודו; הדחפים, התחושות והמראות שבו חיים מאוד וניתנים לתיאור רגשי ויצרי המהלך כשפים בשירה מתוך הכניסה לשטחים הבלתי מוכרים בעולמה הפנימי של הדוברת.

 

כשהלטאות הסגולות שלה "יצאו החוצה" – אושפזה. כשחלתה, נעשתה הדוברת חיה בעצמה, כפי שמתואר בשיר "מחלות שקופות"" "הַקַּרְנַיִם צָמְחוּ פְּנִימָה אֶל תּוֹךְ הַמֹּחַ". כשחלתה אולי גם התחילה לכתוב שירים. "הַשִּׁירִים לֹא שׁוֹתִים חָלָב הֵם שׁוֹתִים דָּם". כך, במשפט שירי יחיד הפרוש על פני עמוד שלם, הכרה חדשה מתהווה. השירה אינה חיה רגילה ממשפחת היונקים. הקישור של השירה אל הגוף ותהליכי גוף הופך את השירים לטורפניים או ערפדיים. ובשיר אחר:

 

*
אֲנִי לֹא צִפּוֹר הַשִּׁיר.
אֲנִי הַתַּנִּין
שֶׁבָּלַע אוֹתָהּ.

 

הדוברת מעידה כי ציפור השיר, אותו דימוי אלמותי שמשוררים רבים משתמשים בו כמטונימיה לזהות המשוררית, נטרפה. היא מטילה את הציפור לתוך כרסו של התנין ומנביעה את קולה מתוכו. לפעמים מופיעה הציפור כ"ציפור בגבס":

 

*
עוֹקְרִים לִי שֵׁן,
מַתְחִילִים מֵהָרֶגֶל
כְּדֵי לְגַלּוֹת צִפּוֹר בַּגֶּבֶס.

 

ולפעמים המשוררת מעמידה אותה כחלק ממערך יחסים. כך מתוך השיר "אמא ציפור":

 

אִמָּא צִפּוֹר
לוֹעֶסֶת בִּשְׁבִילִי אֶת הַחַיִּים.
אֲנִי כְּבָר עַכְבְּרוֹשׁ זָקֵן
וְאֵין לִי קֵבָה לָעוֹלָם הַזֶּה.

 

לאמא ציפור נולד שלא כדרך הטבע עכברוש במקום גוזל. ואפילו הוא בנה הצעיר, הנה כבר זקן וחסר יכולת שרידות לעולם הזה. ושוב אמא ציפור, כמייצגת את דרישות העולם המתוקן וצו החברה:

 

אִמָּא צִפּוֹר יוֹדַעַת
אֲבָל זֶה נוֹשֵׂא לֹא מְדֻבָּר.
כְּבָר הִגִּיעַ זְמַנִּי לְהַאֲכִיל גּוֹזָל
אֲבָל אֲנִי יְשֵׁנָה.

 

הדוברת נמלטת אל השינה פעמים רבות לאורך הספר. השינה היא אולי המצב ההופכי לחיה: ניתוק, השתתקות, התגלמות – מלשון גולם. במתח שבין שינה לחיה נכתבים שירים וימים רבים. בשיר "מבול" הדוברת ישנה בתחילת השיר, אולם עם עליית מפלס המים נעשית לדג:

 

הַמַּבּוּל יָרַד.
כֻּלָּם הָיוּ בַּתֵּבָה.
אֲנִי צִמַּחְתִּי זִימִים.

 

לכאורה מדובר בטכניקה של שרידה בעולם טובע, אולם השיר משובץ בשערו השני של הספר, ששמו "דרכים להרוג דג". בשער הזה הדברים הולכים ומתפרקים. גם הדג הזה ייאלץ להילחם על חייו.

 

חצי דנוור, חצי פנים

השירים מובילים לאיטם "אל תוך הסדק הגדול", הוא השער השלישי, עמוק אחרי שני שערים ראשונים ולפני שניים נוספים. במידה רבה שירי השער השלישי הם ליבו של הספר ולב היצירה, שכן מעין נובע תמיד מתוך סדק, ממקום השבירה. בשער הזה, שבו הדוברת מספרת על איבוד בוחן המציאות, מופיעים שירים מהפנטים ממש, לופתים. השירים בהירים בוויזואליות שלהם, אבל בה במידה מפחידים בעוצמתם ובמראות המובאים בם. לב הקוראת הולם עם לב הכותבת. המשוררת מתעקשת לעבור דרך האש ולתאר אותה ולא נשמרת על עצמה או על הקוראות. כך נפתח מחזור השירים "דנוור":

 

דֶּנְוֶר נִגַּשׁ אֵלַי עֶרֶב אֶחָד,
וְלֹא הָיָה לוֹ גּוּף
וְהוּא לֹא הָיָה גֶּבֶר
וְכָךְ הָפַכְתִּי שְׁבוּיָה
הָפַכְתִּי שְׁבוּיָה שֶׁל דֶּנְוֶר.

אֲנִי וְדֶּנְוֶר מִסְתּוֹבְבִים יַחַד.
אֲנַחְנוּ נִרְאִים כְּמוֹ פּוֹשְׁעִים.
אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּמַּרְאָה וְרוֹאָה:
חֲצִי דֶּנְוֶר, חֲצִי פָּנִים.

 

מעניין הניסיון הפואטי לתאר פגיעה נפשית מצד אחד כשבר ומצד שני כחלק בלתי נפרד מהאישיות ואפילו מהגוף עצמו, תזכורת למופרעות ולפּות, אבל החלק הזה מתקבל בהבנה מלאה, ויתרה מזאת – הוא הנושא בתוכו "חֶלְקִיק שֶׁהוּא מָזוֹן לְחַיִּים שְׁלֵמִים" ("מתוך הסדק הגדול").

אימת האשפוז מתוארת היטב דרך מצבים ודמויות, כמו בשיר "פיודור":

 

וּפְיוֹדוֹר דָּלַף כְּמוֹ בֶּרֶז.
וְרִיד פָּתוּחַ בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה.
"מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׁפָּחָה לֹא הָיוּ מַשְׁאִירִים כָּכָה."
הִיא הִבִּיטָה בִּפְיוֹדוֹר הַקָּשׁוּר בַּמִּטָּה.
שְׁלוּלִית הַדָּם שֶׁלּוֹ סְמִיכָה מִתַּחְתָּיו.

 

וגם בציניות המשספת שבה מוסרת הדוברת את סיפור האשפוז שלה:

 

לדבר על זה

מַזָּל שֶׁהִגַּעְתְּ.
אֵין לָדַעַת מָה הָיוּ עוֹשׂוֹת הַלְּטָאוֹת הַסְּגֻלוֹת בַּחוּץ.

מַזָּל שֶׁתָּפְסוּ אוֹתָךְ שְׁנֵי הָאַחִים.
הִשְׁאִירוּ עָלַיִךְ רַק אַרְבָּעָה סִימָנִים כְּחֻלִּים.
לֹא וְרִיד פָּתוּחַ כְּמוֹ פְיוֹדוֹר.

מַזָּל שֶׁיָּשַׁנְתְּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא שְׁלוֹשִׁים,
שֶׁהִתְעוֹרַרְתְּ לְטָאָה אַחַת פָּחוֹת.
מַזָּל שֶׁהָיִית מְנֻמֶּסֶת.

מַזָּל שֶׁשָּׁמַר עָלַיִךְ הַטֵּרוּף
מִדַּלּוּת הַמָּקוֹם,
מֵהַצַּעַר הַבִּלְתִּי נִתְפָּס,
מֵהַחֹשֶׁךְ שֶׁשָּׂרַר בַּלַּיְלָה בַּמִּסְדְּרוֹן.

אֵיזֶה מַזָּל הָיָה לָךְ.
כֻּלָּם אָמְרוּ לָךְ כָּל הַזְּמַן:
יֵשׁ לָךְ הֲמוֹן מַזָּל.

מַזָּל שֶׁיָּצָאת מִזֶּה.
אַתְּ יְכוֹלָה לְהַפְסִיק לְהִתְעַסֵּק בְּזֶה.
אַתְּ כְּבָר לֹא שָׁם.
לָמָּה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר עַל זֶה.

 

ההתמודדות ממשיכה גם כשהאשפוז מסתיים, ולכן צריך לדבר על זה. חשוב לדבר את זה. לכתוב את זה. הדוברת "חוזרת" אל העולם, אל השגרה. כך בשיר "שורת נמלים":

 

הִצְטָרַפְתִּי לְשׁוּרַת נְמָלִים.
הִתְאַמְתִּי מְאֹד.
אֲנִי בְּגֹדֶל נְמָלָה.
חָשַׁשְׁתִּי מֵרַגְלָם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם.

ובשיר "עובדת סוציאלית":

נְמֵר חֲבַרְבּוּרוֹת נֶאֱבָק
עַל כָּל אֲרוּחָה בַּשִּׁנַּיִם.
אֲנִי רַק צְרִיכָה
לְדַבֵּר בְּקוֹל רָגוּעַ מְאֹד.

 

איזה יפה זה קיר לבן

מחוש זהיר אחד מופנה אל העולם שבחוץ אבל עין אחת תמיד מופנית פנימה, זוכרת את שאירע ועלול שוב לחזור. לכן בשני השערים האחרונים המשוררת מהלכת בשיווי משקל עדין בין המצבים, כמחלימה. מנסחת לעצמה כללים: איך למשול בחיות, איך לזייף את הנורמליות כדי לרַצות, להיות נורמטיבית ומקובלת בין הבריות. אם בראשית הספר למדה מה כדאי לומר, הרי לקראת סופו היא כבר ממעטת לדבר. בשירים שבשערים האלה מובאת המורכבות במלואה בדמות שני הקולות, "השיגעון" ו"השפיות" גם יחד, ומתוך המתח הברור יש בהם כוח פואטי רב. השיר "לבן", למשל, מתאר יפה את החוויה. כוחו הרב מאוד בפשטותו.

 

שֶׁלֹּא אֶגַּע בַּצּוּרָה
שֶׁלֹּא אֶגַּע בַּמִּבְנֶה
שֶׁלֹּא אֲחַבֵּר וְאַחְסִיר דְּבָרִים
שֶׁאֶתְבּוֹנֵן בְּקִיר לָבָן
אֵיזֶה יָפֶה זֶה קִיר לָבָן
שֶׁיִּתְהַפֵּךְ הָרָצוֹן שֶׁלִּי
וְיַהֲפֹךְ לְקִיר לָבָן
וְלֹא אֶגַּע בַּצּוּרָה
וְלֹא אֶגַּע בַּמִּבְנֶה
וְאֶשָּׁאֵר בְּשֶׁקֶט
וְאֶתְבּוֹנֵן בְּקִיר לָבָן
אֵיזֶה יָפֶה זֶה
קִיר לָבָן

 

או "רפאים":

.
אֲנִי מַקִּיזָה זִכְרוֹנוֹת
וְלֹא מְדַבֶּרֶת עַל הַמָּשִׁיחַ עִם אַף אֶחָד.

בְּיָמִים אֵלֶּה אֲנִי מְמִיתָה אֶת עַצְמִי בְּכָל מִינֵי דְּרָכִים מְשֻׁנּוֹת.
אֲנִי צוֹפָה בְּכָל תָּכְנִיּוֹת הָרֵאָלִיטִי שֶׁיֵּשׁ,
וּמִתְפַּלֶּלֶת בַּלַּיְלָה שֶׁהַמִּתְמוֹדְדִים הַחֲבִיבִים עָלַי יִזְכּוּ.
(מַקִּיזָה זִכְרוֹנוֹת וְלֹא מְדַבֶּרֶת עַל הַמָּשִׁיחַ עִם אַף אֶחָד).

.

מעניין שבעוד השיגעון מתואר כחיית טרף, נמר חברבורות, תנין, ציפורניים של חתול – הניסיונות לחזור לשגרה משולים לחרקים; קטנים, קלים למעיכה, שבריריים. כך בשירים בשער האחרון: נמלים, חִדקוניות דקל, גולם הממתין לפקיעתו הפרפרית. כאן למשל הדוברת מדמה את עצמה למעין עכבישה:

 

קורים

הִיא רָצְתָה הֲמוֹן יָדַיִם עָלֶיהָ
שֶׁיִּטְווּ חֲזָרָה אֶת הַחוּטִים אֵלֶיהָ
וַעֲדַיִן, מָנְתָה אֶת הַיָּדַיִם הַחֲסֵרוֹת.

בַּסּוֹף לָקְחָה אֶת שְׁמוֹנֶה רַגְלֶיהָ
וְהָלְכָה לִטְווֹת קוּר־אָרִיג נוֹסָף
שֶׁלֹּא יִקְחוּ אוֹתָהּ הָרוּחוֹת.

 

אבל חרקים כוחם בקטנותם, בעקשנותם, במספרם הרב ולכן בעמידותם בסופו של דבר. מטאפורה מדויקת לשגרה קטנה, עיקשת, שיש ימים כמותה בשפע.

הספר מסתיים בשיר סוף הדרך, כראוי לסגירה הביוגרפית שפתחה אותו.

 

אני כבר יודעת

כֻּלָּם וַדַּאי חוֹשְׁבִים
שֶׁזֹּאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
שֶׁאֲנִי מֵתָה.
אַל תִּדְאֲגוּ.
אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת
מָה לַעֲשׂוֹת.

 

מי מת בשיר? הדוברת? החיה שבה? כל פעם חיה אחרת? זו שנטרפה ואולי זו שהושתקה. השיגעון, הוא מקור החיות והתשוקה, מומת והיא מתה איתו על מנת להינצל ולחיות לפי צו החברה, ציפיות אמה. ואולי המוות הוא ניסיון להיוולד מחדש, מתוך הגולם, להיות "טובה יותר" מתנצלת או מתחרטת על מה שהיה ומבטיחה לנסות מחדש.

כוחה של גל נתן הוא בכתיבה ללא דרמה על שבר דרמטי מאוד, על מה שהוביל אליו ועל מה שהוציא אותה מתוכו. גם על מה שנבע ממנו. הקריאה הרציפה בספר חשובה ומענגת ואוחזת בגרון, שכן יש לאורכו ציר התפתחות, והוא רב עלילה והתרחשות. לכן קשה להרפות ממנו, וגם השירים שבספר מסרבים להרפות בתום הקריאה. זהו ספר ביכורים פצוע ואמיץ, כמו חיית בר, שאינה מכירה רחמים ואינה יכולה או מוכנה להיות חיית מחמד בעד שום הון שבעולם.

 

מאיה ויינברג היא משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. פרסמה שני ספרי שירה: "שטחים פתוחים" (ספרי עתון 77, 2015) ו"עיר ותנוחת ההר" (הקיבוץ המאוחד, 2018), שזכה בפרס "כליל" לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית, וכן ספר מסות שנכתב בשיתוף עם דרור בורשטיין – "פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים" (אפיק, 2019). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 20 ו-68 של המוסך, ורשימה על ספר השירה "עת הגן" לוו.ס. מרווין – בגיליון 47.

 

גל נתן, "הלטאות הסגולות בחוץ", פרדס, 2020. 

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "אל תעשה מזה ענין" מאת עמרי שרת

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו