ביקורת פרוזה | ציור של צער העולם

"דעי בוחרת לגלם את גשמיותו הפגומה של העולם בתאונת דרכים – אסון שהוא אקראי מטבעו, כגזרה הנגזרת מן החיים עצמם, מן ההכרח לחיות." נעמה ישראלי על רומן הביכורים של נעמה דעי

מיכאל דרוקס, ללא כותרת, שמן על בד, 64X50 ס"מ, 1965

.

מאת נעמה ישראלי

.

נוכח הרעש הגדול של הרשת, הבולע ומכלה כול, אין פלא כי בימינו רבים כל כך עסוקים ברדיפה אחר קולם, בגידורו ובזיקוקו בניסיון להבחינו מן הרעש, במאבק על ייחודיותו. אולם נדמה לי כי לעיתים דווקא המאבק על הקול עלול להביא להתפוגגותו, כחבצלות המים של מונה המתפוגגות לכתמי מרכיביהן שעה שאנו קרבים אליהן יתר על המידה, בניסיון לבחון את טיבן. לעומת זאת, ספר הביכורים של נעמה דעי, צערו העתיק של הירח, הוא לדידי דוגמה מצוינת לספר המוותר על המאבק רק כדי לנצח בו; היינו רומן המתמסר לכתיבת עצמו, מבלי להניח לנטל ההוכחה או לתאוות החידוש להכתים אותו ולפגום בכוליות הקול הברור העולה ממנו.

הרומן מתאר את קורותיה של משפחה מהתנחלות דתית לאחר שאריאל, האח החמישי מתוך שמונה אחים ואחיות, נפצע בראשו בתאונת אופנוע. אריאל, נער מוכשר ואהוב על סביבתו, שנהג לחבר שירים כבר כשהיה ילד קטן וגם בהתבגרותו "למד ליהנות ממילים, למשמש אותן בפיו, לשחק בהן", לוקה בעקבות התאונה באפזיה אקספרסיבית אשר מקשה עליו את הדיבור. משפחתו וחבריו יודעים כי אריאל מבין הכול, אך הוא מתקשה לתקשר, לחבר מילים למשפט, להביע את הכאב על מי שהוא כבר לא יוכל להיות. כל פרק ברומן מתמסר למיקודה הפנימי של דמות אחרת: הוריו של אריאל, אחיו ואחיותיו, חבריו, דודתו וסבתו; כל פרק מתרחק מעט ממועד התאונה, צופה בתהליך השיקום הארוך והמייסר מנקודת זמן מרוחקת יותר. כך יוצרים דיוקנאות הדמויות השונות, לכל אחת סיפורה וצרותיה, תנועת ספירלה שבהתרחבותה היא מנסה – כך נדמה לי – להשמיע גם את קולו של אריאל, שכאבו מזוג בכאבן, בגעגועיהן אל מי שהיה. יתרה מזו, נדמה כי דווקא ההתמסרות הענווה אל כל אחד מן הקולות הללו, על ייחודיותו, כוחו ומגבלותיו, היא שמאפשרת גם לקולה של המחברת להישמע בבירור, כחוט השני האוגד את שלל הקולות השונים ליצירה אחת בעלת אישיות מובחנת. כך, דעי מדגימה יפה את מה שקל לנו כל כך לשכוח (בימינו אולי ביתר שאת): הקול שלנו נשמע בעוצמה הגדולה ביותר דווקא כשאנו מקשיבים, כשאנחנו לא נלחמים כדי להשמיע אותו או כדי להפגין את ייחודיותו.

בשום שלב דעי אינה מתפתה לזלוג הצידה מן הסיפור שבחרה לספר. אין בספרה כל ניסיון להתחכם; אין כאן דברי הגות ארכניים או אידאולוגיה במסווה של ספרות; דמויותיה מעוצבות בקפידה, העלילה מינימלית, ללא פיתולים והפתעות, המבנה מהודק והשפה קולחת, חפה מהתפייטות. תחת זאת, הרומן חותר אל ייצוג האנושיות על קיומה הפגום, אל שרטוט עדין של צער העולם – אותו צער אשר הפעים את שלום, אביו של אריאל, בנערותו, כשקרא עימו אביו במסכת חולין את האגדה על מריבת המאורות, על התמעטותה של הלבנה בפני החמה כפי שמיעט מעצמו האל לטובת בריאת העולם:

[אבא] דיבר על חסרונו של העולם מטבע הגשמתו, על הפער הפעור בין העולם החסר הזה לאמת המוחלטת, האין־סופית, שקדמה לו … ביקש אבא באותו משל לצייר לשלום ציור של אהבה, אהבת חינם שאוהב הבורא את ברואיו, שלמען בריאתם וטובתם חיסר מעצמו. ביקש לצייר לשלום ציור של אהבה, ויצא מצייר לו ציור של צער העולם, צער השכינה, האין־סוף המסוגר בסוף, האמת הכלואה בחצאי שקרים … סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי.

.

בחוכמה וברגישות דעי בוחרת לגלם את גשמיותו הפגומה של העולם בתאונת דרכים – אסון שהוא אקראי מטבעו, כגזרה הנגזרת מן החיים עצמם, מן ההכרח לחיות. הן חבריו של אריאל "תמיד חשבו שאם כבר אז יהיה מהנופלים במלחמה האלה, בגלל הבלונד והחיוך וזה שתמיד היה קדוש כזה, לא מתלכלך בכעס, אף אחד לא חשב שייפתח לו המוח בתאונת אופנוע, בטח לא בגיל חמש עשרה, בטח לא בשבת". על האקראיות הממילאית של כל תאונת דרכים מוסיפה העובדה שמלכתחילה עלה אריאל על האופנוע כדי להזעיק עזרה עבור יותם, בן־דודתו המתגורר בביתם, בעליו של האופנוע, לאחר שאיבד את הכרתו בעקבות הרעלת אלכוהול. כך, לאחר שאימו ודודתו כילו לילות בדאגה ליותם – הילד הבעייתי שאביו אף הוא מת בעקבות תאונת אופנוע כמה שנים קודם לכן – דווקא אריאל, הנאהב והנעים, שאיש לא דאג לו, הוא שנפצע.

ובאמת, בספרות ובחיים המסופרים במהדורות החדשות, בעיתונים ובתהומות הרשת – נדמה לעיתים כי ההרוגים במלחמות ובפיגועים הם תמיד מסוגו של אריאל, בעל "הבלונד והחיוך", יפי הבלורית והתואר; אלו שבמותם הותירו מאחור מחברות עם שירים להלחנה, שעתידים היו לכבוש את העולם בטוב ליבם ובכישרונם. כאילו מעולם לא נהרגו כאן אחרים; טיפוסים מסוגו של יותם, השבור והכועס, וגם טיפוסים אחרים, כל אחד וחריגותו הוא, חולשותיו ופגימוּתו. במובן זה, בחירתה של דעי בקורבן מסוגו של אריאל כמו נוגדת את הניסיון של הרומן לרדת לחקר פגימותו של העולם. ולמעשה גם שאר הדמויות שהיא בוחרת לשרטט הן מהסוג שנקל לנו לחמול עליהן, להזדהות עימן באנושיותן הפשוטה; לעיתים אולי פשוטה מדי, שכן גם עם הקשיים והמאבקים הפנימיים שהן מתנסות בהם – כגון אשמה הורית, יריבויות ותיקות בין בני משפחה או ייסורי מערכת יחסים בין דתי לחילונית – הן מתמודדות ביושר ובכנות עצמית מפליאים, שוודאי אינם נחלת הכלל.

אולם הרומן מצליח להתעלות מעל מלכודת הדבש של הנדושוּת משום שהוא אינו מתאר רק את הגעגוע לאריאל שאבד, אלא הוא מנכיח שוב ושוב גם את אריאל החדש: זה הפגום, העילג, שמפנה עורף לאוהביו המתוסכלים ומתכנס בכאבו ובכעסו: "אי־אפשר לטעות אצלכם, נכון? … אסור, זה העניין", שואלת את אריאל ידידתו החילונית, חברתו של אחיו הגדול, וכן דורשת בפניו:

"אנחנו לא מלאכים […] ככה אנחנו נהיים, בטעויות שלנו. אתה כמו שתמיד היית, כמו שתמיד תהיה, בלי קשר לטעויות שלך".
"אין". אמר ולא הביט בה. שיחק בכמה גבעולי עשב יבש. אצבעותיו ארוכות. "מלאכים".
"מה?" לרגע נחה מכעסה.
"אין. אלוקים לא אכפת. גדול. אני צריך" (שהייה, נלחם בלשונו) "הכי טוב, עכשיו לא יכול". (ושוב, חורק בשיניו) "רק זה, נו, טועה. בסדר. אמת. לא רוצה… להרגיש טוב".

.

דיבורו הקטוע והמגומגם של אריאל – שהקוראות והקוראים, כמו בני משפחתו, נאלצים להתעכב על הניסיון, הכושל לעיתים, למלא את הפערים הפעורים בו ולפענח את כוונתו – דיבור זה הוא שקוטע את רצף השיח והחיים של הדמויות ועל ידי כך בוקע סדקי ספק בלבבותיהם, כפי שהוא קוטע גם את רצף הקריאה וסודק את שלמות העלילה; שלמות שלעולם אינה מתקיימת בחיים – ואולי גם בספרות, כשזו במיטבה.

כך גם משורטט הפער בין השפה לבין "חומר הגלם של המחשבות, זה שלפני המילים", כפי שמגדירה זאת אחת מאחיותיו של אריאל. המילים מתוות את גבולות המחשבה ועל כן בלתי אפשרי עבורנו לדמיין מחשבה המתנסחת בלעדיהן, מבלי שאפשר לנו למצער לנסות להביע אותה; אם אריאל מבין, מדוע אינו עונה, מדוע אינו מסביר ומבאר? פציעתו של אריאל וסיפורה ממחישים את המציאות העצובה של השפה ושל קיומנו: לעד ייוותרו פערים בינינו לבין הסביבה, גם זו הקרובה לנו ביותר, שהשפה לא תוכל לגשר עליהם. מרחק כלשהו תמיד ייוותר. ואולי ההבנה הזו באשר לקוצר ידה של השפה, הבנה המצויה בליבו של הרומן, היא שכפתה על דעי את המחויבות לסיפורה, בד בבד עם הפניית העורף לפיתוי להנכיח את קולה, לחדש, להרשים, להיענות לנטל ההוכחה. הלוא אל המילים הנכונות, המדויקות, לעולם לא נגיע; ואולי דווקא בכתיבה מתוך הבנה זו אפשר לנו להתקרב אליהן. נדמה לי כי זה גם הדבר שדעי מנסה לומר לנו בנוגע לאמונה. כפי שאומר אחד מאחיו של אריאל: "תפילה היא כמו סנפלינג: אתה זה שמטפס על הסלע, אתה זה שמתקדם במעלה החבלים, הסלע לא עושה שום דבר כדי להתקדם לכיוונך, אבל הוא מתקרב". אף פעם לא נדע בוודאות אם יש מי שמקשיב לנו, ובכל זאת אנו מדברים וכותבים ומתפללים בדרכים שונות ומשונות. העבודה היא עלינו ולעולם לא נגיע אל היעד. בכל זאת הוא מתקרב כל העת.

זוהי הנחמה שהספר הזה מציע: לא הנחמה הריקה שבהסחת הדעת, כי אם הנחמה המפכה בנו דווקא כשמעירים את כאבינו, כשנוגעים לנו באבל על זיכרון העתיד שאבד לנו, בידיעת פגימותו של העולם, בעצב נבו. בימים שבהם האנושות כולה מתאבלת על זיכרון עתידה, ספרה של דעי נדמה לי כמו בחירה מתאימה מאין כמוה לקוראת החרדה. ובעצם גם לימים שצורתם שגרה: שהרי הצער עתיק ומצוי בכול ובכולם. אשרי הסופרות היודעות להתבונן בו ולמסור אותו בדרך המאפשרת לנו להקשיב, והלוא אם נקשיב – לעולם לא יחסרו לנו המילים.

 

נעמה ישראלי, ילידת 1990, בעלת תואר ראשון ושני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתגוררת בתל אביב. ביקורות פרי עטה התפרסמו בגיליונות 52 ו־57 של המוסך.

 

נעמה דעי, "צערו העתיק של הירח", עם עובד, 2019.

.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אורית פוטשניק על "רכבת שלג" לטל יעקב ו"היסטוריה של אלימות" לאדואר לואי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו