פרשת ה"אלטלנה", כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים

פרשת "אלטלנה" היא אחת הפרשות המסעירות ביותר בתולדות המדינה הצעיר. מה באמת קרה באותם ימים ספורים?

הספינה "אלטלנה" בוערת לאחר ההפגזה, מאוסף ארכיון לע"מ

פרשת "אלטלנה" היא אולי אחת הפרשות המסעירות והמדהימות ביותר בתולדות המדינה הצעירה. בקושי חודשיים מהקמתה של מדינת ישראל, ובזמן שהיא נאבקת על קיומה במלחמת הישרדות אכזרית כנגד צבאות ערב, פרץ עימות קרבי שאיים לגרור חלקים בעם למלחמת אחים.

מה באמת קרה באותם ימים ספורים, ומה קדם להם?

 

הספינה "אלטלנה" בוערת לאחר ההפגזה, מאוסף ארכיון לע"מ

 

קיץ 1947: האונייה LST 138 של חיל הים האמריקני נרכשת על ידי סניף של האצ"ל בצפון אמריקה. שם הספינה מוחלף ל"אלטלנה". משמעות השם הוא נדנדה באיטלקית, שם העט של זאב ז"בוטינסקי.

 

מודעה משנת 1950, הכרזה מתוך אוסף מכון ז"בוטינסקי

 

סוף 1947: הספינה מועמסת בקרוב לאלף עולים ולוחמים (חלקם ניצולי שואה), אנשי צוות וציוד צבאי רב.

11 ביוני 1948: לאחר עיכוב של כמעט חודש, מפליגה "אלטלנה" מצרפת אל חופי ישראל. עיכוב זה חותם את גורלה, היות שההפלגה מתבצעת לאחר חתימת הסכם שילוב אצ"ל בצה"ל בתחילת החודש.

 

מתוך כתבה שפורסמה ב-2 ביוני בעיתון "הצפה"

 

מועצת הביטחון של האו"ם, שבמשך כל זמן המלחמה גילתה מעורבות בשאלת ארץ ישראל, הגבירה את המאמץ להביא את הקרבות לידי סיום, ובמקום קריאות בלתי מחייבות הוציאה צו הדורש משני הצדדים להסכים לנסיגה – ולא, יוטלו סנקציות על הצד המסרב. ב-10 ביוני 1948 הסכימו הצדדים להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, להפסיק את האש. למחרת היום נכנסה לתוקפה הפוגה בת ארבעה שבועות.

 

מתוך כתבה שפורסמה ב-11 ביוני בעיתון "על המשמר"

 

15 ביוני 1948: מפקד האצ"ל בארץ, מנחם בגין, נפגש עם נציגי ממשלת ישראל ומודיע להם כי האונייה הפליגה מנמל בפריז בניגוד להוראתו. בגין מתעקש שחמישית מהנשק על הספינה תועבר ליחידות האצ"ל העצמאיות בירושלים והשאר לצה"ל (עם קדימות ליחידות האצ"ל שנטמעו בו). דוד בן גוריון מאשר את העברת חלק מהנשק ליחידות האצ"ל בבירה, שאר הנשק – מכריז ראש הממשלה – יועבר לצה"ל בדחיפות וללא כל תנאים מוקדמים. חילוקי הדעות והחשדנות ניכרים בשני הצדדים.

 

כותרת ידיעה שפורסמה ב-25 ביוני 1948 בעיתון "דבר"

 

20 ביוני 1948: בעוד ה"אלטלנה" עוגנת בכפר ויתקין ואנשי צוותה מתחילים בפריקה, מתקיימת ישיבת ממשלה סוערת בנוגע להמשך האירועים. החלטת הממשלה: "לתת סמכות למטה (צה"ל) לפעולה נגדית, באם ירכז כוח מספיק במועד הדרוש. על המפקד במקום להשתדל למנוע בלי כוח, באם לא יקבלו דינו – ישתמש בכוח".

 

"אלמלא ההבלגה, מלחמת אחים איומה היתה פורצת בתוככי המולדת הנצורה", הכרזה מתוך אוסף מכון ז"בוטינסקי ישראל

 

21 ביוני 1948: כיתור כפר ויתקין הושלם על ידי חטיבת אלכסנדרוני. מפקד הגזרה שולח אולטימטום למנחם בגין – מסירת האונייה על כל תכולתה לרשות הצבא. על האולטימטום יש לענות תוך עשר דקות.

 

מה באמת קרה? הגרסה של האצ"ל בכתבה שפורסמה ב"המשקיף" הרוויזיוניסטי ב-23 ביוני

 

משלא נענה האולטימטום, פורצים חילופי אש בהם נהרגים שישה לוחמי אצ"ל ושני לוחמי צה"ל. מנחם בגין עולה על סיפון ה"אלטלנה" והיא נמלטת אל חופי תל אביב.

 

מתוך כתבה שפורסמה ב-24 ביוני בעיתון "על המשמר"

 

22 ביוני 1948: כוחות יבשה גדולים בפיקודו של יגאל ידין נשלחים להכניע את "אלטלנה". חילופי אש קשים מתפתחים בין כוחות צה"ל והאצ"ל הנמצאים על החוף. מחשש לפרוץ מלחמת אזרחים קורא בגין לאנשי האצ"ל שעל הסיפון שלא להשיב אש.

 

מתוך כתבה שפורסמה ב-23 ביוני בעיתון "על המשמר"

 

התותחן שקיבל את הפקודה לפתוח באש על האונייה מסרב בטענה שהוא מוכן להישפט ואפילו להיות מוצא להורג, ולא לירות ביהודים. התותחן השני מהסס לפתוח באש, אך לבסוף משתכנע ויורה על האונייה. במהלך חילופי האש נהרגים עשרה לוחמי אצ"ל ולוחם צה"ל נוסף.

תמונות היסטוריות חושפות את הקמת המפעל שסיפק את החרסית לכל תעשיית הקרמיקה בישראל, וגם באיראן

באמצעות כספי השילומים מגרמניה הוקם מפעל "חרסית וחול זך בנגב", המפעל שבזכותו הוקמה העיירה מצפה רמון.

התמונה מושכת מיד את העין. הכביש מוכר, לא השתנה הרבה מאז צולמה התמונה. במרכזה משאית הגוררת באיטיות צינור ענק בפיתולים החדים היורדים למכתש רמון.

 

 

הצינור הענק הזה היה חלקו העיקרי של מפעל "חרסית וחול זך בנגב" אשר הוקם במרכז מכתש רמון. חברת "חרסית וחול זך בנגב" הוקמה בשנת 1951 על ידי חברת "מחצבי ישראל", חברה ממשלתית אשר השקיעה כספים גדולים מאוד, רובם מכספי השילומים מגרמניה, בהקמת מפעלי כרייה, חציבה והפקת חומרי גלם בעיקר בנגב. באמצע שנות החמישים הפיקה החברה את מרבית החול והחרסית שנדרשו לתעשיות הזכוכית והקרמיקה בישראל, ואף החלו לייצא חומרי גלם לחו"ל. החברה שלטה על מרבית שטחי הכרייה והחציבה במכתש רמון, והעיירה מצפה רמון הוקמה על ידי המדינה כדי לספק מגורים לעובדיה.

בסרט הנחמד הזה, שצולם בשנת 1957 על ידי נתן גרוס עבור ההסתדרות הכללית, ניתן לצפות בראשיתה של מצפה רמון וגם במחצבות המכתש בחיתוליהן:

 

במפעל שהוקם במרכז המכתש בשנת 1967 עיבדו מחצב הקרוי "חרסית דמויית צור" לחומר גלם בתעשיית לבנים חסינות אש אשר יוצאו מכאן לרחבי העולם, ובעיקר לאיראן כשוק מרכזי.

 

 

החרסית דמוית הצור (הקרויה חד"צ בפי מקורביה) נכרתה ברחבי מכתש רמון, נגרסה, הורטבה, מוגנטה להפרדת הברזל המצוי בה והועברה אל הכבשן מיודענו.

זהו גליל פלדה, פאר תעשיית הפלדה האמריקאית, 50 מ' אורכו, 6 מ' קוטרו, אשר הוצב בגובה כ-8 מ' מעל פני האדמה, כשהוא נטוי כך שחלקו הרחוק נמוך יותר. החומר נשפך לחלקו הגבוה של הגליל ונע מטה בעזרת כוח המשיכה.

וזה לא נגמר כאן. גליל הפלדה הענק הסתובב על צירו אט אט, כמו מערבל בטון עצום ולוהט, וגרם לעירבוב מתמיד של החומר.

בקצה הגליל הוצבו מבערי אש אשר חיממו אותו עד לטמפרטורה של 1600 מעלות צלסיוס. החומר הלך והתחמם תוך כדי גלישתו במורד התנור.

בסיום תהליך החימום נשפך החומר לתא מצנן פתוח שהיה מותקן מתחת לחלקו התחתון של הצינור, ומשם הועבר במסוע לתאי איחסון חיצוניים ונשלח במשאיות לנמלי הארץ ולמפעלי תעשיה.

החרסית דמויית הצור עברה במהלך החימום תהליך מיצוק והפכה לאבן סינתטית חדשה, שחורה אפורה, המורכבת ממינרלים שנוצרו בטמפרטורה הגבוהה. אבן זו שימשה בעיקר לייצור לבנים ומסות חסינות אש לציפוי פנימי של כבשנים.

המפעל פעל במלוא המרץ עד שנת 2000, אז נסגר לצמיתות. שטחי החציבה העצומים סביבו עברו שיקום נופי ואקולוגי. כיום, מרבית שטחו של מכתש רמון הינו שמורת טבע מוכרזת, וחלקים גדולים אחרים, שנופם נכתש עד היסוד ושוקם לבלתי הכר, הוכרזו בשנה החולפת כגן לאומי "צבעי הרמון". במרכזו של הגן הלאומי יוקם מרכז מבקרים שיספר את גלגוליו של המכתש, ואין מתאים לכך מצינור הפלדה הענק, שהושאר במרכז האתר כאנדרטה לגלגולים המדהימים שעבר מכתש רמון מאז אמצע המאה ה-20.

 

 

 

התמונות ההיסטוריות התקבלו בתודה מארכיון חברת "נגב מינרלים תעשייתיים" והגיאולוג שלה חנוך סער. התמונות החדשות צולמו על ידי עופר קוטלר.

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

מאות הפליטים ניצולי הפוגרומים שהגיעו לחופי אמריקה, עוררו את המשוררת הצעירה אמה לזרוס להיאבק למען בני עמה הנרדפים. אחד השירים שחיברה בהשראת האירועים הקשים מקדם את פניהם של מהגרים ומהגרות לאמריקה עד עצם היום הזה.

עם פרוץ שורת פרוגרומים קשים ברחבי רוסיה הצארית בשנת 1881, זרמו מאות פליטים יהודים שהצליחו להינצל מהתופת אל חופי אמריקה. הידיעות על הגעת הפליטים עוררו את אמה לזרוס, משוררת יהודיה-אמריקנית צעירה, להיאבק למען בני עמה הנרדפים.

אחד מהשירים שחיברה בהשראת האירועים הקשים מקדם את פניהם של מהגרים ומהגרות לאמריקה עד עצם היום הזה.

כבר מילדותה הפגינה אמה לזרוס כשרון ספרותי מרשים. אביה, הסוחר היהודי-אמריקני משה לזרוס, התגאה כל כך ביכולותיה של בתו המתבגרת שממן מכיסו בשנת 1866 את ספרה הראשון, "תרגומים ושירים מאת אמה לזרוס – נכתבו בין הגילאים ארבע-עשרה לשש-עשרה".

הפרסום הבוסרי הזה אמנם נועד להיות מחולק בעיקר בין בני משפחה וחברים, אך עותק ממנו התגלגל לידיו של ראלף וולדו אמרסון והוא – אולי הכותב המפורסם של תקופתו – זיהה את הפוטנציאל האדיר הגלום במשוררת הצעירה. מאותו רגע החליט לקחת אותה תחת חסותו ולשמש לה מנטור ספרותי.

 בשיריה המוקדמים כמעט ולא התעסקה לזרוס במוטיבים יהודיים. לא הייתה זו רתיעה מכוונת, אלא ביטוי של חינוכה ותחומי העניין שלה כנערה מתבגרת בניו יורק של המאה ה-19. היא התגאתה במוצאה אך זיהתה את היהדות בעיקר בתור דת שאין לה מה לתרום לחייה וליצירתה.

העניין שלה בעברו ועתידו של עם ישראל התעורר דווקא בנסיבות טרגיות – כפי שקרה לאמנים רבים ממוצא יהודי.

 

דיוקנה של אמה לזרוס. התמונה לקוחה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

אמה לזרוס מגלה את פליטי העם היהודי

עם פרוץ שורה של פוגרומים קשים ברחבי רוסיה הצארית בשנת 1881, זרמו מאות פליטים יהודים שהצליחו להינצל מהתופת אל חופי אמריקה. הידיעות על הגעת הפליטים עוררו את הקהילה היהודית-אמריקנית לפעולה וגם את המשוררת הצעירה, אשר יצאה לקדם את פני הילדים, הנשים והגברים ולתרום ככל יכולתה למען שיקומם.

המראות אליהם נחשפה עוררו אותה לחקור את מקורות האנטישמיות המופנית נגד בני עמה: היא קראה ספרים על היסטוריה יהודית, נרשמה ללימודי עברית והחלה להיות פעילה בארגוני הקהילה היהודית בניו יורק. כשהותקפו הפליטים היהודים בעיתונות האמריקנית, גייסה לזרוס את כשרונה ופרסמה במאי 1882 מאמר הגנה על יהדות רוסיה הנרדפת.

 

מכתב תודה של אמה לזרוס לפיליפ כהן על שליחת הספרון "הבעיה היהודית". המכתב לקוח מאוסף אמה לזרוס בספרייה הלאומית

 

שנה לאחר מכן התבקשה לזרוס לתרום למען הקמת "פסל החירות" בניו יורק. לשם כך חיברה את שירה החשוב והמפורסם ביותר, "הקולוסוס החדש", והקדישה את הכנסות השיר להקמת האנדרטה.

 

תרגום עברי של "קולוסוס החדש: אם הגלויות" מאת ראובן אבינועם. התרגום התפרסם באוגוסט 1949 בעיתון דבר

 

למרות ש"פסל החירות" תוכנן לחגוג את ערכיהן המשותפים של הרפובליקה הצרפתית (אשר תרמה את הפסל) והרפובליקה האחות-האמריקנית, הפכה לזרוס בשירה את גברת החירות לאמא המאמצת אל חיקה את המהגרים והפליטים הבורחים מאימת "העולם הישן". לזרוס שמה בפיה של "גברת החירות" את הקריאה הנרגשת:

"הבו לי את בניכם היגעים והעניים,ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים,שילחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסערבפנס אאיר בואם בשער זה."

 

טקס חניכת "פסל החירות" ב-28 באוקטובר 1886. אמה לזרוס לא הוזמנה לטקס כיוון שכניסתן של נשים נאסרה "מחשש שיפגעו מהקהל הצוהל" (תמונה מתוך הספר: I Lift My Lamp)

 

בזכות שירה של המשוררת היהודיה-אמריקנית הפכה האנדרטה העצומה לסמל של הגירה המקבל את ספינות המהגרים (מכל דת, גזע ומין) עם חיוך והבטחה לחיים אחרים.

בשנת 1903 נחקק השיר על פסל החירות.

 

"הקולוסוס החדש" באנדרטת החירות

 

אמה לזרוס: מבשרת הציונות?

ואם עוד לא התרשמתם מהאומץ והחיוניות של האישה הזאת, נסיים בלציין את העובדה שהיא הקדימה את מרבית מנהיגי עם ישראל כשהחלה לדבר על הצורך בהקמת מולדת יהודית לעם ישראל יותר מעשור לפני שבנימין זאב הרצל הצטרף לתנועה הציונית.

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

בשיר קצרצר וחינני מתארת נעמי הילדה בוקר טיפוסי בחייה: הטבע כולו שמח בבואה; הרוח מלטפת ולוחשת, הציפורים הכחולות והשושנים הוורודות.

נעמי ספיר (לימים שמר) ולצדה שירה הראשון

"נוׂעָה נוׂלְדָה בַּשָֹדֶה בֵּין דֶשֶא לְאֶבֶן / נוֹעָה הָיְיתָה כְּמוֹ אֵגֶל שֶל טַל / חַרְצִית הִיא קָטְפָה בַּשָֹּדֶה וּמִן הַכּוֹתֶרֶת / תָּלְשָה עַלְעַל עַלְעַל" כתבה נעמי שמר בשלהי שנות החמישים ללהקת "בצל ירוק". נועה שהיא גם נעמי, בת כנרת הקטנה, זו ש"נולדה בשדה בין דשא לאבן", גדלה ובגרה והפכה "נעמי שמר" – פזמונאית ומלחינה שחתומה על שירים רבים ומוכרים.

"בדרך כלל אני מאמינה שנטיות לבו של אדם נכרות בילדותו" אמרה נעמי שמר בתכנית טלוויזיה לילדים, "ואצלי זה היה המקרה. נולדתי בקבוצת כנרת, ושם עבודת האדמה הייתה ערך עליון ומהתחלה ראו שאני אהיה חקלאית רעה מאוד, ולעומת זאת ראו שאני בקלות רבה יכולה ללוות את השירה בציבור בקבלות שבת, ככה שמגיל רך מאוד ליוויתי את השירה". קובץ שירי הילדים "שירים מכנרת" ("הדואר בא היום", "אשכולית", "שיר סתיו", "אחינו הקטן", "גדי קטן", "דוגרת", "בגינה" ו"שבת") נחשב בדרך כלל לקובץ השירים הראשון המוכר שכתבה נעמי שמר. קובץ השירים שנכתב בראשית שנות החמישים בעבור ילדי קבוצת כנרת פרץ אל מחוץ לגבולות הקבוצה ובהמשך בוצע בידי הזמרת ריקה זראי ונתפרסם בביצועה של הזמרת יפה ירקוני בשלהי שנות החמישים. בדומה לדבריה של שמר כי "נטיות לבו של אדם נכרות בילדותו" ניתן לשער שכבר בשנות ילדותה הראשונות חברה שמר יצירות מפרי עטה.

בתאריך ב" בחשון תרצ"ט, ה-27 באוקטובר 1938, הופיעו בעיתון "דבר לילדים" במדור "דברי ילדים" מספר קטעים וכותרתם "מחיבורי ילדי כנרת ליובלה" ("ביום ב" חשון מלאו עשרים וחמש שנים לקבוצת כנרת". כך לפי מאמר הפתיחה). בין הקטעים השונים שנכתבו בידי לאה, רות, ה-ה, נח ונגה, בולט הקטע הפותח "בּׂקֶר בַּגָן" שהודפס באותיות גדולות ומנוקדות.

 

בּׂקֶר! הַטַל טֶרֶם נָמוֹג
אָקוּם מִמִטָתִי וְלַגָן אֵצֵא.
שָׁם רוּחַ קַלָה מְלַטֶּפֶת וְלוׂחֶשֶת:
קוּם רֵיקָא! קוּם! צֵא!
כֻּלָם: הַצִּפֳּרִים הַכְּחֻלוׂת
בְּכַנְפֵי-זְהָבָן,
הַשּׁוֹשַׁנִּים הַוְרֻדוׂת
בְּאׂדֶם רֹאשָׁן –
כֻּלָם שְׂמֵחִים לִקְרַאת בּוֹאִי…
וְהַשַחַר בַּעֲטֶרֶת זְהָבוֹ
נוֹהֵג לְאִטּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּפָה.
עַמוּד אֵשׁ מֵאֲחוׂרֵיהֶם.
וְלִפְנֵיהֶם צִפּוֹר פָּז עָפָה.
קִיר בֵּיתֵנוּ מְסֻיָד,
יָפָה מִמֶּנּוּ עֲרוּגַת שׁוֹשַׁנִּים,
יוֹם יוֹם אַשְׁקֶנָּה,
אָרִיחַ רֵיחָהּ יָמִים וְשָׁנִים.

 

על הקטע חתומה "נעמי (בת 8)". נעמי בת השמונה היא נעמי ספיר, לימים נעמי שמר. בשיר קצרצר וחינני מתארת נעמי הילדה בוקר טיפוסי בחייה.

 

השיר "בּׂקֶר בַּגָן" מאת "נעמי (בת 8)" בעיתון "דבר לילדים", כרך ו", חוברת ב", ב" בחשון תרצ"ט, 27 באוקטובר 1938

 

הטבע כולו שמח בבואה; הרוח מלטפת ולוחשת, הציפורים הכחולות, השושנים הוורודות. השחר והשמש מפציעים אט אט, קירות הבית מתרעננים גם הם ומתחרים ביופייה של ערוגת השושנים. קשה לקבוע האם מדובר בשירה הראשון של שמר, עם זאת סביר להניח שהשיר "בּׂקֶר בַּגָן" משתייך לקבוצת השירים הראשונים שכתבה.

 

נעמי ספיר בסרפן ושתי צמות

 

בארכיון נעמי שמר שבמחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית מצויות מחברות שונות של שמר מתקופת ילדותה. על אחת המחברות מופיע הכיתוב "נעמי לחבורים: כתה ה"-ו.תש"א-תש"ב". במחברת מספר חיבורים שכתבה נעמי שמר מלווים בהערות מורהּ עמינדב ישראלי. ברשימה שכתבה נעמי שמר וכותרתה "ספרים שאהבתי בילדותי" כתבה שמר:

"מורתי עליה השלום שושנה ישראלי נהגה לקרוא לנו ספרים בקול (אז היו נוהגים לומר "להקריא" ואני עדיין מעדיפה את הביטוי הזה). ילדי שנות-השלושים נהנו מסדרות ארוכות של תרגומי-מופת מספרות העולם, בניקוד מלא. שושנה נהגה לסיים את השבוע בקריאה בהמשכים של ספרים נבחרים. כך בכינו וצחקנו, אהבנו ושנאנו את גיבורי "עלובי החיים" של ויקטור הוגו, "באין משפחה" של הקטור מלו, ועוד ועוד. עד היום יש לי הכרות אינטימית עם נל ו-סטש גיבורי "בישימון ובערבה" של הנריק סנקביץ. לפעמים ההקראה הזאת הייתה נערכת בחוץ; מדובר בבית-החינוך המשותף לעמק-הירדן בדגניה, שהגינון שלו היה לשם דבר, והרבה שיעורים – אם לא התרחשו בקיץ בתוך הירדן ממש, היו מתרחשים בתוך הצמחיה העשירה שלו. "בן המלך והעני" גם הוא היה חלק מילדותנו. אפשר לומר שההיכרות המוקדמת הזו עם ספרי-מופת פתחה לנו שער לעולם הספרות בכלל".

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

 

בני הזוג שושנה ועמינדב ישראלי, מחנכים ומורים שגידלו תלמידים רבים בעמק הירדן של אותן השנים, היו למוריה המשפיעים והמעצבים של נעמי שמר. "חבור מס" 9" מהתאריך ט"ז טבת התש"א, 16.1.41, שפותח את מחברת החיבורים של התלמידה נעמי נושא את הכותרת "מעשה במלך ובנו ובתו". וזה לשונו:

ליל אפל עיר הקדש לוטה בערפלי שחור דומיה אטומה וסודית שוררת בכל. בין הסמטאות הצרות והאפלוליות נחבאת חורבה עתיקה. דשא קמל מכסה את קרקעה, אבנים שבורות זרועות פה ושם, שיחים קוצניים סמוך לכתלים המטים לנפול… לפתע בקע את החורבה קול המית יונה, המיה נכאה ונוגה, המדובבת בלאט אגדת קסמים טמירה מלאת בלהות ואימים… מעשה במלך גדול, שהיו לו בן ובת. שם הבן "ישראל" ושם הבת "שבת" ויחטא הבן לאביו וייסרו האב ויגרשו מהיכלו אל רועיו ואל צאנם, לחיות את חייהם ולרעות את הצאן. והיה הבן מתענה בגלותו עד כי הסכין עמה ולא זכר את אביו עוד מעט ונטמע בין הרועים וכלביהם לעד… ואולם האב לא שכח את בנו, ומדי שבוע בשבוע תעזב בתו את היכלה. תרד אל מכלאות הצאן המבאישות והפיצה באפלה את אורה הרך – וזכר ישראל לפתע את עברו המזהיר, ונדלקו בלבו הגעגועים לשוב אל בית אביו כקדם, וזמר לאחותו ממיטב זמירותיו אשר שמע בילדותו בבית אביו, ושפך לפניה את כל המרורים אשר נצפנו עמק-עמק בלבו, ויערה לפניה את כל נפשו – ורוח לו… ואולם עוד לא הגיעה העת לחוננו, ובצאת השבת הפך שוב לגלגולו הקודם… ואולם יום יבוא, ונצר בן המלך המקולל את זיק התקוה אשר נפחה, ולבה אותו מים רבים בלבבו, עד כי יהיה למדורה גדולה ויוקדת, ונכמרו רחמי המלך על בנו, אשר אש הכסופים והנחם תאכלנו, והשיב את המנודה להיכלו הנאדר, וטפחהו באהבה כמקדם… נדם קול היונה. רק מבין הדשאים תתעורר מנגינת תוחלת חשאית:                                                                         "מנעי קולך מבכי                                                                          ועיניך מדמעה! יש-שכר לפעולתך                                                                         – ושבו בנים לגבולם!

 

אם ממשיכים ומעלעלים במחברת נגלים חיבורים נוספים "וכתתו חרובתיהם (כך במקור. ת.ז.) לאתים", "חבור מס" 11 ע"פ "האולר" לשלום עליכם", "הנביא", "ירמיה (מחזה)", "משיח ע"פ "משיח לדוד פרישמן", "…יהודי במרחקים", "על משמרת (ע"פ ספורו של אוקראינצב)", "בשולי דמויותיהם של עזרא ונחמיה".

בסמוך לחיבור האחרון שבמחברת מופיעה פיסת נייר קטנה שמסכמת אולי בצורה הטובה ביותר את ניצני כישורי הכתיבה של נעמי, הילדה הקטנה מכנרת, שתהפוך ברבות הימים ליוצרת נעמי שמר:

"הערה: היות ואת העבודה המתארת את פעולות עזרא ונחמיה כבר כתבתי, כתבתי את החיבור בצורה יותר "חבורית" כמו שאנו רגילים להבדיל "חבור" מ"עבודה". נעמי".