למשש את יציאת מצרים

הצצה לכמה מהגדות הפסח בכתב ברייל

הגדה בכתב ברייל צילום: חנן כהן

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומיוחדות, שירים לפסח ועוד​

"והגדת לבנך", הציווי המקראי הקדום, הביא להתגבשותה של "הגדה", כלומר של טקסט שמקובל לקרוא אותו בליל הסדר. ההגדה, מהטקסטים העתיקים ביותר והמרכזיים ביותר בתרבות היהודית, התגבשה ככל הנראה כבר בימי בית שני, והנוסח שלה נותר יציב מימי הביניים ועד ימינו. אמנם מדובר במקור במצווה להגיד, כלומר לומר בקול, לספר ברבים, אך למעשה אין סדר פסח ללא הגדה כתובה.

 

הגדת בכתב ברייל

היות שכך, אין להתפלא שגם עיוורים ומי שראייתם מוגבלת זקוקים להגדה ואינם רוצים להסתפק באמירת הטקסטים בעל פה. בספרייה הלאומית מצויות מספר הגדות לפסח בכתב ברייל. בסך-הכול יש בקטלוג הספרייה הלאומית שבע הגדות בברייל. שש מהן הודפסו בארץ על ידי מוסדות שונים העוסקים בטיפול באוכלוסיית העיוורים, בעיקר בשנים האחרונות, ואילו הגדה אחת הודפסה בארצות הברית לפני עשורים אחדים.

 

 הגדה בכתב ברייל צילום: חנן כהן

 

נראה כי ההגדות הראשונות בכתב ברייל הודפסו אכן בארצות הברית בראשית שנות ה-50 של המאה העשרים. לאחרונה, רכשה הספרייה הלאומית הגדה בכתב ברייל שמקורה בארצות הברית, והיא ככל הנראה אחת ההגדות הראשונות מסוג זה שהודפסו אי-פעם.

 

כיצד מודפסות ההגדות?

ההגדה לפסח, פריט ריטואלי חיוני במחזור החיים היהודי, מעוררת סקרנות כשמדובר במי שנזקקים לספרים בכתב ברייל כדי לקרוא. בירור שערכנו עם גב' אסתי מעודה מהספרייה המרכזית לעיוורים, כבדי ראייה ומוגבלים בנתניה, העלה פרטים נוספים.

 

הגדה בכתב ברייל צילום: חנן כהן

 

ראשית, כצפוי, ההגדות בברייל מודפסות ללא איורים. כתב ברייל נועד לתעתק טקסט כתוב בלבד, ואין בו התייחסות לאלמנטים גרפיים. אסתי מאשרת שהגדות בברייל קיימות בספרייה בנתניה מיום יסודה, לפני כ-60 שנה. לספרייה מנויים רבים, עיוורים, כבדי ראייה ובעלי מוגבלויות אחרות. כולם זקוקים להגדה לפסח. לכן, לפני עשר שנים, החליטה הספרייה לעיוורים להדפיס הגדות ולשלוח אותן לכל המנויים. הדבר חסך את הצורך להחזיק מלאי גדול של הגדות ולטפל בהשאלתן ובהחזרתן. מאז שנעשה המבצע, מציעה הספרייה בנתניה שירות של הדפסת הגדות לפי בקשה. מנוי המעוניין בכך, פונה לספרייה ומדפיסים עבורו הגדה.

אילו הגדות בכתב ברייל יש בספרייה לעיוורים? מסתבר שיש שלוש גרסאות. ההגדה הנפוצה ביותר היא הגדה רגילה בנוסח המקובל. בנוסף לכך יש הגדה עם תוספות ופירושים. סוג שלישי, מסקרן ומרגש במיוחד, הוא הגדה עם שירים וסיפורים לילדים. ההגדה הזאת משמשת הן הורים המבקשים לקרוא לילדיהם, והן ילדים עיוורים היושבים סביב שולחן הסדר. בספרייה בנתניה כל ההגדות הן בעברית.

 

מדפסת ברייל באדיבות: הספרייה המרכזית לעיוורים, כבדי ראייה ומוגבלים בנתניה 

 

הגדות ברייל: ספר מתכלה

אסתי מעודה עומדת על כך שההגדה היא אמנם ספר, אך היא ספר מתכלה. גם הגדות בברייל סופגות כתמי יין ומזון, כפי שיודע כל אספן הגדות וכל ספרייה שמחזיקה אוסף של הגדות: סימני השימוש ניכרים במיוחד בפריט שמשמש מסובים לשולחן הסדר, אירוע קולינרי שנמשך שעות. לכן, מדי פעם מתקבלות בספריית לעיוורים בקשות להדפסה של הגדה גם ממי שקיבלו עותק בעבר וההגדה שבידיהם הוכתמה מאוד או נקרעה. בכל האמור בהגדות בברייל פועל גם תהליך השחיקה המתרחש בכל ספר בברייל: ככל שקוראים בספר, כך נשחקים סימני הברייל, המובלטים על פני הדף, וקשה יותר לקרוא את הכתוב.

כיום, ניכרת ירידה בשימוש בספרים בברייל. היכולת לקרוא מהמחשב בעזרת ציוד הממיר את הכתוב על המסך לסימני ברייל שהעיוורים חשים בהם בכריות אצבעותיהם, מייתר את ההתעסקות בספרים הכבדים והעבים. יחד עם זאת, בשל השימוש הטקסי בהגדה בערב פסח, הדרישה להגדות בכתב ברייל יציבה ועיוורים רבים ממשיכים להשתמש בהן גם היום.

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

 

 

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

מהביקורת של ביאליק ב"עיר ההרגה" ועד המלחמה של הצעירים היהודים בפורעים. מוט עץ מאולתר באורך של 26 ס"מ מספר על גבורתו של עמנו.

הגנה עצמית ליהודים

וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,
מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,
אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,
הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ,
לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה;
וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁש אֶת-הַכֶּסֶת הַמְטֻנֶּפֶת וְאֶת-הַכָּר הַמְאָדָּם,
מִרְבַּץ חֲזִירֵי יַעַר וּמִרְבַּעַת סוּסֵי אָדָם
עִם-קַרְדֹּם מְטַפְטֵף דָּם רוֹתֵחַ בְּיָדָם.
וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,
תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,
שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים
בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,
נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,
וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן –
שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,
וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ –
וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָיוּ מִטֻּמְאָתָן וְהֵקִיצוּ מִדָּמָן –
וְהִנֵּה שֻׁקְּצוּ כָּל-חַיֵּיהֶן וְנִטְמָא אוֹר עוֹלָמָן
שִׁקּוּצֵי עוֹלָם, טֻמְאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים –
וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים
וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
"רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?" –
וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.

(הבית השלישי של הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" מאת חיים נחמן ביאליק)

 

ב-6 באפריל 1903 פרצו פרעות קישינב בעקבות עלילת דם על יהודים ברצח נער נוצרי. חיים נחמן ביאליק נתבקש על ידי קבוצת סופרים, לסקר ולתעד את הזוועות ואת עדות הקורבנות. הדוח של ביאליק, הפואמה "בעיר ההרגה", כוללת בתוכה ביקורת חריפה על הקהילה היהודית ועל חוסר האונים. בבית השלישי בפואמה החל ביאליק מפליא בביקורת על חרפתם של היהודים המסתתרים ומתפללים אל מול נשיהם הנאנסות, והעדר הגבורה היהודית עורר את היהודים להגן על עצמם. דברי התוכחה של ביאליק עוררו את היהודים לקחת את הגנתם בידם.

 

איורו של האמן היהודי-גרמני אפרים משה ליליין: "למתים על קידוש השם בקישינוב"

 

גבורה

"בשעה שהתהלוכה הגיעה לרחוב בזראנו הטילו פצצה (א באמבע) ברחוב סוראזער, לא הרחק מן התהלוכה. את הפצצה הטילו כוחות ההגנה העצמית היהודית שנוסדו באותה זמן ביד הצעירים היהודים בני הפרולטוריון כדי להגן על השכונה היהודית הענייה מפני פוגרום. לא היה בידם לא אמצעים ולא כוח לעמוד בפני כוחות המשטר החמושים. אך החיילים החמושים והפורעים פחדו לעבור ברחוב סוראזער.

(קטע מתוך ספרו של אברהם שמואל הערשבערג, "פנקס ביאליסטוק")

וכך מעיד הערשבערג על ההגנה שהעניקו יהודים לאחיהם היהודים בעת הפוגרום שהתרחש בעיר, בחודש יוני 1905. כאילו אותם יהודים קראו את עיר ההרגה של ביאליק.

 

 

וזה פריט יוצא דופן שנרשם לראשונה בפנקסי הספרייה בשנת 1937. ההערכה היא כי הוא הוא נשלח בעשור הראשון של המאה העשרים לירושלים, בידי ד"ר יוסף חזנוביץ' מביאליסטוק.  נשק מאולתר שמורכב ממוט עץ באורך 26 ס"מ, שאליו הוצמד במסמרים קפיץ ברזל ובקצהו גולת פלדה. בקצה המוט הושחלה לולאה של חבל, לשם אחיזה. על מוט העץ נחרט בעברית: "הגנה עצמית ביליסטוק / ה'תרס"ו." ככל הנראה, מעין "פרגול" זה הוכן על ידי קבוצת צעירים מקרב מעמד הפועלים היהודים של ביאליסטוק, ועל-פי המסופר בספר "פנקס ביאליסטוק", באמצעותו הוברחו הפורעים מרחוב היהודים.

כתבות נוספות:

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש לאחיה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

 

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

מריה סיבלה מריאן הייתה מדענית, חוקרת וציירת טבע שתיעדה את עולם החרקים, עקבה אחרי גלגוליהם וגילתה לעולם איך באים חרקים לעולם. על מריאן ועל המסע שלה לחקר יערות הגשם בסורינאם בכתבה הבאה >> סייעה בהכנת הכתבה: חיה מאיר-הר, מנהלת אוסף אדלשטיין

תמונת מריה סיבלה מריאן, מתוך אוסף אדלשטיין

מריה סיבלה מריאן (1717-1647) ידועה היום בעיקר בתור ציירת טבע, אבל למעשה הייתה מדענית וחוקרת טבע גרמנייה חשובה. העבודות שלה עסקו בזואולוגיה ובוטניקה והציורים שלה, שהיו יפהפיים, מפעימים ומלאי חיות, היו בעצם שיטת התיעוד של מחקריה.

היא נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, מקום שהיה אז מרכז של אמנות וסחר במשי, למשפחה ידועה של מדפיסי מפות ומוציאים לאור. אביה המדפיס נפטר כשהייתה צעירה מאוד ומי שגידלו אותה היו אמה ובעלה השני, הצייר הפלמי יקוב מארל. מארל, צייר שהתמחה בציורי טבע דומם של צבעונים, זיהה את כשרונה של מריאן וטיפח אותו מגיל צעיר. הוא גם זה שהוריש לה את האהבה לציור פרחים. מריאן למדה מגיל צעיר רישום, תחריט, ציור בצבע וגם את אמנות ההדפס. היא יצרה את הדפס הנחושת הראשון שלה בגיל 11.

מתוך האיסוף, ההתבוננות והציור – גילתה מריאן איך נוצרים חרקים ומה מחזור החיים שלהם. איך הם משתנים מביצה לזחל, מזחל לגולם ומגולם לחרק בוגר. עד למחקרה האמינו בני זמנה ואלה שלימדו אותם מאז ימי אריסטו, שחרקים נוצרים באופן ספונטני מאשפה כי שם מצאו אותם ולכן הניחו שכך באו לעולם. הגילוי של מריאן, כבר בגיל צעיר, היה חלק מהמהפכה בעולמות הביולוגיה והזואולוגיה והניח את היסודות לקטלוג מיני החרקים. וכך, מה שנולד אצל מריה סיבלה מריאן בתור תחביב ילדות, נעשה לעבודת חייה.

כשהייתה בת שמונה-עשרה נישאה מריאן לתלמיד של אביה החורג, ועברה איתו לנירנברג. בעלה היה צייר מוכשר בעצמו, הוא התלהב מהעיסוק של מריאן, תמך בה והוציא לאור את ספרייה. נולדו להם שתי בנות: דורותיאה-מריה ויוהנה-הלנה. את שתיהן לימדה מריאן לצייר ולרשום מגיל צעיר. בעקבות פטירת אביה החורג היא נסעה לבקר את אמה והחליטה לא לחזור עוד לנירנברג. בת 34, כשהיא מגדלת לבד שתי בנות, עברה להולנד לכת הלבדיסטים הנוצרית, אמה הצטרפה אליה והן חיו שם כמה שנים בקרב אמנים ומדענים שהתמסרו כולם לאורח חיים קפדני של עבודה קשה. מריאן עבדה שם בתור מדפיסה, אך היה לה מעט זמן לצייר.

 

מתוך ספרה של מריה סיבלה מריאן "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"

 

ב-1695 החליטה לעזוב את הכת ולעבור עם בנותיה לאמסטרדם, עיר שוקקת חיים, אמנות ומסחר. היא הייתה מפרנסת יחידה: ציירת, סוחרת ומוציאה לאור וזכתה להכרה ולתהילה על ציוריה. בנותיה עבדו יחד איתה. הסיפורים, האנשים והמזכרות שהגיעו אל אמסטרדם מהמושבות ההולנדיות מעבר לים, עוררו את סקרנותה של מריאן והזינו את דמיונה. הלב שלה משך אותה הרחק מאמסטרדם, לחקור לא רק את עולם החרקים והצמחים הקרוב אליה אלא להרחיק נדוד ולגלות את העולם.

 

פרי עץ הרימון והפרפרים שניזונים ממנו
מתוך ספרה של מריה סיבלה מריאן "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"

 

וכך, ב-1699 יצאה אל מסע חייה – מסע אל סורינאם שבצפון-מזרח דרום אמריקה – היא הייתה אז בת 52 ובתה הצעירה דורותיאה, שהייתה בת 21, הצטרפה אליה למסע.

אל המושבה ההולנדית סורינאם הביאו עבדים מאפריקה וגידלו בה קקאו, קפה, קנה סוכר וכותנה. מריאן הגיעה אליה עם ארגזים של צבעים ובדים. היא התכוונה לחקור את חיי הטבע במקום ולצייר אותם. שם פגשה מריאן את המתיישבים ההולנדים בעלי העבדים, אך גם את העבדים ואת האינדיאנים ילידי המקום.

יחסה של מריאן אל המקומיים היה שונה משל שאר ההולנדים והזרים והיא נחרדה מהאכזריות שהופנתה כלפי העבדים. היא התעניינה באנשי המקום ובאמת ביקשה ללמוד ככל האפשר על הטבע הפראי שלו. וכך הלכה אחרי העבדים והאינדיאנים אל מקומות המסתור שמצאו ביערות. שם, הכירה את בעלי החיים, הצמחים והחרקים של המקום. הנשים הראו לה את הצמחים המקומיים וסיפרו לה על שימושיהם, למשל, על צמח אחד שבמינון מסוים מזרז לידה ובמינונים גבוהים גורם להפלות ואפילו למוות.

מריאן לא באה לאלף את הטבע כמו בעלי המטעים וגם לא באה לאלף אותו בציורים ולכן, ציוריה מסורינאם מתעדים את הטבע במלוא פראותו: ציפורים אוכלות חרקים, עכבישי ענק אוכלים ציפורים, מריאן הבוגרת הרחיקה הרבה מאותם ציורי טבע דומם של פרחים יפים שעליהם גדלה. אחרי שנתיים של עבודה בלתי פוסקת בסורינאם, חלתה מריאן במלריה ונאלצה לחזור להולנד. היא לקחה איתה בחזרה רישומים ואיורים שהכינה ודוגמאות של חרקים וגם שפחה אחת מהמקום. מריאן הייתה אמנם אישה פורצת דרך, אך כבת התקופה גם הייתה חלק מתרבות של ניצול וסחר בבני אדם.

 

נמלים וטרנטולות על ענף עץ גויאבה
מתוך הספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם"
ציירה: מריה סיבלה מריאן. התמונה מתוך האתר של ספריית מכון גטי

 

עבודותיה מסורינאם נאספו לספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם", הספר שראה אור ב-1705 נחשב לעבודתה החשובה ביותר. היו בו 60 לוחות של איורים, פרי מחקרה ומכחולה. האיורים נצבעו ביד לפי הזמנה והיו מלאי חיות ויופי.

 

מריה סיבלה מריאן ומלאכים-שליחים שעוזרים לה למיין חרקים
תמונת השער של הספר "המטמורפוזה של החרקים של סורינאם", מתוך אוסף אדלשטיין

 

עם חזרתה לאמסטרדם התפרנסה מריאן מציור וממכירה של חרקים שהביאה איתה מסורינאם. ב-1715 לקחתה מריאן בשבץ ומאז טיפלה בה בתה דורותיאה. היא נפטרה ב-1717.
מריה סיבלה מריאן הייתה יוצאת דופן מבין הנשים בנות המאה ה-17. היא מהמעטות שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של תקופתן ולזכות במקום של כבוד בדפי המדע, האמנות וההיסטוריה של האנושות.

 

תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בחיבור הכתבה.

הגעגועים של האם השכולה, והגעגועים לאהובה עוזרי ז"ל

הגעגועים של אם לבנה שנפל במלחמת יום הכיפורים הובילו לאחד השירים היפים והמרגשים שכתבה השכנה של אותה אם בכרם התימנים - אהובה עוזרי ז"ל

היכן החייל שלי?
היכן החייל שלי?
מתי ארוץ לקראתו?
מתי אחוש את ידו?
היכן החייל שלי?

מכתבים הוא לא שלח
ד"ש בכלל הוא לא מסר
אנא עזרו, עזרו לי ידידי
מכתבים הוא לא שלח
ד"ש בכלל הוא לא מסר
אנא עזרו, עזרו לי ידידי

פזמון…

למה כולם שותקים?
למה לא מדברים?
האם איננו, איננו בחיים?
למה כולם שותקים?
למה לא מדברים?
האם איננו, איננו בחיים?

פזמון…

אתפלל למענך
אדליק נר לנשמתך
אך היכן נמצא קברך?
אתפלל למענך
אדליק נר לנשמתך
אך היכן נמצא קברך?

פזמון…

אדמה את דמותך
מתי אשמע את קולך?
לי נדמה שאתה נמצא כאן
אדמה את דמותך
מתי אשמע את קולך?
לי נדמה שאתה נמצא כאן

פזמון…

אתפלל לאלוהים
שיחזיר לי שוב אותך
לי נדמה שאלוהים
לא רוצה שתחזור
לי נדמה שאלוהים
לא רוצה שתחזור

פזמון…

("היכן החייל", מילים ולחן: אהובה עוזרי)

ב-18 באוקטובר 1973 הפסיקה חיה זביב לקבל מכתבים מבנה עדי.

בביתה שבכרם התימנים הייתה חיה זביב בוכה ומקוננת עם שאלה אחת גדולה: "היכן החייל שלי?". מי שהייתה לצידה באותם ימים ולנחם מעט הייתה שכנתה של חיה – אהובה עוזרי.

רק לאחר חודש קיבלה חיה את הבשורה המרה: בנה עדי ז"ל נפל בקרב. וכך, נולד השיר הכל כך יפה והכל כך עצוב של אהובה עוזרי – "היכן החייל".

מאהובה עוזרי זיכרונה לברכה נפרדנו רק לפני חודשים אחדים. לו הייתה איתנו היום  – הייתה חוגגת אהובה את יום הולדתה ה-69. והגעגועים הכנים כל כך בשיר "היכן החייל", מצטרפים ודאי גם לגעגועים של חבריה ומשפחתה של אהובה.

ולנו לא נותר אלא להצטרף לתפילה ולכאב של משפחתה של אהובה, ושל משפחתו של עדי ז"ל:

"אתפלל למענך
אדליק נר לנשמתך"

 

האזינו: "היכן החייל" באתר הספרייה הלאומית

קראו: "אהובת הכרם", כתבתה של סמדר שיר על אהובה עוזרי שפורסמה ב"מעריב" 31.10.1980

אהובה עוזרי מופיעה בספרייה הלאומית חודשים ספורים לפני מותה: