בסיפורי בשביס זינגר אין למוות שליטה

תקווה חדשה מופיעה תמיד, כך על פי כותב הסיפור "המפתח", שבו מצליחה הגיבורה בסוף חייה להסתגל לעיר שגדלה ולנסיבות שהשתנו

הסופר היידי חתן פרס נובל יצחק בשביס-זינגר עסק רבות ביכולתם של בני אדם להשתנות ולהסתגל לנסיבות חדשות ותובעניות. גיבורי סיפוריו, רובם מהגרים וניצולי שואה, חוו בחייהם מעברים חדים בין תנאי קיום קיצוניים, והם מתמרנים בין מערכות ערכים מנוגדות ומנסים למצוא נחמה אישית. לעיתים דווקא הדרמטיות של השתלשלות החיים מביאה את האדם לתחושה ש"היה לו די", והוא נסוג אל תוך שקיעה והתאבנות.

הכורח שבהסתגלות לשינויים תכופים הוא רעיון החוזר ומופיע גם בשיחות עם בשביס-זינגר. כך הצהיר בריאיון ל"מעריב" בשנת 1978:

"כבנם של אנשים שקיבלו את המכות הקשות ביותר שהטירוף האנושי יכול לתת, התמסרתי פעמים רבות לרעיון של מצב ללא מוצא. אבל תקווה חדשה מופיעה תמיד, מבהירה לי שעדיין לא מאוחר עבור כולנו להתעשת ולקבל החלטה. התחנכתי להאמין ברצון חופשי."

את השינוי העיקרי שהכתיב את חייו, ההימלטות מהמשטר הנאצי ובניית חיים חדשים בארצות הברית, תיאר כך:

"ב־1935 עמד הנאציזם בשערי פולין. היה לי מזל גדול שעזבתי בזמן… הייתי בן עשרים ותשע כאשר הטלתי עוגן בניו־יורק… עבדתי קשה מאוד כדי להשתכר חמישה עשר דולר לשבוע, שלהם נזקקתי כדי לחיות חיי צנעה. המצב השתפר במקצת לאחר שהתחלתי לעמד בעיתון. שם למעשה החלה הקריירה האמיתית שלי כסופר בארצות-הברית, אם כי היא החלה בצורה גרועה מאוד. במשך חמש או שש שנים היו לי הרבה קשיים בכתיבה. הייתי צעיר, וקוראי היידיש היו זקנים. לא הכרתי כראוי את ארצות־הברית, והספר שניסיתי לכתוב על ארץ זו היה גרוע. למזלי לא פירסמתי אותו. שבתי ממש אל הכתיבה רק אחרי ההשמדה של יהודי אירופה המרכזית. רציתי להאריך את חייהם ולא יכולתי לעשות זאת אלא ביידיש."

 

רחוב הסטר (Hester Street), שכונת היהודים בניו יורק, 1924. מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, האוניברסיטה העברית בירושלים. מס' מערכת: 997003472020405171

גם אחרי יותר מ-40 שנה בארצות הברית המשיך בשביס-זינגר לכתוב ביידיש על עולם שאינו קיים עוד. רבים מסיפוריו הופיעו בעיתונים ידיים-אמריקניים שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה (בעיקר פארווערטס / Forward שניתן לעיין בגיליונותיו באוסף העיתונות של הספרייה הלאומית) וזכו לקוראים רבים מקרב הקהילה היהודית בארה"ב. באותו ריאיון הוסיף ואמר:

"עולם זה עדיין חי לגביי. הדמויות שלי אינן דמויות של קדושים. איני עורך להן הספד. אני אוהב אותן על מגרעותיהן. קדושים אינם יכולים להיות דמויות ברומן. לגבי, הגיבורים שלי חיים. בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה."

שער העיתון "פארווערטס" מיום 24 בדצמבר 1978, גיליון חגיגי לרגל הענקת פרס נובל לבשביס זינגר. מתוך ארכיון דב סדן. מס' מערכת: 990043840460205171

גם חייה של בסי פופקין, גיבורת סיפורו של בשביס-זינגר "המפתח", היו רצופי שינויים מפליגים – הגירה, שרידת שואה ולאחר מכן התאלמנות. עם זאת בשונה מאחרים שהתאקלמותם הייתה קלה יותר, היא חשה שהשינויים מאיימים עליה ישירות:

"– אלוהים שבשמים, מיום מותו של סם, ניו-יורק, אמריקה – ואולי העולם כולו – החלו מתמוטטים. כל האנשים ההגונים עזבו את השכונה, והמון גנבים, שודדים וזונות פלשו לתוכה".

בסי חיה בחשדנות ובתחושת רדיפה מתמדת מצד שכניה, העוברים והשבים, השודדים ברחוב והחנויות. אין לה ולוּ אדם אחד שהיא יכולה לבטוח בו. ניגוד לדמותה של בסי מהווה העיר הגדולה ניו יורק, שמשנה את פניה ללא הרף, הן מבוקר עד לילה והן על פני שנים. ניו יורק מצטיירת בעיני בסי כתופת ממש, החנות נדמית לה כמקום שטני, שאון העיר פראי וקטלני, פתחי האוורור של הרכבת התחתית פולטים צחנה גיהינומית.

בחיים שאין בהם גמישות והסתגלות לעיר שגדלה ולחיים האישיים שהשתנו, אומר לנו בשביס-זינגר מאחורי גבה של בסי כי הקיום הופך בלתי נסבל, תלוי על בלימה. חיים ללא כִּוונונים עדינים, ללא יכולת להתאים את עצמנו לנסיבות חדשות, הם חלום עקר. את מצוקתה המתמשכת של בסי אי אפשר לתלות ברדיפה של ממש, גם לא ב"פתולוגיה" רפואית כלשהי של מחלת רדיפה. מצוקתה היא מצב אנושי שכיח שהלך והחריף בשל בדידות והזנחה.

אין פלא שכאשר המפתח שלה נשבר בתוך המנעול, מסיקה בסי בקול, "ובכן, זה הסוף," ומעט לאחר מכן היא מאמינה ש"כל כוחות הרע חברו נגדי הלילה".

טיוטת מאמרו של בשביס זינגר. A Jewish Writer and a Yiddish Writer. (תרגום לאנגלית בידי מירה גינסבורג). מתוך אוסף אברהם שבדרון, מס' מערכת: 990035376080205171.

אבל דווקא אז, כשבסי "נתקעת" מחוץ לדירתה ומוצאת מחסה על מדרגות כנסייה, המסע הפנימי שלה מתחיל בלית ברירה. ראשיתו בהיסחפות אל העבר: געגועים לבעלה ולמשפחתה שכבר אינם בחיים וחרטה על הזנחתה את צרכיה הרגשיים והרוחניים ואת הקשר לבני אדם ולאל שבו האמינה.

הירידה לעומקה של התובנה הזו מגיעה גם מהיכולת של בסי להביט מלמעלה על כלל חייה, בסקירה של שנים רבות, ולהביט מקרוב בפרטים ובבריות קטנות: חתול תועה, הירח, פרפר לבן חולף. הפרפר שחי יום אחד בלבד והירח שמתמלא ונחסר הם הזמן עצמו והשינויים שהוא מביא. הם אינם סתמיים ועומדים לעצמם, הם גם אינם חושבים להזיק לה אישית כפי שסברה תמיד, אלא הם עדות נוספת לכוח החיים העצום העצור בתוך העולם.

חיוניותה של היכולת להביט ולהבחין כתנאי לכל פתיחוּת וחמלה מודגשת כאן: "שנים חלפו ולא נשאה עיניה – תמיד השפילה", מבינה בסי. לאורך שנים כיסתה את חלונותיה בווילונות ולא טרחה לברר מי הם באמת שכניה או השוער בכניסה, אלא חרצה את דינם בלי לראותם. בקצרה, בסי מבינה שאילצה את עצמה להתנגד לכל שינוי, ובמקום זאת קפאה במקומה תוך התנגדות לכל אירוע חיצוני המאיים על הקפיאה הזו.

"'בת כמה אני?' – שאלה בסי את עצמה. 'מה השגתי בכל השנים הללו? מדוע לא נסעתי לאיזה מקום, לא נהניתי מכספי, לא עזרתי למישהו?'… הרגישה כאילו ניעורה מחלום ארוך".

מאמרו של בשביס זינגר בעיתון היידי "פארווערטס" (Forward) מ-24 בדצמבר 1978, גיליון חגיגי לרגל הענקת פרס נובל לסופר. מתוך אוסף אברהם שבדרון. מס' מערכת: 990035376080205171

גם בשני סיפורים נוספים שלו באותו קובץ, "שכנים" ו"האנוכי", מתאר בשביס-זינגר נשים מבוגרות המתגוררות בעיר ומרגישות מנוכרות לה. שתיהן מעידות על עצמן שהן "מתות-חיות" שלא הסתגלו לשינויים בנסיבות חייהן.

במקרה של בסי היציאה ממצב ההתאבנות היא מסע רוחני של ממש – הצטללות המבט, התרככות הלב, התעדנות התובנות – שהשפיע השפעה ניכרת גם על המציאות. פתאום מצאה בסי כוח לשתף בבעיותיה, לאפשר לאחרים לסייע לה ולהביע את דאגתם. פתאום הפכו הזיכרונות על בעלה המנוח לנעימים ומנחמים, ולא לתחושה שנזנחה מאחור. בהתאם לטענתו של בשביס-זינגר כי "בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה", הצליחה בסי לתקן את סיפורה באופן שיעצב את ראיית חייה מחדש. רק כך, בתוך סיפור מתוקן, יכלה בסי פופקין לשקוע אל תוך תום החיים בתחושת שלווה.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

 

כשתל אביב עצרה את החגיגות עקב מרד גטו ורשה

תל אביב, 1943: עם הגעת הידיעות על ההתקוממות החמושה הראשונה בגטו ורשה ביטלה העירייה את חגיגות פורים הגדולות בעיר לאות הזדהות עם גורל הלוחמים והקורבנות

ב־21 במרץ 1943 נתלו כרוזים ברחבי תל אביב, ובהם הודיעה העירייה על "בטול שעשועים בפורים". אומנם גם בשנים 1920 ו־1930 בוטלה התהלוכה העירונית והחגיגות הוצנעו, אבל אז נבע הדבר ממאורעות טראגיים שפגעו ביישוב העברי ישירות – נפילת תל חי ומאורעות תרפ"ט. לקראת פורים של 1943 זעקו הכרוזים את סיבת הביטול: "מרד יהודים בוורשה".

חגיגות הפורים הראשונות בתל אביב נחגגו ב־1912. היו אלו חגיגות מצומצמות שיזם המורה אברהם אלדמע, מייסד קבוצת חבר'ה טראסק. בהשוואה לנשפים האקסקלוסיביים שארגן משנות העשרים המפיק ואושיית התרבות ברוך אגדתי עבור כל המי ומי של היישוב, היו התהלוכות של חבר'ה טראסק פתוחות לציבור הרחב. מאותה תקופה אימצה עיריית תל אביב את התהלוכה החגיגית לפורים.

צעירי המזרח בתהלוכת העדלאידע בתל אביב, 1931

 

פורים לא היה החג היחיד שצוין בתל אביב בתהלוכה עירונית: גם חג החנוכה, האחד במאי ופתיחת המכבייה נחגגו בתהלוכה לאורך רחובות העיר. אבל רק תהלוכת הפורים זכתה לשם "הקרנבל העירוני". לפחות עד שנת 1932. אז הוחלף שמה לזה המוכר לנו כיום, העדלאידע.

בעדלאידע של השנה שלאחר מכן, היא 1933, הופיע האזכור הראשון למתחולל באירופה. בדרך כלל הוקדשו מיצגי תהלוכות הפורים לנושאים כמו הגברת "העלייה הפנימית" (הילודה), תרומה לקרן הקיימת לישראל ועניינים אחרים שהעסיקו את היישוב העברי באותה השנה. ב־1933 הוצגו על אחד מקרונות התהלוכה בובה בדמותו של אדולף היטלר, הקנצלר החדש של גרמניה, ולרגליו שני יהודים זבי דם. עוד הוצג צלב קרס עצום בתוך כלוב, ומאחוריו שלטים המפצירים: "יהודי – הימנע מקניית סחורה גרמנית". תותח הפורים שהכינו תלמידי גימנסיה הרצליה סימל את העמידה היהודית כנגד הצורר.

תותח הפורים של תלמידי גימנסיה הרצליה, מתוך סרטו של יעקב גרוס "אגדה בחולות"

 

בניגוד לנוהג ההיסטורי לשרוף בובות המייצגות גלגולים מודרניים של המן בסוף תהלוכות פורים, בשנה זו לא נשרפה דמותו של היטלר. זה קרה בשנה שלאחר מכן. ב־1934 בלטה בתהלוכת הפורים מפלצת ענקית ועל גבה צלב קרס. בסוף התהלוכה נשרפה הבובה כנקמה על האירועים הגדולים של שרפות הספרים היהודיים בגרמניה.

אבל גם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והגעת הידיעות על ההשמדה המתחוללת באירופה, המשיכו חגיגות הפורים להיערך בתל אביב ובשאר היישוב. ב־2 במרץ 1942 התפרסמה בעיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף" הידיעה על ביטול חגיגות הפורים בעקבות אסון הטביעה של אוניית המעפילים סטרומה שבה נספו 768 פליטים יהודים.

המשקיף, 2 במרץ 1942

 

בשנת 1943 מגיע השינוי – כרוזים שפרסמה עיריית תל אביב קראו לביטול שעשועים בחג הפורים בעקבות הידיעות שהגיעו מפולין על "מאבקם המר של היהודים בגטו ורשה".

בכרוז מתוארת התקוממות היהודים בגטו ורשה והצלחתם להרוג 70 גרמנים. כמו כן מפורט בו כיצד הגרמנים שבאו לחסל את היהודים שנותרו בגטו, נתקלו בהתנגדות נמרצת. בקרבות נהרגו מאות יהודים, ובתוכם גם כמה ממנהיגי המרד. לאחר דיכוי המרד נשלחו 6,000 יהודים "בכיוון בלתי ידוע". בעקבות הידיעות האלה החליטה העירייה "לאות אבל וסולידריות, לאסור ולהפסיק בפורים זה כל הצגות בבתי השעשועים, הקולנוע והתיאטרון". הכרוז מסתיים במילים: "בל ישמע היום קול שמחה וששון בעירנו!"

ביטול שעשועים בפורים. תל אביב, 1943

 

ההתקוממות היהודית בגטו ורשה הייתה הראשונה שאירעה בעיר באירופה הכבושה. קדמו לה מרידות בכמה מן הגטאות שהוקמו בערי השדה, שמקצתן היו ספונטניות. רוב יהודי גטו ורשה גורשו ממנו כבר בקיץ 1942. הנותרים, שהבינו מה צפוי להם, הצטרפו לארגוני המחתרת שהחלו לפעול בגטו: הארגון היהודי הלוחם – אי"ל והארגון הצבאי היהודי – אצ"י. המרד פרץ ב־18 בינואר 1943, והוא היה שלב מכריע בתולדות ההתנגדות בגטו.

העובדה שהאקציה בינואר נפסקה אחרי ארבעה ימים עודדה את יושבי הגטו, ומעתה הם לא התייצבו מרצונם בנקודות האיסוף והחלו בהכנות לקראת המשך המרד. השלב השני והאחרון של ההתנגדות היהודית בגטו ורשה החל ב־19 באפריל 1943 והסתיים ב־16 במאי 1943 עם חיסולו הסופי של הגטו.

הכרוז של עיריית תל אביב מלמד שהידיעות על המרד בינואר הגיעו לארץ ישראל באיחור של כחודשיים. למרות המרחק, חוסר הוודאות והיעדר התקשורת הגיע לציבור בארץ מידע על השואה באירופה. הכרוז מעיד גם על הסולידריות והדאגה שאנשי היישוב חשו. עשרות אלפים מבני היישוב התגייסו לשורות הצבא הבריטי והשתתפו בלחימה נגד גרמניה.

למערך שיעור בנושא

לומדים עם הספרייה הלאומית

אילן רמון מחפש משמעות לחיים

הטייס הצעיר בן ה-23 שאל את ישעיהו ליבוביץ בפשטות: "מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?". ליבוביץ עשה ככל יכולתו לענות על שאלת השאלות

פרופסור נכבד,

מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת: מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים? וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:

כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?

כיצד אתה מסביר את מהות החיים?

כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?

ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?

ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?

פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.
בכבוד רב,

אילן רמון

אילן רמון כותב לישעיהו ליבוביץ. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית

***
את המכתב הזה שלח הטייס הצעיר אילן רמון לישעיהו ליבוביץ בשנת 1977.

חמישה ימים אחר כך, כתב ישעיהו ליבוביץ את מכתב התשובה:

לאילן רמון שלום,

שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי. מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?

בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים". האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או …?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית. כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.

האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:

יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.

אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ

ליבוביץ משיב לאילן רמון. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית
ליבוביץ משיב לאילן רמון. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית

שירי האהבה הגדולים על סיפור האהבה הגדול של התנ"ך

אין בתנ"ך סיפור אהבה מפורט יותר וגדול יותר מסיפור האהבה של רחל ויעקב. באופן טבעי, יוצרות ויוצרים רבים שאבו ממנו השראה ליצירת יצירות מופת חדשות

1

יעקב ורחל על יד הבאר, גלויה מאת האמן הגרמני כריסטיאן קוהלר

לכל העמים ולכל התרבויות יש סיפורי אהבה גדולים מהחיים. לפרסים יש את "לילא ומג'נון", לאנגלים את "רומיאו ויוליה". גם לעם ישראל יש סיפור שהוא סמל לאהבה ללא גבול: סיפור יעקב ורחל. למי שאולי שכח, סיפור האהבה הזה כולל אהבה ממבט ראשון במפגש ליד הבאר, מחוות רומנטיות, הקרבה עצמית והמתנה של שבע שנים עד למימוש האהבה אחרי שנות עבודת פרך. יש בסיפור הזה גם רמאות מצד לבן, אבי הכלה, אישה אהובה פחות, עצובה ולאה, ומאוחר יותר גם תחבולות, מרדפים, ואפילו מוות בטרם עת. זה סיפור נדיר בנוף המקראי שלא מרבה לעסוק בסיפורי אהבה נרחבים.

אז מה עושים עם סיפור שיש בו הכל? לא מפליא שדורות על דורות של יוצרות ויוצרים שאבו השראה מהסיפור המפותל הזה המתאר אהבה עזה שגם מים רבים לא יוכלו לכבותה. אפשר שהשם הראשון שצץ בהקשר הוא שם המשוררת שנקראה על שם אחת מדמויות המפתח בסיפור: המשוררת רחל בלובשטיין, שנקראה בפשטות רחל. רחל התייחסה במפורש לשם שחלקה עם רחל המקראית במספר שירים כדוגמת השיר המייצג ביותר שנושא את הכותרת "רחל" ("הן דמה בדמי זורם, הן קולה בי רן"), או הזכירה אותה בחטף כמו בשיר "עקרה". אבל בניגוד לשיר "רחל" שמשווה במפורש בין דמותה של המשוררת לזו של האם המיתולוגית, נזכיר במיוחד את שיר האהבה שמזכיר אמנם את רחל באגביות, אך עוסק בהחלט בליבת סיפורם של יעקב ורחל. אנחנו מדברים, כמובן, על השיר "זמר נוגה". זמר נוגה מתמקד בציפייה של המשוררת להתאחד עם אהובה הרחוק ממנה. הוא נחתם באזכורה של רחל האם המסמלת בשיר את תקופת ההמתנה הזאת: "כחכות רחל לדודה". לרוב אנו אולי חושבים על יעקב כמי שציפה לרחל, אך מדוע לא לשקול גם את זווית המבט ההפוכה?

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

1
"בשמחה גדולה בין בחוץ בין בפנים, ובחיים ארוכים ושנים, ויברכם ה' כמו יעקב ורחל הרחמנים". קטע מתוך שיר שחובר לכבוד חתונה המוקדש ל"יעקב ורחל החתנים", וחובר באמסטרדם בשנת 1742. ספריית הרונזטליאנה, אמסטרדם.

אותה ציפייה היא מוטיב מרכזי בסיפור יעקב ורחל, ההמתנה ארוכת השנים שעליהן נאמר "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית, כ"ט, כ'). על פי שמו של השיר הבא שנזכיר הוא עוסק בדיוק בזה: "אחכה", שר אריק איינשטיין את השיר שכתב עֵלי מוהר והולחן על ידי מיקי גבריאלוב. בשיר הדובר הוא יעקב, אך זווית הראייה לא מתמקדת רק באהבה הבלתי מתפשרת שדרשה 14 שנות שירות עד שיכולים היו השניים להקים את משפחתם הרחק מבית האב, אלא באותו לילה גורלי שבמרכז מערכת היחסים – הלילה בו הוחלפה רחל בלאה. יעקב מספר על אהבתו הגדולה, הוא מוכן לחכות, והנה בולט מוטיב הציפייה; בזכות אהבתו הוא יכול לחכות, כפי שבזכות אהבתו הצליח לאזור כוח לגולל את האבן מעל פי הבאר כשפגש את רחל לראשונה. אבל במקביל הוא מזכיר שדרוש לו כוח נוסף, כוח אחר, הכוח לסלוח על השקר, על אותו מעשה רמייה הרה-גורל. אך מדוע לסלוח לרחל כאשר האחראי הוא אביה, לבן? השיר מתכתב עם המדרש לפיו רחל סייעה לאחותה הבכירה וגילתה לה את הסימנים שבהם סיכמו רחל ויעקב להכיר אחד את השנייה בחשכת האוהל (מדרש שאולי מתכתב בעצמו עם גניבת ברכת יצחק על ידי יעקב).

כּוֹחַ –
תְּנִי לִי כּוֹחַ לִסְלֹחַ
אֶת הַשֶּׁקֶר לִשְׁכֹּחַ
רַק לִזְכֹּר
כִּי הָאֶבֶן לֹא הָיְתָה כְּבֵדָה אָז בַּשָּׂדֶה
כְּשֶׁפָּגַשְׁתִּי בְּךָ

1
כרזה להצגה "יעקב ורחל", שהוצגה לראשונה ב-1928 והייתה אחת מההצגות הראשונות שהעלה תיאטרון "האוהל". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

לא רק הדמויות הראשיות של יעקב ורחל משכו את עיניהם של הכותבים. אהוד מנור, למשל, כתב אמנם מנקודת מבטו של יעקב, אבל הנמענת בשיר היפה שכתב היא דווקא לאה. לאה, האישה הנזנחת, שניסתה להתחרות באהבה הגדולה מהחיים של יעקב ורחל בעזרת פירות בטנה. שירו של מנור, "אני אוהב אותך לאה", המוכר בלחנו היפה ובביצוע היפה לא פחות של צביקה פיק, פותח באותו לילה באוהל ובאותה טעות בזיהוי. אבל כאן יעקב אמפתי, וחושב על רגשותיה של לאה המצפה לרגע שבו יגלה בעלה הטרי את התרמית. גם יעקב בשיר הזה מזכיר את בניה של לאה כנחמה על כך שאחותה אהובה ממנה, אך יעקב מספק את ההבטחה הגדולה של השיר ומכריז "אני אוהב אותך לאה". נראה שיעקב יודע את הדרך אל ליבה של לאה, כי הוא מזכיר במיוחד את עיניה: העיניים שמאפיינות את דמותה של לאה בפרק כ"ט של ספר בראשית, העיניים המנוגדות לדמותה של רחל, ככתוב: "וללבן שתי בנות: שם הגדולה לאה, ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות, ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה" (בראשית, כ"ט, ט"ז-י"ז). לא ידוע בדיוק למה התכוון הסופר המקראי כשכתב "עיניים רכות", אך ברור כי התיאור מנוגד לרחל יפת התואר. אצל מנור אפשר לדמיין כיצד אוחז יעקב בידה של לאה, ומביט בעיניה כשהוא אומר לה: "ועינייך מה יפו – כעיני רחל". בראייה מחמירה אפשר אולי לראות כאן גם מחמאה עם עקיצה, ואולי גם בכלל מדובר בנחמה מאוחרת מדי, משום שלפי השיר מביט יעקב לאחור ומספר: "הנה ימים רבים חלפו, ושתי ידיי עייפו".

הִנֵּה יָמִים רַבִּים חָלְפוּ
וּשְׁתֵּי יָדַי עָיְפוּ
וְעֵינַיִךְ מָה יָפוּ
כְּעֵינֵי רָחֵל.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ לֵאָה
אוֹהֵב אוֹתָךְ גֵּאָה
אִם אֶשְׁכַּח אוֹתָךְ לֵאָה
שְׁמִי לֹא יִשְׂרָאֵל.

1
פרט מתוך כתובה מרומא, איטליה, שנת 1760. מסביב לטקסט הכתובה מוזכרים זוגות מבורכים מהתנ"ך: "יבורכו חתן וכלה כברך ה' יעקב ורחל ולאה". הסמינר התיאולוגי היהודי באמריקה, ניו יורק.

עוד שירים רבים מזכירים את הדמויות שמככבות בסיפור יעקב ורחל, ונזכיר אפילו את שיר הטיולים המפורסם "אל המעיין", שאמנם לא מתמקד כל כך באהבתו של יעקב, אבל כן דורש בשלומם של לבן ורחל. האם אתם מכירים שירים נוספים, או יצירות אחרות שהתבססו על סיפור האהבה הגדול של התנ"ך? ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.

חלק גדול מהנאמר בכתבה מבוסס על המאמר "גלגולי דמותן של רחל ולאה בשירה העברית החדשה: אינטר-טקסטואליות ומגדר" מאת ד"ר רחל עופר, מכללת אפרתה.