"הידד! בראבו!": כך נראתה ההצגה העברית הראשונה

הקהל ישב על קרשים שהורכבו על פחי נפט, וכשההצגה הסתיימה ביקש לצפות בה שוב.

בחול המועד סוכות תר"ן (1889) מילאו כמאה הורים, מורים ומוזמנים את האולם הקטן של בית הספר למל בירושלים. הנאספים ישבו נרגשים על ספסלים שהורכבו מקרשים על פחי נפט. היו בהם כמה שאף הזילו דמעה. אפשר להבין אותם, הם היו מודעים לכך שהם עדים לרגע היסטורי: העלאת מחזה ראשון בשפה העברית בארץ ישראל.

המחזה שהם עמדו לצפות בו היה "זרובבל" מאת הסופר משה לייב לילינבלום. את התרגום לעברית ערך איש החינוך דוד ילין, שהיה בטוח שההצגה תכה גלים: "בחרנו בנושא לאומי", סיפר, "שיבה מגלות בבל". עוד אמר ילין כי הסגנון של המחזה המתורגם "פשוט מאוד, למען יובן על ידי העם, ואנו מקווים כי יעשה רושם גדול".

התוכנייה של "זרובבל"

תקוותו של ילין התגשמה. המעמד היה צנוע וההצגה עברה ללא תקלות. סופר עיתון "המגיד" סיקר עבור קוראיו את ההצגה העברית הראשונה וסיפר בהתרגשות על התגובות: "לשמחתם לא היה קץ וגבול וימחאו כף וצעקו 'שנית' ו'חזק' ויקראו את שמות עורכי החיזיון כי יבוא להיראות עוד פעם על הבמה… המשתתפים לא מיהרו לעלות שנית מרוב ענוותנותם אך הצעירים עמדו על דעתם ולא נחו ולא שקטו עד כי עלו שניהם הבמתה, ויקראו הצעירים: 'חזק! חזק!', אחרים קראו 'בראבו' אבל אליעזר בן יהודה (שנכח באולם) קרא בפעם הראשונה 'הידד' וכל הקהל אחריו 'הידד, הידד'. כך חדרה מילה תנ"כית נוספת לשפת הדיבור".

דוד ילין (אוסף שבדרון)

קשה לחשוב על מחזה מתאים יותר לרוח התקופה. שלוש המערכות הראשונות מתוך חמש מתרחשות בבבל, עשרים שנה לפני חנוכת בית המקדש השני, שתי המערכות האחרונות מתרחשות בירושלים – ערב בניית המקדש ובעת חנוכתו. בתוך העלילה ההיסטורית הזו שיבץ לילינבלום עניינים אקטואליים, כמו הוויכוח בין חובבי ציון הקוראים לעלייה ובין מצדדי הישיבה בגלות.

"זרובבל" בכתב ידו של דוד ילין

"זרובבל" זכתה להצלחה לא מבוטלת יחסית לאותם ימים ולתנאים ששררו בארץ ישראל. מירושלים ירדה ההצגה למושבות יהודה, השומרון והגליל והוצגה פעמים רבות; בזיכרון יעקב אף הוצגה פעמיים לכבוד ביקור הברון רוטשילד. הברון אף הוא לא נשאר אדיש: "וישמח הנדיב מאוד והרבה פעמים מחא כף", דיווח עיתון "הצבי". כעבור עשר שנים הוצג המחזה שנית בזיכרון יעקב – הפעם לכבוד כנס היסוד של הסתדרות המורים. בגרסה מחודשת זו השתתף בנו בן ה-12 של דוד ילין.

שער ההוצאה הראשונה לאור של המחזה "זרובבל", אודסה 1887

אבל כמו כל דבר בהיסטוריה שלנו, גם ההצגה הזו הצליחה לעשות מיני-שערורייה. ב-1895 היה אמור המחזה להציג ברחובות, אך רב מיפו ששמע על ההצגה הקרבה היה מודאג ממנה – פן חלילה יקלקל החיזיון (כפי שכונה אז המחזה) את בחורי ישראל. אנשי היישוב הבטיחו לו כי ברחובות תעלה גרסה מצונזרת של המחזה: בלי השתתפות נשים, בלי גברים מחופשים לנשים, ובכלל, כל מעשי האהבה שבמחזה יושמטו. אבל זה לא עזר – מתנגדי המחזה פנו לשלטון העות'מאני בטענה כי במחזה ישנם מסרים נגד שלטונם. שלושה אנשי צבא הגיעו לבמה ועצרו את ההצגה, ואנשי ההצגה היו צריכים לספר בפרוטרוט לעות'אמנים את השתלשלות העלילה כדי להרגיעם שאין להם מה לפחד. רק אחר כך ניתן היה להציג את "זרובבל" גם ברחובות, וגם בפעם זו הגיעו שלושה חיילים עות'מאנים, אבל הפעם – רק כדי לוודא שההצגה תעבור בשלום.

 

כתבות נוספות

מלכת האקספרסיוניזם שוב מהלכת ברחובות ירושלים: אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי

מה הקשר בין טוביה החולב, מנשה כהן שנפטר כשמגלה על מעשה נכדתו, והסיפור שלא פורסם מעולם על העני שהופך לנסיך עשיר?

כשחנה רובינא נדבקה בחיידק הבמה

 

קישורים מומלצים

המוזיאון און ליין של התאטרון היהודי  מייסד ועורך מוטי סנדק

https://www.jewish-theatre.com/he/home

גדולי תאטרון היידיש במוזיאון און ליין של התאטרון היהודי עורך מוטי סנדק

https://www.jewish-theatre.com/he/113

אברהם גולדפאדן (1840-1908)

https://www.jewish-theatre.com/he/artists/24

יצירות  לילינבלום  בפרויקט בן יהודה

http://benyehuda.org/malal/

חטאת נעורים  או וידוי הגדול של אחד הסופרים העברים צלפחד בר חשים התוהה (ביוגרפיה של לילינבלום) בפרויקט בן יהודה

http://benyehuda.org/malal/malal_038.html

מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?

פתק שנתגלה לאחרונה בארכיון עגנון הוא 'האקדח המעשן' בוויכוח הנמשך כבר יותר משלושים שנה.

שבועיים לפני ראש השנה של שנת תש"ט (20.9.1948) פורסמה בעיתונים "הארץ' ו-'הצופה' תפילה חדשה  "תפילה לשלום ישראל" שבכותרתה נאמר  כי "הרבנים הראשיים לארץ ישראל  א"י הרצוג ורב"צ עוזיאל יסדו ותיקנו… את התפילה הזאת להיאמר בכל בתי הכנסת בארץ ובתפוצות"….".

בתחתית הטקסט,מתחת לתפילה הוסיפו משפט "מוסרים לנו שעל פי הרב הראשי הרצוג השתתף גם הסופר ש"י עגנון בניסוח התפילה".

שני המשפטים שצוטטו היו בסיס לדיון ארוך שנמשך יותר משלושים שנה בשאלה-מיהו מחבר התפילה? האם שני הרבנים הראשיים? האם ש"י עגנון? האם שלושתם ביחד?

התפילה שפורסמה בחודש אלול תש"ח (ספטמבר 1948) לא הייתה התפילה הראשונה שנכתבה לכבודה של המדינה הצעירה.

שלוש תפילות קדמו לתפילה זו:

את התפילה הראשונה חיבר הרב ראובן כ"ץ, מי שהיה הרב הראשי של פתח-תקווה, בלילה שבו התקבלה באו"ם תוכנית החלוקה (29.11.1947);

התפילה השנייה חוברה על ידי הרב איסר אונטרמן, מי שהיה הרב הראשי של תל-אביב, ביום שבו הוכרזה המדינה. את התפילה הוא כתב בזמן מקביל לטקס הכרזת העצמאות שהתקיים במוזיאון תל-אביב;

התפילה השלישית נכתבה על ידי הפרופ' לספרות דב סדן, במוצאי שבת שלאחר הכרזת המדינה. התפילה הרביעית, היא זו המוכרת היום והנאמרת בבתי הכנסת נכתבה ארבעה חודשים מאוחר יותר.

בשנת ה-35 למדינה פרסם החוקר הד"ר דוד תמר מאמר גדול בעיתון 'מעריב' שבו העלה לראשונה את הדעה כי הסופר ש"י עגנון הוא מחבר התפילה לשלום המדינה.

היסוד למאמרו היה צילום (לא מקור) כתב-יד של עגנון לתפילה לשלום המדינה אשר אותו מצא בארכיון עגנון בספריה הלאומית.

עבור החוקר הירושלמי מציאת הצילום הייתה הוכחה חד-משמעית שאין לערער עליה. נגד מאמרו של  הד"ר תמר נכתבו מאמרים לא מעטים, אך במרוצת השנים,בעיקר כיוון שהרבה לכתוב על כך בעיתונות היומית השתרשה בקרב רבים הדעה כי אכן עגנון הוא מחבר התפילה.

התמיהות והקושיות שעוררו כותבים רבים וביניהם מאיר חובב שהיה מזכירו של עגנון, החוקר הד"ר חן מרחביה ואחרים נדחו תמיד בטענה "כתב היד של עגנון הוא הוכחה ניצחת".

אלא שהתמונה החלה להשתנות ב-1998 בעקבות פגישה שלי עם הרב שמואל הכהן אבידור בביתו בקבוצת שילר. באותה פגישה לילית ארוכה הציג בפני הרב אבידור-הכהן מעטפה ממשרדו הרשמי של הרב הראשי לישראל, הרב הרצוג ועליה היה כתוב "תפילת המדינה כפי שהעתיקה ותקנה מר עגנון בכתב ידו".

בתוך אותה מעטפה היה מונח כתב היד המקורי והשלם של התפילה אותה העתיק הסופר הנודע ואשר צילום חלקו של אותו כתב-יד נמצא בארכיון עגנון.

מיד עלתה השאלה: ממי העתיק עגנון?

התשובה הראשונית לכך נמצאה זמן מה לאחר מכן כאשר הצלחתי לאתר את כתב היד המקורי של התפילה לשלום המדינה, כתב היד של הרב הראשי הרצוג הנמצא היום במוזיאון היכל שלמה.

אך מניין שהרב הרצוג הוא הראשון ועגנון הוא השני אשר רק העתיק את התפילה?

תשובה חד-משמעית לכך נמצאה בעדותו הישירה של הרב הרצוג שכתב במאמר שפרסם בשנת העשור למדינה, בשנה שבה נפטר: "תודה לאל זכינו לכך שבמדינת ישראל-שהיא כפי שכיניתיה בנוסח התפילה שיסדתי 'ראשית צמיחת גאולתנו' יש צמיחת קרן למשפט תורתנו הקדושה".

עתה כבר ברור,הרב הרצוג מעיד כי הוא זה שחיבר את התפילה לשלום המדינה. מכאן עולה שאלה נוספת: מדוע העתיק ש"י עגנון את התפילה שכתב הרב הרצוג?

התשובה לכך נמצאת בתחום ההלכתי ובתחום העובדתי.

כאשר פרסם דוד תמר את מאמרו הראשון הוא הסתמך וציטט מכתב שכתב הרב יעקב גולדמן, שהיה מזכירו של הרב הרצוג, מכתב שהופנה אל הגב' אמונה ירון,בתו של ש"י עגנון. במכתבו משנת תשל"ה, הנמצא גם כן בארכיון עגנון בספריה הלאומית, מעיד הרב גולדמן, בתשובה לשאלת הגב' ירון, על ההתרחשות בחודש אב תש"ח כאשר הרב הראשי הרצוג "כתב תפילה ואני הבאתי אותה לאבא ז"ל (ש"י עגנון) והוא ביקשני לחזור למחרת היום וימציא לי את הערותיו. למיטב זכרוני אבא לא שינה הרבה"…

על יסוד מכתב זה,שנמצא עוד בטרם גילוי כתב-היד של הרב הרצוג נבנתה תפיסה שלמה כי צילום כתב-יד מהארכיון ומכתבו של הרב גולדמן 'מוכיחים' את מקומו ובלעדיותו של עגנון בחיבור התפילה. אלא שלפני שבועות אחדים נמצא בארכיון עגנון 'האקדח המעשן' שהוכיח באופן מוחלט כי הרב הרצוג ולא עגנון הוא מחבר התפילה לשלום המדינה.

במכתב מיום כ"ה אב תש"ח כותב הרב הראשי הרצוג לסופר ש"י עגנון "מכמה מקומות בתפוצות פונים אלי בדרישה לתקן תפילה במקום 'הנותן תשועה. אחינו שבגולה נותנים עינם בי ואני נותן עיני בך,כי עמך השירה והסגנון, ואתה ירא את ה' מנעוריך וכשר והגון לתקן תפילה. מכל מקום אני שולח לך נוסחה קצרה שחיברתי בתור 'קרש קפיצה' או מצ"ע (מצד עצמו)".

מכתב זה,שנלווה לכתב-היד של הרב הרצוג, מאשר באופן מוחלט וחד משמעי כי הרב הראשי לישראל הוא מחבר התפילה לשלום מדינת ישראל.

שתי השאלות שנותרו לבירור הן:

מדוע העתיק הסופר עגנון את התפילה שחיבר הרב הרצוג?

מה היו תיקוניו בתפילה לאחר שקרא את כתב-היד של הרב הרצוג?

ההעתקה נעשתה מטעמים הלכתיים על יסוד 'איסור מחיקה' משמע שאין למחוק בטקסט מקודש. כיוון שהרב הרצוג כתב תפילה הרי שתיקונה יכול להיעשות לא באמצעות מחיקות בטקסט אלא רק באמצעות שינוי או תוספת בעת העתקה.

סיבה פרוזאית היא שכתבי היד של הרב הרצוג ושל ש"י עגנון היו, ועדיין, קשים לקריאה. האם הכניס עגנון תיקונים בכתב היד של הרב הרצוג כפי שציפה וביקש ממנו? השינויים היו מזעריים, כפי שהעיד הרב גולדמן במכתבו, ואת רובם דחתה מועצת הרבנות הראשית כאשר אישרה את הנוסח שהביאו שני הרבנים הראשים הרצוג ועוזיאל.

בואו לטוס בספינת האוויר "שוורץ"

המסמכים שמספרים את סיפורו של הממציא היהודי הנשכח של הצפלין

ספינת האוויר של דוד שוורץ

דוד שוורץ נולד בקאסטנהלי שבהונגריה בשנת 1850. כשהתבגר, עסק למחייתו בסחר עצים בקרואטיה. הייתה לו משיכה לטכנולוגיה, ובעזרת הסקרנות והידע הרב שצבר עמל על שיפור מכונות לכריתת עצים. לאחר שהתגלגל לידיו ספר בנושא מכניקה, נפתח בפני סוחר העצים עולם חדש של תוכניות, חישובים מדעיים והמצאות.

אחד מחלומותיו של שוורץ היה להמציא מכונה שתאפשר לאדם להגיע לשחקים. הוא דימה בראשו מכונת תעופה הניתנת לשליטה ולניווט ליעד מבוקש. כדורים פורחים היו תלויים ברוחות כדי לכוון אותם, דבר שפגע קשות ביכולת של המטיס לנווט את הכדור הפורח כרצונו. אבל במחצית השנייה של המאה ה-19 נעשו מספר ניסיונות לפתח כדור פורח או ספינת אוויר ניתנים לניווט. נעשו ניסויים בגז, קיטור, דלק ומנוע חשמלי.

 

דוד ומלאניה שוורץ

 

שוורץ הבין שספינות האוויר הללו היו קטנות וקלות מדי. הוא טען שיש לבנות את כלי הטיס החדש בצורה יציבה ומחומרים חזקים יותר, טענה שזיכתה אותו בלעג מצידם של ממציאים אחרים. זה לא עצר אותו. שוורץ צירף מספר עקרונות יחד כדי להרכיב דגם מוצלח יותר מזה שנעשה עד אז. המעטפת (הבלון) הייתה עשויה מאלומיניום והיה לה שלד פנימי ממתכת.

ב-1890 פנה שוורץ למשרד ההגנה האוסטרי כדי לעניין את אנשיו בתוכניותיו, אך הצעתו נדחתה. הנספח הצבאי הרוסי בוינה דווקא התעניין ברעיון, ושוורץ החליט לפנות לרוסיה.

הוא עבד בסנט פטרסבורג במשך שנתיים. בעיות חמורות בתהליך מילוי המעטפת בגז עיכבו את התקדמות הפיתוח. שני הצדדים הסתכסכו והוצא צו מאסר נגד שוורץ. הוא ברח לברלין.

בברלין חבר שוורץ אל מנהל מפעל אלמיניום בשם קרל ברג. גם בברלין העבודה הייתה איטית והתקציבים הלכו ונגמרו. מה ששינה את התמונה עבור שוורץ היה העניין הרב שהביע שר המלחמה הפרוסי. הוא הציע את שדה האימונים טמפלהוף שמחוץ לברלין. בנוסף לכך, זכה שוורץ למימון נוסף – הפעם מהמדינה הגרמנית. ב-1896 ספינת האוויר שלו כבר עמדה מוכנה, אך הייתה בעיה להשיג גז באיכות המתאימה הנדרשת להעלאה.

ספינת האוויר של שוורץ

שוורץ נסע לוינה בתחילת 1897 ולאחר זמן קצר התבשר על השגת הגז המתאים לספינת האוויר שלו. הוא קיבל מברק נוסף ממשרד המלחמה, בו נודע לו על תוכניות לטיסת מבחן בנוכחות הקיסר וויליאם השני. אם יצליח הניסוי, המדינה תרכוש ממנו את הפטנט. הבשורה המשמחת הייתה קשה מדי עבור שוורץ שסבל מבריאות ירודה. הוא מת מהתקף לב כשהמברק עדיין בידו.

אלמנתו של שוורץ, מלאניה, התאמצה להוציא את המצאת בעלה לעולם. במשך קרוב לשנה היא חיפשה טייס ניסוי שיהיה מוכן להסתכן בטיסת ספינת האוויר הנסיונית. רק בנובמבר הסכים מכונאי צבאי גרמני, ארנסט ינגלס, להטיס את המכונה החדשה. מזג האוויר היה גרוע ובכל זאת נעשתה טיסת המבחן. ספינת האוויר עלתה לגובה 100 מטר והמשיכה להמריא. היא עברה מעל בתי ברלין אבל אז התנתקה חגורת המנוע מהפרופלור. הטייס שחרר חלק מהגז כדי להחזיר את הספינה לקרקע, אך היא התהפכה והתרסקה. במזל יצא הטייס ללא פגע.

 

ספינת האוויר לאחר ההתרסקות

 

בימים שלאחר מכן הגיעה ההתייחסות התקשורתית לניסוי. היו טענות רבות שדגמו של שוורץ לא ראוי לטיסה. אחרים טענו שהוא דווקא היה מוצלח, והיה פשוט צריך להגן יותר על רצועות המנוע מפני רוחות. מלאניה שוורץ ניסתה למכור את התוכניות למשרד המלחמה האוסטרי, אבל הם כבר לא היו מעוניינים.

הרוזן פרדיננד פון צפלין, גנרל משוחרר, מהנדס וחובב אווירונאוטיקה היה בין הצופים בניסוי הכושל. הוא דווקא התרשם מהניסוי וניסה לצרף אליו את קרל ברג לעבודה בחברה לייצור ספינת אוויר שהקים. ברג היה כבול בחוזה מול משפחת שוורץ ולא יכול היה לשתף פעולה וידע ללא ויתור המשפחה.

לפי כתבה בעיתון דאר היום, יום שלישי, ה-15 במאי 1928, צפלין נפגש פעמים רבות עם מאלניה שוורץ, שמע על פרטי התוכניות ואף עיין בהם. לפי מה ששמע ולמד, הוא בנה ספינת אוויר משל עצמו. כותב המאמר כנראה לא ידע זאת אך צפלין החליט לרכוש ממשפחת שוורץ את הזכויות על התוכנית, את כל הרישומים ואת שיתוף פעולתו של קרל ברג.

לחצו על התמונה לכתבה המלאה שפורסמה ב"דאר היום,, 15 במאי, 1928

החוזה בין צפלין לאלמנתו ויתומיו של דוד שוורץ נחתם ב-10 בפברואר 1898. לפי ההסכם, על צפלין היה לשלם 15,000 מרק במספר תשלומים.

 

החוזה בין צפלין לאלמנתו ויתומיו של דוד שוורץ

 

עם הזמן נשכח, בכוונה או שלא בכוונה, שמו של הממציא המקורי דוד שוורץ. ספינות האוויר שבנה ושכלל צפלין נקראו על שמו של הרוזן.

בסוף שנות ה-30 נודע לאברהם שבדרון על מסמכי החוזה שבין צפלין למשפחת שוורץ הנמצאים אצל סוחר בשוויץ. שבדרון התפרסם בזכות האוסף העצום של אוטוגרפים ופורטרטים שאסף ותרם לבית הספרים הלאומי. הוא המשיך לאסוף כתבי יד ופריטים מיוחדים עבור הספרייה גם לאחר מכן, והבין את החשיבות בהשגת החוזה של צפלין עבור הספרייה. הסכום שדרש הסוחר השוויצרי היה גבוה מדי. הוא פנה לגורמים שונים לבקשת המימון ולבסוף קיבל תקציב הולם מפנחס רוטנברג נשיא הועד הלאומי.

החוזה נמצא כיום בארכיון הספרייה הלאומית ועימו מספר מסמכים נוספים. ביניהם נמצאת חשבונית ששלח מר הס, סוחר העתיקות מברן, לשבדרון, על סך 50 ליר"ש בתוספת 2.5 לירות דמי טיפול.

נוסף גם מכתב ממנו בו הוא מודה לשבדרון על הצ'ק שקיבל ומביע את שמחתו על שהמסמכים הגיעו ליעדם. הוא מוסיף שלצערו לא הצליח לברר יותר על מקורותיו של המסמך.

כיום ספינות האוויר נקשרות בתודעה לרוזן צפלין. כמאה ועשרים שנה אחרי, ספינות אוויר לעתים עדיין מכונות צפלינים. שמו של דוד שוורץ נשכח, ורק מעט חוקרים יודעים על קשריו להמצאה האווירית החשובה.

בהונגריה, ארץ הולדתו, לא שכחו ובשנת 1948 ולאחר מכן ב-1967 הנפיקו בול לכבודו.

 

 

עיריית קאסטנהלי, כפר הולדתו של דוד שוורץ, הרימה לכבודו שלט זכרון על הבית שבו הוא נולד.

שבדרון כתב בסיכומו את האירועים כי "הכנפיים שהעלו גנרל גרמני לשחקים, הומצאו על ידי מוחו של יהודי."

תודה לחיה מאיר-הר מנהלת אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית על עזרתה בתרגום החומר הגרמני.

 

כתבות נוספות

הארי פוטר ואבן היהודים

התכתבות חידתית בין אלברט איינשטיין למשפטן מבני ברק

אחת ולתמיד: האם סילבסטר היה אנטישמי?

 




מדוע האותיות הערביות מנוקדות בניקוד עברי?

בין אלפי כתבי היד בערבית-יהודית יש כמה מאות הכתובים באותיות ערביות ובניקוד עברי. הצצה לכמה מכתבי היד הללו

דף 3ב: התחלת ספר שמות.

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

בעקבות כיבושי האסלאם, התבססה הלשון הערבית כשפת הממשל והתרבות ברוב הארצות שהמוסלמים כבשו, לאורך חופיו הדרומיים והמזרחיים של הים התיכון ומזרחה משם (בעיקר בשנים 650 – 750). בארצות הללו ישב אז רובו המכריע של העם היהודי (קשה לנקוב במספרים, אבל אומדן של 90 אחוז דיו לסבר את האוזן), ובו היו מרכזי ההנהגה החשובים ביותר, בבבל ובארץ ישראל. הערבית התקבלה על ידי כל תושבי הארצות הללו ככלי התקשורת העיקרי, הן לצורכי תקשורת דיבור יומיומית והן להבעה בכתב ברוב המכריע של תחומי היצירה והדעת.

רוב המחברים היהודיים כתבו את הלשון הערבית באותיות עבריות. הלשון של מסמכים וחיבורים הכתובים בצורה זו נקראת ערבית-יהודית. באוספי כתבי יד ובגניזות שונות נשתמרו אלפי כתבי יד הכתובים בה.

בין אלפי כתבי היד בערבית-יהודית יש כמה מאות הכתובים באותיות ערביות. צורת כתיבה זו ידועה רק בספרים שנכתבו והועתקו בידי קראים, בין המאה העשירית לבין המאה השלוש עשרה, ככל הנראה במצרים ובארץ ישראל, ואולי גם בסוריה ובעראק. אלה שמורים ברובם באוסף הכתבים שהועברו מגניזת בית הכנסת בן-עזרא בקהיר לספריית אוניברסיטת קיימברידג' ובאוסף הכתבים שהועברו מגניזת בית הכנסת הקראי (דאר שמחה) בקהיר לספרייה הלאומית בסנקט פטרבורג (רוסיה) ולספרייה הבריטית בלונדון. בכתבים כאלה משולבות לפעמים מילים עבריות הכוללות מובאות מהמקורות (בעיקר פסוקי מקרא) או מונחים וביטויים מתחומי הדת, או ברכות, איחולים וכיוצא בהם. יש מעתיקים שנהגו לכתוב את המילים העבריות האלה באותיות עבריות. כך נותרת הבחנה חזותית ברורה בין הרכיב הערבי העיקרי לבין הרכיב העברי המשולב בו.

תמונה 1. כתב יד לונדון, דף הספרייה הבריטית, OR. 2557 , דף 3ב העמוד הנראה בתמונה הוא מתוך הקדמה לפירוש התורה מאת יעקוּבּ אלקִרקִסאני

 

אולם היו מעתיקים שהעדיפו להסתפק באלפבית אחד, ודווקא הערבי, כלומר לכתוב טקסט שבו משולבות שתי הלשונות רק באותיות ערביות. אולי למדו מהדוגמה של הפרסים, שעם ההתאסלמות של רובם המירו את האלפבית שלהם באלפבית הערבי. כדי לכתוב בצורה זו היה צורך לקבוע שיטת תעתיק של האותיות העבריות בערביות. משימה זו לא היתה קשה במיוחד מכיוון שהערבית היא שפה שמית ומספר העיצורים בלשון הערבית גדול ממספרם בעברית. השאלה היחידה שבה נדרשה החלטה האם התעתיק הוא גרפי, אות כנגד אות, או להוסיף גם אימות קריאה לציון התנועות. חלק מהעיצורים "העודפים" בערבית נוצלו לציון הבדלי המבטא בין אותיות בג"ד כפ"ת הדגושות לבין הרפויות. שיטת כתיבה זו שימשה להעתקת ספרים שיש בהם רק עברית, כגון חומשים וסידורים, וגם להעתקת פירושי מקרא, שבהם אנו מוצאים העתקה של פסוק או פסוקים, לאחר מכן תרגומם ולבסוף פירושם המפורט. נתבונן בדוגמה אחת מכל סוג.

הדוגמה הראשונה היא חומש שמות, כתב יד לונדון,  OR. 2540 שנכתב כנראה במאה העשירית. בתחילתו יש כמה דפי שטיח, שהם רכיב קישוטי נפוץ מאוד בעולם האסלאם באותה התקופה.

תמונה 2: אחרון דפי השטיח בכתב היד, דף 3א מוצג כאן בתמונה.

 

תמונה 3. דף 3ב: התחלת ספר שמות.

וְאֵילֶא שְמות בְנֵי יִשְראֵיל הַבָאִים מִצְרָאיְמָא אֵת

יַעַקוב אִיש ובֵיתו באוּ

האותיות הערביות כתובות בדיו שחורה. יש גם מעט סימני ניקוד ערביים (כגון "שַׁדּה"=דגש חזק), וגם אלה בדיו שחורה. תופעה מיוחדת מאוד היא כתיבתם של סימני התנועות בעברית וטעמי המקרא מעל המילים או מתחתיהן. אלה כתובים בדיו אדומה.

הדוגמה השנייה לקוחה מפירוש לתורה בערבית-יהודית מאת ישועה בן יהודה, חכם קראי חשוב שהיה פעיל בירושלים באמצע המאה ה-11. הפירוש הזה הכיל כמה כרכים, ושרד במספר עותקים.

 

תמונה 4: כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית, OR. 2545דף 3א.

בעמוד שבדוגמה, בכתיבה מפוארת עשירה בסימנים, מלאכת מעתיק מקצועי, שני חלקים:
1) שלוש השורות העליונות הן פסוק מתוך עשרת הדיברות, הדיבר הרביעי, שמות כ 11, באותיות גדולות ומעובות (בתעתיק!):

כָל אַשֶר בָאם וַיָּאנַח בַיּוֹם

הַשְּבִיעִי עַל כֵין בֵירַאך

יי אֶת יוֹם הַשַּבָאת

וַאיְקַדְּשֵיהוּ

יש לשים לב לתוספת אותיות לציון תנועות מוטעמות: קמץ/פתח מצוינת באל"ף, צֵירה ביו"ד. הניקוד מדויק מאוד, פרט לעובדה שהמנקד אינו מציין חטפים.
2) תרגום ערבי של כל ארבעת הפסוקים של הדיבר הרביעי. בדפים שלאחר מכן נמצא הפירוש המפורט של הפסוקים האלה. ספרן בן זמננו כתב בראש העמוד בעברית: עשרת הדברים.

בפתיחת פירושו לבראשית כתב ישועה [המקור בערבית]:

כאשר הגיע אדוני הנכבד אבו אלחסן דאוד בן עמראן [=דוד בן עמרם] בן לוי לעלות לרגל ולבקר [במקומות הקדושים] בחודש תשרי, שהוא לפי מניין הערבים חודש גֻ'מאדא אלאח'רה, בשנת 445 [למניינם=להג'רה= ספטמבר/אוקטובר 1053, שנת ד'תתי"ד בלוח העברי], נתן דעתו על מה שכתבתי בפירוש ספר ויקרא. – – – אז ביקשני לחבר חיבר קצר יותר שיכלול פירוש על כל התורה, ושפירוש זה יהיה בשביל בנו אבו סעיד לוי.

הפירוש הזה חובר אפוא כמיזם חינוכי לבנו של קראי עשיר מאוד מקהיר, ששמו מופיע בכמה וכמה תעודות קראיות בנות הזמן.

יש כמה העתקות של פירושו של ישועה, חלקן בערבית-יהודית באותיות עבריות, וחלקן באותיות ערביות כמו ההעתקה שעמוד ממנה מוצג כאן, ולקוחה מכתב יד בשלושה כרכים, שאינם שלמים אבל מכילים את רוב הפירוש. מבין כתבי היד הכתובים באותיות ערביות העתקה זו היא היפה והמוקפדת ביותר. גם מבחינה חזותית היא נראית כהעתקה שבעיצובה הובאו בחשבון לא רק שיקולים אסתטיים אלא גם שיקולים חינוכיים.

בעניין זה מספקת לנו גניזת קהיר הפתעה מעניינת. לפני עשרים וחמש שנים פרסם פרופ' ג'פרי כאן מאוניברסיטת קיימברידג' קטע תיעודי המכיל שריד ממכתב כתוב באותיות ערביות. השולח כותב בשמו של אַבּוּ אלפַרַג' פֻרקאן בן אַסַד, שמו הערבי של ישועה בן יהודה. נושא המכתב הוא העתקות של שניים מחיבוריו שהנמען, ששמו אינו נקוב במכתב, הזמין אצל ישועה. השני מהם הוא כתב יד של החיבור שאנו דנים בו כאן, וכך הוא כותב:

הוא [=ישועה] הזכיר שוב ושוב שביקש ממך הנחיות בעניין הפירוש שאתה הזמנת ממנו, וביקש שתאמר לו האם אתה מעדיף [העתקה] באותיות עבריות או ערביות. אבל אתה לא שלחת לו הנחיות שעל פיהן יבצע את ההעתקה. הוא ממתין לתשובתך, כדי שיוכל להתחיל במלאכת הכנת העותק שלך.

לצערנו לא ידועה לנו תשובתו של דוד בן עמרם. אולם אנו יכולים להציע השערה שהוא השיב שהוא מבקש לקבל העתקה באותיות ערביות, ושלושת הכרכים הבלתי-שלמים, המכילים הרבה מאות דפים, שרדו מהעתקה זו שישועה שלח אל דוד בן עמרם בשביל בנו. השערה זו יכולה להבהיר לנו את הרקע להעתקה מוקפדת זו, שאינה רגילה בהעתקות ממין זה, והיא מכילה את כל המידע הנחוץ ללימוד מדויק של הפירוש.

המחבר הקראי יַעקוּבּ אלקִרקִסאני, שחי ופעל בבגדאד במחצית הראשונה של המאה העשירית, חיבר ספר מקיף ומפורט על ההלכה הקראית, שיש בו גם חלקים הדנים בתולדות הכיתות בישראל ובהשקפת העולם הדתית של הקראים. בחלק הדן בהלכות שבת מקדיש המחבר פרק קצר לדיון בשאלה האם מותר לקרוא בשבת ספרים הכתובים באותיות שאינן עבריות. הסיבה לדיון, לדבריו, היא שהיו לפניו קראים שאסרו זאת בנימוק שהשבת היא קודש ("קדש היא לכם", שמות לא, 14) וכתבים אחרים, חוץ מן העברית אינם קודש. אלקִרקִסאני דוחה את האיסור ופורש את משנתו ההגותית על הלשון, ובפרט על הכתב, כל כתב, שלדעתו אינו אלא מערכת של סמלים המייצגים הגאים, שצירופיהם ברצף מביעים תוכן, העשוי להיות קודש או חול. לסמלים אין שום חשיבות כשלעצמם. נראה שדבריו יכלו לשמש בסיס לשימוש באלפבית הערבי, גם לכתיבת תוכן עברי מקודש.

במצבור כתבים שהתגלו לפני כמה שנים באפגניסטן, אולי גניזה או ארכיון משפחתי, והם מתוארכים לרבע הראשון של המאה העשירית נמצאו כמה דפים של חיבור הלכה קראי. הם כתובים בעברית משנאית יפה, ועל פי הסגנון ושיטת הפסיקה אפשר לייחסם למחבר קראי קדום, בנימין בן משה אלנִהאוַנְדי (על שם מוצאו מן העיר נִהאוַנְד במערב איראן), שהיה פעיל באמצע המאה התשיעית. בדפים אלה נזכר האיסור שאלקִרקִסאני מייחס לקראים שקדמו לו. המחבר (בנימין קדם לאלקרקסאני ב-80-70 שנה) אכן קובע שאסור לקרוא בשבת ספרים שאינם כתובים "באותיות של תורה". השאלה אם לקבל איסור זה או לא, עמדה על סדר היום הקראי במשך כמה מאות שנים. נראה שקראים רבים קיבלו את דעתו של אלקִרקִסאני, ושתי חלופות הכתיבה היו שקולות בעיניהם.

נראה אפוא שדוד בן עמרם רצה שבנו ילמד את התורה ופירושה בכתב שיתן לו את מירב המידע המדויק בכלי שישתף אותו עם התרבות הסובבת.

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה