חשיפה: גילוי מאמרים חדשים בספר הזוהר

אם ברצוננו למצוא מאמרי זוהר חדשים, ידעו צוות מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית, הם יאלצו לסקור כתבי יד עתיקים כדי לגלות מאמרי זוהר שטרם הודפסו.

מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון בל"ג בעומר של שנת 1930. התמונה מתוך ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

גלו עוד על הזוהר: סיפורים מהאוסף, ספרי זוהר בגישה דיגיטלית, זוהר במגילות וכתבי יד ועוד

את מתן תורה חוגגים בשבועות ובשמחת תורה, חג ל"ג בעומר מקובל להיות "חג מתן תורה" של תורת הסוד היהודי, כפי שמרומז בסוף ספר הזוהר. לכן נהוג להיות יום של שמחה אקסטטי בחוגי הקבלה.

"הזוהר הקדוש" הוא הטקסט היחיד בעל מעמד מרכזי ביהדות, שלא נחתם באופן סופי, אלא פתוח לאפשרות של השלמות, וניתן לצרף לו מאמרים נוספים. כשנמסר לדפוס לראשונה (מנטובה שי"ח 1558)  היה ברור שימצאו דפים שלמים של מאמרי זוהר שעוד יצטרפו לו. מיד בדפוס השני (קרימונה שי"ט 1559) כבר הופיעו מאמרים רבים, שנדפסו מאוחר יותר כנספחים. וזה לשונם: ומצאתי איזה מאמרים חדשים שנדפסו מקרוב אשר לא היו בנמצא בעת שהדפיסו הזהר במנטובה… אמרנו להדפיסם בסוף כל ספר… ויש מהם… שכבר נדפסו בתיקונים ובזוהר חדש".

גדולי הקדמונים כגון הרמח"ל, או ר' יוסף קארו (פרדס רמונים ה:ג) זכו לגילויים, סוג של נבואה, של מאמרי זוהר שלא היו ידועים לפניהם, וכן חכמי צפת- ר' משה קורדיברו ותלמידו- האר"י, מציגים לעתים מאמרי זוהר שונים ממה שנדפס. הם פורסמו בשם "זוהר ישן".

כיום, לא זכינו לגילויים משמים כמו הקדמונים. אם ברצוננו למצוא מאמרי זוהר חדשים, נאלץ ככל הנראה להסתפק בסקירת כתבי יד עתיקים כדי לגלות מאמרי זוהר שטרם הודפסו.

לאחרונה התגלתה בין אלפי סרטי המיקרופילם במחלקת כתבי יד של הספרייה הלאומית, חוברת של כמה דפים ובהם מאמרי זוהר, רובם רשומים עם ציון מקומם בדפי דפוס מנטובה. כל המאמרים האלה חסרים בדפוס זה. כצפוי, רובם נמצאים בדפוס שני קרימונה שי"ט,  וכמתבקש, לומדים שרכשו  דפוס ראשון והשוו לדפוס שני, גילו חסרונות ורשמו אותם בגיליונות ספרם, כדי להשלים את החסר.

החוברת שנמצאה לאחרונה היא לקט, כנראה מתוך הגהות גיליון של עותק אחד של מנטובה, או כמה כאלה. בנוסף למאמרים הנמצאים בדפוסים המאוחרים, ישנה בחוברת גם מאמר שנמצא בפירוש ריקנטי לתורה – פירושו של החכם היהודי בן המאה ה-13 מנחם ריקנטי, מאמר שאף הוא לא זכה לראות אור בדפוסי הזוהר. אלא שבחוברת הנמצאת בספרייה התגלו גם כמה מאמרים שאינם נמצאים בשום מקום אחר.

דוגמא של מאמר קצר ניתן למצוא בבלוג של כתבי יד כאן, עם הקדמה והערות. בדפוסים של הזוהר מודעים שחסר כאן מאמר, ולכן צוין העדרותו בהערה של מילה אחת: "חסר".

 

דוגמה לאחד מהמאמרים שהתגלו על ידי צוות מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית

 

דברים אלה הוצגו כאן כעלים לדוגמא מתוך מאמר שיופיע בכתב העת 'קבלה' מאת עזרא שבט ודניאל אברמס.

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

אלבום תמונות נדיר חושף תצלומים מחיי השומרונים בשכם של ראשית המאה העשרים

סדרת התמונות המרתקת מתעדת את הטקסים והמסורות, שחלקם כבר לא קיימים עוד ביהדות הקלאסית.

בדומה למרבית העמים הקדומים, גם האמת לגבי מוצאם האמתי של עדת השומרונים לוט בערפילי הזמן. המסורת השומרונית טוענת שבני העדה הם ה"שומרים" – שומרי התורה שסירבו לקבל את הגרסה היהודית "השקרית והמאוחרת" שנולדה בתקופת הבית השני, הרואה בהר המוריה שבירושלים את המקום המקודש לעם ישראל.

על פי אותה מסורת, רק השומרונים – "ישראל הטהורים" – חיים על פי האמת האלוהית. זאת כיוון שהם קידשו את הר גריזים, שם  בנה יהושע בן נון את המשכן הזמני עם כניסת בני ישראל לארץ, ובנו בו את מקדשם.

   ספר מלכים ב" יז" כד", המקור הקדום ביותר למוצאם של השומרונים, גורס אחרת:

"וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ"

 

בהסתמכם על מקור זה, מאמינים היהודים כי מוצא השומרונים איננו מן העברים הקדמונים שהיו נאמנים למסורת האמתית בנוגע להר גריזים, אלא בתקופה מאוחרת בהרבה. לדידם מוצאם של השומרונים בעמים שהובאו לשומרון במקומם של "עשרת השבטים האבודים" על ידי מלך אשור אסרחדון (שלט 681 – 669 לפנה"ס), בנו של סנחריב. המתיישבים החדשים החלו לעבוד את אלהי ישראל ע"פ ספר מלכים, מפחד האריות שהאל שלח בהם (מל"ב יז" כו") ולכן נתכנו גם "גרי אריות". זו גם הסיבה לסירובם של שבי ציון לאפשר לשומרונים להצטרף ולסייע להם לבנות את בית מקדשם שחרב.

עם הזמן התרחקו שתי הקבוצות כך שהשומרונים, אשר יצאו מכלל עם ישראל לפני אלף שנה ויותר, מחזיקים גם בנוסח משלהם לתורה: נוסח המכונה בפיהם "ספר אבישע". השומרונים אינם מקבלים את ספרי הנביאים והכתובים, אלא את התורה בלבד, וממשיכים להשתמש בכתב העברי העתיק, כתב דעץ. הם דוחים גם את התורה שבע"פ.

 

חוקרים שהשוו בין נוסח המסורה (המקובל על היהודים) ובין ספר אבישע מצאו כ-6,000 הבדלים בין שני הנוסחים. חלקם הגדול של ההבדלים בנוסחים נוגע בשינויי כתיב, אך אחרים נוגעים ללב הסכסוך בין שני העמים הקרובים-רחוקים. הדוגמה הבולטת ביותר היא היכן יש למקם את "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה" אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"א). נוסח המסורה לא מספק תשובה ברורה לשאלה זו בעוד ספר אבישע מציין במפורש את הר גריזים.

  

העדה השומרונית המשיכה להתגורר בשומרון לאורך המאות. עם זאת העדה, שבתקופה הביזנטית הייתה עתירת השפעה ומשאבים, הידרדרה לאיטה באופן מתמשך לאחר דיכוי המרידות הקשות בתקופה הביזנטית ובהמשך עם חדירתם של שבטים ערביים לאזור לאחר הכיבוש המוסלמי.  בראשית המאה העשרים מנתה העדה כמאה וחמישים נפש ונדונה לכליה על פי תחזיותיהם המאיימות של מטיילים מערביים אשר תרו את ארץ ישראל באותם ימים. למרות זאת המשיכה העדה לדבוק באתריה המקודשים ולקיים את פולחנה המסורתי ובכלל זה את טקס זבח הפסח בהר גריזים כבימי קדם. העניין המערבי המחודש בתולדות העדה ובהמשך הקמתה של מדינת ישראל, שיפר את מצבה החברתי והכלכלי. כתוצאה מכך, התבססה העדה הזעירה ומספר חבריה מונה כיום כשמונה מאות נפש, חלקם חיים בחולון והאחרים ממשיכים לחיות בשכם, סביב ההר המקודש.

אלבום תמונות נדיר השמור בספרייה הלאומית מספק הצצה נדירה לאחד מהחשובים שבמנהגי השומרונים – מצוות העלייה להר גריזים בחג הפסח.

דפדפו באלבום המלא

 

אין ביכולתנו לקבוע במדויק את השנה בה צולמו התמונות, אך ככל הנראה מדובר בטקס שנערך בתחילת המאה העשרים ולא מאוחר משנת 1911, השנה בה נפטר מדריך התיירים רולה פלויד ששמו מופיע על אחד מהאוהלים שבתמונות.

 

עלייה לרגל אל הר גריזים

בשלושה מועדים שונים מצווים השומרונים לעלות להר הקדוש. מועדים אלו הם פסח, שבועות וסוכות. העלייה לרגל בפסח נחשבת לחשובה ביותר, עובדה זאת ניתן ללמוד מהתמונות עצמן.

העלייה אל הר גריזים התקיימה כמסע מלא הוד וקדושה, ובמהלכו נושא הקהל שורה של תפילות מיוחדות.

 

לאחר העלייה אל ההר הקדוש, יש להכין את הקורבנות. בתמונה אנו רואים נערים במחנה האוהלים שהוקם על הר גריזים לרגלי המזבח יחד עם הכבשים שהובאו לזבח הפסח.

 

בעת שקיעת החמה, כאשר מתחילה השמש לצלול מתחת להרי השומרון, נושא הכהן הגדול (אותו זיהינו כיעקב בן אהרן) את תפילת הזבח כשהוא מגביה את ספר התורה שהביא עמו. הפיוט הארמי המלווה את הטקס עוסק ביצחק ובאייל שהקריב אברהם במקומו – אירוע אותו בא לשחזר למעשה קרבן הפסח שמקריבים בני העדה. מדובר במנהג קדום שנעלם ביהדות, ולכן היה בו עניין רב לחוקרים ולתיירים אירופאים בני הזמן.

  שתי הכנות אחרונות נשארו לקראת המאורע המרכזי שהוא הקרבת הקורבנות: גזיזת הצמר והבערת הגחלים.   כשהכל מוכן לקראת הקרבת הקורבנות, שוחטים את הכבשים ותולים אותם לצלייה.   אין איסור על הימצאות אורחים שאינם בני העדה בזמן הטקס, ובטקס המתועד באלבום מתועדות גם מספר דמויות סקרניות בלבוש אירופי.  זבח הפסח הוא החג היחיד במעגל השנה השומרוני בו הורשו נשים לעלות להר ולהשתתף בתפילה יחד עם הגברים.  אכילת הקורבנות מותרת אך ורק לבני העדה, והיא נעשית בפיקוח הכהן הגדול – העומד במרכז ונשען על מקלו. החלקים שלא נאכלים נשרפים על המזבח.  כתבות נוספות:לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטשהכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"דעדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל  

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

בשנת 1911 הואשם גבר יהודי-רוסי בשם מנדל בייליס ברצח נער נוצרי, שנתיים לאחר מכן נגזר דינו. הצצה לאלבום שהופק בשנת 1913 בוורשה, המתעד את מהלך המשפט ותוצאותיו הרות הגורל.

מנחם מנדל בייליס (מימין) וקריקטורה אנטשימית שפורסמה במהלך המשפט

זה התחיל עם גופה. אנדרי יושצ'ינסקי בן ה-12 נמצא תחוב במערה מחוץ לקייב בחודש אפריל 1911, פניו הושחתו ללא היכר ועשרות פצעי דקירה זוהו על גופתו שותתת הדם.

אל מצעד ההלוויה של אנדרושה הצעיר הגיעו, מלבד בני משפחתו האבלים, גם תושביה הלא יהודיים של קייב. הם נשאו עלונים שהודפסו בחופזה, עליהם הוכרז באותיות גדולות: "הז'ידים (כינוי גנאי ליהודים) עינו את אנדרושה למוות!" העלונים העלו האשמה בת מאות שנים כנגד היהודים: דמו של הנער הנרצח נשאב לצורך עשיית מצות ועל כן, יש לנקום את דמו של הקדוש המעונה. עלילת דם חדשה החלה לקרום עור וגידים.

היות שהרשויות בקייב אסרו על ביצוע פוגרום ביהודים, חיפשו תושביה הלא יהודיים של העיר את היהודי שישלם על הרצח המתועב. לקח לרשויות ארבעה חודשים כדי לספק את הקורבן הראוי:  מנחם מנדל בייליס, מנהל של מפעל לבנים הממוקם בקרבת המערה בה התגלתה גופתו של יושצ'ינסקי.

על אף שהראיות נגד בייליס היו רעועות, ורוצחיו האמתיים של הנער אותרו תוך זמן לא רב לאחר מעצרו, סירבו הרשויות לשחרר את בייליס. בסוף אוקטובר 1913 – יותר משלוש שנים בהן נמק בייליס בכלא הצאר, הכריזו חבר המושבעים על גזר הדין. בתגובה, מיהרו מו"לים יהודים בוורשה והוציאו לאור את "אלבאם פון בייליסעס פראצעס" (אלבום של משפט בייליס).

 

 

כיצד התנהל המשפט המתוקשר ומה היה גזר דינו של בייליס? על כך נלמד מתוך האלבום עצמו.

 

כיצד להחזיר ליהודים את צלם האנוש שלהם?

 

תיאור (מינימלי ביותר) של השתלשלות המשפט

 

"לזיכרון היסטורי תמידי של אותו משפט היסטורי אני מוציא לאור את האלבום שבו מופיעות כל הדמויות המרכזיות שהשתתפו באותו משפט נזכר, אם מצד ההאשמה ואם מצד ההגנה.

המוציא לאור, נ. ריווין"

(מתוך: אלבאם פון בייליסעס פראצעס. תרגום מיידיש: אדריאן גרושניעווסקי, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית)

מרגע שנעצר, ולאורך כל המשפט, התאמצה התביעה לצייר את בייליס בתור יהודי קניבלי ותאב לדם נוצרי עבור טקסי הפולחן המסתוריים שלו. בייליס עמד למשפט בשם יהודי רוסיה כולה. מטרת האלבום שהופק בשנת 1913 על ידי נ. ריווין מוורשה הייתה להחזיר את הפוקוס אל האדם היחיד, אל מנדל בייליס.

האלבום נפתח בשלוש סצנות מחייו של הנאשם לפני השבר הגדול שהפך את עולמו ועקר אותו מחייו הקודמים: הבית בו התגורר, אשתו וארבעת ילדיו, ודיוקנו של בייליס לפני שפרצה הפרשייה. דמותו היא של גבר יהודי בשנות ה-30 לחייו, חנוט בחליפה, מרכיב משקפיים בעלי מסגרת עגולה ומתהדר בזקן מטופח, מיישר מבט בפנים ספק רציניות, ספק מחויכות.

 

הבית בו גר בייליס עד פרוץ הפרשה

 

משפחתו של בייליס ובייליס עצמו

 

לאחר ביסוס הרקע השלו, נזרק גיבור עלילת הדם (ויחד עמו גם אנחנו, קוראי האלבום) אל מציאות זרה ומאיימת. מכופף וחרד, נלקח בייליס למעצר בידיי חייל חמוש. הציור מסתיר את הסיבה לסבל האיום המצטייר מפניו של בייליס: על המועקה הנפשית שהביאה עלילת הדם, התווספה המעמסה הגופנית: הנאשם הוצעד אל בית המשפט ברגליים נפוחות ושותתות דם, תוצאה של הליכה ברגל על שלג וקרח בנעליים ללא סוליות. בציור השני באותו העמוד (עמוד חמש) הוא בבית הדין, ושני חיילים שומרים עליו בחרבות שלופות.

 

בייליס על שולחן הנאשמים

 

שישה חודשים ישב במעצר עד אשר הוגש נגדו כתב אישום. לאורך מעצרו הממושך בייליס הושפל, הוכה בידיי אסירים וסוהרים ונמנעו ממנו אוכל ושתייה למשך ימים ארוכים. מספר פעמים ניסו רשויות הכלא והתביעה לשכנע אסירים ששהו עמו להעיד עליו, ואף שלחו סוכן חשאי לרגל אחר האסיר. בעמוד שש נראה הנאשם מובא בפני בית משפט עוין, תוך שנאלץ להגן על חפותו לנוכח ההאשמות הקשות שהוטחו נגדו.

 

ישיבת בית הדין בקייב

 

חבר השופטים שנבחר למשפטו

 

מרגע זה ואילך התקדמו העניינים אל נקודת הרתיחה: תחילה הואשם בייליס ברצח הנער, בהמשך השתנתה האשמה לרצח טקסי של ילד נוצרי. בעוד גורמים בממשלת הצאר (ובראשם שר המשפטים) התעקשו על אשמתו, קמו לבייליס תומכים יהודים ולא יהודים רבים אשר השתכנעו בחפותו של האיש.

 

המפעל בו עבד בייליס לפני מעצרו

 

הנער הנרצח אנדרי יושצ'ינסקי ו"המערה" בו נמצאה גופתו

 

כל צד שלף את המומחים שלו: היות שמערכת המשפט הרוסית חיקתה את מערכת המשפט במערב, נאלצה התביעה "להוכיח" באמצעים משפטיים את עלילת הדם: היא גייסה לשירותה עדים מומחים, רופאים ואפילו מומחה ליהדות. העובדה ששיטה משפטית מודרנית גויסה כדי להוכיח האשמה ימי-ביינימית, היא שעזרה להעניק למשפט את הפרסום השלילי לו זכה ברוסיה ומחוצה לה.

 

התובעים במשפט

 

המומחים מטעם ההאשמה (כך במקור). מעניין שהמילה "האשמה" חוזרת כמעט בכל אזכור של העדים שהובאו מטעם התביעה. האם מדובר בביקורת סמויה נגד התביעה או שמא זו טעות "תמימה" מצד המוציא לאור?

 

אחד מעדי המפתח של התביעה היה האב פרנאטיס, כומר קתולי תימהוני שהעיד על עצמו כמומחה בפולחן יהודי. את מומחיותו ביסס על הידע העצום שלו בתלמוד. בחקירה הצולבת הוכיחה ההגנה את טענתו לשקרית: הוא ענה במבוכה "אינני יודע" על שורה ארוכה של שאלות תלמודיות, תחום מומחיותו. הקהל היהודי במשפט פרץ בצחוק לנוכח הופעתו המבולבלת. על הרבי מטעם ההגנה, יעקב מזא"ה (המופיע בעמוד 15, יחד עם עורך הדין אוסקר גרוזנברג), הוטלה המשימה להפריך את עדותו של האב פרנאטיס, והוא הצטיין במשימה. בשלב הזה יצאו להגנתו של בייליס אפילו עיתונים אנטישמיים מבוססים.

 

משמאל: הכומר הקתולי (והתמהוני) פרנאטיס

 

אבירי ההגנה של בייליס: הרבי מטעם ההגנה יעקב מזא"ה ועורך הדין אוסקר גרוזנברג

 

עם כל עדות שסיפקה התביעה, הלכה והתבררה פרשיית בייליס כעלילת דם מופרכת שבוימה על ידי הרשויות. בסוף אוקטובר 1913 הכריזו חבר המושבעים שהנאשם חף מפשע. לאחר יותר משלוש שנים בהם היה כלוא על לא עוול בכפו, יצא מנחם מנדל בייליס לחופשי. בשתי התמונות האחרונות באלבום מגיעה הדרמה לסיומה המשמח: בייליס חוזר אל ביתו, מוקף בחיק משפחה וחברים.

 

קבלת פנים של בייליס מסביב לביתו מיד לאחר השחרור

 

בייליס מוקף במשפחה וחברים אחרי השחרור

 

אולם, גם לאחר זיכויו המלא של בייליס מכל קשר לרצח אנדרי יושצ'ינסקי, ידעו מפיקי האלבום שהמאבק נגד האנטישמיות ברוסיה הצארית רחוק מלהסתיים. האלבום של משפט בייליס מותיר אותנו עם מספר שאלות לא פתורות: מדוע לא מספק האלבום מידע על האשמה עצמה (הרצח הפולחני בו הואשם בייליס), או מספק פרטים על השתלשלותה מעבר לעובדה שמנדל בייליס נעצר ושוחרר בתום המשפט? ייתכן שאת התשובה לשאלות האלה נמצא בעובדה שהאלבום פורסם ביידיש וברוסית, ולא בפולנית. עובדה זו מלמדת שככל הנראה עבר האלבום את אישורה של הצנזורה הרוסית לפני פרסומו, ולכן לא מופיעים בו פרטים "מביכים" מדי על הפרשה.

אם אכן כך היה, נותרה בעינה השאלה החשובה ביותר: מדוע התפרסם האלבום דווקא בפולין ולא באוקראינה – המקום בו נרקחה עלילת הדם ובו התנהל המשפט?

הכתבה חוברה בסיוע אדריאן גרושניעווסקי, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

עוד על משפט בייליס בקטלוג הספרייה

 

כתבות נוספות:

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

יומן בספר, יולי 1852: "היה לי לששון ולגיל כי יולד לי בת אהובה… ונפטרת ליל ה'".

הצצה לתרגום הנדיר ליצירה שהתיימרה ליישב את הסתירות בתנ"ך - ושימשה גם כיומן טרגי אישי של המתרגם

במשך אלפי שנים השתמשו יהודים ונוצרים בתנ"ך כאמצעי ליישוב הסתירות הרבות בחייהם. במאה ה-17 הפך הרב והדיפלומט מנשה בן-ישראל את הקערה על פיה: הוא חיבר ספר בשם "המכריע" ובו ביקש ליישב את הסתירות הנמצאות בתנ"ך עצמו. הייתה זו משימה אדירה שקהל היעד שלה לא היו "יהודים פשוטים".

בספר "המכריע" פנה מנשה בן-ישראל בספרדית אל שני קהלי קוראים פוטנציאלים: מלומדים ואנשי דת נוצרים, המעוניינים להכיר טוב יותר את הדת היהודית וצאצאי האנוסים מספרד ופורטוגל. הם ביקשו לחזור אל חיק היהדות אחרי דורות רבים בהם אולצו לחיות (הם ואבותיהם) בתור נוצרים.

 

תחריט נחושת מאת האמן היהודי שלום איטליה (Salom Italia) ובו דיוקנו של מנשה בן ישראל וסביבו כתובת בלטינית. ההדפס, בגודל 13X19.5 ס"מ, הופק כנראה בסמוך לזמן התחריט, בשנת 1643. מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית

הספר בנוי בתבנית קבועה לכל אורכו: המחבר מציג שני פסוקים סותרים מן התנ"ך, מציין את הסתירה המדויקת שמצא בהם (היות שלא תמיד ברור לקורא מהי, או שזיהה סתירה אחרת במקום) ולאחר מכן פונה ל"הכרעת" הסתירה: הוא נעזר במקורות יהודיים ולא יהודיים, מצטט לעתים את מאורות דוגמת סנקה או נעזר באפלטון, ובכך מדגים יכולת פרשנית וידע מעמיק יוצאים מגדר הרגיל.

מעניין לגלות שכאשר נעזר מנשה בן-ישראל באפלטון כסמכות, הוא לא חושש לטעון שאבי הפילוסופיה הושפע ישירות מהדת היהודית ורבות ממסקנותיו מתבססות על התנ"ך.

 

תרגום ללטינית של "המכריע" מאת מנשה בן ישראל. התרגום נעשה בשנת 1633 ומלמד על חשיבות של הספר לקהל נוצרי. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

כמו רבים ממעלליו של מנשה בן-ישראל, גם "המכריע" הוכתר כהצלחה מסחררת. עם השנים, הספר יצא במספר מהדורות ואף תורגם לשפות אירופאיות נוספות. הספר מיצב את מחברו כסמכות לכתבי הקודש היהודיים וזיכה אותו בכינוי "שגריר היהודים". בעקבות הצלחת החיבור החלה חלופת אגרות ענפה בין מנשה בן-ישראל ובין מלומדים נוצרים מרחבי היבשת. לקח ל"המכריע" יותר מ-200 שנה כדי לזכות בתרגום לשפת הקודש.

 

"להכריע" את סתירות המאה ה-19 בעברית

לא ידוע הרבה על חייו של המתרגם לעברית של "המכריע", אדון רפאל קירכהיים – החוקר היהודי-גרמני שחי במאה ה-19. ידוע עוד פחות על הסיבה שבגינה בחר לתרגם את "המכריע". ייתכן שבתור יהודי המקורב לתנועה הרפורמית, שסחפה רבים מיהודי גרמניה במאה ה-19, ראה בתרגום "המכריע" פרויקט בעל חשיבות אישית ויהודית-כללית, במיוחד בהתחשב בתקופה בה פעל.

 

העמוד הפותח את התרגום העברי של "המכריע". לא מדובר בתרגום מלא של הספר המקורי, אלא בעיקר בתרגום החלקים המתמקדים בחמשת חומשי תורה. לתרגום המלא והמקוון

אחרי הכל, המאה בה חי ופעל קירכהיים הייתה אותה מאה ששברה סופית את האחדות בה התאפיין העם היהודי עד אז, מאה שהייתה מלאה בטיפוסים יהודים חדשים בתכלית: יהודים משכילים הנלחמים למען רפורמה בחינוך ובארון הספרים היהודי; חסידים המבקשים חוויה רוחנית חדשה; אורתודוקסים שמתאמצים להשאיר את המצב כמו שהוא; ולקראת סוף אותה מאה סוערת: חלוצות וחלוצים ציונים.

בדומה למחבר היצירה שאותה תירגם לעברית, התרגום של קירכהיים מלמד דבר או שניים על התעוזה שלו. קירכהיים לא הסתפק בתרגום בלבד, אלא שרבט בצדם של קטעים שונים הערות (ולא פעם גם את הסתייגויות) מהמסקנות של "המכריע". בקטע מסוים למשל, מציין המתרגם כי "מה שכתב המחבר בשם ר"ג [רבן גמליאל] שקר הוא ולהפך אמר לתלמידיו", ובקטע מאוחר יותר בכתב היד הוא מציין כי "דבריו [של מנשה בן-ישראל] הם בהפך ואינם נמצאים זה זולת זה".

לא ברור האם קירכהיים התכוון להוציא את תרגומו לדפוס: כתב היד מלא במחיקות, שינויים והערות פנימיות. בנוסף, בסוף כתב היד, תיעד קירכהיים את שמות משפחתו של המחבר, מות אביו ושתי נשותיו במרחק של יותר מעשר שנים האחת מהשנייה. הוא לא שוכח לציין את לידת בנו ובתו. בכיתוב על בתו, למשל, מציין קירכהיים "יום ג' באדר תר"א [היא שנת 1841] – היה לי לששון ולגיל כי יולד לי בת אהובה מינה", לאחר שלושה ימים התווסף הכיתוב שובר הלב, "ונפטרת ליל ה'".

הדף החותם את כתב היד העברי של "המכריע" ובו ציין המתרגם את קורות משפחתו הקרובה. בכיתוב בתמונה מתעד קירכהיים את לידת בנו ובתו, ואת מותה של בתו מספר ימים לאחר לידתה.

כמו שוודאי הבחנתם, מרבית הפרטים הסובבים את כתב היד של בן-ישראל/ קירכהיים שרויים בערפל. אך השאלה המציקה ביותר היא ללא ספק: האם יישוב הסתירות הרבות בתנ"ך יאפשר קירוב לבבות בין חברות וחברים של אותו עם סוער?