מצדקת הצדיק לצדקת הצדיק המלא לצדקת הצדיק השלם

שלבי הדפסתו של ספר צדקת הצדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין

"השמטות מספה"ק צה"צ [מספר הקדוש צדקת הצדיק] שנחסרו בהדפוס"

בין גדולי אדמו"רי פולין בדורות האחרונים בלט רבי צדוק הכהן רבינוביץ' מלובלין (1823-1900) כתלמיד חכם עצום ומחבר פורה במיוחד. חיפוש פשוט בקטלוג של הספרייה הלאומית מעלה יותר ממאה ספרים הרשומים תחת שמו, בכל מקצועות התורה, בנגלה ובנסתר. אחד מהיצירות המפורסמות שלו היא ספר צדקת הצדיק, שנכתב קצת אחרי שנחשף לראשונה לחסידות, בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, אבל כמו כל יתר כתביו, הספר יצא לאור לראשונה מכתב ידו רק אחרי פטירתו, בלובלין תרס"ב (1902), ע"י חתנו-חורגו ר' ברוך דוד הכהן.

 

שער המהדורה הראשונה של צדקת הצדיק, העותק הוא עותקו האישי של גרשם שלום

 

במהדורה  זו הושמט חומר רב על ידי המביא לדפוס. פסקאות נד, סט, עה, קמו, קסב וקסג הושמטו לגמרי ובמקומם נכתב לדוגמה "אות נד חסר". בנוסף הושמטו חלקים מפסקאות קב, קכא וקסא ללא כל אזכור שחלק מהחומר חסר.

 

"אות נד חסר", מתוך המהדורה הראשונה של צדקת הצדיק

 

בשנת תשכ"ח (1968) הסופר הנודע הרב אליהו כי טוב הוציא לאור את הספר "צדקת הצדיק המלא", בו הוחזר כל החומר שהיה חסר במה' הראשונה, חוץ מקטע אחד – פסקה קסב. במעין הקדמה כותב המהדיר: "המאמרים…נשמטו בשעתם מכל המהדורות הקודמות, והועתקו מעצם כתב ידו של המחבר זצ"ל ע"י אחד המסתופפים בצלו, החסיד ר' מיכאל מוקוטובסקי הי"ד [מדובר באביו של הרב כי טוב שהיה בין חסידי רבי צדוק ונספה בשואה]. העתק זה היה לפני עינינו והוספנו את כל החסר ולכן קראנוהו ,צדקת הצדיק המלא'".

שער מהדורה הראשונה חתום ע"י ר' מיכאל ור' אברהם מוקוטובסקי הספר בבעלותה של נינתו של ר' מיכאל, שרה פרידלנדר בן ארזה
פסקה נד החסרה בכתב ידו של ר' מיכאל

חומר הזה סומן כך: "(מכת"י)". ובכל זאת, לא ניתן כל הסבר על סיבת ההשמטות מהמהדורה הראשונה וגם במהדורה "מלאה" זו, פסקה קסב לא הודפסה…

 

שער צדקת הצדיק המלא משנת 1968

 

פסקה נד' חזרה אל צדקת הצדיק המלא

 

במהדורה השניה של צדקת הצדיק המלא, תשמ"ז (1987) הוסיף חנוך בן ארזה, חתנו של הרב כי טוב, כמה פרטים ב"עם הספר". ובין היתר הוא כותב: "אחד מהמסתופפים בצלו של רבי צדוק הכהן זצ"ל, היה ר' מיכאל מוקוטובסקי הי"ד. משיצא הספר לאור בראשונה, נסע לבית רבו בלובלין והעתיק מתוך כתב יד המחבר את המאמרים שהושמטו בדפוס, על עותק הספר שברשותו. עותק זה של הספר מסר ר' מיכאל הי"ד לבנו ר' אברהם אליהו ז"ל עם עלייתו לארץ ישראל בשנת תרצ"ו. בשנת תשכ"ח הוציא לאור מו"ח ר' אברהם אליהו כי-טוב ז"ל את הספר 'צדקת הצדיק המלא…באותה מהדורה נדפסו לראשונה המאמרים החסרים בדפוסים הקדומים". וגם במהדורה זו, פסקה קסב לא הודפסה…

שנה אחר מכן בתשמ"ח (1986) ישיבת בית אל הוציא לאור מהדורה של צדקת הצדיק עם הערות ומקורות. וגם במהדורה זו, פסקה קסב לא הודפסה…

בשנת תשנ"ב (1992) הרב יהושע מונדשיין, ספרן בספרייה הלאומית וחוקר חסידות ידוע, השלים את המלאכה ופרסם את הפסקה המסתורית – קסב, בקובץ "שפתי צדיקים" ד, תחת הכותרת, "כחה של תשובה: מאמר מכת"י שלא נדפס ב'צדקת הצדיק' לאדמו"ר הכהן מלובלין" (עמי' כז-כט) עם הערותיו. בהקדמה סקר מונדשיין את המהדורות הקודמות ובסוף הוסיף: "משום מה גם באותו עותק [צדקת הצדיק המלא] חסר היה מאמר שלם – הוא סעיף קסב שנעדר מכל המהדורות, ושאת חסרונו משלימים אנו עתה מתוך כת"י אחר הכולל את כל ההשמטות הנ"ל….המעיין במהדורה השלימה יווכח כי גם התורה שלפנינו מהווה חטיבה אחת עם האמור לפניה באות קס"א ועם הבא אחריה באות קס"ג".

נשאלת השאלה, מהיכן לקח מונדשיין את הטקסט של פסקה קסב שלא פורסמה עד ימיו? הוא רק כותב "מתוך כת"י אחר הכולל את כל ההשמטות". מסתבר שלא רק הרב מיכאל מוקוטובסקי השלים את החסר ורשם את ההשמטות לעצמו מתוך כתב ידו של רבי צדוק הכהן. באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית קיים עותק נדיר של המהדורה הראשונה שהיה בבעלותו של גרשם שלום (R3637). בסוף הספר כרוך כתב יד של ארבעה דפים, בכותר "השמטות מספה"ק צה"צ [מספר הקדוש צדקת הצדיק] שנחסרו בהדפוס". בתוך כתב היד הזה מסתתרת גם פסקה קסב החסרה בכל הדפוסים הקודמים, וכנראה שמכתב יד זה מונדשיין הדפיס אותו!

 

"השמטות מספה"ק צה"צ [מספר הקדוש צדקת הצדיק] שנחסרו בהדפוס", מתוך המהדורה הראשונה של צדקת הצדיק השייכת לגרשם שלום
פסקה קסב בכתב ידו של המעתיק. מתוך המהדורה הראשונה של צדקת הצדיק השייכת לגרשם שלום

ועדיין נשאלת השאלה, למה חתנו של המחבר החליט להשמיט את החומר הזה ממהדורתו? ולמה גם במהדורה המלאה של הרב אליהו כי-טוב פסקה קסב לא הודפסה? מבלי להיכנס לפרטים ניתן לומר שהקטעים המושמטים עוסקים בשאלה של הטוב שיוצא מהעבירה על מצוות התורה. חלקם נוגעים בנושא של "מקרה לילה" [קרי לילה] והחטא של הוצאת זרע לבטלה, שנחשב בקבלה כחמור ביותר, ושרבי צדוק הרבה לכתוב עליו במקומות אחרים, ובמיוחד בספרו "תקנת השבין" (פיעטרקוב תרפ"ו 1926). כנראה שהמביא לדפוס חשש שהקוראים עלולים להתבלבל ובמקום להבין שרבי צדוק חיפש להבין בדיעבד למה אנשים עוברים עבירות, ואיזה טוב יכול לצאת מהן, ויחשבו שמדובר במתן היתר לכתחילה. לכן החומר המסוכן הוסתר מעיני הציבור הרחב. יתכן שהחסידים גם חששו שפרסום החומר עלול להזיק לשמו הטוב של רבם הנערץ. על כך כתב הרב גרשון קיציס (חתנו של ר' אליהו כי-טוב) במאמר ביבליוגראפי מקיף "מפרי צדיק, כתבי ר' צדוק הכהן מלובלין" בספר שהוא ערך לציון מאה שנה לפטירתו של רבי צדוק, "מאת לצדיק: קובץ מאמרים על רבי צדוק הכהן ומשנתו" (ירושלים תש"ס, עמ' 347): "להשמטה זו לא ניתן כל טעם. מפי בנו של אחד הרבנים שהשתתפו בועד המפקח על הוצאת כתבי ר' צדוק שמעתי שהשמטה זו נעשתה על ידי ועד זה, בשל חריפותם היתירה של הקטעים שהושמטו. אכן, ראויים הדברים לדיון שאין זה מקומו".

לגבי פסקה קסב, שגם היא עוסקת בתחומים הנ"ל, קשה להבחין ב"ראדיקליות" מעבר מה שנמצאת בהשמטות האחרות. ולכן, למה היא איננה מופיעה בצדקת הצדיק המלא? גם לזה יש לקיציס הסבר: "קרא ר' אברהם אליהו לספר צדקת הצדיק המלא, על שום שהתמלא הספר במאמרים ובקטעים החסרים בו. ולא קרא לו צדקת הצדיק השלם, על שום שהיה חסר עדיין מאמר קס"ב, שלא היה לפניו להעתיקו" (שם). יוצא שפסקה זו לא הושמטה בגלל "חריפות יתר" בהשוואה להשמטות האחרות. כנראה שהיא פשוט פוספסה בהעתקה של ר' מיכאל מוקוטובסקי. התמזל מזלו של יהושע מונדשיין שעבד בספרייה הלאומית והכיר את העותק של גרשם שלום, ושם כתב היד לא רק מלא, אלא גם שלם, ולכך זכה להשלים את הדפסתו של ספר צדקת הצדיק.

אחרית דבר

לאחר פרסום הראשוני של המאמר, חוקר צעיר, ד"ר איתן אברומוביץ, העיר לי שפסקה עד עדיין חסרה בכל הדפוסים! לאחר בדיקה נוספת ראיתי שפסקה זו חסרה לא רק בדפוסים, אלא גם בשני כתבי היד הידועים לנו. מכיון שלא יתכן ששני המעתיקים מכתב ידו של ר' צדוק פספסו אותו הקטע, סביר להניח שר' צדוק עצמו דילג על פסקה זו תוך כדי כתיבת הספר. כל עוד שלא נגלה עוד כתב יד עם פסקה עד נצטרך להישאר בספק לגבי שלמותו של "צדקת הצדיק השלם".

כתבות נוספות

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

"האין זה מוזר? רק התנצרתי וכבר כועסים עליי שאני יהודי": היינריך היינה במכתב לחבר

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן?

סיפור נס פורים בכתב חידה פייטני

שפן סלע מדרום אפריקה. צילום: Derkarts. מקור: ויקיפדיה

לשון החידות של הפייטנים ידועה ומפורסמת. קריאת פיוטים עתיקים היא משימה קשה ובהחלט מאתגרת.

פיוטים רבים, שנכתבו בארץ ישראל ובסביבתה בשלהי התקופה הביזנטית ובתקופה המוסלמית הקדומה, אי אפשר להבין בלי להכיר על בוריו את המקרא כולו; לזכור שפע של מדרשים; להכיר את הדמויות הפועלות על פי כינויים רמזניים המחליפים את שמותיהן (בהקשר של פורים 'אוֹמֵן' יהיה מרדכי, 'יְתוֹמַת הֶגֶן' – אסתר, היתומה ההגונה, וכך הלאה); ולהיות מיומן בלשון פייטנים ייחודית, שבה 'כְפָץ' פירושו כאשר פצה פיו ואמר; 'חַל' – חילל, 'נֶשֶׁם' – היא נשמה; ו'תַּעַן' היא תענית (כל הדוגמאות – מתוך הפיוט לפורים, 'ויאהב אומן יתומת הגן').

המפורסם בין הפייטנים הכותבים בלשון חידות הוא ר' אלעזר בירבי קיליר, המכונה 'הקליר', פייטן ארץ ישראלי שפעל בראשית המאה השביעית ויצירות רבות שלו נקלטו במחזורי אשכנז (כולל הפיוט 'ויאהב אומן' שצוטט זה עתה). לקראת פורים אפשר להזכיר גם את שורותיו המפורסמות בפיוטו לשבת זכור:

אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ
קְצוּצַי לְקַצֵּץ
בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ
רְצוּצַי לְרַצֵּץ'

וביאורן:

מיהר ('אץ') רשע בן רשע, הוא עמלק נכדו של עשיו,
להרוג ('לקצץ') את ישראל שהקב"ה קנה לו לעם ('קצוצי', כנראה מלשון קציבת מחיר),
ובדבריו הנשמעים בקול ('בדיבור מפוצץ')
ניסה להרוג ('לרצץ') בישראל, שכבר היו רצוצים בשעבוד מצרים.

 

הפיוט 'אץ קוצץ', מתוך מחזור וורמייזא, כתב יד בית הספרים הלאומי בירושלים, HE.4 781.1

 

ידועים פחות פיוטיו של מחבר אחר, שהכול מכירים את שמו, אך רק מעטים יודעים שהוא היה פייטן: רב סעדיה גאון.

רס"ג מפורסם כגאון בתורה, כמדקדק, כפילוסוף וכמתרגם ומפרש מקרא, וידוע בחייו הסוערים ומלאי הפולמוסים. אבל הוא היה גם פייטן חשוב, ושירתו חוללה כמה מהפכות בתולדות השירה העברית.

בפיוטיו החידתיים הוא עשוי 'להתחרות' עם פיוטי ר' אלעזר בירבי קיליר.

הפעם נתוודע לקטע קטן מתוך פיוט אחד שלו: יוצר לפרשת שמיני. 'יוצר' הוא פיוט לברכה הראשונה של קריאת שמע, ברכת 'יוצר אור'; והוא נכתב לשבת שקוראים בה את פרשת שמיני שבספר ויקרא, במסגרת מחזור יוצרות שלם שכתב רס"ג לכל פרשיות התורה.

ואגב, במפתיע, הוא לא חתם את שמו ביוצרות אלה: במקום 'סעדיה' או 'סעיד' (שמו הערבי של רס"ג) הוא חתם משום מה תמיד בשם 'שלמה' (גם בצורתו הערבית: 'סלימן'), אבל בכותרותיהם מייחסים המעתיקים את היוצרות הללו למחברם האמיתי, הוא רב סעדיה גאון.

ביוצר לפרשת שמיני מופיע הקטע הבא, הכתוב ככתב חידה לכל דבר:

הַגָּמָל מִשְׁנֵהוּ שָׁף נִצֵּי אֲחִיקָם וְשָׁפָן
וּכְפִרְשַׁת שְׁפִיפוֹן הָיָה לִשְׁפוּפָן
וַיָּשָׁף יָשְׁפֵה מִיִּשְׁפָּן הוּא הַשָּׁפָן
וּפָדַנִי מֶנְהוּ קָדוֹשׁ

 

מה עניינו של קטע זה? ומה משמעותו?

בעיון בו מתברר שרס"ג מספר כאן במילים ספורות את כל סיפור מגילת אסתר. אך מה הקשר בין מגילת אסתר לפרשת שמיני?

 

קטע מהיוצר של רב סעדיה גאון לפרשת שמיני, בכ"י מוצרי (היום בספריית קמברידג') IV 185

 

בפרשת שמיני מונה התורה את בעלי החיים האסורים באכילה, ומפרטת במיוחד ארבע חיות שיש להן סימן טהרה אחד אך סימן אחר חסר, ועל כן הן אסורות באכילה:

'אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה, אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.
וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם'

(ויקרא יא, ד-ז).

 

שפן סלע מדרום אפריקה. צילום: Derkarts. מקור: ויקיפדיה

 

כדרכם של חכמים, כאשר נמנים ארבעה פריטים במקרא – הם דורשים אותם על ארבע המלכויות שעמדו על ישראל: בבל, מדי, יוון ואדום (המזוהה עם רומי). גם החיות שלפנינו נדרשות כך: 'את הגמל, זו בבל … את השפן, זו מדי … ואת הארנבת, זו יוון … ואת החזיר, זה אדום' (ויקרא רבה יג, ה).

רב סעדיה גאון בחר לפייט מדרש זה. המחרוזת שציטטנו עוסקת ב'שפן' המזוהה עם מלכות פרס ומדי, היא מלכות אחשוורוש. אך מה פירוש מילותיו?

'הַגָּמָל מִשְׁנֵהוּ שָׁף נִצֵּי אֲחִיקָם וְשָׁפָן'

משמעו: משנהו של הגמל, כלומר מלכות מדי שהיא השנייה אחרי מלכות בבל (המכונה 'הגמל') – ובעיקר המשנה למלך שבה, המן – היה כנחש ('שף', מלשון 'הוא ישופך ראש' [בראשית ג, טו]) ורצה להשמיד את כל היהודים, המכונים 'נצי אחיקם ושפן' – כלומר פרחיהם ('נצי'), צאצאיהם של הגולים מיהודה ששניים מהם היו אחיקם ואביו שפן (מלכים-ב כב, יב).

'וּכְפִרְשַׁת שְׁפִיפוֹן הָיָה'

– והוא היה כארס של נחש ('פִרשת שפיפון', מלשון 'כצפעֹני יפרִש' [משלי כג, לב], ול'שפיפון' כנחש ראה בראשית מט, יז). 'לִשְׁפוּפָן' – המן ביקש להזיק בעיקר למרדכי, בן שבט בנימין; 'שפופן' הוא אחד מבני בנימין שנזכר בדברי הימים א ח, ה – ואחד מבני השבט מייצג כאן את השבט כולו.

'וַיָּשָׁף יָשְׁפֵה מִיִּשְׁפָּן'

– והוא ביקש להחשיך ('וישף', מלשון 'אך חֹשך ישופני', תהילים קלט, יא) את זוהר אבן היָשְׁפֵה שבחושן, שהיא אבנו של בנימין (ראו שמות רבה לח, ט); ובנימין מסומל כאן על ידי 'יִשְׁפָּן', עוד אדם מבני בנימין שנזכר בדברי הימים א ח, כב; 'הוּא הַשָּׁפָן' – ו'הוא', מלכות מדי ופרס, 'השפן' שבפרשה;

'וּפָדַנִי מֶנְהוּ קָדוֹשׁ'

– והקב"ה ('קדוש') פדה אותנו ממנו.

רס"ג נוהג בעוד מקומות לבחור בשמות נדירים מתוך רשימות מקראיות ולהשתמש בהם כסמל לקבוצה שלמה. כאן הוא בחר ב'שפופן' וב'ישפן' משום צלילי שמותיהם הדומים ל'שפן'; ומשום כך נבחרו דווקא 'אחיקם ושפן' לייצג את כל בני גלות יהודה; הנחש נקרא 'שפיפון'; הפעלים המספרים את מעשי המן הם דווקא מהשורש 'שוף' ('שף' לשון נשיכת נחש, ו'וישף' – לשון החשכה); ואפילו אבן החן המסמלת את שבט בנימין – הישפה – נמצאה דרך פלא מתאימה בעיצוריה ל'שפן'. סיפור נס פורים שבכתב החידה הפייטני שלפנינו 'התחפש' אפוא לשפן הקטן לא רק בתוכנו אלא גם בצליליו.

 

הקרובה 'ויאהב אומן' מתוך מחזור נירנברג, כ"י דוד וימימה יסלזון 9 (שמור בספרייה הלאומית בירושלים).

 

עוד סיפורי פורים:

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

הכירו את מלכות אסתר – מלכות היופי הראשונות של ארץ ישראל

איפה אתה בפורים? בפורקנון של חולון כמובן!

מגילת אסתר בקומיקס מלפני 400 שנה

 

 




מגילת אסתר בקומיקס מלפני 400 שנה

​הצצה למגילת אסתר הנדירה מאיטליה, הרומזת דרך איורים מפוארים מה יהיה גורלם של הפוגעים בעם אשר אלוהים חפץ ביקרו

מגילת אסתר מתייחדת משאר ספרי סת"ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות) לא רק משום שאלוהים לא נזכר כלל בין דפיה, אלא גם משום שמותר לאייר עליה מבלי לפגוע בכשרותה ההלכתית. בזכות עובדה זו נשתמרו עד ימינו עשרות רבות של מגילות אסתר מאוירות.

משתה המלכה ושתי מתוך מגילת אסתר מפרארה

בין אוצרות הספרייה הלאומית שמורה מגילת אסתר מיוחדת במינה שחגגה לאחרונה 400 שנה. מה שמעניין במיוחד במגילה שנוצרה בשנת 1617 הם האיורים המעטרים אותה: נראה שהמאייר, משה בן-אברהם פשקרול, לא חשש להישיר מבט אל הזוועות המתוארות במגילה או אף להקצינן כדי להשיג את האפקט הדרמטי הרצוי. סצנות אלימות רבות, דוגמת עריפת ראשה של ושתי ברגע עקוב מדם ותלייתם של המן ובניו, מאויירות על דפיה. למרות האלימות הגועשת והצבעונית, האספקט המיני בסיפור הוצנע לחלוטין באיורים.

עריפת ראשה של ושתי

לכל איור הוצמד פסוק ממגילת אסתר אשר מאיר אותו באור מסוים. רק איור אחד מתהדר בתוספות השאובות ממקורות אחרים: איור בו המן הרשע מעניק למרדכי היהודי הלבוש בגדי אבלות את בגדי המלך. בייצוג סצינה זו מופיעים שלושה ילדים המפרשים אותה, ומבין שלושת הפסוקים (הלקוחים כולם מספרים אחרים בתנ"ך), הפסוק השלישי הוא המעניין ביותר – "ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל" (יחזקאל, כ"ה, י"ד).

"וילבש המן את מרדכי". הילדים המפרשים

משפט זה חושף מעט מכוונת המאייר: מסורת ישראל קישרה את אדום לא עם פרס (העם הנזכר במגילת אסתר), אלא עם האימפריה הרומית, ומכאן שעם הנצרות כולה. היות שמדובר במגילה איטלקית המשופעת בציורים של דמויות מאיטליה הרנסנסית ולא רק מפרס, המסר הנסתר של המאייר היה ככל הנראה כזה המבקש לעודד את יהודי איטליה: אל דאגה, בכל דור ודור ובכל מקום בו ישכנו בני עמו ישראל – ינקום הקדוש ברוך הוא את הפגיעה בהם.

הכתרתה של אסתר למלכה
תליית בגתן ותרש

 

צפו במגילה המלאה:

 

עוד סיפורי פורים:

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

הכירו את מלכות אסתר – מלכות היופי הראשונות של ארץ ישראל

איפה אתה בפורים? בפורקנון של חולון כמובן!

מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן?

 

 

 




סצנות מעולם הולך ונכחד

כמו רבים מבני דורו, בחר אלפונס לוי לעזוב את קהילתו המסורתית ולעבור לעיר הגדולה. לאחר שעשה לעצמו שם של צייר סאטירי, בחר להקדיש את הקריירה המאוחרת שלו דווקא לתיעוד הקהילה שנטש מאחור.

חשיפת הקוגל. איורו של אלפונס לוי שהתפרסם על ידי ההוצאה לאור של הצלם והמו"ל הצרפתי Etienne Neurdein , מתוך אוספי הספרייה הלאומית

בשנת 1860, והוא בן 17, עזב אלפונס לוי את בית הוריו שבאזלס הכפרית ויצא אל פריז במטרה לפתח את כישרון הציור שלו. הוא מצא עבודה בתור שוליה לצייר והפסל ז'אן-לאון גרום. בגיל 22 החל לבסס את מעמדו כמאייר קומי המגיב על אירועי השעה, ועבד עבור שורה של מגזינים צרפתיים נחשבים. הוא הגחיך בציוריו את שלטונו המושחת ואופיו הגחמני של הקיסר נפוליאון השלישי, תקף את שני הצדדים במלחמת פרוסיה-צרפת והעמיד את עטו בשירות המהפכנים של הקומונה הפריזאית לאחר התבוסה הצרפתית במלחמה – אותה תבוסה שלאחריה הועברו אלזס ולוריין לידיי גרמניה שהוקמה לא מכבר.

 

אלפונס לוי בשנות החמישים לחייו, תמונה משנת 1895. מקור: אתר צרפתי המוקדש לפועלו וחייו

 

היו שסברו שהטלטלות הפוליטיות והחברתיות האדירות שחזה בהן, וההתפכחות הכואבת שהייתה מנת חלקו של הצייר הפרוגרסיבי, הן שהובילו את לוי להקדיש חלק ניכר מהקריירה המאוחרת שלו לעיסוק בעולם שליו יותר, עולם שעזב בהיותו לא יותר מנער. אך התבוננות מעמיקה יותר בקריירה של לוי מגלה סיפור אחר.

כבר בשנות השלושים לחייו חבר לוי למספר עיתונאים (ביניהם דניאל שטובן ולאון קהון) ואייר עבורם סצנות שונות מחייהן של משפחות יהודיות-מסורתיות, חיים שהיו שונים בתכלית מחייו של האמן הפריזאי. ההחלטה להקדיש את האנרגיה היצירתית שלו לעיסוק בנושאים יהודיים-מסורתיים הייתה החלטה מודעת מצדו של הצייר: הוא חזר בציוריו אל מחוזות ילדותו באלזס כיוון שהאמין שדרך חיים זו עתידה להיכחד באירופה.

במאה שבה חומות הגטו היהודי שעוד נותרו באירופה נפרצו זו אחר זו, סיפקו הסצינות שצייר אלפונס לוי צורך מהותי. יהודים אירופאיים שנהרו לאיזור כדי לנצל את האפשרויות החדשות והמסעירות שנפתחו בפניהם בערים הגדולות של מערב אירופה ואמריקה, נעזרו ביצירותיו של לוי כבגשר אל העבר המסורתי ההולך והנעלם. יצירות אלו הופיעו לא רק בעיתונים ובספרים פרי עטם של כותבים אחרים, אלא הודפסו כגלויות יחידות.

 

 

בשנת 1902 הוציא לוי לאור את הספר "ציורים מחיי היהודים", בו איגד את היצירות הנבחרות שלו. גם בעיסוק מסורתי זה לא זנח לוי את נטיותיו הפוליטיות הקודמות: את הספר פותחת הקדמתו של המבקר הספרותי והאנרכיסט הצרפתי-יהודי ברנרד לזאר.

 

 

 

כתבות נוספות

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?