כך נעשה ״ירמיהו״ של צווייג סמל ציוני

השקפותיו הפציפיסטיות של צווייג נוכח המתרחש בחזית הביאו לכתיבת המחזה ״ירמיהו״ - טרגדיה אישית, שהפכה לטרגדיה לאומית

מאת: סטפן ליט וחזי עמיאור

ארבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס הסופר שטפן צווייג לצבא אוסטרו-הונגריה. בניגוד לדבריו שנים אחר כך, בספרו "העולם של אתמול", בחודשי המלחמה הראשונים הוא דווקא נסחף בזרם ההתלהמות והיהירות מול האויבים: סרביה, רוסיה וצרפת. מסות שפרסם בעיתונות האוסטרית והגרמנית ומכתבים לידידיו מעידים על כך. כמה חודשים לאחר גיוסו לשירות צבאי ב"קבוצת הסופרים" שנכללה במערך התעמולה הצבאית, ונוכח החדשות הקשות מהחזית, השתנו השקפותיו של צווייג. בחזית המזרחית באזור גליציה שאליה נשלח, הוא התוודע לסבלם של אלפים מיהודי גליציה שברחו, לעיתים עד וינה, מהקרבות ומהדיכוי של הצבא הרוסי. סבלם של הפליטים, יחד עם הסלידה הגוברת מהתעמולה השקרית של כל המעורבים במלחמה, הביאו את צווייג לכתיבת המחזה "ירמיהו".

באביב 1915 עלה בראשו של צווייג הרעיון הראשוני למחזה גדול בעל עלילה תנ"כית, שייתן ביטוי לעמדותיו הפציפיסטיות. שנתיים ארכה עבודתו של צווייג על המחזה, המתבסס על דמותו של הנביא ירמיהו. הוא מתמקד במצור שהטיל על ירושלים נבוכדנצר השני, מלך בבל, והחורבן שהגיע בעקבותיו, בשנת 586 לפנה"ס. בספר ירמיהו מזהיר הנביא מפני הברית עם מצרים נגד בבל. ירמיהו של צווייג הוא איש שלום המייעץ למלך צדקיהו להיכנע בפני נבוכדנצר בכדי לא לסכן את ירושלים ותושביה. לאחר החורבן הוא הופך למנהיג שמוביל את עם ישראל לגלות בבל בראש מורם ובגאווה.

במהלך כתיבת המחזה שיתף מחברו את תחושותיו עם ידידיו ומכריו. במאי 1916 הוא כתב למרטין בובר (מכתב זה ואחרים של צווייג שמורים בספרייה הלאומית): "בשעות המעטות שמשאיר לי השירות הצבאי אני עובד על טרגדיה יהודית גדולה, על-זמנית, דרמה על ירמיהו, המציגה את דרכו הטרגית של האדם שאין לו אלא המילה, האזהרה והתבונה לנוכח המציאות – כל זה על רקע מלחמה מכרעת. זוהי הטרגדיה ושיר ההלל של העם היהודי כעם נבחר – לא במובן של רווחת החיים, אלא של הסבל האין-סופי, של הנפילה והתקומה הנצחית ושל החוזק שנולד מתוך גורל זה. הסוף, בשעת היציאה מירושלים, מכיל את הבשורה על ירושלים שנבנית מחדש לנצח".

בובר לא היה שלם עם מגמתו ההיסטורית של צווייג ולא הסכים לפרסום כל המחזה בכתב העת הציוני שערך: Der Jude. עם זאת, הוא הסכים לפרסם מאמר ביקורת המשבח את המחזה, מאת הסופר הצרפתי רומן רולן.

הצגת הבכורה של המחזה הועלתה על במת התיאטרון העירוני בציריך בינואר 1918, אך הוא לא זכה להצלחה בתיאטראות באירופה. כיצירה ספרותית, לעומת זאת, המחזה זכה לפרסום רב וקלע לטעמם של קוראים לא מעטים: הוא פורסם בשבע מהדורות בגרמנית, וכן בלשונות אירופיות נוספות, ביניהן גם יידיש.

בשנת 1929 הגיעה שעתו של "ירמיהו" לעלות על במה עברית ארץ-ישראלית, בתרגום אביגדור המאירי. היתה זו ההפקה הגדולה ביותר בארבע שנותיו של תיאטרון הפועלים "אהל", שחרת על דגלו את החזרה לסיפורי התנ"ך.

משה הלוי, מייסד "אהל", היה במאי ההצגה והוא שעיבד את המחזה של צווייג. לעומת צווייג שהתעניין בטרגדיה האישית של הנביא נוכח המלחמה חסרת הפשר, הלוי הציוני התעניין בעיקר בטרגדיה הלאומית של העם שטעה טעות מדינית מרה, ובשסע החברתי שהביא לכך. לקראת הבכורה הוא סיכם: "נתתי לו כיוון לאומי ארץ ישראלי, בניגוד לטנדנציה של סטפן צווייג, שהיא בעיקרה פציפיסטית-אינדיבידואלית".

צווייג והלוי בלונדון, 1934

הלוי יכול היה להצהיר כך מאחר שהצעד הראשון שהוא עשה היה נסיעה אל צווייג לזלצבורג, כדי לקבל את הסכמתו לעיבוד הציוני של המחזה. צווייג נעתר מיד ואף הביע כוונה להגיע להצגת הבכורה. שנה וחצי של היערכות וחזרות כללו למידה משותפת בספרי ירמיהו ואיכה ובאגדות החורבן, והרצאות של מומחים על התקופה. גולת הכותרת היתה סיור מודרך ארוך ומפורט של הבמאי והשחקנים בירושלים ובענתות, במטרה לגרות את הדמיון האמנותי ולהמחיש להם את החיים בירושלים בימי המצור.

ממדי ההפקה חייבו את התיאטרון להקים אגודת ידידים שגייסה כספים למימון ההפקה (שחקני "אהל" היו חובבים ולא קיבלו שכר). אחד מהתורמים הנדיבים היה צווייג עצמו, שגם ויתר על שכר הסופרים שלו.

בכורת "ירמיהו" עלתה בתל אביב ימים אחדים לפני תשעה באב תרפ"ט, והתקבלה באהבה. זלמן שז"ר בירך את הלוי ואת השחקנים על המסר הלאומי והסוציאליסטי החדש, לעומת המקור כפי שכתב אותו צווייג: "הם קיימו: "ואת קליפתו זרק", ועל הפרישה מהמיותר יקבלו שכר מיוחד".

מאורעות תרפ"ט שפרצו מיד לאחר הבכורה שיבשו את התוכניות של "אהל". המשבר אילץ את השחקנים, שהיו פועלים פשוטים, להתפזר ברחבי הארץ לעבודה ולשמירה. בעיות התנועה בדרכים גם שיבשו את מסע ההופעות המתוכנן בהתיישבות העובדת. ההצגה המשיכה לעלות גם בעשורים הבאים, והתיאטרון נהג להעלות אותה בכל שנה ערב תשעה באב ובמוצאי היום. בשנת 1934 יצא "אהל" לסיבוב הופעות ארוך באירופה, ו"ירמיהו", שהתכבדה בנוכחותו של צווייג הנפעם, כבשה את הקהל בלונדון.

סיפורו של "ירמיהו" בתיאטרון "אהל" הוא משל לפער בין תפיסת אליטת התרבות היהודית במרכז אירופה ובמערבה את לקחי החורבן, לבין זו של הציונות. הראשונים הסיקו ממנו אנטי לאומיות ופרידה מארץ ישראל ומרעיון הריבונות היהודית, ואילו בארץ ישראל הוא נתפס כאסון היסטורי שהגיעה שעת תיקונו. תעיד על כך תוכניתו של משה הלוי, ש"ירמיהו" יהיה הצגה ראשונה ב"טרילוגיה לאומית" שהשנייה בה תעסוק בשבתי צבי, והשלישית תהיה עכשווית: "מחזה ארץ ישראלי על תקופת הבניין והתקומה".

כתב יד עברי נדיר חושף: כך תפרצו מצור

אילי ניגוח, מרגמות ימי-ביניימיות וסוסים נושאי אש: הצצה לכתב-יד יחיד במינו

קונרד קייזר לא השתייך למעמד האצולה, לא שירת כאביר במסעות הצלב ורקעו המקצועי לא היה רקע של מהנדס צבאי. רק במאה ה-19, בעקבות מחקר קפדני שהתחקה אחר חייו של מחבר Bellifortis, התגלו זהותו ומקצועו האמיתיים. קייזר התמחה כרופא, ובתפקיד זה הצטרף למסע הצלב של סוף המאה ה-14 נגד הטורקים.

ב-1396 היה קייזר עד לתבוסת הכוחות הנוצריים במצור על ניקופוליס, תבוסה שהאשים בה את זיגיסמונד מלך הונגריה. ב-1402, לאחר שכלא המלך זיגיסמונד את אחיו ונצסלס והשתלט על בוהמיה, הוגלה קייזר לעיירה קטנה בהרי בוהמיה. חולה ושבור, הקדיש קייזר את שלוש השנים האחרונות בחייו לכתיבת יצירה המוקדשת לאומנויות המלחמה, עם דגש מיוחד על לוחמת מצור. שני מאיירים גרמנים שהזדמנו למקום גלותו נשכרו לאייר את כתב-היד. ב-1405, היא שנת מותו, סיים קונרד קייזר את כתיבת Bellifortis אבל לא זכה לראות את פרסומה.

בין האיורים הרבים המעטרים את כתב היד ניתן למצוא גם כמה שאינם קשורים כלל לטכנולוגיה צבאית: חגורת צניעות לנשים, מכשיר סירוס לגברים, ואפילו מדריך מצויר להכנת אמבטיה.

בארצות דוברות הגרמנית הייתה השפעת Bellifortis הגדולה ביותר, ובמאה ה-15 בלבד מופיעים איורים, חלקי טקסט וההעתקות מלאות של החיבור בכ-15 כתב -יד שונים, בהם כתב-יד אחד הכתוב עברית וגרמנית באותיות עבריות.

בספריית מדינת בוואריה שבמינכן שמור כתב יד עברי המתוארך לשנת 1500 לערך. גם מבלי להידרש לטקסט, אפשר להבחין בקשר ההדוק בין היצירה הלטינית לבין כתב היד העברי, בעיקר באיורים שפותחים את כתב היד.

האיורים הפותחים הן את Bellifortis והן את כתב היד העברי הנסמך עליו מציגים לקורא סוגים שונים של אילי ניגוח לפריצת חומות.

 

וכך זה נראה בכתב היד העברי:

 

כמו גם טרבושות (מילה המתורגמת לעתים כ"מרגמות").

 

ובכתב היד העברי:

 

בלוחמת ימי הביניים המאוחרים נעשה שימוש רב באש, והוראות על הדרך הנכונה להבעיר אש מחומרים מתכלים שונים תופסות מקום רב ב-Bellifortis. אחת הדרכים להבערת שטח האויב היא שימוש בעפיפוני מלחמה, וביצירתו של קייזר אנו מוצאים את האיור הראשון בהיסטוריה האירופאית לעפיפון מלחמה – מנהג שהחל בצבא הרומי. כך כותב קייזר ב-Bellifortis:

"רצוי שלעפיפון זה יהיה ראש עשוי קלף עור, החלק המרכזי בגוף עשוי פשתן, והזנב ממשי. יש לצבוע אותו בשלל צבעים. בקצה הראש, יש לצרף קרש עשוי משלושה חלקים המאפשר לשאת אותו בעזרת חבל הקשור במרכזו. עבור הדלק לעפיפון הזה, יש להשתמש בתרכובת של שמנים דליקים שמורים בתוך בקבוק הממוקם בפה של העפיפון".

 

בכתב היד העברי אין זכר לעפיפוני מלחמה. נראה שהשימוש בלוחמת אש נעשה רק בעזרת בעלי חיים. כך זה נראה בכתב היד של קייזר:

 

וכך זה נראה בכתב היד העברי:

 

בעזרתו של יעקב פוקס, איש מחלקת כתבי היד בספרייה, הצלחנו לפענח חלק מכתב היד העברי. רובו כתוב גרמנית באותיות עבריות, וחלקו בעברית מתובלת גרמנית. מתחת לציור הסוס נכתב למשל: "עשה על הקץ למעלה כמו לאדא גדול באגרוף עם כל כלעך ועשה בצדדים לפנים כמו בית פייפין סביב הצוואר וקשור סביב הצוואר שלא יפיל ממנה ועשה הרבה חורים בהלאדא ושים בהלאדא התערובת ומתי שיגיע האש בהתערובת ישרוף ועשה תחת התערובת קויישין כדי שלא יסוב להקאנן עשה שק מן זרוק ושים גופרית ופעך בסיר על באש און וואן עש […] ואז הניחו לקרר ושים בו העיסה. כך ביטר עולייזו דו וייל […] תערובת וכתוהיהו (=תחתוך אותו) שנל כמו עיסה והניחו לייבש מעט ואז שים בהשק שנל וקח זלפיטר מכותת ושפוך עליו יין שרוף כ"ד שעות ואז קח היין שמן שים בו הולנדר מרק מיובש גם כן כ"ד שעות וייבשו ושים בה פיין שנל והדליקהו ומתי שיגיע האש בהשק שנל".

בדף אחר אנו עדים לשימוש בכוורת דבורים כנשק ביולוגי. בצידו השמאלי של המבצר מופיעה ההמלצה החמה הבאה: "שים במרחשת סיד ואפר חם מאוד".

 

את דמויות האבירים שביצירתו הלטינית של קייזר מחליפות דמויות המצוירות ברישום מהיר בכתב היד העברי. מתחת לזו נכתב: "איש מעוטף בסדין וראשו כמעט אצל רגליו וקשור יחד היטב מאוד בהסדין כדי שלא יכאב לו שנפל מן המבצר".

 

הפכנו והגדלנו את החלק הרלוונטי:

 

עמוד אחר בכתב היד העברי מציע דרך לאתר פולשים בלילה. בכיתוב משמאל למבצר מופיעה המלצה: "עשה סביב המבצר או סביב המקום חבל ומקושר בהחבל שעלין וקלוקין אז תשמע אם ילכו אדם מן המקום או מן המבצר בלילה". מימין מספק כתב היד דרך אפשרית להתנגב מן ההר למבצר שבקירבתו: "חבל מקושר באילן למעלה ואנשים יורדים מלמעלה מן ההר בהמבצר ולמעלה מקושר בהחבל שעל".

 

בצד החידושים הטכנולוגיים שמציג קייזר בספרו, מקדיש המחבר מקום רב לכישוף וקסמים כדרך להטיית הכף בעת הלחימה. הדהוד ברור לפנייה לכוחות הנסתר אנחנו שומעים בסוף כתב היד העברי, בחלק הטקסטואלי המוקדש למתכונים העל-טבעיים. בעמוד הפתיחה מופיעות הוראות למציאת אוצר: "בערב ליל תקופת תמוז לאחר שקיעת החמה לך לאילן לוזי מן שנה ותבחר ד' חוטרות שמגודלים באותה שנה וקשור אותם יחד ותפוש אותם בידך השמאלית ושים בידך הימנית זהובים וכסף ותסבב עמו המקלות ג' פעמים ואמור כך זאת המקלות יהיה לי להצלחה כמו שהיו המקלות של יעקב אבינו עליו השלום להצלחה כשראוהו הצאן בהמקלות וילדו דוגמתם כך יהיו המקלות הזאת להראות לי חפורות [= ככל הנראה אוצרות באדמה] הן כסף הן שווה כסף הן תכשיטים המקלות הזה אני אשביעך בשם אל שדי צור עולמים [… רשימת שמותיו של האל] והנח שם הכסף והזהובים ובבוקר קודם היניץ החמה לך אל המקלות וחתוך אותם נגד החמה וגם נגד ארבע רוחות ואמור כך לכל חיתוך…"

 

מספרה האחרון של שרה אופנברג (Up In Arms: Images of Knights and the Divine Chariot in Esoteric Ashkenazi Manuscripts of the Middle Ages) אנו למדים כי כתבי יד עבריים מאוירים משתמשים לא פעם בספרי דגמים נוצריים בשביל להעתיק איורים. לפנינו מקרה שונה. היות שכתב היד העברי טרם נחקר קשה לקבוע מסקנות חותכות לגביו, ובכל זאת נראה שמדובר בהעתקה של אחד מכתבי היד של Bellifortis או של יצירה שצוירה בהשראתה. קייזר השאיר אחריו ארבע סקיצות שונות של החיבור ועותקים חדשים נוצרו במהלך המאות ונפוצו באירופה. בכתב יד השמור בספריית האוניברסיטה של גוטינגן בגרמניה מופיע דיוקן של קייזר. בכתב היד העברי כמובן שאין לו זכר.

 

שאלה שחזרה ועלתה במהלך התחקיר לכתבה היא מדוע העתיק יהודי בן המאה ה-16 יצירה לטינית העוסקת בלוחמת מצור? ארבע השפות שבהן שלט יוצר כתב היד (עברית, יידיש, לטינית וגרמנית), יחד עם העובדה שהכיר את עקרונות הכישוף ברנסנס, הובילה את החוקרת אילונה שטיינמן להעריך שיוצר כתב היד היה ככל הנראה יהודי מומר. כתב היד, סיפרה לנו אילונה, היה שייך לאוסף כתבי היד העבריים של ראש מנזר בנדיקטי בשם יוהאן טריתמיאוס, והוא היחיד ששרד מאותו האוסף. מלבד האיורים של מכונות המלחמה, מכיל כתב היד ענייני מגיה, העתקה של ספר הגורלות המיוחס לסעדיה בן יוסף אלפיומי, קטעים העוסקים באסטרולוגיה, סגולות ורפואות, מזלות ומרשמים. אולי היה כותב כתב היד האנונימי מורה העברית של הנזיר הגרמני?

מלבד דיוקנו של קייזר, כל האיורים מיצירתו של קייזר המופיעים בכתבה לקוחים מכתב היד השמור בספריית המדינה בבוואריה.

 

את כתב היד העברי תוכלו לחקור בעצמכם בקישור הבא.

 

תודה ליעקב פוקס, שרה אופנברג ואילונה שטיימן על עזרתם בהכנת הכתבה.

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

לקריאה נוספת:

Sara Offenberg, Up In Arms: Images of Knights and the Divine Chariot in Esoteric Ashkenazi Manuscripts of the Middle Ages (Cherub Press, 2019)

Lynn White, Jr., Kyeser's "Bellifortis": The First Technological Treatise of the Fifteenth Century, Technology and Culture, Vol. 10, No. 3

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

הצצה לאוספים המשונים של הספרייה הלאומית

טלכרדים, סימניות וכרטיסי ישיבה בבית הכנסת: מה מתחבא במחלקת הארכיונים של הספרייה?

מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית הוקמה על בסיס האוסף של אברהם שבדרון. שבדרון, שעיברת את השם לשרון אבל בספרייה משום מה הוא נשאר בשם הקודם שלו, היה ידוע כאיש עקשן שלא מוותר על אף הזדמנות להשיג את הפריט שהוא מעוניין בו. אותו ספציפית עניינו תצלומים ואוטוגרפים של אישים חשובים בתולדות עם ישראל.

בחלוף השנים הצטברו בספרייה מיני אוספים שונים ומשונים שספק אם היינו מצפים למצוא בין מדפי ספרייה, ואפילו היא לאומית. לפני שנצלול אל המשונה שבהם – אוסף כרטיסי החיוג של הספרייה הלאומית – אנחנו מזמינים אתכם להניח את הספר שאתם קוראים בצד. וכדי שתזכרו היכן עצרתם את הקריאה, בחרו סימניה אהובה מאוסף הסימניות של הספרייה.

במאה הראשונה לספירה הומצא הקודקס – הספר בצורתו המוכרת לנו, שני קונטרסים (= עמודים) הכרוכים יחדיו. היהודים אימצו את הקודקס רק במאה השמינית, אבל כבר במאה הראשונה לספירה – אז הופץ הקודקס החדש – נוצרה הסימניה. הסמן הדק הזה מיוצר על פי רוב מחתיכת קרטון, עור או חוט כלשהו. הוא מאפשר למעיין בספר החדש לאתר בקלות את העמוד שבו עצר.

הסימניות המעוטרות הראשונות ששרדו מתוארכות למאה השישית, אבל כל הסימניות שבאוסף שלנו הן מהמאה העשרים והמאה העשרים ואחת.

 

הנחתם את הספר בצד? זמן טוב לחייג לחבר ולקבוע מה עושים הערב. איך עושים זאת? למחלקת הארכיונים הפתרונים – בדמות אוסף כרטיסי החיוג של הספרייה. בארץ זכו כרטיסי החיוג של הטלפונים הציבוריים בשם "טלכרד", ובשנת 1996 רואה אור החוברת "טלכרד: בטאון עמותת אספני הטלכרט בישראל", שממנה אנו למדים שהטלפונים הציבוריים בארץ עבדו מאז 1953 על אסימונים.

בשנת 1988 החלה חברת בזק בניסויי שדה של הטכנולוגיה החדשה, ובאוקטובר 1990 הוכנסו הטלפונים מופעלי הכרטיס לשימוש המוני. הטלכרד החדש הושק עם הסלוגן הקולע, "אין כיס בלי כרטיס".

כמעט שני עשורים היה הטלכרד בשימוש. הטלפון הנייד (הפלאפון בשפת העם) החל מכרסם אט-אט בזמן האוויר של הטלפונים הציבוריים, ובשנת 2007, השנה שבה הושק האייפון של אפל, הפסיק היצרן השוויצרי של כרטיסי החיוג את הייצור.

אוסף הטלכרדים ששמור בספרייה מבוסס על תרומת האספן משה מיכאל רוסמן. בדומה לבולים, גם עטיפות הטלכרדים התייחסו לאירועי השעה (רצח רבין), חגגו תאריכים היסטוריים (מאה שנה לקולנוע) והציגו פרסומות שונות (ידיעות אחרונות – העיתון של המדינה) ונופי טבע וחיות בר.

 

אז אחרי שקבענו והתארגנו, שמנו סימניה בספר והתקשרנו לחברים באמצעות הטלכרד, זה הזמן לרכוש לעצמנו כרטיס לערב. כרטיס למה? אוסף הכרטיסים של הספרייה מספק כמה אפשרויות.

אחד התיקים מכיל כרטיסי קונצרטים, מקצתם אירועי התרמה. במלון פלס ברחוב ממילא בירושלים, למשל, מתקיים ב-2 בפברואר 1932 קונצרט גדול מיצירות המאה השבע עשרה והשמונה עשרה לטובת מוסדות "עזרת נים". בבית הספר האיטלקי מתקיים ב-25 בנובמבר 1933 קונצרט לטובת טיפול בילדים עניים ויתומים.

 

דרך אחרת לתרום (ועל הדרך גם אולי להיתרם) היא לרכוש "כרטיס הגרלה נושא פרסים".

 

הגרלות דומות מתקיימות גם כיום. בציבור החרדי הן נקראות מכירה סינית. היום העניינים השתכללו. הציבור החרדי נחשף להגרלות האלה במודעות ברחוב, במייל ובדואר. בדרך כלל מגיע קטלוג עם פרסים משוכללים – רכבים, דירה, טיסות לחו"ל, מוצרים למטבח ולסלון. הפרסים יכולים להגיע לשווי של עשרות אלפי שקלים. בכל לוח מודעות בעיר חרדית אפשר לראות פרסומים על הגרלה שנסגרת בקרוב וש"ממש ממש אסור לפספס".

ומה עם ביקור בקולנוע? מתברר שגם בשנות החמישים דובר בהוצאה לא זולה, בייחוד אם מכניסים לחישוב את המס הידוע לשמצה, "היטל עינוגים" – שהופסק רק בשנת 1982 על פי צו של שר המשפטים. עד ביטולו הייתה רשאית כל עירייה להטיל מס על "כרטיסים הנמכרים לעינוגים ציבוריים". בין הסרטים המוצגים תוכלו לצפות בלהיטים כמו הרוצחים (1964). התסריט מתבסס על סיפור קצר בשם "הרוצחים" שפרסם ארנסט המינגוויי בשנת 1927. מדובר בסרטו האחרון של רונלד רייגן והיחיד שבו הוא משחק תפקיד של נבל.

 

דוגמה לכרטיס ישיבה רב-שימושי מסוג אחר לגמרי אנו מוצאים בתיק הארכיוני המכיל "תעודת מקום תפילה לשנת …". התיק מכיל רק חמישה כרטיסים – אחד לבית הכנסת התל-אביבי "ישורון", שניים לבית הכנסת הירושלמי "ישורון" ועוד שניים לקהילת "שארית ישראל" בארה"ב. הכרטיס המוקדם ביותר הוא משנת תשט"ו, היא שנת 1955-1954. כיום, במידה שנמכרים כרטיסי ישיבה לבתי כנסת, הם נמכרים בעיקר בתקופת הימים הנוראיים.

 

לסיום נציג את האוסף הכי פחות ספרייתי מכולם: אוסף קופות הצדקה של הספרייה. כבר בתקופת התלמוד תיקנו חכמינו תקנה שבכל עיר שבה קהילה יהודית ימונה גבאי צדקה שיאסוף צדקה מבני הקהילה וישמרם בקופה מיוחדת. הרמב"ם הפך תקנה זו להלכה. רבי דובער שניאורי מחב"ד היה הראשון ליזום את יציאתן של קופות הצדקה ממיקומן המקורי בבתי הכנסת ובבתי המדרש, והכנסתן אל הבית היהודי. לימים המליץ האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון לקבוע קופסת צדקה גם ברכב "לשמירה הגנה והצלה, וכדאי לפרסם הוראה זו". הציבור הכללי נתקל בקופות הצדקה בבתי עסק רבים.

 

כתבות נוספות

הממתקים העבריים שלא מנסים גם בסגר

ההורוסקופ העברי הראשון!

אנחנו מזמינים אתכם לשמוח בשמחתנו

כך נולד גלגל הצבעים המודרני

המציא את הגלגל: הכירו את מישל איז'ן שוורל – מדען צבעים מדופלם

מצד שמאל: גלגל הצבעים מאת איגנץ שיפרמולר, מתוך הספר 'נסיון של שיטת צבעים', וינה 1772, אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע

יום אחד התעניינו מה יקרה אם נערבב צבע אדום בצבע צהוב, וזה מה שעשינו. התוצאה לא פחות מהיממה אותנו: קיבלנו גוון צבע חדש לגמרי. כדי להבין איך שני צבעים הופכים לאחד ניגשנו לספרים; מצאנו הסבר פשוט יחסית של סופרת הילדים דתיה בן דור, שלפיו האדום והצהוב:

הִתְגַּלְגְּלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ,
הִתְבַּלְבְּלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ,
הִשְׁתּוֹלְלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ כָּל הַיּוֹם.
הִסְתּוֹבְבוּ בוּ בוּ בוּ בוּ,
הִתְעַרְבְּבוּ בוּ בוּ בוּ בוּ,
וְכָךְ נוֹלַד הַצֶּבַע הַכָּתֹם.

הידד! התעלומה נפתרה – או כך לפחות חשבנו. מתברר שהפקת צבעים והתאמת גוונים מתבססות על מאות שנים של מחקר מדעי, ששורשיו נעוצים עוד בתקופת הרנסנס. המחקר הגיע לשיאו במאה התשע עשרה, בזכות חדות העין של מדען סקרן בשם שוורל.

חולל מהפכת סבון באמצעות שומן חיות. מישל איז'ן שוורל

שוורל לא היה הראשון לחקור את תיאוריית הצבע. רבים חקרו את הנושא עוד מימי יוון העתיקה, ועד לעת החדשה. גם אייזיק ניוטון התעניין בנושא ואחריו וולפגנג פון גתה בשנת 1810. אבל המחקר המקיף והבולט שהתקיים בתחום תורת הצבעים הגיע דווקא מכיוונו של הכימאי הצרפתי מישל אז'ן שוורל, שבכלל התעניין בסבון (וטוב שכך! במיוחד בימי קורונה אלו). מחקרו שידרג באופן משמעותי את השימוש בשומן מן החי בתהליך הפקת הסבון.

בעקבות הצלחתו הוזמן שוורל ב-1824 לנהל מעבדה בסדנאות הגּוֹבְּלֶנִים (שטיחי קיר) של פריז, תפקיד שבמסגרתו הוא התבקש לברר מה גורם לצבעים מסוימים להיראות עמומים או דהויים. מה שבאמת צד את עינו של שוורל היה שינוי בעומק הגוון השחור, כאשר הוקף בבדים בצבעים שונים, וכך החל מחקרו המרתק על ניגודי הצבעים.

'חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים' מאת 'שוורל', מהגדולים שבספרי אוסף אדלשטיין
השינוי בעומק הגוון השחור תפס אותו. טבלת ניגודיות מתוך הספר באוסף אדלשטיין

בעזרת סדרת תצפיות, ניסויים והדגמות על חבריו לעבודה ולקוחות המפעל כמו בתמונה מטה, הצליח שוורל לזהות כיצד שני צבעים שונים משפיעים זה על זה, או נכון יותר – על האופן שבו אנו מעבדים אותם במוחנו. את המחקר פרסם שוורל בספר 'חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים' , שנחשב לאבן דרך אומנותית. בעותק הנדיר של הספר שהודפס בשנת 1889, ושמור אצלנו באוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, אפשר למצוא דוגמאות לאותם ניסויים שביצע שוורל בניגודיות צבעים. הינה דוגמה, נסו בעצמכם:

אם נציב עיגול צהוב ועיגול כחול זה לצד זה, העיגולים יקרינו את הגוונים שלהם זה על זה. הצהוב יבטא את הגוון שלו בתוך העיגול הכחול – ולהפך. נוסף על כך, כל עיגול יקרין את הצבע המשלים שלו סביבו. אם ניקח צעד אחורה ונסתכל ממרחק על שתי רצועות צבע שונות וצמודות, יתרחש "מיזוג אופטי", שבו יתחברו שני הצבעים ברצועות לגוון אחיד.

נסו בעצמכם את הדוגמה מתוך הספר. זה עובד?

ספריו הנדירים ששמורים באוסף אדלשטיין מכילים דוגמאות נפלאות ומהנות מתורת הצבעים שפיתח, ובמרכזה – גלגל הצבעים של שוורל שבו אנו משתמשים עד היום. גלגל הצבעים מציג את ספקטרום הצבעים שאנחנו יכולים לראות בצורה מעגלית. הגלגל מבוסס על שלושת צבעי היסוד – אדום, צהוב וכחול. בעזרת המפה הצבעונית הזאת, אפשר לדעת או לשער את צבע הגוון שיופק מתערובות צבע שונות. שוורל קבע גם את 'הצבעים המשלימים' תוך התבוננות בצבעים שמונחים אחד מול השני על גלגל הצבעים – כתום וכחול, ירוק ואדום וצהוב וסגול (הצבע האהוב על כותב שורות אלו).

תרשים כרומטי מתוך הספר המציג צבעים משלימים וקשרים אחרים, מתוך אוסף אדלשטיין

מישל איז'ן שוורל הפך לאיש שהמציא את הגלגל מחדש. תורת הצבעים שפיתח – וגולת הכותרת – גלגל הצבעים שלו, היו לפריצת דרך של ממש בעולם האומנות: אומנים וציירים מפורסמים כמו מאטיס, סרה, דלקרואה ועוד החלו להשתמש במסקנותיו של שוורל בציוריהם ועבודותיהם. כל מי שלמד בימינו מבוא לאומנות בוודאי נתקל בגלגל.

השפעתה של תורת הצבעים של שוורל ומחקרו על ניגודיות צבעים התרחבה במהירות גם לעולם המודרני שלנו, והיא נוכחת סביבנו בתחומים רבים כמו אופנה, עיצוב, תעשייה, אדריכלות, שיווק ופרסום. היא קיימת אפילו בבחירה הבסיסית שאנחנו עושים מול המראה בכל בוקר, כשאנחנו בוחרים מה ללבוש ("הסגול חציל עם הצהוב חרדל זה קצת מנוגד אבל יש לזה קטע").

פריצות הדרך שביצע שוורל בחקר הגוונים, הניגודיות והתפיסה האופטית מתבטאות גם בעולם הרפואה. תהיתם למשל מדוע מנתחים לובשים חלוק בגוון כחול או ירוק, ולא בצבע לבן כמו בעבר? ובכן, חלק מעבודתו של מנתח היא להסתכל על דם לאורך זמן, וכשהרופאים היו מסיטים את מבטם ומסתכלים על החלוק הלבן – הם היו מסתנוורים לשניות ספורות. החלוקים הכחולים/ ירוקים מונעים למעשה את הסנוור הזה, ומגינים עלינו – הפציינטים. לכן חשוב לדעת להתאים צבעים; לפעמים זה באמת עניין של חיים ומוות.

גלגל הצבעים של שוורל, מתוך הספר 'שוורל – הצבעים ' , 1889,אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע
גלגל הצבעים שוורל, מתוך הספר 'שוורל – הצבעים', 1889, אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע

אנחנו חייבים תודות רבות למדען המרתק שבזכותו התשובה לשאלה "מהו הצבע האהוב עליכם" הרבה יותר מגוונת. מישל איז'ן שוורל שרד את כל שנות המהפכה הצרפתית וזכה לראות את טקס הפתיחה של מגדל אייפל, עליו חקוק גם שמו. הוא חי עד גיל 102(!) ונפטר בשנת 1889 בפריז. ונכון, רבים וטובים חקרו את עולם הצבע והניחו את צבעי היסוד לפניו, אבל אין ספק ששוורל היה זה שקבע את הטון.

תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בכתיבת הכתבה.

 

 

כתבות נוספות

ריגול אחר סוד אדום

איך מכבסים בקלות ובמהירות במאה ה-18?

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת