גילגוליו של הטלאי הצהוב

הרבה לפני הנאצים - פרטי הלבוש הצהובים שבהם חויבו היהודים נועדו לסמן את מעמדם בשולי החברה

טלאי צהוב

הרעיון לסימון יהודים בצבע נבדל על בגדיהם, אביו-מולידו של "הטלאי הצהוב", הוא בקובץ חוקים אסלאמי המכונה "חוזה עומר". חוזה זה מיוחס לאחד הח'ליפים המוסלמים הקדומים, עומר בן אלח'טאב (644-634) או עומר בן עבד אלעזיז (720-717). זהו מעין הסכם דו-צדדי בין המדינה האסלאמית לבין היהודים והנוצרים ובני דתות אחרות הרשאים להתקיים בשטחי האסלאם, המכונים "בני החסות". לפי חוזה זה, האחרונים מקבלים ערובה לבטחונם, לרכושם ולזכותם לקיים את פולחניהם במגבלות מסויימות ולנהל את קהילותיהם. מנגד, מוכפפים בני החסות לתקנות מפלות הכוללות, למשל, את האיסור על רכיבה על סוסים ועל אוכפים, על נשיאת נשק, על בניית בתי תפילה חדשים, ועל הפגנת הדת בפרהסיה. סעיף חשוב נוסף ב"חוזה עומר" מחייב את "בני החסות" להיראות בפומבי בלבוש שונה מזה של המוסלמים.

חוזה עומר

המקורות ההיסטורים המוסלמים והיהודים מגלים כי בתקופת ימי הביניים, היינו למן המאה השביעית ועד למחצית המאה השלוש-עשרה, לא נאכפו חוקי הלבוש הנבדלים במזרח התיכון בעקיבות אלא לתקופות קצרות למדי. מצב זה השתנה במחצית השנייה של המאה ה-13, בייחוד באזורינו, קרי, מצרים, ארץ-ישראל וסוריה. באותה עת עלו לשלטון במצרים ובסוריה השליטים הממלוכים. שליטים אלה היו במוצאם עבדים צבאיים לא-מוסלמים, וכדי לרצות את אנשי הדת המקומיים ולחזק את הלגיטימציה השלטונית שלהם, נטו להכביד את ידם על "בני החסות". ואכן, לאורך תקופת שלטונם, בשנים 1517-1250, הקפידו הממלוכים על חוקי הלבוש הנבדלים ביתר שאת ובעקיבות. יהודי מצרים וסוריה חויבו לעטות לראשיהם מצנפות צהובות, בעוד הנוצרים הצטוו לחבוש מצנפות כחולות והשומרונים אדומות. חוקי הלבוש המפלים נאכפו בכל רחבי הסולטאנות הממלוכית, כפי שאנו יודעים ממקורות היסטוריים מוסלמים, לצד עדויות של נוסעים אירופאים, נוצרים ואף יהודים. יש לציין כי הצבע הצהוב לא הומצא על ידי השליטים הממלוכים יש מאין. לא-מוסלמים נצטוו ללבוש פרטי לבוש צהובים עוד במאה התשיעית בבירת הח'ליפות, בגדאד. צבע זה זוהה באופן בלעדי רק עם היהודים בתקנות לבוש מסוף המאה ה-11 בבגדאד, וערב עלייתם לשלטון של הממלוכים במצרים.

 

מושל ממלוכי ופמלייתו מקבלים את פני הקונסול הוונציאני בדמשק. ניתן לראות דוגמה למצנפות שונות בעולם המוסלמי

מעניין לגלות שגם באירופה הנוצרית, החל מהמאה ה-13, החלו השלטונות לאכוף בהדרגה חוקי לבוש נבדלים ליהודים. מקורו של "הטלאי היהודי" האירופאי הוא בוועידת הכנסייה הלטרנית שנערכה ברומא בשנת 1215. בוועידה זו הוחלט כי על יהודים ומוסלמים ללבוש על בגדיהם סימן מזהה שיבדילם משאר האנשים. כיוון שלא היו קהילות מוסלמיות ברוב מדינות אירופה באותה עת, הרי שחוק זה היה מכוון כלפי היהודים בלבד. כך, ככל הנראה, מצא את דרכו מעולם האסלאם אל אירופה הנוצרית הרעיון לסימון חיצוני של היהודים. החלטת הכנסייה יושמה הלכה למעשה באזורים שונים באירופה במאה ה-13 ואילך. בדומה לעולם האסלאם, צבעו הנפוץ ביותר של הטלאי היהודי, בייחוד מהמאה ה-15, היה צהוב.

אם כן, בימי הביניים המאוחרים זוהו היהודים בצבע נבדל של בגדיהם, על פי רוב צהוב, הן במזרח התיכון האסלאמי והן באירופה הנוצרית. אולם, האם סממן חיצוני זה שיקף מעמד זהה של היהודים בשתי החברות? כדי להעריך נכוחה את מצבם של היהודים בשני האזורים יש לבחון את חוקי הלבוש על פי ההקשרים הדתיים, החברתיים והתרבותיים בסביבות שבהן חוקקו ויושמו. הועידה הלטרנית ב-1215 הכריזה על חוק הסימנים המזהים כדי למנוע "זיהום" של נוצרים באמצעות מגע מיני עם יהודים, בני הדת הכופרת והשפלה. בעולם האסלאם, אין עדויות לתפיסה של "זיהום" דתי העומד מאחורי חוק זה. הלבוש הצהוב נועד בעיקר להשפיל את היהודים ולהדגיש את מעמדם הנחות. במקורם, נועדו סימני הלבוש ב"חוקי עומר" לבדל את שכבת המיעוט המוסלמי השולט מההמון הנשלט, כדי שלא יטמעו בו. זו הסיבה שהנוצרים, שהיו לרוב באזורינו, ובעקבותיהם היהודים, נדרשו לבדל את עצמם בפריט לבוש שממילא אפיין אותם עוד בטרם האסלאם – חגורת הזונאר. לאחר מכן, כאשר בטחונו של עולם האסלאם החל להתערער בעקבות הצלחות אויביו (בין השאר, כיבושי הצלבנים באזורינו והמונגולים במזרח), החלו השלטונות לנקוט במדיניות סובלנית פחות כלפי נתיניהם הלא-מוסלמים. בשלב מאוחר זה, הסימנים המבדילים ושאר "חוקי עומר" נועדו להבהיר את מעמדם השפל של בני הדתות הלא-מוסלמיות. סימני הלבוש הנבדלים שרטטו למעשה גבולות שחיזקו את ההבחנה ההיררכית בחברות אסלאמיות והסדירו את היחסים שבין הקבוצות האתניות והדתיות השונות. במילים אחרות, הצבע הצהוב סימן את מעמדם הנחות של היהודים, ודווקא משום כך איפשר להם ליטול חלק אינטגרלי בפעילויות כלכליות ותרבותיות של החברה הכוללת, כל עוד התנהגו בהתאם לדרגתם הנמוכה.

וכך, יהודי הסולטאנות הממלוכית ניכרו במצנפותיהם הצהובות כעדה נבדלת, אך שאינה אלא אחת מני רבות. עמיתיהם נושאי הטלאי באירופה, לעומת זאת, לא היו אלא מיעוט יחיד, קטן ומבודד הנבדל בהופעתו החיצונית מהמוני הנוצרים ובשל כך מושא להשפלה וביזוי. מעבר לכך, בחברות אסלאמיות, דוגמת הסולטאנות הממלוכית, לבושו של אדם נועד לזהותו מבחינה מעמדית ודתית, ובמידה רבה היה לחלק מהגדרת זהותו העצמית. רחובות קהיר ודמשק של המאה ה-15 היו פסיפס תרבותי שהתבטא בסממני הופעה ולבוש חיצוניים. חברי העלית הממלוכית זוהו באמצעות רכיבתם על סוסים (פריבילגיה שהייתה שמורה אך ורק להם ולאנשי החצר), בסוגי הכובעים שעל ראשם, ובבגדיהם הייחודיים והמפוארים; מי שנמנה עם שכבת אנשי הדת המוסלמים (העֻלָמָאא') בלט לעין בטורבאן הלבן והרחב שעל ראשו; הנוצרים היו מזוהים במצנפותיהם הכחולות, השומרונים באדומות, הגאורגים ניכרו בכובעיהם השחורים, והיהודים במצנפות הצהובות. במצב שכזה לא נחשבו היהודים אלא כקבוצה אחת משלל קבוצות הנושאת כל אחת את סימניה המזהים. כמו כן, המצנפת הצהובה "משכה הרבה פחות אש" מאשר זו הכחולה של המוני הנוצרים. היסטוריונים מוסלמים בני התקופה מציינים כי בעת גל רדיפות נגד "בני החסות", היו בין הנוצרים מי שהשאילו מהיהודים את המצנפת הצהובה, כדי שייראו ברחובות העיר כיהודים ועל כן לא יעשו בהם שפטים.

 

הטלאי הצהוב שהוכרחו היהודים לשאת בעולם הנוצרי. כך נכתב במרכז הטלאי בתרגום לעברית: זהו הסימן היהודי שהם חייבים לשאת על בגדיהם

 

 

ניתן אפוא לסכם ולקבוע כי פרטי הלבוש הצהובים שבהם חויבו היהודים בחברה המוסלמית נועדו לסמן את מעמדם בשולי החברה הכוללת, אך עדיין בתוכה. לעומת זאת, הטלאי הצהוב באזורים רבים באירופה הנוצרית היה ביטוי חיצוני להוצאתם של היהודים מכלל החברה. יש הטוענים כי חוקי הרייך השלישי שחייבו את יהודי אירופה לשאת טלאי צהוב נֶהֶגוּ בהשראתם של חוקי הוועידה הלטרנית ומאותם מניעים. אלא שבעוד החוק הכנסייתי מימי הביניים נועד למנוע את "זיהומם" של בני הדת הנעלה מצד מחזיקי דת כופרת, במאה ה-20 נועד החוק הנאצי למנוע "זיהום של בני הגזע הארי על ידי בני גזע נחות". עדות לכך ניתן למצוא, למשל, בכרזות נאציות שעליהן התנוסס הטלאי הצהוב ומתחתיו הכיתוב: "הטלאי היהודי הוא אזהרה נגד זיהום הגזע". (“Rassenschande”)

שבויים בלבנון: סיפורה של ה"מארין קארפ"

איך הכרזת המדינה שינתה את גורלם של 69 יהודים על ספינת נוסעים אמריקנית?

1

במאי 1948 התהפכו סדרי עולם במזרח התיכון. ברגע אחד הוקמו גדרות (מטאפוריות) ונחסמו דרכי גישה. ירושלים עדיין הייתה במצור, והדרך לנגב הייתה מנותקת. אבל גם נתיבים בין-לאומיים שתושבי ארץ ישראל המנדטורית יכלו לנוע בהם נפגעו מהמלחמה שהתנהלה כאן: לפתע לא יכלו יותר תושבי הארץ להגיע לדמשק או לקהיר. על הרקע הזה התרחשה יום לאחר הקמת המדינה דרמה ימית שנמשכה לאחר מכן עוד כחודש וחצי. זהו סיפורה של הספינה האמריקאית "מארין קארפ".

כתבה זו נכתבה בשיתוף ובסיוע "אוסף תולדות ישראל", המוקדש לתיעוד דור תש"ח ואשר מופקד בימים אלו בספרייה הלאומית.

ספינת חיל הים האמריקני מארין קארפ נבנתה במקור לצורכי העברת כוחות צבא לאירופה ובחזרה. בתום מלחמת העולם נעשתה ספינת נוסעים ששטה בנתיב מסחרי קבוע: היא יצאה מניו יורק, חצתה את האוקיינוס האטלנטי, ועגנה באתונה, בביירות, בחיפה ובאלכסנדריה. בסופו של הסיבוב שבה לניו יורק דרך איטליה. יהודים אמריקנים רבים השתמשו בשירותיה כדי להגיע לארץ ישראל ולהתנדב בקיבוצים, להגיע לכינוסי תנועות נוער, או פשוט לעלות לארץ באופן חוקי אם הצליחו בכך. הספינה יצאה להפלגות אחת לחמישה שבועות, וגם ב-4 במאי 1948 יצאה הספינה לדרך במסלולה הקבוע. היו עליה נוסעים יהודים רבים – בהם גם יהודים מארץ ישראל שלמדו בארצות הברית או שהו בה, והחליטו להיענות לצו הגיוס הכללי שהוטל על היישוב שכבר נאבק על חייו במלחמת העצמאות.

1
תמונתם של חלק מנוסעי ה"מארין קארפ" לפני יציאתם למסע. מתוך העיתון "פארווערטס", 22 במאי 1948

אחד הנוסעים על המארין קארפ היה דוד סידורסקי, שהיה לאחר מכן פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בעת שהיה סטודנט צעיר בניו יורק נכח בבניין האו"ם בזמן ההצבעה על תוכנית החלוקה, ובעקבות איומי מדינות ערב במלחמה לאחר שהיא התקבלה, ניטע בו הרעיון להתנדב לכוחות הלוחמים. לאחר מפגש קצר עם טדי קולק, הוא קיבל אישור להתנדב במסגרת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ועלה על האונייה.

אבל התוכניות של המתנדבים עלו על שרטון.

כשעגנה האונייה בביירות על פי מסלול הנסיעה המתוכנן, חיכו לה על הנמל 400 חיילים לבנונים. השלטונות לא היו מעוניינים לאפשר לגברים יהודים בגיל הכשירות לצבא להגיע לישראל הצעירה מחשש שיצטרפו לכוחות הלוחמים. ואכן, 69 נוסעים, כולם גברים יהודים בגיל 50-18, הורדו בכוח מהאונייה. בין העצורים היו 41 אזרחים אמריקנים, 23 אזרחים ישראלים טריים, 3 קנדים ושניים נוספים. היהודים מארץ ישראל היו בחלקם כאלו שלמדו לתפעל מכ"מ עבור הצבא הצעיר בארצות הברית .

נוסעת נוספת על הספינה הייתה מיוריאל אייזנברג, לימים מיוריאל ארנס, בעקבות נישואיה למי שיהיה שר ביטחון בישראל, משה ארנס. על פי עדותה, הכוחות הלבנוניים ערכו חיפוש בספינה שבה הוסתר נשק שיועד ל"הגנה", וגם איימו על מפעיל הרדיו שלא ישגר אותות מצוקה.

באדיבותה של עליזה ארנס, בתה של מיוריאל, קיבלנו לידינו גם תמונות שצולמו בידי מיוריאל על גבי סיפון האוניה, ובזמן העגינה והציפייה בנמל ביירות.

1
על סיפון האונייה. באדיבות משפחת ארנס
1
בנמל ביירות. באדיבות משפחת ארנס.

צוות האונייה דווקא ניסה להתנגד, אך לשווא. דניאל דורון, נוסע אחר וגם נינו של זרח ברנט (ממייסדי פתח תקווה ומכוכבי השיר "הבלדה על יואל משה סלומון) העיד:

את העצורים לקחו במשאיות והובילו לעיר בעלבכ, שם שהו בתנאים לא קלים במחנה נטוש של הצבא הצרפתי. דניאל דורון סיפר על הנסיעה כך:

מקצת הנוסעים התלוננו על הטיפול האמריקני במעצר, ואף האשימו את הקונסול האמריקני בביירות באנטישמיות. ארצות הברית מחתה בפני לבנון שעמדה בסירובה לשחרר את העצורים, ותקרית דיפלומטית זוטא פרצה בין שתי המדינות.

בד בבד ממשיכה הספינה לחיפה, כשעל סיפונה שאר הנוסעים, כולל בני משפחתם של העצורים – נשים וילדים שהורשו להמשיך במסע. כאן מתקיימת דרמה קטנה משל עצמה, כשהשלטונות הטריים מנסים לדרוש את הורדתם מהאונייה של 25 אזרחים לבנונים, בתקווה לקיום עסקת חילופי שבויים. הניסיונות האלה לא צלחו ככל הנראה, ולא תרמו למאמצי השחרור של העצורים. בארכיון המדינה שמורים המברקים שנשלחו לקברניט ה"מארין קארפ" באותו יום גורלי.

1
מכתב לקברניט "מארין קארפ" שבו הוא מתבקש לאפשר את מעצרם של 25 לבנונים שעל הסיפון. באדיבות ארכיון המדינה
1
רשימת 25 הנוסעים הלבנונים שעל סיפון "מארין קארפ", אותם ביקשו השלטונות הישראלים לעצור בתגובה. באדיבות ארכיון המדינה

מרגע שנודע על התקרית בביירות, היא עוררה כמובן עניין רב בארץ. העיתונות המקומית סיקרה את האירועים בהרחבה (ובמגבלות צנזורה), לאורך הפרשה כולה.

1
מתוך "הארץ", 21 במאי 1948

 

1
מתוך "הצופה", 21 במאי 1948

מה הביא בסופו של דבר לשחרורם של היהודים השבויים? מה תרם לבסוף להגברת מאמצי ארצות הברית לסיים את הפרשה? נראה שלעולם לא נדע. על פי עדותו של דניאל דורון, קרוב משפחה שלו שוחח בנושא עם נשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן. טרומן בתגובה הקציב שבועיים למציאת פתרון למשבר.

העצורים האמריקאים התעקשו שישתחררו רק עם האזרחים הנוספים, למרבה המזל. ניסיונות הלבנונים להפריד בין האוכלוסיות נכשלו. לבסוף, ב-30 ביוני, רק כחודש וחצי לאחר המעצר, הסכימו הלבנונים לשחרר את העצורים. הם הוחזרו לניו יורק אך חלק גדול מהם לא קיבל ויזה ונשאר על אליס איילנד. משם יצאו שוב עם המארין קארפ. חלק אחר מהנוסעים לא המתין עד להגעה לחופי אמריקה, ואחדים בחרו לקפוץ מהאוניה באחת מהעגינות ומצאו דרכים אחרות להגיע בחזרה לישראל. אחד מהמשוחררים שנמלטו מהאונייה באיטליה היה שבתי טבת, מי שלאחר מכן נעשה הביוגרף של דוד בן גוריון. נוסע ידוע נוסף היה עודד בורלא, שהפך ברבות השנים לאחר ממשוררי הילדים המוכרים והאהובים ביותר בישראל.

בארכיון "תולדות ישראל" של הספרייה הלאומית שמורים ריאיונות עם ארבעה ממשתתפי אותו מסע של המארין קארפ. האם אתם מכירים אנשים נוספים שהיו על הספינה בנסיעה הגורלית? ספרו לנו גם אתם.

קפלת אורה – מקדש שלוש הדתות

לעיתים, מגלות לנו מפות מידע שאין אפשרות לראותו בשטח.

במפות העתיקות, הציוריות היא תכונה בולטת: נוכל לזהות במפות איורי הרים וגבעות, ערים על מבניהן החשובים, אוקיאנוסים ובהם אניות ודגים –  והכל מצויר בפירוט. המפות המודרניות שונות ברובן ומתמקדות בשרטוט תוואי רחובות וכבישים וייצוג סימלי של פני השטח, אך גם בין המפות האלו ניתן למצוא מפות ציוריות.

לעתים, מגלות לנו מפות אלו מידע שאין אפשרות לראותו בשטח. לרוב מדובר על מבנים שהיו קיימים בעבר ונהרסו (דוגמאות יובאו בהמשך). אך יש מקרים שונים, כמו זה שלפנינו – המבנה המצויר במפה עדיין עומד וניצב, אך במתחם סגור שאין לציבור הרחב גישה אליו.

מדובר ב"קפלת אורה" או "כנסיית הר אורה" שנבנתה ביוזמתה של מיס קרי, מיסיונרית אנגליקנית, שבחזונה חפצה להקים מבנה תפילה משותף למאמיני הנצרות, היהדות, והאיסלאם. הקפלה נחנכה בשנת 1939, אך לא נעשה בה שימוש שוטף כפי שקיוותה המייסדת.

נוכל להתרשם מייחודו של מבנה המקדש בתצלומים היסטוריים, למשל אלו המופיעים במאמרו המאלף של מיכאל יעקובסון, וכן במפות הציוריות:

מפה משנת 1964

מפה משנת 1967

מפה בהוצאת אמיר[i] משנת 1969

האדריכל המשוער של מקדשה של מיס קרי הינו אוסטן סיינט בארב הריסון. אדריכל זה תכנן גם את מוזיאון רוקפלר

ואת "ארמון הנציב" – משכנו של הנציב הבריטי בימי המנדט וכיום מטה משלחת האו"ם.

מתחם נוסף הסגור כיום בפני הקהל הרחב הינו קברי המלכים. חומה גבוהה מקיפה את המקום, וסכסוך בעלות בו מעורבת גם ממשלת צרפת טרם נפתר.

דוגמאות למבנים ומתחמים בירושלים שנהרסו או שינו מיקום

המבנה הישן של התחנה המרכזית בתחילת רחוב יפו  (במפת אמיר, 1970) היה פעיל מסוף שנות ה-60 של המאה העשרים ועד סופה.

ביה"ח שערי צדק שפעל במיקומו ברח' יפו בשנים 1902-1980

מחלבת תנובה ברחוב ירמיהו שכנה במיקום זה בשנים 1964 – 2007, ובאותו אזור הבנין ששימש את הטלוויזיה הישראלית עד 2017, עת שנסגרה.

 גן החיות באזור תל ארזה / רוממה (עבר לאזור מלחה בשנות ה- 90 של המאה ה-20)

שדה התעופה עטרות בצפון ירושלים (נסגר בשנת 2000)

דגם ירושלים שניצב בזמנו בסמוך למלון הולילנד, ושהועבר לחצר מוזיאון ישראל ב-2006 בעקבות בניית שכונת הולילנד פארק.

בריכת ירושלים ברח' עמק רפאים  פעלה בשנים 2017-1958

בית התינוקות ע"ש פני ויליאמס ברח' עמק רפאים, בואכה גן הפעמון

בתוך דור, ההתפתחות המהירה של ירושלים, סלילת הכבישים ובניית המתחמים החדשים משנות מאוד את פני העיר. יתרון המפות הינו בכך שניתן להשתמש בהן כמקור לשחזור דמות ירושלים כפי שנראתה לפני תנופת הפיתוח וההתחדשות העירונית.

 

—–

[i] קרדיט לציורים מתוך המפות בהוצאת אמיר (כל התמונות בכתבה, זולת שתי הראשונות):  תכנון ועיצוב: עמנואל בלאושילד, ציור וביצוע גראפי: ר.וורו

 

כתבות נוספות

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

"אמבטאות די נקיות" בירושלים ו"בתי המרחץ התורכים" בדמשק

אגם החולה במפות מאוסף לאור בספרייה

כמעט ונשכח: שחקן התיאטרון יעקב אביטל והלילה המקולל

אלבום תמונות אחד מספר את סיפורו של שחקן הבימה יעקב אביטל שהלך לעולמו בטרם עת

יעקב אביטל

מתוך אלבום התמונות של יעקב אביטל

תצלומים נדירים שנתרמו לספרייה הלאומית ומוצגים כאן לראשונה, חושפים את הקריירה המרתקת של אחד מגדולי השחקנים העבריים בארץ ישראל, ומעלים באוב את מותו בתאונה מסתורית שנסיבותיה לוטות בערפל.

לאחר עשרות שנים שבהן נשכח השחקן יעקב אביטל, הגיעה נכדת אחייניתו לספרייה הלאומית ותרמה לנו אלבום תצלומים מהופעותיו בתיאטרון. עיון בתמונות שבאלבום מציג תיעוד נדיר של רגעי הזוהר והדרמה שאפיינו את השחקן העברי על הבמה.

 

יעקב אביטל
מתוך אלבום התמונות של יעקב אביטל

 

ההתחקות אחר מסע חייו של אביטל, שחקן תיאטרון נערץ בתקופת המנדט, הובילה אותנו אל סיפור מותו המסתורי. אך כדי להבין את הסיפור שעתיד להגיע לשיאו ליד בית מטבחיים בגליל, עלינו לעשות סדר בעלילה ולחזור אל ההתחלה, אל העיר וילנה בשנת 1900, שם נולד השחקן יעקב אביטל, בנו של הסופר והמורה העברי אבא ארש. יעקב הצעיר רכש חינוך עברי וציוני נלהב. כאשר הגיע הזמן ללמוד בגימנסיה, רשם אותו אביו לאחד מבתי הספר התיכוניים הראשונים ברוסיה שבהם שפת הלימוד הייתה עברית. כבר שם התגלה כישרון המשחק של יעקב הצעיר, בהצגות בית הספר ובדיקלומים האומנותיים שהיו מקובלים אז. מלחמת האזרחים שפרצה בעקבות המהפכה הבולשביקית ברוסיה גילגלה את יעקב הצעיר מעיר לעיר, עד שלבסוף, בחצי האי קרים, הוא פגש בקבוצת צעירים שסחפה אותו להצטרף אליה. היו אלה חברי תנועת "החלוץ". כמה חודשים לאחר מכן, בראשית שנת 1920, עלה איתם ארצה. יעקב אביטל היה לאחד מחלוצי "גדוד העבודה" והשתתף בסלילת כביש טבריה צמח, הכביש שבו גם מצא את מותו.

כישרון המשחק שלו קיבל ביטוי בתקופת עבודתו במחצבה בירושלים, שם חבר לגדוד שהעלה הפקה דרמתית של המחזה 'משיח בן יוסף'. לאחר שצבר פרסום בתיאטרון 'אוהל', הצטרף אביטל לתיאטרון הלאומי 'הבימה' בשנת 1931, אז פרץ אל התודעה כששיחק תפקידים גדולים במספר הצגות חשובות. לבסוף קיבל את תפקיד הקברן בהצגה 'מרד המתים' מאת ארווין שאו, לצד השחקנית חנה רובינא, שכבר אז נחשבה "הגברת הראשונה של התיאטרון".

 

יעקב אביטל
מתוך אלבום התמונות של יעקב אביטל

 

ההצגה עלתה יפה, ובחודש יוני 1937 הוזמנו שחקני התיאטרון להעלות את 'מרד המתים' בעיר טבריה שעל שפת הכינרת, ולהציג שתי הצגות רצופות במוצאי השבת, בחמישה ביוני. המסך עלה, האורות שפכו זוהר על השחקנים; הדיאלוגים קלחו, הקהל התרצה ומחיאות הכפיים הריעו לביצועם: הם עשו זאת שוב. לאחר שסיימו את ההצגה וקיפלו את ציודם, יצאו ככל הנראה לבילוי לילי קצר באיזור קרית שמואל ולאחר מכן, עייפים ורצוצים, ביקשו לצאת חזרה אל מלון 'פולוניה' שבטבריה.

 

יעקב אביטל
מתוך אלבום התמונות של יעקב אביטל

 

ככל הנראה, בדרך החליטו החברים לסטות מנתיבם ולנסוע על הדרך הציורית בכיוון חמי טבריה. החלטה זו התבררה לא רק גורלית, אלא גם קטלנית. כשהשמים עדיין נתונים בחשיכה, הגיעה מכוניתם של שחקני 'מרד המתים' ליד בית המטבחיים הסמוך לחמת, ושם, ללא התראה, הופיע לפתע עובר אורח באמצע הדרך. נהג המכונית מיד סטה מהדרך כדי לא לפגוע בעובר האורח ולהימנע מתאונה, אך לרוע המזל הוא איבד את השליטה בהגה. הרכב החל לסטות ולהיזרק, מלווה בקול חריקות נוראות שזעקו מצמיגי המכונית על האספלט. בסוף נסיעת האימים עפה המכונית מהכביש והתהפכה על נוסעיה. עיתון 'דבר' דיווח ש"העזרה הרפואית הייתה מהירה, ונמרצת, אך לשוא". תוצאות התאונה היו טראגיות ממש: בתו של הנהג שנסעה איתם ברכב, מתה כעבור שעה קלה. השחקנים יעקב אביטל ורפאל קלצ'קין נפצעו קשה. למרבה המזל, חנה רובינא שרדה את ההתרחשות הנוראה ואושפזה להשגחה בלבד.

 

יעקב אביטל

 

בעקבות התאונה הוזעקו בדחיפות מנהל בית החולים הסקוטי בטבריה עם עמית נוסף, וצוות של שני רופאים ושתי אחיות הגיע באופן מיוחד מתל אביב כדי לטפל ביעקב אביטל שנפצע פצעים קשים בראשו. לאחר יומיים שבהם היה בהכרה לסירוגין ולפי עיתון 'דבר', "התענה בייסורים קשים", בבוקר יום  שני, 7 ביוני 1937, איבד אביטל את הכרתו "ובערב יצאה נפשו".

מעיתונות התקופה אנו לומדים על ההלם והאבל הגדול ששרר בארץ ישראל בכלל, ובאיזור טבריה בפרט, למשמע החדשות על עזיבתו בטרם עת של השחקן יעקב אביטל את הבמה. "מותו של אביטל עושה רושם מדכא בטבריה והסביבה. בכל הבתים הפסיקו את נגינות כלי הרדיו". בידיעה אחרת נכתב: "במותו של אביטל אבד לתיאטרון העברי ולכל הישוב בארץ אחד מן האמנים הטובים ביותר […] מי שראה את דמותו העדינה ושמע את קולו הנעים וצלול כמיתר של זהב – לא ישכחנו לעולם".

 

יעקב אביטל
מודעת האבל של 'הבימה' על מותו של יעקב אביטל

 

ארונו של אביטל הוצב בטבריה למשך הלילה, ומשמר כבוד של 'הפועל' התייצב כדי לשמור עליו עד שסודרה העברת הארון. הוא לווה במשלחת כבוד של העיר טבריה והמשקים אל העיר תל אביב. הלוויתו יצאה באותו אחר צוהריים, משדרות רוטשילד פינת רחוב מזא"ה.

 

יעקב אביטל
ידיעה על מותו של יעקב אביטל ב"ליטעראַרישע בּלעטער", יולי, 1937

 

ולנו נותר אלבום תמונות אחד המספר את סיפורו של אדם שחייו נגדעו בטרם עת.