נגד הזרם: איש הלח"י שהפך לאיש שלום

השבוע מלאו 105 שנה להולדתו של נתן ילין-מור, שארכיונו האישי שמור בספריה הלאומית

במשפט רצח ברנדוט עם מתי שמואלביץ', שנת 1949. צילום: אלבום משפחת ילין-מור

שבוע לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, יצאו את ורשה המופצצת שני זוגות – עליזה ומנחם בגין ואיתם חבריהם פרידה ונתן פרידמן-ילין, זוג טרי שהתחתן זה עתה. לאחר מסע מפרך של חודש ימים, ברכבות, על גבי עגלות סוסים ובעיקר ברגל, הגיעו אל וילנה בירת ליטא, שהייתה עדיין עצמאית. שם נפרדו דרכיהם. בגין, ראש בית"ר בפולין, נעצר בידי הסובייטים, שהשתלטו על ליטא. פרידמן ילין, הזהיר והחשדן, הצליח להגיע לארץ ישראל. בארץ הם נפגשו מחדש. בגין, שהשתחרר מצבא הגנרל אנדרס הפולני, מונה למפקד האצ"ל. נתן פרידמן-ילין בן ה-26, לימים, ילין-מור, הצטרף אל אברהם שטרן 'יאיר' ולאחר רציחתו, נעשה, עם יצחק שמיר וישראל אלדד שייב, למפקד הלח"י. עוד מנהיג צעיר של יהדות פולין, שהגיע גם הוא באותם ימים לווילנה בדרכו ארצה, ד"ר משה קליינבוים-סנה, נתמנה זמן קצר לאחר הגיעו, לראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה, שר הביטחון של המדינה בדרך. בתום מלחמת העולם נפגשו השלושה שוב (בגין-ילין-סנה) והקימו את 'תנועת המרי העברי', ארגון גג של שלוש המחתרות, כדי להביא לסילוק הבריטים מהארץ.

 

מודעת "מבוקש" על ראשם של יצחק שמיר, נתן ילין-מור, ויעקב אליאב

 

"כמה פעמים בחייו נפגש אדם באדם ובהיפרדו ממנו הוא מרגיש ויודע, כי שוב אין הוא אותו אדם? כי מעתה יהיו חייו מתנהלים במסלול אחר, שונה מזה שעד עתה? כי מה שהיה עד כה לא היה אלא הכנה לקראת מה שיבוא?", פתח ילין-מור את ספר זיכרונותיו 'שנות בטרם' על פגישתו עם אברהם שטרן יאיר.

חייו של ילין-מור השתנו בעקבות פגישתו עם יאיר בקיץ 1937. יאיר, אז חבר מפקדת האצ"ל, הגיע לפולין לארגן מתגייסים עבור המחתרת. ילין-מור, שחש ייאוש מחוסר האונים ומן הפער בין ההצהרות למעשים של התנועה הרביזיוניסטית, אימץ בהתלהבות את האופק החדש שיאיר פתח בפניו: מלחמת שחרור נגד השלטון הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חזונו של יאיר היה בניית צבא של ארבעים אלף צעירים מאומנים שיפלשו באוניות לארץ, יחברו כאן לאנשי האצ"ל שיכריז על מרד נגד הבריטים. באותו ערב הצטרף ילין-מור למלחמה על שחרור הארץ. בשליחות יאיר הוא עבר את פולין לאורכה ולרוחבה ברכבות ובנה 'תאים לאומיים', גיוס חניכי בית"ר אל האצ"ל. חלקם הצליחו לעלות ארצה ולהצטרף למאבק. בפני רוב חניכי תנועת הנוער ההמונית והתוססת נסגרו שערי הארץ והם נרצחו בשואה. ב-1938 מונה ילין-מור, לצד חברו מאז ועד ליום מותו, שמואל מרלין, לעורך העיתון 'די טאט', שהביא את עמדת האצ"ל על המתרחש בארץ אל הציבור היהודי בפולין וקרא להם לברוח מפולין לפני שיהיה מאוחר מדי. כאמור, עם פרוץ המלחמה הגיע לווילנה, ואחרי כשנה, בינואר 1941, הגיעו פרידה ונתן ילין-מור לתל אביב והצטרפו מיד בבואם אל לח"י.

ילין-מור, 'גרא' בשמו המחתרתי, הפך לעוזרו הקרוב של יאיר, שכחצי שנה קודם לכן פילג את האצ"ל על רקע התנגדותו להפסקת המלחמה בבריטים והקים את הארגון הצבאי הלאומי בישראל, לימים לח"י. הבריטים ראו בהם 'גיס חמישי' המחבל במאמץ המלחמה בנאצים, בעוד שיאיר מחפש דרך להציע לגרמנים ברית, בבחינת 'אויבו של אויבי הוא ידידי', במטרה להציל יהודים ולהסתייע בהם לעצמאות עברית. הוא שלח את ילין-מור להיפגש עם מנהיגי ארצות הבלקן כדי שיאפשרו ליהודים לצאת. בכסות של מהנדס יצא ילין-מור לחאלב, שם נעצר בידי הבריטים לאחר שערכו חיפוש בביתו בתל אביב וחשפו את כתובתו בסוריה. אשתו פרידה נעצרה ונכלאה במחנה המאסר לנשים בבית לחם לחמש שנים ושוחררה רק בסוף 1947. בארכיון ילין-מור בספרייה הלאומית שמור פנקס קטן שבו רשם את סדר יומו כמהנדס העוסק בבניית מחנה לצבא הבריטי עד למאסרו.

 

דפים מיומנו של ילין-מור עם דיווח על עבודתו ומעצרו בסוריה

 

אז גם נודע לו על רצח יאיר. למרות שהמחתרת כמעט וחוסלה, חבריה ומפקדיה פרשו, התייאשו או נאסרו, ילין-מור החליט להמשיך במאבק. בראש המחתרת עמדו עתה שלושה: יצחק שמיר, 'מיכאל', האחראי על המבצעים, ישראל שייב 'אלדד' על ההסברה וילין-מור, בסיס המשולש, המוח הפוליטי של המחתרת והאחראי על קשרי החוץ שלה. כל השנים היה לפחות אחד מהשלושה בכלא, והקשר ביניהם נשמר בפתקים או במכתבים מוצפנים.

בעיתון הלחי שחזר להופיע פרסם את מאמרו 'לשבור את בתי הסוהר', שבו קרא לחברי המחתרת לעשות הכול כדי לחזור להלחם. לימים הורה לאנשי המחתרת לשאת אקדח ולהלחם עד הכדור האחרון ולא להאסר. שמיר ברח מהכלא והחל לבנות את המחתרת מחדש. ב-1 בנובמבר 1943 התעוררו שומרי מחנה המעצר בלטרון למציאות שכאילו נלקחה מסרט מלחמה הוליוודי נוסח 'הבריחה הגדולה'. באותו לילה הצליחו עשרים מאנשי הלח"י בראשות ילין-מור, שבחר את המצטרפים, לברוח מהמחנה מתוך מנהרה באורך 75 מטרים שאותה חפרו מתחת לאחד מהצריפים, ואת האדמה בה חפרו לאיטם – העבירו לגינה שאותה טיפחו בפתח הצריף.

ילין-מור היה שותף בהחלטות המרכזיות של פעולות המחתרת שדגלה בטרור אישי, בהן הניסיון לחסל את הנציב העליון הרולד מק-מייכל שניצל בנס, ורצח שר המושבות הבריטי הלוד מוין ב-6 בנובמבר 1944 בקהיר, בידי חברי המחתרת אליהו חכים ואליהו בית צורי. השניים הפכו את משפטם לזירת הסברה של מטרות המחתרת וזכו להפגנות אהדה ותמיכה של צעירים מצריים.

בארץ החל הארגון לצבור אהדה גם בקרב צעירים מתנועת העבודה, בהם אנשי פלמ"ח.

ייתכן כי זו הסיבה שלא נפגע בזמן הסזון, שבו נעצרו אנשי אצ"ל בידי יחידה מיוחדת של הפלמ"ח והוסגרו לבריטים. ילין-מור הציג הסבר אחר. בעוד שבגין הורה לאנשיו לא להתנגד, הרי שלפגישתו עם מפקד ההגנה אליהו גולומב, הגיע ילין-מור עם אקדח בחגורתו, הניח אותו על השולחן והודיע כי כל פגיעה באיש לח"י תתקל בתגובה נגדית. "בשבילנו הבריטים הם שלטון זר, שחובה להלחם בו ולא להעזר בו…לא תהייה עוד מלחמת אחים חד צדדית. הואיל ואין ברשותנו התנאים שלרשותכם, פתוחה לפנינו דרך תגובה יחידה: להוציא להורג את האחראים לפגיעה באנשינו", איים על גולומב, כפי שתיאר זאת בספרו 'לוחמי חרות ישראל'. בהמשך הזמן ניהל גם את המגעים עם אנשי האצ"ל וההגנה על 'הקמת תנועת המרי העברי' שפעלה כמסגרת משותפת של שלוש המחתרות כתשעה חדשים, עד פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל.

כאשר נאסר שמיר ב-1946 והוגלה לאפריקה, הוא הפקיד בידי ילין מור גם את האחריות לפעולות המחתרת. הלח"י היה כבר אז ארגון תערובת של אנשי שמאל וימין, דתיים וחילוניים, יוצאי בית"ר והאצ"ל לצד חניכי השומר הצעיר. המשותף לכולם: האמונה כי העצמאות תקום רק במלחמה בבריטים. הוא התווה ללח"י דרך חדשה של ארגון פוליטי לוחם השואף ל'נייטרליזציה של המזרח התיכון", ושלח את אנשיו להקים תאים ולקשור קשרים בחו"ל. בהקמת המדינה הוחלט על פירוק הלח"י וילין-מור סקר בשייח' מוניס מסדר מיוחד של אנשיו שעלו לראשונה מהמחתרת והתגייסו לצה"ל. לאחר רצח הרוזן ברנדוט בידי אנשי הלח"י בירושלים, נשפט ילין-מור בבית דין צבאי יחד עם מתיתיהו שמואלביץ', לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה. לאחר מאסר של שנה, שוחרר בחנינה כללית ונבחר לכנסת הראשונה בראש 'מפלגת הלוחמים' שאותה הקימו יוצאי הלח"י. בוועידה הארצית הראשונה של המפלגה הצעירה התברר כי הרוב מזדהים עם ילין-מור ועם יצחק שמיר שהתוו לקבוצה קו סוציאליסטי. קבוצת המיעוט הימנית בראשות ישראל אלדד פרשה, והמפלגה דעכה.

 

שער הגליון האחרון של אתגר, ערב ששת הימים

 

"אילו נשאל מישהו בראשית 1949, למי משלושת חברי מרכז לח"י יש סיכוי הסביר ביותר להיות ראש ממשלת ישראל, היה עונה בלי היסוס: 'לנתן ילין מור'", כתב עליו אורי אבנרי. אבל ילין-מור לא השתלב במפלגות הקיימות ופנה, כרבים מיוצאי המחתרות שהתקשו למצוא פרנסה במדינה הצעירה, לעסקים פרטיים.

בעקבות התנגדותו לברית הישראלית עם בריטניה וצרפת במבצע סיני ב-1956, הקים עם אורי אבנרי ועם חבריו מהלח"י בועז עברון, שלמה בן שלמה, יעקב ירדור ואחרים את 'הפעולה השמית', ששקדה על פרסום מצע בשם 'המנשר העברי', שהציג בפעם הראשונה אופציה להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הקבוצה פרסמה דו שבועון פוליטי-ספרותי בשם 'אתגר' שהופיע עד 1967 בעריכת ילין-מור, שגייס כותבים צעירים כמו מאיר ויזלטיר, דליה רביקוביץ, מקסים גילן, דן אלמגור, אהוד בן עזר ואחרים. אבנרי מספר כי ילין-מור היה העורך הטוב ביותר שפגש עם שליטה מעוררת קנאה בעברית. לדבריו, הוא גם היה בעל יכולת מופלאה לגיוס תורמים והביא את הכסף לקיום העיתון. ב-1960, בשיא הרומן הצרפתי-ישראלי, הקימו ילין-מור וחבריו לפעולה השמית את 'הוועד למען אלג'ריה החופשית' ויצרו קשר עם לוחמי המחתרת שלחמו לשחרור אלג'יריה משלטון צרפת. שמו של הלח"י, 'כנופיית שטרן' הנודעת, נחשב לתעודת כבוד בעיני אנשי מחתרות ברחבי העולם והאלג'יראים התעניינו אם יוכלו לקבל עזרה והדרכה מיוצאי הלח"י.

 

מכתב מאת בן-גוריון המסכים להיפגש עם ילין-מור אישית, אך לא עם מערכת 'אתגר'

 

עם בן-גוריון בשדה בוקר באירוע משפחתי של יהושע כהן, איש הלח"י לשעבר ושומר ראשו של ראש הממשלה. ראשית שנות הששים. צילום: אלבום משפחת ילין-מור

 

אחרי מלחמת ששת הימים הפך ילין-מור לאחד מראשי מחנה השלום, קרא להחזרת השטחים, להקמת מדינה פלסטינאית לצד ישראל ולא פחד לפעול עם אנשי רק"ח השנואים ולחתום על עצומות נגד מעשי צה"ל בשטחים שעוררו אז התנגדות עזה בציבור. בספטמבר 1971 ביקר בין השאר בברית המועצות שאסרה על ישראלים לבקר בתחומה, במשלחת מיוחדת בחסות רק"ח שכללה שישה חברים. תיק עבה השמור בארכיונו מלמד על הסערה הגדולה שעורר הביקור בציבור הישראלי.

 

ביקור בברית המועצות, ילין-מור נמצא בשורה התחתונה מימין. ליד אנדרטה פושקין באודסה         

לפרנסתו ערך ילין-מור עיתון כלכלי-יומי שהוציא חברו למחתרת, הפרסומאי אליעזר ז'ורבין, כתב טורים פוליטיים וזיכרונות אישיים ב'הארץ' וזכה לפופולאריות רבה ככותב דווקא בעיתון יידיש בניו יורק שהיה קרוב לתנועת חב"ד 'דער אלגעמיינער ז'שורנאל'.

באותן שנים נעשה הקרע בין ילין-מור לחלק מחבריו בלח"י לאיבה של ממש מצידם אל מפקדם לשעבר. הוא הושמץ, הוחרם, ונרדף, כאשר מיעוט מתוכם ממשיך ללוות אותו בנאמנות כל השנים. עם אלדד ואנשיו נוצר קרע שלא התאחה. עם שמיר שמר כל השנים על חברות איתנה. כשנבחר שמיר לתפקיד יו"ר הכנסת הגיע ילין-מור ללשכתו והשניים התחבקו ארוכות. כשנפטר ב-18 בפברואר 1980, הספיד אותו שמיר ליד הקבר: "הלב בוכה על הכישרון הגדול שלא מצא את האפיק הנכון". ילין-מור, אדם עם חוש הומור שידע לשתות, אהב אוכל טוב ושיחה טובה, אבל לצד זה נשאר כל חייו לוחם קשוח ונאמן לדרכו, לא ויתר ולא התכופף, וגם לא שמר טינה. כשהוחלט להכיר לאנשי הלח"י בחברותם במחתרת לצורך חישובי פנסיה, היה זה ילין-מור שהיה צריך להנפיק לכל אחד מהם, גם אלו שתקפו והשמיצו אותו, אישור על חברות במחתרת, שליחות שאותה מילא ללא היסוס.

 

כרזה לאספה פוליטית נגד החזקת השטחים בתל-אביב, שנת 1969

 

ילין-מור לא הבין את אלו שלא הבינו את השינויים בדרכו מהרביזיוניזם אל הקומוניזם, מהימין הקיצוני אל השמאל הקיצוני, מארץ ישראל משני גדות הירדן אל שתי מדינות לשני עמים. במכתב מ-29.9.74 אל העיתונאי יוסי אחימאיר שפורסם בכתב העת 'האומה', בשולי מאמר של ההיסטוריון איש הלח"י וחבר קיבוץ עין חרוד מאוחד, ד"ר זאב איבינסקי, כתב ילין-מור, בין השאר:

"לדעתי חייב כל אדם להילחם תמיד בעד העניין שהוא בעיניו המרכזי בחיי חברתו. לפני 30 שנה ויותר האמנתי בכל לבי, כי השגת החירות, העצמאות, הריבונות המדינית – היא הקובעת לעתידנו. הייתי בטוח שאם נכשל במשימה זאת, לא תהיה תקומה לעם, לא בארץ ולא בארצות הפזורה… על כן נכון הייתי לתת את חיי להשגת המטרה הגדולה. השגנו אותה. ניתנת בידינו צבת, שבה אנו יכולים לעשות הרבה לעתידנו. בתנאי – בתנאי שההישג לא יהיה בחינת אפיזודה קצרת ימים. על כן מאמין אני, בכל לב גם הפעם, כי בתקופתנו המטרה הגדולה הקדושה ביותר היא – לרשום את קיום מדינת ישראל כעובדה קיימת, מקובלת על העולם, עובדה שאין עליה עוררין. את זאת אנו יכולים להשיג רק על ידי שלום עם שכנינו, על ידי התפייסות היסטורית אתם. בשבילי השגת מטרה זאת, שבה – לדעתי – תלויים חיי עמי ומדינתי – אני נכון להקריב הרבה, כמו אז… על כן לא אני צריך להשיב על השאלה, מדוע אני הולך בדרך שאני הולך. אחרים, זולתי, חייבים להשיב: מדוע החליד מוחם? מדוע הסתייד שכלם? מדוע קפאה הבנתם".

 

כתבות נוספות

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים

האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

מיוחד | מה תקראו עם הילדים הקיץ? יותם שווימר ממליץ

»»» המוסך – מוסף לספרות • בשנים האחרונות ספרי ילדים רבים זוכים לחידוש: תרגום רענן, איורים מרהיבים או מהדורות אוסף מפוארות. יותם שווימר אסף עבור "המוסך" שלושה ספרי ילדים בולטים

לאו ריי, "נוף", שמן על בד, 100X80 ס"מ, 2015

.

מה תקראו עם הילדים הקיץ?

יותם שווימר, עורך "הפנקס", ממליץ של שלושה ספרי ילדים מחודשים

.

.

"גבעת ווטרשיפ" מאת ריצ'רד אדמס. תרגום: יואב אבני (הוצאת אוקיינוס ומודן)

מלאכתם של מתרגמים קשה ומורכבת בכל יצירה שהיא, אך דומה כי כאשר ניגשים אלו למעשה תרגום מחודש של יצירה קלאסית לילדים, עומד בפניהם אתגר נוסף: כיצד לשמר את איכויות הטקסט המקורי – הסגנון והנימה, המוזיקה והקצב, כך שיהיה ברור לכול מדוע יצירה זו זכתה למעמד גבוה, ועם זאת, כיצד להתאימה לקוראים חדשים, לדור חדש שחי לא רק בתקופה שונה מזו שבה ראה אור התרגום הקודם, אלא גם בשפה שמשתנה תדיר.

יצירות קלאסיות לילדים, לדעתי, מאתגרות במיוחד, כי שלא כמו בתרגום חדש ליצירה קלאסית למבוגרים, שקהלה הוא תמיד בוגר, וייתכן שכבר קרא את התרגום הישן, ביצירות לילדים הכוונה היא לפנות לקהל חדש לחלוטין, עכשווי במלוא מובן המילה. ובכל זאת – מכיוון שבלוטות הנוסטלגיה הן הכוח המניע החזק ביותר בתחום הזה, וההורים, הרוכשים את הספרים לילדים, מעדיפים ספרים שהכירו בילדותם (לעיתים כדי לחזור אליהם בעצמם), הקהל הבוגר נכנס גם הוא לתוך משוואת התרגום, במודע או שלא במודע.

הוצאת אוקיינוס שמה לה למטרה לתרגם מחדש יצירות קלאסיות לילדים (גילוי נאות: ערכתי שלושה ספרים לקוראים צעירים בהוצאה לפני כמה שנים). אחד התרגומים המחודשים המוצלחים ביותר הוא תרגומו של יואב אבני לספרו הקלאסי של ריצ'רד אדמס, גבעת ווטרשיפ. אבני, שתרגם להוצאה גם את הספרים משפחתי וחיות אחרות מאת ג'רלד דארל, ילדי המים מאת צ'רלס קינגסלי, וממש לאחרונה את פיטר פן מאת ג'יימס מתיו בארי, עמד מול משימה קשה ועתירת אתגרים בבואו לתרגם את גבעת ווטרשיפ.

חברת הארנבונים הנמצאת במרכז הסאגה המרהיבה שכתב אדמס זכתה לפרשנויות רבות, ובעיקר נתפסה כמשל חברתי־פוליטי על בני האדם; על היררכיה, על מאבקי כוח ושלטון, על מבנים חברתיים ועל מלחמות. שלא כמו במשלים רבים, שיש בהם צמצום מכוון של נקודת המבט מתוקף המהלך הדידקטי שהיצירה מבקשת לעשות, ספרו של אדמס הוא בראש ובראשונה יצירה אמנותית נפלאה, עתירת פרטים, סיבוכים עלילתיים, דרמה ואקשן, שמועברים בקצב יוצא מן הכלל על פני 543 עמודים (!) – כך בתרגום החדש.

אבני הצליח לשמר את כל המאפיינים של היצירה המקורית בעברית שנעה בחוכמה בין משלב גבוה למשלב עכשווי יותר, קצבי; הסצנות נקראות בעניין רב בזכות הקצב המוצלח, ועם זאת עדיין מתאפשר לנו להשתהות על ביטויים ייחודים של חברת הארנבונים, על תיאורי הטבע והסביבה, ולהתעכב על הפרטים הרבים הגודשים את סיפור המעשה. זוהי דוגמה מוצלחת מאוד ליצירה קלאסית לילדים (וגבעת ווטרשיפ הוא מסוג הספרים שנמצאים על קו התפר בין ספרות לילדים לספרות למבוגרים) שזוכה לטיפול רציני, מלא כבוד – הן למעמדה הספרותי והן למהלכים האמנותיים של המחבר, ומתוך כך מתקבל תרגום שסביר להניח שלא יהיה צורך לחדש אותו עוד שנים רבות; תרגום שקהל חדש עשוי להתעניין בו ולהיסחף בזכותו אחר היצירה, וגם אלו שאהבו (ובצדק!) את תרגומה של רנה ליטווין משנת 1976 לא יחושו שנעשה כאן עוול.

 

 

 

"חרוזים אדומים" מאת פניה ברגשטיין. איורים: ולי מינצי (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

בעשור האחרון אנו מוצפים במהדורות חדשות ליצירות קלאסיות של ספרות הילדים העברית. הטקסטים האהובים זוכים לאיורים חדשים – לרוב בידי מאיירים צעירים ובוגרי מחלקות לאיור של בתי הספר לעיצוב. המגמה, שנקודת ההתחלה המשמעותית שלה הייתה עם פרסום עוג מלך הבשן של נתן אלתרמן עם איורים של אביאל בסיל (לפני כן יש לציין למשל את אני אוהב של יהונתן גפן עם איורים של לנה גוברמן), היא הבולטת והמשפיעה ביותר כיום, ובעקבותיה ראו אור ספרים של יוצרים קאנוניים בלבוש חדש, כדי להנגישם או להכירם לדור החדש. גם ספרים שמזוהים מאוד עם האיורים המקוריים זכו לאיורים חדשים, למשל המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג וברמלי של קורניי צ'וקובסקי בתרגום הנודע של אלתרמן.

השלב השני של המגמה – וכנראה המשמעותי יותר – הוא פרסום של שיר בודד מאת יוצר קאנוני כספר עצמאי. כך קיבלנו את אלף־בית של נעמי שמר באיורים של איה גורדון־נוי, ואת הטיול הקטן באיורים של ליאת יניב. יניב גם איירה את יוסי ילד שלי מוצלח של ע. הלל, ואילו אביאל בסיל אייר את למה לובשת הזברה פיג'מה?. לא במקרה ציינתי את שני היוצרים הללו; משוררים ופזמונאים זכו לעדנה בפרסום מחודש של רבים משיריהם בזכות המגמה הזו, אך לא פעם הוכיח הדבר את כישרונם של המאיירים, שעלה בעשרות מונים על יכולתו של השיר לעמוד בפני עצמו כיצירה ספרותית, כספר הקראה שאמנם אמור להיקרא בקצב שירי מסוים, אבל מזוהה עד מאוד עם המנגינה שחוברה לו וכבר נכרכה בטקסט הקאנוני.

אחת ההוצאות המחודשות המוצלחות ביותר בסוגה הזו היא דווקא של סיפור מתוך קובץ סיפורים נשכח מאת פניה ברגשטיין. מי שזכורה לכולנו כמחברת ויהי ערב וניסע אל השדה, פרסמה בשנת 1956 קובץ בשם חרוזים אדומים, שלווה באיורים של צילה בינדר, מהמאיירות הפעילות ביותר באותה תקופה. מתוך הקובץ הזה נשלף הסיפור שנושא את שם הספר ופורסם עם איורים יפהפיים של ולי מינצי.

הסיפור העדין אך הדרמטי של ברגשטיין מספר על ילדה שמכינה שרשרת מחרוזים, ולאחר שחרוז אחד מבקש להשתחרר מן השרשרת, כל החרוזים נמלטים אף הם, והילדה יוצאת להרפתקה בעקבותיהם. איוריה של מינצי מוצלחים מאוד מבחינה אמנותית לא רק משום רמת הביצוע, אלא בעיקר כי הם מוסיפים נדבכים חדשים ומשמעותיים ליצירה, בעיקר בהחלטתה לשים דגש – שלא מופיע בטקסט – על החרוזים והחוט וליצור בעצמאותם את מה שחוקרת הספרות תמר הוכשטטר תיארה כ"הרפתקה של מטמורפוזה" ברשימה בכתב העת הפנקס. משחק הדמיון של ברגשטיין מתעצם בזכות מינצי ומשלב בתוכו מסע חווייתי, שובבות, יצירתיות, פחד והתרגשות. בזכות דיאלוג מעניין עם הטקסט ובשל האיזון הנכון בין מה שנמסר למה שלא, חרוזים אדומים הופך מסיפור יפה לספר מצוין, ולהצלחה של יצירה מחודשת.

 

 

 

"ארמון החול: שירים וסיפורים" מאת רפאל ספורטה. מאיירים שונים (הוצאה עצמית)

מכיוון שהיקף "שוק הספרים" קטן יחסית, ממעטות הוצאות הספרים להוציא לאור מהדורות מיוחדות, חגיגיות ומושקעות של "כל כתבי…". למעט כמה מקרים חריגים, מאז סדרת "הספר הגדול של…" בהוצאת עם עובד ועד סדרת השירה העברית הקלאסית של הוצאת דביר שהושקה בשנת 2003 ועד כה ראו בה אור רק חמישה ספרים, לא זכינו במהדורות כאלו של בכירי המשוררים והסופרים. זהו אולי הרקע להוצאתו לאור של ארמון החול: שירים וסיפורים מאת רפאל ספורטה: מדובר במפעל רחב היקף שאחראית לו חוה כץ ספורטה, בתו של הסופר והמשורר שמוכר היום רק בזכות גן גורים שפורסם בשנת 1958.

באסופה זו – שראתה אור באופן עצמאי ובמהדורה מצומצמת – כונסו רוב כתביו של ספורטה כפי שהודפסו במשך שנים רבות בעיתוני ילדים ובספרים. במקום לאייר מחדש את הטקסטים, נשמרו גם האיורים המקוריים ועל כן ארמון החול מספק גם הצצה להיסטוריה של האיור הישראלי בעשורים הראשונים של מדינת ישראל: נחום גוטמן, איזה, תרצה טנאי ואחרים מלווים את הטקסטים של ספורטה, שנעים משירי משחק ושובבות, עתירים בדמיון, לשירים חינוכיים, שירי חגים, שירי טבע ובעלי חיים, ועד נספח של שירי מבוגרים.

עריכת הספר מוצלחת מאוד, בין השאר משום החלוקה של השירים על פי נושאים ולא על פי רצף כרונולוגי. כך מתאפשרת פרישׂה נכונה של יצירתו הענפה של ספורטה, וגישתו לכל תחום אמנותי ודידקטי. לא רק האיורים המקוריים מוצגים בפנינו אלא גם ההדפסה המקורית של הטקסטים; סוג הנייר הייחודי והעיצוב כולו – אלו יוצרים מעין קפסולת זמן יוצאת דופן שלה ערך מחקרי ואמנותי גם יחד, והיא מעניקה חוויה אסתטית חזקה ומרגשת.

 

 

יותם שווימר הוא עורך שותף בכתב העת המקוון "הפנקס" לספרות ותרבות לילדים, מבקר ספרות ועורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | רפי וייכרט על שירה של יונה וולך "הו ים, שמים"

»»» המוסך – מוסף לספרות • "כל הבריאה מגויסת ללוות את הכלה אל חתנה שהוא בו־בזמן החיים והמוות, החלוף והנצח." פרק מן הספר "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים"

רחל רבינוביץ, פרט מ"איזון", מתוך "שחריר הנחלים", דיו על נייר, 100X70 ס"מ, 2016

.

מתוך "במילים מועטות" / רפי וייכרט

 

יפעתו של טקס הכלולות

'הו ים, שמים' מאת יונה וולך

 

יונה וולך

הו ים, שמים

הוֹ יָם, שָׁמַיִם, עֲטָפוּנִי בְּעַרְפִלִּים
הִתְמַזְּגוּ עִם אֵד עֵינַיִם שֶׁלִּי,
שְׁחָפִים שֶׁלָּכֶם לְבָנִים יַנְמִיכוּ
לָשֶׁבֶת מְרַפְרְפִים וּדְבֵקִים בַּמּוֹטוֹת
לִהְיוֹת מִפְרָשִׂים חַיִּים בָּאֳנִיָּתִי.

יְעוֹפְפוּ דָּגִים בִּזְהִירוּת מֵעֲבָרִים
כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת
יֵרֵד נָא גֶּשֶׁם אֲלַכְסוֹנִי כְּמִתְכַּוֵּן
לִשְׁטֹף מָתוֹק פָּנַי בְּרֵאשִׁיתָם
לִהְיוֹת זְרָמִים בְּטוּחִים וְחַמִּים.

אַי; נְשָׁמָה, רוּחַ. מַעְגָּלִים סְחוֹר אָסֹב
צַנְּנוּ קָרְרוּ רֹאשׁ חַם שֶׁלִּי,
תֶּחֱבַרְנָה מֶדוּזוֹת לְזֵרִים שְׁקוּפִים
תְּכַתֵּרְנָה דְּפָנוֹת כְּדֹק לְעֵינַי
וְיָצוּף כָּאוֹת הַמְרַמֵּז לָשׁוּב.

מְשׁוּבָה, קַלִּילוּת, אֲהַלֵּךְ שֶׁפִי בַּמֶּלַנְכוֹלְיָה
עֲדוּיַת פְּנִינִים כִּנְטִיפוֹת אַהֲבָה
תְּכַסֶּינָה אַצּוֹת כִּגְלִימָה אֶת כְּתֵפַי
גַּם לֹא יוּכְלוּ מְקֹרָבַי לְלָכְדֵנִי
תְּתֹאַר אֳנִיָּתִי כְּחַדְפַּעֲמִית.

 

יפעתו של טקס הכלולות

נודה על האמת: ביקורת שירה חדלה מכבר להתקיים במה שכּינינו פעם — ואיננו יכולים לכנות עוד — בשם "קריית ספר". אחדים מן המבקרים פנו לאקדמיה והם מפרסמים רק את מה שיַקנה להם קידום בסולם הדרָגות. אחרים הרימו ידיים — אל מול הרעש התקשורתי וחוסר־אוניהָ של הביקורת להשפיע על טעם הקהל — וחדלו להערות את כישוריהם אל הרצנזיה או אל המסה הספרותית. על אף כמה יוצאים מן הכלל, המעידים על הכלל, אפשר לומר שאת החוקרים־מסאים־מבקרים של 'דור המדינה' לא החליפה משמרת חדשה שמוכנה להקדיש את עצמה למאבקים ולפולמוסים, לומר את דברה ולשלם את המחיר הכרוך בכך.

ההערכה הרצינית והמנומקת של איכות היצירה הספרותית נשארה, על פי רוב, בידיהם של כותבים בלתי־מקצועיים, לא מיומנים, חסרי הבנה בסיסית בכל הנוגע לשיפוט טקסטים; ובראשם הביקורת המקומונית — הקורצנית, חסרת המעוף, השטחית כסוליית עור.

אנו עדים למחיקתם מן התודעה של עשרות משוררי־עבר מעולים, שאינם ידועים או שאינם אהודים במיוחד על "המבקרים החדשים". במקביל, אנו צופים בתימהון בסגידה לא מנומקת לקבוצה קטנה של יוצרים, חשובים יותר וחשובים פחות, שכל בְּדל־שיר שפרסמו נתפס כגדוּלה שאין בלתה.

מקרה בולט במיוחד הוא שירת יונה וולך, שבּהּ קיים פער ניכּר בין שירים מעולים באמת — בעיקר בחטיבת השירה שפרסמה עד אמצע שנות השבעים — ובין שירים חלשים ומפוטפטים לעייפה, וכן מעין פזמונים חלושים — בעיקר בספרים אור פרא (1983), צורות (1985) ומופע (1985). ברור שבכל הכללה יש מקום לטעות: לא מעט מן השירים המוקדמים אינם בעלי משקל סגולי ולעומתם בין המאוחרים תימצאנה פה ושם פנינים יקרות דוגמת אלה שכתבה בסוף ימיה, בתקופת מחלתה ואשפוזה.

לרשימה זו בחרתי את 'הו ים, שמים', מהמשובחים בשיריה שנדפס בספר דברים (עכשיו, 1966). זהו בראש וראשונה שיר חתונה. המשוררת מדמה את עצמה לאונייה שחוגגת כלולות תחת חופת הרקיע. את תפקיד שושביניה ממלאים ברואי הים והשמים, החי והצומח למינהו. עיקר יופיו ועוצמתו של השיר מגולמים ביכולת ההתמזגות המוחלטת של האשה, האֲנִי־האֳנִיָּה, עם כל מה שמתחתיה (ים, דגים, מדוזות), מעליה (שמים, שחפים) ומצדדיה (דגים מעופפים, רוח).

באמצעות השבעת כוחות הטבע נהפך השיר הפרוע־המאורגן הזה, הבנוי מ־4 בתים בני 5 שורות ומחולק לשני חלקים סימטריים, למחול מאגי מלא תנועה, שופע פעלים של התקרבות — התמזגות, תעופה, הידבקות, התיישבות, שיטפון, חבירה, כיתור. כל הבריאה מגויסת ללוות את הכלה אל חתנה שהוא בו־בזמן החיים והמוות, החלוף והנצח. השיר שופע כוח ועדינות. כוחם של איתני הטבע לצנן ולחמם, לגעת ולעודד, להרטיט ולעטוף. ועדינות מגעם בדוברת — בזהירות, ברפרוף, בשבריריות: "כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת". מרוב עונג מיטשטשת התודעה, נעטפת ערפל, מצועפת מדוזות שקופות. המשובה נמזגת במלנכוליה, הרוח המנשבת בחוץ נמהלת בנשמה הסעורה שבפנים.

צבעוניותו של השיר מדהימה. כחול השמים והמים ועל רִקעם לובן השחפים, נצנוץ קשקשי הדגים ושקיפותן הזהרורית של המדוזות. גון הפנינים וירוק האצות המכסה כגלימה. כולם מוּנעים באמצעות פתיחת הבתים: הפְּנייה האקסטטית בבית הראשון אל הטבע העוטף — ים, שמים — ואחר־כך, בבית השלישי, אל הנפש פנימה — נשמה, רוח. השיר שומט את המחיצות ומשאיר את האני חשוף ומעוּנג אל מול פלא הבריאה, מזוגג עיניים ומסוחרר חושים מחמת קדחת האהבה.

'הו ים, שמים', מן החגיגיים בשירי וולך, עובד בשלל צליליו הרפויים־החזקים על כל החושים. האוזן שומעת את רפרוף השחפים ומעוף הדגים ואת פרפור הרוח במפרשים. הגוף חש במעטפת ההדוקה שמעניק לו הטבע והפָּנים בצליפות הרוח ובטיפות הגשם. הנחיריים מתרחבים לשאוף את משבי הרוח וניחוח המים והאצות. חוש הטעם מתובל במליחות הים ובמתיקות הגשם. העין מתערפלת ועם זאת חוזה בכל מבַּעד לאד, צופה אֶל אות נסתר שיעלה ממעמקים. האני־אונייה היא מלכת תבל המפליגה, בליווי שושביניה, אל המקום שבו תשכון בבדידות מזהרת, הרחק מחוג מקורביה, בלב־לבה של ההוויה. החד־פעמיות צורבת בתוך זרי המדוזות אך זהו המחיר הבלתי־נמנע של החוויה המוחלטת, הרוחנית והגשמית.

הארוטיוּת של השורות והדימויים מטלטלת. אחרי החתונה צצות ועולות בעור נטיפות האהבה והן יפות להפליא. יונה וולך מגיעה בלב הסחרחורת אל המצב הבראשיתי, הטרום־אנושי. תוך כדי הפלגתו המלכותית האני שב ומתוודע אל העולם כפי שהיה בטרם היות האדם.

השורות מוּנעות ומונפות בכל פעם מחדש באמצעות הפעלים הפותחים, רובם בלשון עתיד של בקשה או משאלה העומדת להתגשם: 'התמזגו', 'לשבת', 'להיות', 'יעופפו', 'ירד', 'לשטוף', 'להיות', 'תחברנה', 'תכתרנה', 'יצוף', 'תכסינה'.

הטבע מעניק למשוררת — כמתנה הנכפית עליו בכוח השפעתה והשבעתה — חום וביטחון, יפעה והדר. באמצעות המחול המתוזמר בשלמות מִתגבר האני על חלופיותו, על חרדת החד־פעמיות.

 

רפי וייכרט, "במילים מועטות: קריאה בט"ז שירים", הוצאת עיתון 77.

 

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

נסיעה קצרה | שלושה רגעים של הגירה מאת דורית שילה

»»» המוסך – מוסף לספרות • "ז'אן או ז'יל אמר שהדייט הזה מרגיש לו מגורען ואולי כדאי לא להעלות אותו."

אלה אמיתי סדובסקי, פרט מתוך העבודה "שבע", הצבה של חמישה ערוצי וידאו וסאונד, 7 דקות, 2016

.

שלושה רגעים של הגירה / דורית שילה

 

תמונה

כולם נראים טוב בהגירה שלהם. חולצת צווארון ירקרקה ומפוספסת מציצה מתחת לסוודר צמרי וכחול, השיער קצת ארוך, השביל בצד מסורק, כוס יין שַבְּלי ביד אחת והיד השנייה מחבקת כתף של חבר או חברה. לחברים שמות כמו מארי, קתרין, קרלוס או האנץ, הם מתויגים, וברקע לוח עץ אירופי מציע תפריט אירופי של יינות ומאכלים שאין להשיג בישראל. כולם מחייכים, כולם נקיים, כולם מעשנים סיגריות מגולגלות וחלקות. אפשר לשמוע את המוזיקה הקוּלית שמתנגנת בבר הקוּלי הפריזאי או הברלינאי או האמסטרדמי הזה, ואפשר לשמוע את מארי או את קתרין מדברות אלינו בשפה אירופית מושלמת שאנחנו מבינים באופן מושלם. אפשר גם לשמוע את הבדיחה המתבקשת שאנחנו שולפים עכשיו מהמותן כי היא באה בול בקונטקסט, אבל בעברית זה נשמע יותר טוב. אחר כך תשמעו אותנו מתרגמים אותה לאנגלית או לצרפתית או לגרמנית, ומארי והאנץ יהנהנו בנימוס וישאלו שאלה כלשהי, כי הם בסך הכול אנשים נעימים ומתחשבים. גם הדייט שלנו, ז'אן או ז'יל, יתעניין ויאמר שאולי ביום ראשון בבוקר נשב ללמוד קצת עברית.

גם האנץ העלה תמונה מאותו בר אירופי קוּלי או שמא מאיזו מסעדה ובה אנחנו והדייט אוכלים שרימפס בחמאה ומחייכים, או אולי זה לא הדייט אלא קרלוס, שגם לו הצווארון מבצבץ מתחת לסוודר, אבל אצלו הפסים הם בוורוד. קתרין תספר שהיא מנסה כבר חודשיים להתנתק מספק האינטרנט שלה ובסוף התברר שהיא צריכה ללכת לדואר ולשלוח מכתב רשום ואחרי שהוא יתקבל זה ייקח שלושה חודשים. מארי תספר שבחורף היא תיסע לאלפים האיטלקיים לסקי על חשבון העבודה והיא מקווה שזה יעבור בשלום אחרי שבשנה שעברה היא שברה את הרגל. אנחנו ניזכר איך ביולי אכלנו שרימפס במסעדה מפורסמת בעכו ואיך לא היה להם שום טעם, גם לא לחמאה.

את התמונה הבאה יצלם איזה ידיד פוץ של מארי שהגיע במקרה והתיישב איתנו לשולחן. עורו לבן־לבן ואת השפה שהוא מדבר גם אלפּיים שעות בסורבון או במכון גתה לא יצליחו להסביר. ומתחשק לנו להגיד לו "אבא'לה, תנוח", ולהשפריץ קצת חמאה על הסוודר הצמרירי שלו ועל הצווארון שמבצבץ ממנו, הפעם בסגול.

 

פילטר

ז'אן או ז'יל אמר שהדייט הזה מרגיש לו מגורען ואולי כדאי לא להעלות אותו. ננסה שחור־לבן.

 

מסגרת

קתרין תייגה אותנו עומדים בחוץ, רגע לפני הפיזור, רגע לפני שסוגרים את המטרו, שנייה לפני שעובר האוטובוס האחרון. עשרים שניות לוקח לנו להבין שמה שקורה בחוץ זה לא "בחיי שלא כל כך קר", אלא זאת הפטה־מורגנה הקבועה של יציאה ממקום מחומם. דקתיים לאחר מכן וכבר הבל הפה הלבן מלווה את העיצורים החתוכים של השפה הזרה, את הנישוקים על הלחיים כמנהג בני המקום ואת לבישת הכפפות והכנסת הידיים לכיס. פתאום ניזכר ששכחנו להוציא את הכרטיס של התחבורה הציבורית ונסיר את הכפפות, נתחב אותן לכיס, נפתח את הארנק, נאחז את הכרטיס בפה ושוב נלבש את הכפפות. אבל אז האף כבר יאדים. אף לבדו לא יכול להעמיד פנים שלמים. כשנרד במדרגות החלקלקות והבוציות של תחנת המטרו, ניזכר באופניים שאִפסַנּו במרתף של איזו חברה ונקווה שבחמשת החודשים שיעברו עד שיעלו שוב הטמפרטורות לא יקפאו להם הצמיגים.

נגיע הביתה, נטפס את ארבע או חמש הקומות בבניין נטול המעלית ונדליק את המחשב. אותיות עבריות יסתערו עלינו בזוגות, בשלשות, מתנגשות זו בזו, מקפצות מעל תמונות של חברים בבר חדש בתל אביב. כולם לבושים בגופיות, מרימים כוסות לחיים ועושים פרצופים למצלמה. גם את שמנו יקיפו בעיגול צהוב זוהר ויכתבו "אתם עושים חיים, אתם". ברדיו שמתנגן ברקע ידווחו שאישה נהרגה באיילון.

לב.

 

דורית שילה היא מתרגמת, מבקרת ספרות ודוקטור לספרות. מרצה בתכנית ללימודי צרפת באוניברסיטת תל אביב ובאֵקול נורמל סופרייר בליון. פרסמה סיפורים קצרים, מסות וביקורות ספרות מעל במות שונות.

 

» במדור נסיעה קצרה בגיליון קודם של המוסך: קטעים מתוך "מחזור ירושלמית" מאת דינה עזריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך