כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

חנה ושבעת בניה – סיפור לחנוכה או לתשעה באב? העבודה הבלשית שהביאה לחשיפתו של פיוט לא מוכר של אחד מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים.

שולמית אליצור | 30.07.17 | 11 דק' |
Share
רבי יהודה הלוי והקינה הגנוזה

המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה, הקרוי על שם מייסדו, פרופ' עזרא פליישר ז"ל, שוכן מזה 50 שנה בחדר קטן בקומה העליונה של הספרייה הלאומית – קומה שרוב באי הספרייה אינם מכירים כלל. אבל בין כתליו מתרחשים 'אירועים' מרגשים פעם אחר פעם – בעיקר אירועים של גילוי, זיהוי וחשיפה של שירים עתיקים.

אך לעתים מתגלות גם הפתעות אחרות. כך, דרך משל, בין קטעי שירה ופיוט זוהה לפתע דף מתוך ספר בן סירא, הספר העברי הקדום ביותר הנמצא בידינו אחר התנ"ך.

 

כ"י קמברידג' T-S AS 118.78 – קטע מספר בן סירא

 

הסיפור שיסופר כאן התרחש לפני כמעט ארבעים שנה, אבל מקרים דומים מתרחשים במפעל לחקר השירה והפיוט פעם אחר פעם. באותם ימים הייתי סטודנטית צעירה, ופרופ' פליישר הזמין אותי להצטרף לצוות העובדים במפעל. תפקידנו היה לבדוק כל קטע גניזה, לפענח אותו פיענוח ראשוני, לנסות לזהות את הפיוטים המועתקים בו, ואם אין הם מוכרים – להעתיק אותם. על פי העתקותינו קוטלגו הפיוטים בדרך מתוחכמת, המאפשרת לזהות קרעים של שירים על פי כל סימן מזהה אפשרי: התחלה, סיום, חרוז קבוע, פזמון חוזר ועוד.

אחד הימים זכור לי במיוחד. תוך כדי בדיקה שיטתית של קטע אחר קטע, על פי סדר הופעתם המקרית באוסף הסדרה החדשה בקמברידג' שאותו קטלגנו באותם ימים, הגיע לידי כתב היד הבא:

 

כ"י קמברידג' T-S NS 129.1a עמוד א'

 

כ"י קמברידג' T-S NS 129.1a עמוד ב'

 

כתב היד כולל סיום של פיוט כלשהו:

 

 

אחריו פיוט נוסף, שלם, הנפתח בעמוד א ומסתיים בעמוד ב; ולבסוף – התחלה של פיוט אחר:

 

 

לפני כל תחילת פיוט באה כותרת בערבית יהודית. לפני הפיוט השלם כתוב:

 

 

'גירה לה איצא ז'ל' – כלומר: זולתו (פיוט אחר הדומה לקודמו), לו גם כן ז"ל, כלומר: גם הוא של אותו מחבר, זכרונו לברכה.

לפני הפיוט האחרון הכותרת קצרה יותר, אך משמעה דומה:

 

 

'ולה איצא' – ולו גם כן.

הכותרות מלמדות אפוא שאותו מחבר עצמו כתב את כל הפיוטים הללו. עתה היה עלי לזהות את הפיוטים. מובן שמיקדתי את תשומת לבי קודם כול בפיוט השלם. פיענחתי את תחילתו:

 

 

'על חנה את לבי אקרעה' – פניתי לקטלוג ההתחלות, אך לא מצאתי התחלה זו.

ניסיתי לבדוק מכיוון אחר. קראתי את סיום הפיוט:

 

 

'והנה אחריך ראש הניעה' – בדקתי בקטלוג הסיומים, אך שוב לא מצאתי דבר. בפיוט מסומן גם פזמון חוזר, המסומן במילה 'כמנורה':

 

 

אבל גם אותו לא מצאתי בקטלוג הרפרינים (פזמונות חוזרים). בדקתי שנית, שמא כתוב 'במנורה' – ושוב לא נמצא דבר. מעתה היה ברור לי שפיוט בלתי מוכר לפנינו. את חתימת שם מחברו הבאה בראשי המחרוזות (חוץ ממחרוזת הפתיחה) – יהודה – זיהיתי בנקל. אך מי הוא אותו יהודה?

בצר לי, פניתי אל השירים האחרים שבכתב היד. כאן המלאכה הייתה קלה: הפזמון החוזר שבשיר הראשון – המסומן במילה 'השברתי' – התברר כלשון הפסוק 'השברתי קדרתי שמה החזיקתני' (ירמיהו ח, כא), ועל פי הקטלוג הוא מופיע בקינה הידועה של ר' יהודה הלוי 'יום חובי ענה בי ואנחה הציקתני'. זיהוי זה תאם גם לסיום השיר: 'כמטרה שמתני'. פתחתי את מהדורת שירי ר' יהודה הלוי וראיתי שאכן מדובר בשיר זה. גם תחילתו של השיר האחרון – 'אמר אויב בבוא גזירותיו' – התבררה מיד כקינה ידועה נוספת של ר' יהודה הלוי. עתה גדלה ההתרגשות עד מאוד: הבנתי שבידי קובץ של קינות לתשעה באב שכתב ר' יהודה הלוי, וביניהן אחת שלמה, בלתי ידועה! חיזוק נוסף לזיהוי השיר כקינה פרי עטו של ר' יהודה הלוי עלה מהציון שבצד הכותרת שבכתב היד:

 

 

ל' בראש פיוט פירושה 'לחן', כלומר נעימה שעל פיה צריך לשיר אותו. לאחר מכן נוהגים המעתיקים לציין התחלה של שיר ידוע, כדי לסמן לחזן לשיר את השיר המועתק על פי הניגון המוכר לו של השיר שתחילתו מצוינת כאן. ואכן, הפיוט המצוין כאן – 'איך נָוִי' – הוא קינה ידועה ומפורסמת מאת מחבר לא ידוע, המספרת – על פי המדרש – את סיפור בנו ובתו של ר' ישמעאל הכוהן הגדול שנלקחו בשבי ואדוניהם רצו לזווגם. הקינה נאמרת עד היום כמעט בכל עדות ישראל (אצל האשכנזים נשתבשה תחילתה והיא נפתחת 'ואת נוי').

עם העתקת השיר התגלה הדמיון הגדול לקינה 'איך נוי': התברר שלפנינו עוד קינה סיפורית, השקולה באותו משקל עצמו (9 הברות דקדוקיות בכל טור), אך הפעם על סיפור חנה ושבעת בניה. ר' יהודה הלוי פייט באופן דרמטי ומרשים. אחרי פתיחה קצרה:

 

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה

לִפְנֵי צַר בְּעָמְדָהּ יוֹם הָרָעָה

  כַּמְּנוֹרָה נֵירוֹתֶיהָ שִׁבְעָה.

 

באים תיאורים מפורטים של השיחות בין המלך הרשע, הדורש מבני חנה לעבוד עבודה זרה, מבטיח להם הבטחות אם ישמעו בקולו, ומאיים עליהם במות-עינויים אם יסרבו לו, כגון הצעתו לבן השלישי:

 

שְׁמַע קוֹלִי, אֲשִׂימְךָ שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ,

וְאִם לֹא – אֲשִׂמְּךָ סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ!

 

האחים קוטעים את דבריו פעם אחר פעם בהצהרות אמונה המלוות בביטויי זלזול במלך, כדברי הבן הראשון:

 

אַתְּ מֶלֶךְ מִדֵּעָה וְלֵב חָסַר,

עֲשֵׂה חֶפְצָךְ, כִּי מִפִּי לֹא תָסַר

שְׁמוֹ, לֺא אֲדַבֵּר עָלָיו תּוֹעָה!

 

או תשובת הבן השני:

 

אֵיךְ, פֶּתִי, אֶעֱזוֹב אִישׁ מִלְחָמָה (=את הקב"ה)?

מַכָּתִי לְשׁוֹדְךָ הָיְתָה שׂוּמָה (כלומר: אם תכני, סופך להיענש),

וַאֲנִי אֶהֱלוֹךְ לִמְקוֹם יְיָ שָׁמָּה…

 

הדרמה מגיעה לשיאה אחרי שששת הבנים הראשונים נהרגו, ומגיע תור הבן השביעי. המלך מתפעל מיופיו ומנסה לשכנעו לעבוד לפסל, ואחרי שגם הבן הזה מסרב – הוא פונה אל האם, חנה, ו'מגייס' אותה לפתות את בנה לשמוע בקולו:

 

הָהּ לָךְ אֵם כִּרְאוֹת אֶת שׁוֹאָתוֹ,

קְחִי נָא בְנֵךְ וְגַם פַּתִּי אוֹתוֹ!

 

חנה אכן פונה אל בנה, אך משכנעת אותו לא לשמוע למלך ולא לפחד מן המוות:

 

אַל תַּעֲרוֹץ, בְּנִי, מִצַּר וּמִיתָתוֹ,

כִּי כְפֶשַׂע – וְסָר מָוֶת וְהֶמְיָתוֹ,

וְתִהְיֶה בְּסוֹד אַבְרָהָם וַעֲדָתוֹ,

וְגַם חָשׁוּב כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ.

 

בראותה את אחרון בניה נהרג, פורצת חנה בקריאה אל הקב"ה להופיע, ואכן השיר מסתיים בבת קול היוצאת מן השמים לנחם את חנה, ובסיכום האירוע מפי הפייטן, הזועק ושואל: 'אֵיךְ בָּלַע הַצַּר צֹאן אֵל כְּעוּגָה / וְהִקְדִּישׁ בָּנַי כְּצֹאן הַהֲרֵגָה?'

הפזמון 'כמנורה נרותיה שבעה', החוזר בסוף כל מחרוזת, הופך את המנורה ושבעת נרותיה לסמל לחנה ושבעת בניה, ודמותם נותרת כשהיא מאירה וזורחת.

 

בצד השמחה בגילוי השיר המרשים, עלתה עוד מסקנה חשובה מן הממצא: סיפור חנה ושבעת בניה נקשר בתודעתנו לחג החנוכה. אבל יהודה הלוי בחר לפייט אותו בקינה לתשעה באב, כמוכח מן השירים הסמוכים לו בכתב היד ומן הלחן שבראשו. סיפור המלך האכזר הרוצח את שבעת הבנים שאינם מוכנים להשתחוות לפסלו מוצג כאחד האסונות שיש להתאבל עליהם ביום הזה, והמשורר האומן הצליח להחיות אותו כדי לעורר את שומעיו לאבל ולקינה.

 

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה

לִפְנֵי צַר בְּעָמְדָהּ יוֹם הָרָעָה

כַּמְּנוֹרָה נֵירוֹתֶיהָ שִׁבְעָה.

 

יוֹם הוּבְאוּ לִפְנֵי הַצַּר קֵיסָר

בְּרוֹב חֵמָה נִרְאָה, זָעֵף וָסָר:

"בֵּן נָעִים, שְׁמַע, כִּי אַתְּ בֶּן מוּסָר,

עֲבוֹד פִּסְלִי, אֲשִׂימְךָ מִנְזָר וְטִפְסָר,

וְאִם לֹא – תְּעֻונֶּה בְּאַכְזְרִיּוּת מוּסָר!"

"אַתְּ מֶלֶךְ מִדֵּעָה וְלֵב חָסַר,

עֲשֵׂה חֶפְצָךְ, כִּי מִפִּי לֹא תָסַר

שְׁמוֹ, לֺא אֲדַבֵּר עָלָיו תּוֹעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

הַשֵּׁנִי הוּבָא בְּפַחַד וְאֵימָה.

"הַבִּיטָה וּרְאֵה, כִּי זֶה יוֹם מְהוּמָה,

וַאֲחִיכֶם נֶהֱרַג בְּחָרוֹן וְחֵימָה,

אַל תַּעֲזוֹב אֶת נַפְשְׁךָ לִנְקָמָה!"

"אֵיךְ, פֶּתִי, אֶעֱזוֹב אִישׁ מִלְחָמָה?

מַכָּתִי לְשׁוֹדְךָ הָיְתָה שׂוּמָה,

וַאֲנִי אֶהֱלוֹךְ לִמְקוֹם יְיָ שָׁמָּה,

וּכְ[סִיל] כְּמוֹתְךָ נֶפֶשׁ לוֹ יָרְעָה."

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

וְהַשְּׁלִישִׁי בָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

"גֶּשׁ הֵנָּה, אַל תִּהְיֶה כְאִישׁ הֵלֶךְ!

שְׁמַע קוֹלִי, אֲשִׂימְךָ שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ,

וְאִם לֹא – אֲשִׁמְּךָ סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ!"

וְהָרְבִיעִי עוֹמֵד כְּמַחְזִיק בְּפֶלֶךְ,

וַיַּעֲנוּ: "אֵיךְ נַעֲזוֹב צוּר פֶּלֶךְ?

נַפְשֵׁנוּ – הוּא נְתָנָהּ, וְלוֹ תֵלֵךְ!"

וְהַחֲמִישִׁי מֵת כְּמוֹת הָאַרְבָּעָה,

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

דְּמוּת שִׁשִּׁי הִשְׁחִית בְּמִינֵי עַנּוֹת,

וּשְׁבִיעִי אֲזַי הוּבָא בְמַעֲדַנּוֹת.

"בְּנִי, חוּסָה עַל יָפְיָךְ, אֲשֶׁר בּוֹ בָנוֹת

מְקַנְּאוֹת, וּבְמִטּוֹת רַעֲנַנּוֹת

לֵך, וְנַפְשָׁךְ בְּחוֹתָמוֹ לֵהָנוֹת."

"צַר הֶחֱרִיב אַרְמוֹן שׁוֹכֵן מְעוֹנוֹת,

עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵיעָנוֹת?

הֵן נַפְשָׁךְ תְּבַלַּע רוּחַ סוֹעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

"הָהּ לָךְ אֵם כִּרְאוֹת אֶת שׁוֹאָתוֹ,

קְחִי נָא בְנֵךְ וְגַם פַּתִּי אוֹתוֹ!"

"אַל תַּעֲרוֹץ, בְּנִי, מִצַּר וּמִיתָתוֹ,

כִּי כְפֶשַׂע – וְסָר מָוֶת וְהֶמְיָתוֹ,

וְתִהְיֶה בְּסוֹד אַבְרָהָם וַעֲדָתוֹ,

וְגַם חָשׁוּב כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ."

נְשָׁקַתְהוּ כִּרְאוֹתָהּ הֲרִיגָתוֹ,

קָרְאָה: "צוּר הַכְּרוּבִים, הוֹפִיעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמַע מֵאֵין הֲפוּגָה:

"אַשְׁרַיִךְ, חַנָּה הַמְעֻונָּגָה,

[כִּי] בִטְנֵךְ בַּשּׁוֹשַׁנִּים סוּגָה!"

אֵיךְ [בָּלַ]ע הַצַּר צֹֹאן אֵל כְּעוּגָה

וְהִקְדִּישׁ בָּנַי כְּצֹֹאן הַהֲרֵגָה?

[אֵיךְ] כִּתְרֵךְ מֵעַל רֹאשֵׁךְ הוֹגָה?

אוֹיַבְתֵּךְ בָּזָה גַּם לָךְ לָעֲגָה,

וְהִנֵּה אַחֲרַיִךְ רֹֹאשׁ הֵנִיעָה.

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

 

עוד על קינות ט' באב

"בליל זה יבכיון": עזרא ברנע מבצע את הקינה הפותחת את סדר הקינות לליל ט' באב

"אש תוקד בקרבי": קינה המיוחסת לאברהם אבן עזרא מושרת על ידי אילן דמרי

"על נהרות בבל": מזמור קינה הפותח את תפילת ליל ט' באב

עשרות ביצועים נוספים לקינות לתשעה באב מחכות לכם באתר הפיוט והתפילה

שולמית אליצור

פרופ' שולמית אליצור, מנהלת המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה על שם עזרא פליישר.
לכתבות נוספות של שולמית אליצור >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו