חכמי חלם: הקהילה היהודית שזכתה לשיימינג לא מוצדק

איך קיבלו יהודי העיר חלם שבפולין את התיוג המבייש? ואולי בכלל מדובר בקהילה של חכמים גדולים? יצאנו לברר מה הסיפור של חכמי חלם

"חכמי חלם". מתוך כריכת הספר "נעלי הזהב של המלך", עבדה: נורית יובל. איורים: שי צ'רקה

אין חכם אשר חוכמתו כה מפורסמת בעולם ככסילותה של חלם, מלבד חוכמתו של שלמה המלך

(הסופר היידי אליעזר בלום, יליד חלם)

הסיפור המוכר ביותר על טיפשותם של חכמי חלם, זה שחוזר בכל ספר על אודותיהם, מתאר את הפעם ההיא שניסו החלמאים להזיז את ההר הצמוד לעיר. שנים רבות לאחר שהוקמה העיר חלם, הלכו ורבו תושביה. החלמאים התחתנו והולידו צאצאים עד שנעשה צפוף לכולם – ותיקים וצעירים כאחד. על אף השמועות על יכולותיהם המנטליות הלוקות בחסר, התושבים הבינו שעירם חייבת לגדול מייד יחד איתם. אלא שצצה בעיה. ההר שלמרגלותיו שכנה העיר חסם את יכולת ההתפשטות הטבעית שלה. שבעה ימים ושבעה לילות התדיינו ביניהם תושבי חלם לגבי הפתרון הראוי עד שהחליטו (כמה פשוט) לדחוף את ההר הרחק מהעיר. כל בני העיר התגייסו למבצע והתחילו לדחוף ולדחוף בכל כוחם. עד מהרה זרחה השמש מעל גופיהם העמלים, הם התחממו והזיעו, ובשל כך פשטו את מעיליהם. גנבים שעברו באזור הבחינו במעילים ולא היססו: הם הרימו את כל הערימה והסתלקו בשקט בשקט מהמקום. כשסיימו החלמאים את מלאכת יומם – דחיפת ההר – פנו לאחור והביטו סביב. בגלל שלא ראו את מעיליהם, הסיקו שהמשימה הושלמה בהצלחה ושההר נדחף למרחק רב כל־כך עד שנעלמו מעיליהם מאחור.

העיר חלם מתרחבת. הגרסה שאני אישית גדלתי עליה: "חכמי חלם", ליקטה ועיבדה: נורית יובל. אייר: דני קרמן. הוצאת ענבל, 1986

אם נתקלנו באחד מספרי ההומור הרבים על חכמי חלם עוד בילדותנו, ייתכן שראינו בה עיר אגדית. מעין אטלנטיס יהודית המאוכלסת ביהודים כסילים. אבל טיול קצר בתולדותיהם של חכמי חלם מגלה שלא מדובר באגדה על מקום בדוי אלא בעיר אמיתית עם היסטוריה יהודית ענפה ועשירה. העיירה חלם שבפולין.

מעל חמש מאות שנה התקיים יישוב יהודי משגשג בעיר חלם שבדרום־מזרח פולין, והקהילה היהודית בה אף הייתה פעילה בולטת ב"ועד ארבע ארצות". בזכות מִפְקדי אוכלוסין שנעשו בפולין, מתברר שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בטרם החריבה השואה את יהדות פולין, גרו בעיר כ־15 אלף יהודים, שהיו מחצית מתושביה. השואה לא פסחה על יהדות חלם, ומרבית תושביה נספו. חלק נרצחו בעירם, אך רובם נרצחו במחנה ההשמדה סוביבור.

גלויה של רחוב היהודים בעיר חלם שבפולין. מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן

בניגוד לתדמית הגורפת, יהדות חלם הנפיקה כמה וכמה חכמים אמיתיים. אחד הבולטים בהם הוא רבי שלמה מחלם, שהתפרסם בחיבורו "מרכבת המשנה". רבי שלמה היה רב ומלומד, שעל־פי עדותו עסק גם בלימוד פילוסופיה ומדעים – תופעה נדירה בימיו – ונחשב לאחד ממבשרי ההשכלה היהודית. בהקדמה ל"מרכבת המשנה" התגאה רבי שלמה בבקיאותו בחוכמת העמים, ואף קרא לאחרים ללמוד לימודי חול: "ומקרא עומד ורווח 'חצבה עמודיה שבעה', ולמה זה ימוש מפיכם, והיא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כתב בהתייחסו לשבע האומנויות החופשיות (מקצועות הליבה בגרסת ימי הביניים).

אלו רק כמה מהעיבודים הספרותיים המודרניים למעשיות חכמי חלם

ואכן נראה שהתיוג של חלם כקהילת טיפשים די מגוחך כשלעצמו. זאת אומרת הוא לא מבוסס על אמת היסטורית (וכי איך הוא יכול להיות מבוסס?), ואפילו לא על קבוצת כסילים ידועה שמוצאה בחלם. ההשערה המקובלת למקור התיוג השגוי פשוטה וישירה בהרבה. כך כותב הסופר וחוקר הלשון אורי סלע בספרו מלה בסלע: "בלשונות הסלאביות חוֹלֶם פירושו כסיל. ומכיוון שחולם וחלם הגייתם קרובה, היתה חלם-של-מעלה לעיר הטיפשים החלמאית של אוצר ניבינו". ובמילים אחרות, הדמיון בהגייה הדביק לקהילה שלמה תווית שאינה ניתנת עוד לניעור.

גם תושבי חלם ההיסטורית היו מודעים היטב לסיפורים המצחיקים (המרושעים מבחינתם) על אודות חוכמתם המופלגת – או שמא היעדרה המשעשע. כותבי פנקס הזיכרון של העיר חלם העידו דווקא על התקבצות מופלאה של חכמים גדולים בעירם. לדבריהם, מייד לאחר ששת ימי הבריאה סחבו המלאכים מעולם הנשמות שלושה שקים מלאים בנשמות: שק שבו נשמות כסילים, שק שני שבו נשמות חכמים ושק שלישי ואחרון שבו נשמות חכמים דגולים. המלאך שעליו הוטל לפזר את הנשמות עף בשמיהם של ערים וכפרים ופיזר במידה מכל אחד מהשקים. כשהגיע לעיר חלם כבר התעייף ולא נתן את דעתו לעץ הגדול שצמח על ההר העצום שלמרגלותיו שכנה העיר הפולנית. השק הקטן שבו נשמות החכמים הדגולים נוקר ונשמותיהם התפזרו על חלם. ומאז הייתה העיר שופעת חכמים מופלגים.

כיצד נולדו התושבים החכמים של העיר חלם? איור מספרם של נורית יובל ודני קרמן

הרעיון של עיר מאוכלסת בכסילים אינו יהודי במקור. העיר ההיסטורית הראשונה שדבק בה הסטריאוטיפ הלא מחמיא היא העיר היוונית העתיקה אבדרה. למרות שהייתה מהמרכזים הגדולים של סחר החוץ היווני, ושממנה יצאו הפילוסופים דמוקריטוס, פרוטגורס והקטאיוס, נודע שמם של בני אבדרה בכל יוון כשוטים מופלגים. האבדראים הם החלמאים של העולם הקדום.

אם כן, המקור המדויק של הביטוי חכמי חלם איננו ידוע לאשורו, ואגדות דומות כבר רווחו על ערים אחרות עוד לפני הספירה. ובכל זאת לא נוכל להתעלם משאלה שהציקה לנו במהלך הכתיבה: האם המעשייה החלמאית (כפי שכונו הבדיחות על חוכמתם של אנשי חלם) באמת כל־כך מרושעת? ואולי יש לה מניע אחר?

ברור שהסיפורים על חכמי חלם אינם סיפורי גבורה והקרבה, ולא נמצא בהם אף לא רמז דק לגיבורים מסורתיים. איש מחכמי חלם לא הציל נסיכה מדרקון או הביס אויב אכזר בקרב. ובעצם, בזה כוחם של החלמאים: הסיפורים והבדיחות על חכמי חלם הם סיפורים "של היומיום, של האנשים הקטנים והמאבקים התמימים, ולעתים המגוחכים, כדי לשרוד, כדי להתגבר על מצוקות, כדי לחיות". כך מסביר הסופר והחוקר אדיר כהן, מומחה לחינוך וביבליותרפיה, במאמרו על ההומור של חכמי חלם.

המשורר וחוקר הספרות ישראל חיים בילצקי, שתיעד רבות מהמעשיות, כותב על היבט נוסף: "המעשייה החלמאית שותקת במקום שחוכמתה מצווה עליה לשתוק. עיניה פקוחות לרווחה בכל מקום שהמצב מחייב. היא טעונה ניסיונות חיים. היא פיוס עם האדם ועם האלוהים ואיננה אגרוף מקומץ. כל אשר ידבנו לבו – יאסוף אותה לאוצר חייו". כלומר, אם נהיה פרקטיים, בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם ברגע של עצבות, שכחו שנייה מהקומדיה החדשה בנטפליקס או מהופעת הסטאנדאפ החמה האחרונה – במקומן נסו לקרוא מעשייה או שתיים על חלם וחוכמתה. החיוך מובטח.

ונסיים עם מעשייה חלמאית אחרונה להעלאת המורל, הפעם סיפור בניית חלם. אחרי שפוזרו נשמות החכמים למרגלות ההר, החליטו החלמאים לבנות לעצמם עיר גדולה ויפה למגוריהם. את הבתים בנו מעץ, ואת העצים חטבו בראש ההר. כדי להורידם מטה סחב כל חלמאי קורת עץ גדולה על גבו. יום אחד הזדמן לאתר הבנייה יהודי מעיר אחרת ותהה בפני התושבים מדוע אינם פשוט מגלגלים את הקורות מטה. כשניסו החלמאים את הצעתו גילו שהיא חכמה ונכונה. שוב כינסו את מועצת העיר והתדיינו בהצעה שבעה ימים ושבעה לילות. בסוף סיכמו שאכן עדיף לגלגל את הקורות מראש ההר אל תחתיתו. ברגע שהתקבלה ההחלטה הבינו החלמאים את שמוטל עליהם, ואת כל הקורות שכבר נחו למרגלות ההר סחבו עד לראשו, ומשם גלגלו אותן חזרה למטה.

בצד העיבודים המודרניים נמצא גם קלאסיקות בנושא, דוגמת הספר שחיבר זוכה פרס נובל לספרות יצחק בשביס־זינגר,שלומיאל איש־חלם ועוד סיפורים

 

לקריאה נוספת

אדיר כהן, "ההומור של חכמי חלם", מעגלי קריאה 30, מאי 2004

אורי סלע, מלה בסלע, הוצאת כתר, 1990

כיצד נכשיר אברכים?

חדש על המדף, והפעם ספר מסתורי במיוחד: חשבנו שקיבלנו ספר של האדמו"ר מפיאסצנה, אבל גילינו בעיקר דפים ריקים

סקירה על הספר:

Preparation of young scholars : Rabbi Kalonymus Kalmish Shapira, son of Rabbi Elimelech of Grodzisk, son-in-law of Rabbi Yerachmiel Moshe of Koznitz / G.R. Sinclair.

השבוע הגיע אל שולחני במחלקת מיון/רמב"י של הספרייה ספר מפתיע במיוחד. על עטיפת הספר מופיעים בגדול הכותרים: "Hachsharat ha'avreichim" באנגלית ו "הכשרת אברכים" בעברית.

הספר "הכשרת האברכים" נכתב ע"י האדמו"ר מפיאסצנה, ר' קלונימוס קלמיש שפירא (תרמ"ט-תש"ד [1943-1889]) בזמן שהותו בגטו וורשה. בשנת 1943 לפני גירושו לטרבלינקה העביר האדמו"ר את כתבי היד של החיבורים שכתב בגטו ל"ארכיון עונג שבת", שם קוד לארגון מחתרתי שפעל בגטו ורשה ואסף מידע על יהודי גטו ורשה. ה"ארכיון" הוקם ב1939 על ידי ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום (Emanuel Ringelblum, 1944-1900, מחבר הספר "רשימות מגטו ורשה" אשר פנה לאנשי רוח בגטו וביקש מהם לכתוב ולתעד את החיים בגטו, במטרה לשמר תמונה היסטורית שלמה ואמינה של הגטו. באוגוסט 1942 בעת הגירוש מגטו וורשה, וכן בפברואר 1943 הוטמן הארכיון בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. הארכיון התגלה בשני שלבים: ב-1946 וב-1950 ונשמר במכון היהודי ההיסטורי בפולין.

בשנת תשכ"ב הוציא לאור ועד חסידי פיאסצנה, בראשות בן אחי המחבר הרב אלימלך בן הרב ישעיהו שפירא, את "ספר הכשרת האברכים: מבוא השערים (לחובת האברכים) צו וזרוז".

בהקדמה לספר נכתב

ובהמשך

ערמת הספרים למיפתוח ומיון על שולחני גבוהה, ועל כן חשבתי להעתיק את הנושאים ממהדורות קודמות של הספר, ולעבור למפתח ספרים אחרים.

צבעוניותו של הספר גרמה לי לדפדף בספר, ולראות האם יש בספר משהו מעבר ל"תרגום" הספר.

לספר שני שערים:

 

ואחריהם מופיעה הקדמה קצרה בו מתאר/מתארת G.R Sinclair את המפגש הרוחני עם הספר. וחשבתי שעלי להוסיף גם נושאים של פיתוח עצמי וחווייה רוחנית ביהדות.

המשכתי לדפדף ולהפתעתי גיליתי שכל דפי הספר הינם למעשה דפי מחברת ריקים מעוטרים בפרחים ופרפרים.

וכאן התחיל מוחי לקדוח, כאותו אברך שאשתו מוצאת אותו במיטה שלוש שעות לאחר שהתעורר, ולשאלתה "מה אתה עושה במיטה?" ענה: התעוררתי והתחלתי לומר "מודה אני" ומאז אני תוהה מי זה "אני" ועל מה אני מודה?

שאלתי את עצמי, לאיזה אברך יהיה את האומץ להכניס חוברת כזו צבעונית ומעוטרת, המזכירה יומנים של ילדות קטנות בראשית בית הספר היסודי, ולסכם בהם תובנות רוחניות ודברי חסידות? ותהיתי אולי הכוונה לביטוי המקורי של המילה כפי שמסביר רש"י בפירושו לבראשית מא פס' מג: "דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה: "אַבְרֵךְ" זֶה יוֹסֵף, שֶׁהוּא "אָב" בְּחָכְמָה וְ"רַךְ" בַּשָּׁנִים." והחוברת מופנית לילדים?

אחר כך תהיתי: אולי מחבר/מחברת חוברת זו חשב ש"הכשרת האברכים" זה ההוראות שאשת האברך אמורה לכתוב לאברך על נייר יפה הוראות "נא לקנות…." "לא לשכוח…" וכו' ובסופם לצייר לב? או שמא אלו דפים המיועדים לשימוש האברך בכל פעם שייקנה מתנה לרעייתו וילדיו?

נזכרתי גם בבדיחה מילדותי על ספרו של דוד לוי הפותח ב"עם שחר יצאו הרוכבים מהעיירה" ומסיים "לפנות ערב שבו הרוכבים לעיירה" ובין לבין עמודים שלמים של "תים דם, תים דם" של דהרות הסוסים.

ואז נזכרתי בספרו הנוסף של האדמו"ר מפיאסצנה "אש קודש" וחששתי שמא כל בדיחות הקרש שבמוחי עלולים להיהפך מחמת האש לבדיחות שחורות.

הייתי שמח להזמין את הקוראים לעיין בספר ולהוסיף את תובנותיהם, מהי "הכשרת האברכים" בימינו, אך מחשש שמא הספרן באולם הקריאה ייראה אתכם כותבים בספר, דברים שאינם תואמים את הפרשנות האמיתית, ועלול לחשוב שהנכם משחיתים ספרים, אנא המנעו מכתיבה זו.

נשארתי רק בתהייה האם הספרייה הלאומית צריכה לשמר לא רק את מה שנכתב בעבר, אלא גם לשמר את הפלטפורמה לכתיבה העתידית? בבחינת מה שנאמר במדרש שמות רבה:

"אמר רבי יהושע בן לוי: עליהם – ועליהם, כל הדברים – ככל הדברים, המצוה – ככל המצוה – מקרא, משנה, הלכה, תלמוד, תוספות והגדות ואפילו מה שתלמיד וותיק עתיד לומר בפני רבו, כולם ניתנו הלכה למשה מסיני.

לזכותו של המו"ל נעיר שבדף האינטרנט מופיעה ההערה הבאה:

. **Please note that this is not the actual manuscript of R'Shapira, but a lined notebook that accompanies the manuscript that you are using for study.

שנזכה לקיים "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"

1934: הצטרפו לקרוז הפורים המפואר מבריטניה לארץ ישראל!

מי יהנה ממטעמי שפים יהודים מומחים ומה גרם לבכירי חיל האוויר הישראלי לחרוק שיניהם בזעם? סיפור שתחילתו באניה אנגלית וסופו במטוס תובלה בחיל האוויר הישראלי

הספינה "אתניה". Library and Archives Canada PA-056818

בשנת 1934 הוצעה לתושבי בריטניה היהודים הזדמנות נופש מיוחדת: הפלגה בת 30 יום לפלשתינה בחסות הפדרציה הציונית של בריטניה הגדולה ואירלנד. "הקרוז הציוני" יערך בספינה "אתניה", מתאר עלון הפרסום, וההפלגה תכלול אירוח והרצאות מפי ציונים בולטים.

המפה מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור

בנוסף לריקודים ומגוון ענפי ספורט על הסיפון, הנוסעים יהנו ממטעמי שפים יהודים מומחים:

עם ההגעה לארץ, המפליגים מוזמנים להשתתף בסיור מאורגן, שגולת הכותרת שלו היא "קרנבל פורים" בתל אביב:

חגיגת פורים בתל אביב הייתה אירוע מסורתי גדול ומושקע שנמשך יומיים ושמעו יצא ברחבי העולם היהודי. עיריית תל אביב התייחסה לאירוע ברצינות רבה. על מנת שתהלוכת העדלאידע תהיה מקצועית, אף סיפקה "הדרכה אמנותית לכל דורש":

כרזה לקראת העדלאידע 1934, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
כרוז עם תכנית חגיגות פורים והעדלאידע, 1934. מתוך ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי, בית אריאלה. מונגש באתר הספרייה הלאומית
קרנבל פורים בתל אביב 1934. מאוסף צלמי המושבה האמריקנית בירושלים, ספריית הקונגרס.
דרקון מאיים בעל שלושה ראשים מייצג את גרמניה בה הלכה והתחזקה המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר.
קהל עומד בסמוך לבמה שהוקמה בכיכר העיר בחגיגות קרנבל פורים בתל אביב 1934. מאוסף צלמי המושבה האמריקנית בירושלים, ספריית הקונגרס.

המתעניינים בהפלגה הופנו לקבלת פרטים בלונדון, אצל British Palestine and Eastern Tours או אצל סולומון טמקין, מזכיר לענייני חינוך והסברה בפדרציה הציונית. נחזור אל אנקדוטה מעניינת על משפחת טמקין בסוף הכתבה.

הכתב פרידריך סמואל מה-Jewish Chronicle המליץ בעלון הפרסום להפלגה: "חברת האוניות זיהתה בצדק את פסטיבל הפורים, עם כל העליצות והצבע שהוא מעורר, כזמן המתאים ביותר לעניין את חובבי ההפלגות…החברה תפעל למילוי רצון הנוסעים היהודים בכל דרך ובמיוחד בנושא הכשרות…חוץ מהפלגה נעימה ומבריאה, צפויה לנוסעים חוויה רוחנית מעצימה ומרוממת בארצם המתחדשת והמשתקמת של בני ישראל, אדמה קדושה עליה הניחו אבותינו, נביאינו ומורינו את היסודות לאמונתנו עתיקת היומין".

כך יוכל התייר היהודי מבריטניה ליהנות משילוב של הפלגת נופש, התרשמות מאטרקציה תיירותית וגם לעבור במקביל חוויה רוחנית.

עלון הפרסום להפלגה השמור באוסף המפות ע"ש ערן לאור, הינו חלק מאוסף האפמרה של הספרייה, הכולל פריטים שנועדו לשימוש זמני וקצר מועד. המפה בעלון מכונה "מפת פלשתינה, עם המושבות היהודיות". בפועל סימון ההתיישבות היהודית אינו כולל את שמות המושבות אלא רק אזורים שנצבעו בחום. לכן טרח בעל העלון והוסיף בעצמו בעט ירוק שמות החסרים על המפה, כמטולה, תל חי, אגם החולה, דגניה ועוד.

הספינה "אתניה" שעל סיפונה נסעו המפליגים, נבנתה ב-1923 בגלזגו, ופעלה תחת בעלות Anchor-Donaldson Line בקו סדיר בין בריטניה והחוף המזרחי של קנדה. אחריתה של הספינה היתה מרה: ב-1939, כאשר הייתה בדרכה לקנדה ועל סיפונה כ-1000 נוסעים – מחציתם פליטים יהודים – היא טובעה על ידי טורפדו שנורה מצוללת גרמנית וכ-120 אנשים איבדו את חייהם. בכך הייתה לספינה הבריטית הראשונה שטובעה במלחמת העולם השנייה ע"י גרמניה.

ולסיום, אנקדוטה:

מי מכיר את ג'נט טמקין?

לפי פרסום בעיתון "מעריב" (ינואר 1956) ובעיתון Jewish Post באינדיאנפוליס (יוני 1956), ג'נט הייתה טייסת בחיל האוויר הישראלי, האישה היחידה המשמשת בתפקיד זה במועד הפרסום. אביה, סול טמקין, היה ממנהלי ההתאחדות הציונית בבריטניה (ומוזכר לעיל כאחד מאנשי הקשר לנושא ההפלגה). ג'נט עלתה לארץ עם בני משפחתה בגיל 14, וגרה עימם בפתח-תקווה. היא הצטרפה בנערותה לגדנ"ע אוויר, ושימשה כטייסת תובלה. בזמן שפורסמו הכתבות הייתה עתידה להינשא לשמעון בוכבינדר, שגם הוא שירת בחיל האוויר. לפי "מעריב" הטייסת טמקין תתארח בבית הנשיא יצחק בן צבי, יחד עם הרב הראשי ד"ר יצחק הלוי הרצוג, בנו, אל"מ חיים הרצוג ונציגים נוספים של יוצאי בריטניה ואירלנד בישראל (במסגרת מסיבות ראש חודש בהן מארח הנשיא נציגי עדות שונות).

מעריב, 12 בינואר 1956. מתוך אתר עיתונות יהודית הסטורית, הספרייה הלאומית בשיתוף אוניברסיטת תל אביב.

גם בארה"ב שמעו על ג'נט, והטקסט בעיתון האמריקני מוסיף נופך צבעוני לידיעה בניסוח הרחוק מאוד מתקינות פוליטית כלשהי…

"חיל האוויר הישראלי מצטער עמוקות על נישואיה של הטייסת היחידה בשורותיו, ג'נט טמקין היפה זהובת השיער, שנישאה לאחרונה לקצין חיל האוויר שמעון בוכבינדר. ג'נט בת העשרים, בתו היחידה של מר סולומון טמקין, מנהל המשרד הישראלי של הפדרציה הציונית הבריטית, הגיעה לישראל בגיל 14 מבלי שידעה מילה בעברית ובתוך מספר שנים דיברה עברית כמו צברית. ג'נט היפה התגייסה בגיל 17 וחצי לצבא וביקשה ראיון דחוף עם קצין המיון הממונה על הכשרת נשים. הקצין רק צחק לבקשתה להישלח לביה"ס לטיסה ואמר שחיל האוויר אינו מקבל נשים טייסות לשורותיו כעת, מהנימוק שכאשר הטייסת נישאת ויולדת ילד היא משתחררת מהשירות, לא כמו טייס גבר. ג'נט התעקשה ולא קיבלה את התשובה השלילית והקצין איים להעמידה למשפט על סירוב פקודה. לבסוף נכנע ושלח אותה לבכירי ביה"ס לטיסה. הם הוקסמו מהבלונדינית הזו והותשו מהפצרותיה וכך ויתרו ובאופן יוצא דופן קיבלו אותה כצוערת בביה"ס לטיסה, לאחר שהבטיחה שלא תתחתן. ג'נט התחילה את המסלול עם מאות זכרים מחוספסים וקשוחים בכל הגדלים. המדריכים ניסו לערער את ג'נט, נחושים להעיפה מהקורס מהסיבה הפעוטה ביותר; נתנו לה את התרגילים הקשים ביותר, אך להפתעת כולם, חוץ ממנה, היא סיימה בין המצטיינים בכיתתה למרות כל המכשולים שהושמו בדרכה והפכה לטייסת. עד לאחרונה קיימה את הבטחתה לא להינשא, אך הנה פגשה קצין חיל אוויר נאה בשם שמעון בוכבינדר ונישאה לו בטקס חגיגי. למרות שכל בכירי חיל האוויר נכחו בטקס, הם חרקו את שיניהם בזעם לנוכח הצפי לאובדן הטייסת האישה היחידה בשורותיהם. כעת עם שחרורה מן הצבא, שונו שוב תקנות חיל האוויר כדי למנוע מנשים להגיע לקורס טייס בעתיד. וכך, לעת עתה, נישואיה של ג'נט טמקין שמו סוף לתקוות השאפתניות של נערות ישראליות רבות להפוך לטייסות".

Jewish Post, Indianapolis, Marion County, 29 June 1956
מתוך:
Hoosier State Chronicles, the Indiana State Library. Indiana's digital historic newspaper program

לאחר חיפושים רבים מצאנו אזכורים בודדים של הטייסת ג'נט (רות) טמקין-בוכבינדר: איזכור אחד נמצא בביוגרפיה של הטייסת רנה לוינסון; השני באנציקלופדיה יפעת לתולדות התעופה והחלל בישראל, בפרק העוסק בשנת 1951 (האזכור הינו לטייסת בשם רות בוכבינדר/בוקבינדר) ולקורס טייס מס' 5 של חיל האוויר הישראלי. האזכור השלישי מופיע אצל ד"ר שרון גבע (בבלוג ובספר "האשה מה אומרת?"): לפי הבלוג בוכבינדר שירתה בטייסת 100 – הטייסת הקלה שביצעה משימות תובלה. ועוד, יעל שרר כותבת: "חיל האוויר בעצמו הכשיר טייסות במהלך קורס הטיס שלו וזה קרה הרבה לפני בג"צ מילר. שמותיהן היו רות בוכבינדר, יעל רום ורינה לוינסון ושלושתן צלחו את קורס הטיס שנפתח בשנת 1951. הן עשו עבודה מצוינת ושירתו נאמנה את המדינה והוכיחו היטב שחיל האוויר בהחלט יכול לעשות את מה שהוא מסרב לעשות".

אם אתם מכירים את הטייסת ג'נט (רות) טמקין-בוכבינדר (בן דור?) או את משפחתה, אנא כתבו לנו בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

מה משותף לקטנוע למברטה, חטיף ופל, מפת ישראל וקלימטולוגיה?

הכירו את המבצע ששיגע את הנוער של 57': אכלו ופלים, הדביקו מפה, כתבו חיבור ואולי תזכו בקטנוע משלכם!

מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית. מוציא לאור: יוסף שפירא

בשנת 1957 יצאה חברת הפרסום "כהן את כהן" במבצע שיווקי ל"ופל לנוער". על עלון המבצע הודפסה מפת הארץ ובצדה רשת משבצות ריקה להדבקת ריבועי המפה שהצרכן ימצא בעטיפת הופל. בצד ההיבט הצרכני (הצרכן מתבקש לאכול לפחות 52 ופלים כדי להשיג את ריבועי המפה), נכרך למבצע ערך חינוכי של הכרת המולדת: המשתתפים התבקשו גם לכתוב חיבור ולתאר טיול בנופי הארץ.

הפרס המובטח לבעל החיבור היפה ביותר היה קטנוע למברטה מודל 1957. נראה כי הפרס הספציפי קשור לעובדה שבשנים 1957 עד 1959 הורכב אופנוע זה בישראל במפעל בקרית שמונה.

פרסומת לקטנוע "למברטה" מודל 1957. אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית

בתקנון שמצוי על גב המפה מודגש כי אין להשתתף בתחרות אם הנך מתחת לגיל 5, וכן אזהרה לא להעתיק את החיבור מספר לימוד, שכן בצוות השופטים יש אנשי הוראה שעלולים להבחין בכך…המפרסם מתחשב במציאות במדינה בעשור הראשון לקיומה ובעובדה שרבים הם העולים החדשים שהעברית אינה שגורה בפיהם ובעטם ומאפשר למשתתפים לכתוב את החיבור בכל שפה שיבחרו.

תקנון המבצע

מפת הארץ המופיעה בעלון יצאה לאור ע"י יוסף שפירא ומסומנים בה שבעה אתרים המוגדרים כ"מקום שאינו יישוב", ביניהם:

רבת אשלג –מפעל האשלג בצפון ים המלח ושכונת העובדים שלצידו.

בית הערבה – הקיבוץ בצפון ים המלח שפונה במהלך מלחמת העצמאות.

עטרות ונווה יעקב – שתי המושבות היהודיות מצפון לירושלים שפונו ונהרסו במהלך מלחמת העצמאות.

עלון המבצע עם המפה שייך לסוג חומר הקרוי אפמרה/חולפה (חומר שנועד לשימוש זמני ובד"כ לא נשמר בספריות – ככרטיסי תאטרון, תכניות קונצרטים, עלוני פרסום). העלון התקבל באוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית מארכיונו של הגיאולוג דב בלומנפלד, וזאת בזכות העובדה שלא השתמשו בו להדבקה ולשליחה אל משרד הפרסום, אלא נעשה בו שימוש משני: על המפה הוספו בכתב יד בעיפרון סימונים קלימטולוגיים, כנראה כתרגיל ביצירת מפת טמפרטורות.

 

הפריט לקוח מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית. מוציא לאור: יוסף שפירא