אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הצטרפו אל חיים נחמן ביאליק למסע אל נבכי השיר "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ"

ביאליק ורעיתו מאניה (ברלין, תרפ"ב)

"סיפר לי פעם חבר, בנאי בתל-אביב – שנספה לפני כמה שנים בתאונת עבודה – על אהבתו של ביאליק לאנשי העבודה, ובפרט לבנאים היהודים.

וזו לשון הסיפור:

'עמדתי פעם על פיגום גבוה שקוע כולי בעבודתי. הנחתי לבני-סיליקט לאורך חוט מתוח על הקיר ומפזם לעצמי בדבקות את השיר של ביאליק הכניסיני תחת כנפך… לפתע שומע אני קול מלמטה קורא לי: שמע נא בחור, שמע נא! – העפתי מבט ממרום הפיגום לעבר הקורא והנה רואה אני את ביאליק רומז לי בידו שארד למטה, ברצונו לדבר איתי.

נבוך ונרגש טיפסתי בזריזות אקרובאטית בשלבי הפיגום על הארץ, והנה ניצב לפני שר השירה העברית, חיים נחמן ביאליק בכבודו ובעצמו. לאחר ששאלני על ארץ מוצאי, שנת עלייתי ארצה, השכלתי וכיו"ב, הרהר מעט והוסיף ושאל: האם נשוי אתה?

– לא – אמרתי.

ונערה אהובה ואוהב' יש לך בחור?

– טרם התפניתי לכך – עניתי לו, מבוייש מעט – בונים את תל-אביב ואין פנאי לשטויות כאלה, טרודים בעבודה ביום, ובערבים צריך לנוח…

ואת השיר ששרת שם על הגג – הוסיף ביאליק לשאול – התדע מיהו מחברו?

– כיצד לא אדע – עניתי – הרי זה אתה העומד לפני. אתה הוא שחיברת אותו!

התחייך ביאליק חיוך רחב ונהנה מאוד מתשובתי, כשהוא חושף שני טורי שיניים מבהיקות. אחר אחז בידי ואמר לי בטון של חיבה: צריך לאהוב, בחור, לאהוב ולעבוד, האהבה והעבודה שלובות זו בזו. תשא אישה, הקם משפחה. הארץ זקוקה גם לבני-בונים ולא לבונים בלבד. מה שלא תגמור אתה, ישלימו בניך…

– נעשה ונשמע! – עניתי לו נמרצות'."

לחצו על התמונה לכתבה המלאה

וכך, בסיפור מרגש זה שפורסם בעיתון "דבר", אנחנו מגלים איך ראה ביאליק עצמו את שירו "הכניסיני תחת כנפך". כי יש  בשיר הרבה בדידות ("עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם – אֵין לִי דָבָר), יש בשיר אכזבה קיומית (הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר), אכזבה מהשקר שבעולם (הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי) ויש בשיר גם הרבה ייאוש. אבל יש בשיר עוד דבר, וזה מה שביאליק עצמו מציין בשיחה עם הבנאי התל-אביבי: יש בשיר הזה תועפות של אהבה.

"בשיר זה אנו רואים את כל הפשטות, האמיתיות, הטבעיות והבהירות שבמשורר. סוף סוף אנו מכירים את ביאליק האמיתי בליריקה שלו"

(ביקורת על השיר בעיתון "הזמן" משנת 1906. לחצו כאן לכתבה המלאה)

ללא ספק מדובר באחד השירים המפורסמים והמשפיעים שיש לנו בשירה העברית. חיים נחמן ביאליק הוכיח שכדי להיות 'המשורר הלאומי', אין חובה לחבר שירים על נושאים לאומיים מובהקים. נתן ביסטריצקי אבחן את "הכניסיני" כשירו הלאומי ביותר של ביאליק, וזאת משום ש"בשיר זה, בכל טור של ציור נפשי גדוש, מצוי המיצוי הדרמטי שבמעמד לירי של יחיד וההיסטוריה של חלדו; ומיצוי זה גם ממצה מיניה וביה, באורח לירי, דרמה של קיבוץ לאומי, שהטרגדיה שלו מתגלית על־ידי כך בן־רגע בדיוקן אנושי מאוד, לאמור אוניברסלי". זהו שיר שנוגע עמוק בלבבות של יהודים כה רבים, ושירת ביאליק עושה זאת כבר יותר ממאה שנים.

תלמידי הישיבות בפולין ובליטא מצאו ב"הכניסיני" ביטוי עז ללבטי הקיום של תלמיד הישיבה העומד "על סף בית המדרש" ותוהה על עברו ועל עתידו, על אבדן החלום ועל פשר האהבה. אברהם הרצפלד, יוצא ישיבות המוסר של ליטא, הגדיר אותו כ"המנון ציוני" אסור שהיו הוא וחבריו לישיבה הוגים בו בסת. י"ח ברנר תיאר באמצעותו את אבדן התמימות והנעורים ואת חיפוש הדרך החדשה בעולם, "הגבורה שבייאוש" כלשונו.

לא במקרה "הכניסיני" הוא כנראה השיר המולחן ביותר של ביאליק, שיר שזכה ליותר מעשרה לחנים, לעשרות ביצועים וגם לתרגומים לעשרות לשונות, לעתים פעמים רבות לאותה לשון, ומעל כולן ליידיש.

"הכניסיני תחת כנפך" ביידיש משנת 1934. לחצו על התמונה לעיתון המלא

השיר שפרץ את מסך הברזל

לאחר שהגיע השיר ליהודי העולם כולו, נעשה "הכניסיני תחת כנפך" לסמל ולחיבור של יהודי התפוצות לעבריות ולארץ ישראל.

עדות לכך אפשר למצוא בסיפור שסיפר עורך עיתון "דבר" חיים שורר, על ביקור שערך ב"שמחת תורה" בבית הכנסת במוסקבה באמצע שנות ה-50, בימי מסך הברזל, כאשר היהודים לא הורשו לעלות לישראל.

הייתה צפיפות מאין כמוה בבית הכנסת במוסקבה בליל כל נדרי. אך צפיפות גדולה ממנה הייתה שם בליל שמחת תורה. הפעם היו גם נשים בקהל למטה, ולא רק ביציעים, ונוער וילדים הרבה! אנשי השגרירות הישראלית היו, כתמיד, על הבמה – מנותקים מן הקהל. אך הקונסטיטוציה של החג הזה הרסה מחיצות. הרי יש לעבור בהקפות בתוך הקהל. ולא יתכן שלא לכבד את אנשי ישראל בהקפות בשמחת תורה.

אין לתאר מה קשה היה לאנשים מישראל ולנכבדי המקום לעבור עם ספרי התורה בידיהם בתוך קהל האלפים, אשר נדחקו בלי הרף והתאמצו להתקרב ויהי מה אל האנשים הישראליים. היתה סכנת נפשות ממש: קישוטי המתכת של ספרי התורה עלולים היו לפגוע קשה בנדחקים ונאלצנו להזהר מאוד בכל צעד, אך אי אפשר היה לעצור את המוני האנשים, נשים וטף. הם היו אחוזי התלהבות ושמחת חג: הם שלחו מרחוק ידים וקצות אצבעות לפחות כדי לנגוע בישראליים או בכנפי בגדיהם. ואלה שהצליחו להתקרב או שעברו לידם, חיבקו, ליטפו, בירכו בעינים נוצצות ובעינים דומעות בעברית ובאידיש: "תהי דרככם צלחה!", "הצליחו בכל מעשיכם!", "שלום למולדת!", והיו שלחשו: "הכניסיני תחת כנפך והיו לי אם ואחות", "אל תיוואש אסיר תקוה עוד שמשנו יעל".

היה זה רצון להביע מקצת שבמקצת מהמתרחש בעמקי הלב, ועם זאת גם לגלות כי לא נשכחו מהם דברי משוררים עברים נערצים. רק לב אבן מסוגל היה לא להזדעזע למראה האהבה הזאת – עד כלות הנפש, ולמגעים הרוטטים האלה של אנשים זרים, רחוקים, ביד או בכתף של 'היצורים האגדתיים' הללו – אזרחי מדינת ישראל".

שיר החיזורים של זלמן שז"ר

השיר, כאמור, זכה ללחנים רבים, הראשון שבהם חובר סמוך מאוד לכתיבת השיר בשנת 1905. רחל כצלנסון-שז"ר כותבת ביומן שלה שבאחת מהפגישות הראשונות שלה עם החבר שלה, בערך ב-1910, ביקש החבר הזה מחברו לשיר לה עבורו את הכניסיני. אותו  חבר יעשה לימים נשיא המדינה זלמן שז"ר.

את השיר החזירה לתודעה הישראלית נחמה הנדל בביצוע המיוחד שלה לשיר בשנת 1960.

גם הביצוע של יהורם גאון ללחן של נורית הירש, מוכר ואהוב מאוד. הירש סיפרה כי הלחינה את השיר כשברקע מתנגנים צלילי החזנות והתפילה ששמעה  בילדותה. אפשר שזה עושה את הביצוע הזה למעין תפילה יהודית אוניברסלית.

וכמובן אחד הלחנים המאוחרים יותר, משנת 1980, שהלחין מיקי גבריאלוב וביצע אריק איינשטיין. איינשטיין סיפר שכבר שנים תכנן לשיר את השיר, שכן "יש בו כמיהה לרוך, לאהבה, לרחמים", וכי הלחן של מיקי גבריאלוב "אינו גונב את הרעיון של השיר".

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת. 

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים   –
הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
 

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

למי כתב חיים נחמן ביאליק את המשפט "לא ידעת עד כמה החלימו מגע אצבעותיך את לבי"?

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

 

 




"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם.
וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה.

 

"בסוף מתרגלים להכל", קובע המשפט הידוע. אבל האמת היא שתחושת הבדידות שליוותה את לאה גולדברג כל חייה רק הלכה והתעצמה לקראת הסוף – תחושה אליה לא התרגלה היוצרת, ואיתה סירבה להשלים.

 

הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה?

כל מכריה של היוצרת והחוקרת מעידים עליה שמעולם לא השתייכה. גם כשעלתה ארצה בשנת 1935 ומנהיגי הדור הצעיר והמודרניסטי בשירה קיבלו אותה בחום ובאהבה, סירבה להתחייב בכל ליבה: לא הייתה זו החדשנות שלהם שהפריעה לה, אלא דווקא הזלזול במסורות ספרותיות שלמות שהגיעו לפניהם.

 

תעודת עיתונאית ב"פֶּתַח". חבורת היוצרים המודרניסטים בליטא, שגולדברג נמנתה עמם, הוציאה כתב עת ספרותי בעברית שנקרא "פֶּתַח". גולדברג פרסמה בבמה זו שירים (בין השאר את "ימים לבנים", ביוני 1932) ורשימות ביקורת אחדות.

 

גם ברגעיה המהפכניים ביותר סירבה גולדברג להפנות עורף לעבר, והעדיפה את מלאכת הפירוק וההרכבה מחדש. היא גם סירבה לשאוב ממקור יחיד או להתחייב לז'אנר מסוים. גולדברג התעקשה להתחבר אל הכלל-אנושי כשכולם סביבה כתבו בסגנון לאומי מתוך ידיעה ברורה שהדבר ייפגע במוניטין שלה. וכשצעירי הדור התקבצו סביב המשורר אברהם שלונסקי, היא שמרה על הזכות להצטרף או להתבודד – תלוי במצב הרוח שנח עליה באותה שעה.

 

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם.
מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא.

 

כך גם באהבה. היא לא הרבתה לדבר על כך, אך כל מי שהכיר אותה ידע שמלבד כמה רומנים קצרים, לא מצאה מעולם מישהו שיצליח לחדור מבעד למעטה הבדידות שלה.

באביב 1969 אובחנה לאה גולדברג כחולה בסרטן השד. חודשים ספורים לאחר האבחון עברה ניתוח בו הוסר אחד משדיה. תחילה היו הערכות הרופאים אופטימיות, אך כשחזרה לארץ מנסיעה לשוויץ העלו הבדיקות שגרורות הסרטן התפשטו בגופה.

 

הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלָם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ? עוֹד חֹדֶשׁ? עוֹד שָׁנָה?

 

במיטת חוליה נפתח הפרק האחרון והחותם של יצירתה. היא מילאה את הקיר הצמוד למיטתה בסדרת רישומים חולמניים ועמוסי זיכרונות. באותה מיטה חיברה שירים אחרונים, וביניהם את השיר "זה מכבר".

אם ניתן ללמוד מ"זה מכבר" משהו על רגשותיה של גולדברג לנוכח המוות הקרב, נראה שפחד עמוק אחז ביוצרת בכל פעם שבה הרהרה בשכחה שתבוא על זכרה לאחר לכתה. אם בחייה "אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם", מי יזכור אותה לאחר מותה? גולדברג האמינה שכל חותם שקיוותה להשאיר יימחה וייעלם אִתה.

לאה גולדברג נפטרה ב-15 בינואר 1970.

"מעריב" מדווח על מותה של לאה גולדברג. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

בניגוד גמור להערכה שלה עצמה – מותה הותיר חלל עצום בלב רבים. בהלווייתה ספד לה חוקר המיסטיקה הנודע גרשם שלום וביטא את מה שהרגישו רבים: "הפסדנו משהו שקט וצנוע, משהו יקר ובלתי-חוזר, דיוקן של אדם אציל ומופת אפילו בתהומות בבדידותה".

 

הַטַּל נוֹפֵל. עֶרֶב צוֹנֵן עַל פָּנַי.
עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים הַקְּרוֹבָה אוֹתָהּ תַּחֲנָה.

 

המשורר יהודה עמיחי, אותו העריכה גולדברג עמוקות, פרסם שבוע לאחר מותה שיר קינה בשם "לאה גולדברג מתה",

ובו תיאר אותה כ"מַלְכָּהּ הַיּוֹצֵאת לְגָלוּת שֶׁל מָוֶת".

 

לאה גולדברג עם יהודה עמיחי (לוחץ את ידה) בטקס הענקת פרס מטעם קול ישראל לתסכית רדיו מקורי, 1962. שם הצלם אינו ידוע

 

בצעד חריג הוענק ליוצרת המנוחה פרס ישראל לשנת 1970. אִמה של לאה גולדברג קיבלה את הפרס בשם בתה.

 

 

מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי –
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה

 

 

השירים האחרונים שלא כונסו בחייה, וביניהם "זה מכבר", הופיעו שנה לאחר מותה בקובץ "שארית החיים". בשנת 1973, בזמן שמלחמת יום הכיפורים גבתה את חייהם של אלפי חיילים בחזיתות סיני והגולן, התגלגל קובץ שיריה האחרון לידיו של הזמר אושיק לוי. באותה שעה הופיע לוי יחד עם מתי כספי באחד מבסיסי צה"ל בסיני. השיר "זה מכבר" צד את עיניו של לוי, והוא ביקש מכספי להלחין אותו.

"דבר" מדווח על מותה של המשוררת. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

שנה לאחר מכן הופיע השיר המולחן באלבום השני של לוי, אלבום הנושא את שמו. בשנת 1978 הופיע השיר בביצועו של מתי כספי באלבומו "צד א' צד ב'". אלבום האוסף של אושיק לוי שיצא לאור בשנת 1998 נושא אף הוא את שם השיר.

לקריאה נוספת אנו ממליצים על הביוגרפיה של לאה גולדברג, מאת פרופ' חמוטל בר-יוסף. הספר ראה אור במרכז זלמן שזר כחלק מסדרת 'גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי'.

 

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם.
וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה.
הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה?

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם.
מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא.
הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלָם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ? עוֹד חֹדֶשׁ? עוֹד שָׁנָה?

הַטַּל נוֹפֵל. עֶרֶב צוֹנֵן עַל פָּנַי.
עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים הַקְּרוֹבָה אוֹתָהּ תַּחֲנָה.
מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי –
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה

 

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

מיוחד: מסע אל יצירתה של לאה גולדברג

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו על חייה ויצירתה של לאה גולדברג

 

הסיפור שלא סופר: גבורתם של פעילי תנועות הנוער הציוניות בלוב

התמונות עוצרות הנשימה שחושפות פרק כמעט ולא ידוע בהיסטוריה הציונית

משלחת מכבי לוב במצעד הנעילה של המכבייה השלישית

כתב: יעקב חג'ג' לילוף, מרכז מורשת יהודי לוב

 

בלוב שלפני מלחמת העולם השניה פעלו שתי תנועות נוער ציוניות: הראשונה, אגודת הספורט "בני-ציון" שנוסדה בטריפולי בשנת 1920, אגודה שהצטרפה ל"מכבי" העולמית בשנת 1926, ולפעילות הספורטיבית והבידורית התווספה פעילות חינוכית תרבותית, שהיה לה גם גוון ציוני, ונטלה חלק במכביה בשנת 1935.

השנייה, אגודת "בן-יהודה", שנוסדה בשנת 1931, הקימה את בית הספר "התקווה", היתה אמונה על מחלקת החינוך ומתן שיעורים בעברית, סייעה לאיגודים מקצועיים ולאגודת הנשים A.D.E.I, הקימה סניפים בבנגאזי ובכל רחבי לוב.

 

תנועת נוער חלוצי, טריפולי

 

אגודות אלו חידשו ואף העצימו את פעילותן לאחר מלחמת העולם השניה. מכבי הקימה את "מכבי הצעיר", הרחיבה את פעילותה הציונית כמו גם הספורטיבית, והשתתפה במכביה השלישית בשנת 1950. "בן יהודה", בסיוע החיילים הארצישראליים ושליחים מארץ ישראל הקימה את תנועת "הנוער", ותנועת "החלוץ", ושתי הכשרות חקלאיות שהכשירה חלוצים לארץ-ישראל.

 

צופים עבריים במבצע התרמה לקרן קיימת לישראל

 

עליית בוגרי תנועות הנוער 1948-1947

 

לצד "מכבי" ו"בן יהודה", קמו תנועות נוער נוספות: "הצופים העבריים", בראשותם של ר' פריז'א תייר ועמוס בוכבזה. אף שהיתה צופית בעיקרה, התקיימה בתנועה פעילות ציונית, וכן "האיחוד", "גדוד מגיני השפה" ו"בני-עקיבא". בשנת 1949 התאגדו כל תנועות הנוער (למעט "מכבי") ב"איחוד תנועות הנוער החלוציות בני-עקיבא".

מיטב הנוער, בוגרים מכל תנועות הנוער הציוניות, נמנו על חברי ה"הגנה" ועל המעפילים בהעפלה בלתי-לגאלית וכ-800 מחבריהם עלו במסגרת "עליית הנוער".

בלוב העצמאית רק אגודת "מכבי" המשיכה בפעילותה הספורטיבית. אולם בשנת 1953 נסגר המועדון בתואנה המופרכת של פעילות נגד המולדת הערבית הלובית, כביכול, ובכך בא הקץ לפעילות העניפה של תנועות הנוער בלוב, שנמשכה למעלה משנות דור.

 

צופים עבריים בבנגאזי

 

 

נבחרת מכבי טריפולי במשחק רעות עם נבחרת מלחה האמריקנית

 

גלו עוד במרכז מורשת יהדות לוב

קראו עוד – התנועה הציונית: סיפורים, מנהיגים, תמונות ועוד

 

 

כתבות נוספות:

בתחפושות, באומץ ומתחת לעיני הבריטים: סיפור גבורתם של המעפילים מלוב

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

 




על "הַמְפֻזָּר", ועל לאה שלא הכרתם

על המהדורה המוקדמת של המפוזר מכפר אז"ר ועל הלאה הראשונה שאיירה אותה

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

"אִישׁ אֶחָד הָיָה בָּעִיר, כָּל תִּנוֹק אוֹתוֹ הִכִּיר" – ולמעשה גם אתם. מרבית הקוראים שורות אלה מכירים היטב את "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר" של לאה גולדברג, ויכולים בקלות לראות את הספר לנגד עיניהם, על כריכתו הוורודה ועל איוריה של גולדברג.

"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", כתבה ואיירה: לאה גולדברג, עם עובד, 1968

 

 

איורי לאה גולדברג ל"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", 1943

 

אך מעטים יודעים שלמהדורה המוכרת והוותיקה, שיצאה לראשונה בשנת 1968, קדמה מהדורה שיצאה כבר בשנת 1943.

 

איורי לאה גרונדיג ל"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", 1943

במהדורה המוקדמת, הסיפור על הַמְפֻזָּר קצר משמעותית והוא אינו נוסע לירושלים אלא דווקא למצרים (דבר שהיה אפשרי וטבעי בשנת 1943) אבל הדבר הבולט ביותר הוא שמדובר באיורים שונים בתכלית מאלה שאנו מכירים. אומנם גם אותם איירה לאה – אבל במקרה זה מדובר בלאה גרונדיג, שעם השנים נשכחה כמו המהדורה שאותה איירה.

איור של לאה גרונדיג מתוך "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", 1943

לאה גרונדיג נולדה ב-1906 בגרמניה, בבית יהודי אורתודוקסי אמיד. שאיפתה להיות ציירת הובילה אותה ללמוד באקדמיה לאמנויות, אלא ששם, לחרדת משפחתה, התאהבה בסטודנט עני לציור בשם הנס גרונדיג. בנוסף לתנאי הפתיחה הללו, שהיו רעים ממילא, הנס לא היה יהודי והיה חבר במפלגה הקומוניסטית. התנגדות המשפחה הייתה עזה כל כך, שהם אף שלחו את לאה למרכז לחולי נפש כדי למנוע את הקשר ביניהם, אך אהבתם הייתה חזקה והם נישאו למרות המכשולים שהוצבו בפניהם. הם חיו יחד תוך יצירה אמנותית בלתי פוסקת והיו, כפי שתיאר זאת הנס, עניים מרודים אך מאושרים.

לאה והנס גרונדיג, 1928. התמונה באדיבות Dr. Maria Heiner

לאחר עליית הנאצים לשלטון, יצרו השניים עשרות רישומים ותחריטים נגד השלטון הנאצי, וחלקם הוברחו אל מחוץ לגרמניה. במהלך תקופה זו הם חיו בחשש מתמיד ממעצר. בשנת 1936 נעצרו השניים לראשונה על ידי הגסטפו ונערכו חיפושים בביתם. בשנת 1938 נשלחו למחנות ריכוז שונים בגרמניה. לאה שוחררה כעבור שנה וגורשה מגרמניה עם איסור לשוב אליה. היא עזבה בצער גדול, בידיעה שהנס לא שרד.

"פוגרום", לאה גרונדיג, 1936. האיור באדיבות Dr. Maria Heiner

 

היא החליטה לעלות לארץ, אך גם בדרכה לכאן תלאותיה נמשכו. אניית המעפילים אתה הגיעה נתפסה על ידי הבריטים. לאה, עם שאר המעפילים באנייה, הועברה לאניית הגירוש "פטריה" שטובעה על ידי ההגנה. לאה הייתה בין הניצולים, וגורשה לעתלית.

עיתון הבקר, 26.11.1940. קישור לכתבה המלאה

עוד בעתלית, וביתר שאת כאשר שוחררה והגיעה לארץ, החלה ליצור רישומים ותחריטים על חיי העצורים בעתלית, על השלטון הנאצי ועל השואה (הבולטים שבהם הם סדרת רישומי דיו בשם "בגיא ההריגה" אשר כונסו לספר בשם זה), יצירותיה הן מהראשונות שעסקו בנושא זה. אבל עיקר פרנסתה בא לה מאיור ספרי ילדים – במהלך שהותה בארץ איירה קרוב ל-20 ספרי ילדים, בהם "יותם הקסם", "אותיות מספרות", "תפוח הזהב הגאה", "זבובה זהובה", "על כנרת התכלת", ועוד שורה של ספרים שרובם נשכחו כיום מלב, אך בתקופתם היו אהודים ומוכרים.

האיורים מתוך הספרים: קשת – שנתון לילדיםהיפה שבעולם מהוזבובה זהובהאותיות מספרות

בשנת 1946, גילתה לאה בהתרגשות שהנס שרד וחי בגרמניה המזרחית. לאחר שהיא מתגברת על כל הקשיים הבירוקרטיים הקשורים בחזרתה לגרמניה, היא מתאחדת עם בעלה וזוכה גם לפריחה מקצועית, כאשר היא ממונה לפרופסורית והופכת לאישה הראשונה באקדמיה לאמנויות העומדת בראש קתדרה.

 

לאה גרונדיג בספרייתה הפרטית. דרזדן, 1955. צילמו: Höhne, Erich; Pohl, Erich

 

לנו היא השאירה מְפֻזָּר אחד שמנסה להגיע למצרים ועוד מאות רבות של איורים שישמחו להתגלות מחדש.

 

בואו להכיר את לאה גרונדיג באירוע "ספרייה משלך" בספרייה הלאומית לרגל יום האישה 2019

כתבות נוספות

למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק