מסירות ומאבק, על הכתיבה של פיליפ רות

יהודים נוירוטים לא מאמינים בהנאה, זה די ברור. ואכן, חיי הכתיבה של פיליפ רות לא היו מופת של עונג וצהלולים. רוני גלבפיש עם כמה פרטים מעניינים על האיש הכי ראוי שלא זכה בנובל

פיליפ רות לא היה עושה לרשימה הזו לייק. רציתי לכתוב שהוא היה עשוי לבחור באייקון אדום הפנים והזועם של פייסבוק, אבל גם את זה הוא לא היה עושה בשום אופן. הוא היה מפנה את הגב, מסנן משהו מתחת לשפם ומתחפף.

רות לא אהב לדבר על כתיבה*, עוד פחות אהב לדבר על הרגלי הכתיבה שלו – וממש לא התעניין בהרגלי כתיבה של סופרים אחרים. כששאלו אותו אם הוא חושב שכל הסופרים עובדים קשה כמוהו, הוא פנה לציטוט ישן של ג'ויס קרול אוטס:
"כשכותבים שואלים זה את זה באיזו שעה אתה מתחיל לעבוד ומתי את מסיימת וכמה זמן אורכת הפסקת הצהריים שלכם," אמרה אוטס, "מה שהם בעצם רוצים לדעת זה אם הסופרים האחרים מטורפים כמוהם."
"ואני לא זקוק לתשובה לשאלה הזאת," סיכם רות.

קל להתעלם מרצונותיהם של המתים, ועל כן, בעת שבמקומות אחרים יסכמו בצדק את הקריירה שלו, יספרו על הספרים והחיים, כאן נתמקד בכמה סיפורים על חיי הכתיבה של הסופר שהלך לעולמו.
אם הוא בדרך לגיהינום, הוא כבר ידע מראש מה מצפה לו שם:

The road to hell is paved with works-in-progress

פיליפ רות מתוך הסרט התיעודי: "American Masters" documentary "Philip Roth: Unmasked"

בילדותו, פיליפ רות לא חלם להיות סופר. הוא פשוט אהב לקרוא. הוא הלך לספריה המון, כמעט כל יום, ולקח שישה ספרים בכל פעם – על ספורט, על ים, על הרפתקאות. הוא העיד שמעולם לא חשב על הסופרים ולא ממש תהה על תפקידם. רק כשהחל ללמוד משפטים בקולג' ופקד כמה קורסים בספרות, נכבש לראשונה בקסם וכתב כמה סיפורי קולג'. הם היו ממש גרועים, לעדותו, כמו סיפורי הקולג' של כולם.

אחר כך השלים את לימודיו והתגייס לצבא. הוא היה ג'ובניק, כמובן. במגורים היתה לו מכונת כתיבה, ולראשונה בחייו הוא החל לכתוב ברצינות. הסיפורים האלה היו שווים משהו, סוף סוף. הוא כבר ידע שהוא רוצה להיות סופר, אבל לא העלה על דעתו שיתפרנס מכתיבה, ולכן עשה את הדבר ההגיוני ביותר והלך ללמד ספרות באוניברסיטה. זו היתה פרנסתו משך שנים רבות, גם אחרי שזכה בפרס הספר הלאומי האמריקאי ובמילגת גוגנהיים והחל להתפרנס (היטב) מכתיבתו.

רות דיבר על תהליכי הכתיבה שלו בהרחבה בעשרות ראיונות, והתמונה העולה מהם מסקרנת ומטרידה.

הוא כתב בכל שעה אפשרית. כל היום. "היכולת שכל כותב זקוק לה היא לשבת בשקט בתוך שעמום עמוק," אמר. אם היה לו חשק פתאומי, הלך לכתוב גם בערב. לפעמים התעורר באמצע הלילה עם רעיון, וכתב אותו על אחת מפתקיות הפוסט-איט הצהובות שנחו בכל מקום בבית. לפעמים פשוט קם והלך לכתוב. "אני כמו רופא," אמר. "ואני מחכה בחדר מיון למקרי חירום. ואני מקרה החירום."

 A life of writing books is a trying adventure in which you cannot find out where you are unless you lose your way

פיליפ רות עם הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי בטורינו, 1986. מתוך "לה סטמפה"

כל אחד משלבי הכתיבה ייסר אותו. הוא שנא את ההתחלות, כי לא ידע מי הדמות ומה הבעיה שלה, שני הפרטים שאיתם התחיל בדרך כלל. וכשידע כבר מה הנושא, לא היה לו מושג איך לטפל בו. הוא כתב פתיחות איומות, "מין פרודיות לא מודעות על הספר הקודם שלי."

כל השלב הראשון היה חיפוש מתמשך אחרי "משהו. משהו שיעבור במרכז הספר. איזה מגנט שימשוך אליו הכל". בדרך כלל כתב מאה עמודים ויותר עד שהגיע לפסקה אחת שהיתה בה פעימה של חיים ממש. כשזיהה אותה, הפסיק לכתוב.

הוא עבר על כל מה שכתב עד אז וסימן קו אדום מתחת לפסקאות בודדות, משפטים שהיה בהם משהו, ואז הדפיס את כולם. בדרך כלל הם לא מילאו יותר מדף אחד. ואז הוא התחיל שוב.

אחרי הפתיחה האיומה הגיעו חודשים ארוכים של משחק חופשי, משוחרר, כתיבה מבולגנת וחסרת שיטה. ואז הגיע המשבר. הרגע שבו פנה נגד היצירה ושנא אותה מכל ליבו. המשבר הזה היה זהה תמיד, בכל ספר מחדש. הוא ידע שמשהו לא עובד, משהו לא טוב, אבל לא היה לו מושג מה הדבר הזה.

אלה לא היו תשובות ולא מהלכי עלילה, הבהיר לא פעם, אלא השאלות. הבעיות. בכל פעם שכתב בשטף, ידע שמשהו לא בסדר, והוא חייב להפסיק. כתיבה טובה היתה מאבק, מצב שבו בין משפט למשפט היה בור אפל של חוסר ודאות. "זה סימן ממש טוב," אמר.

מאה העמודים הראשונים ההם, אגב, נזנחו בלי היסוס. רות אמר שהוא מעדיף לא לראות אותם שוב לעולם.

בניגוד לעצה השגורה, רות לא כתב לקורא מסוים. אם כבר, העדיף לחשוב על קורא שלא סובל אותו. "לפעמים אני חושב – איך הוא ישנא את זה! – וזה בדיוק העידוד שאני זקוק לו כדי להמשיך," אמר. אבל הוא לא נתן לאיש לקרוא את הטקסטים לפני שגמר כתב יד שלם. היתה לו מספיק ביקורת עצמית משלו, והוא לא רצה שום מחמאות לעבודה לא גמורה.

Don't judge it. Just write it. Don't judge it. It's not for you to judge

פיליפ רות

להבדיל מסופרים רבים, רות קרא כל הזמן, במקביל לכתיבה. שעות היום הוקדשו לעבודה, ובערב קרא ספרים של אחרים. הוא לא הרגיש שהם מחלחלים לכתיבה שלו, ואהב את האופן שבו קריאת הערב מזינה את האובססיה הכללית שלו לתחום ולספרות. "כולם מנסים לשנות, לשכנע, לפתות, לשלוט," כתב. "הקוראים הטובים ביותר פונים לספרות כדי לנוח מכל זה."

ונראה שזה היה העונג היחיד שהיה מוכן להודות בו. "זה באמת תחום נורא," אמר פעם לסופר-מעריץ צעיר. "פשוט עינוי. אתה כותב וכותב, ואתה צריך לזרוק כמעט הכל כי זה פשוט לא טוב."

בראיון אחר, ב-1987, אמר "כתיבה היא לא עבודה קשה. עבודה במכרות היא קשה. כתיבה היא פשוט סיוט… יש איזה חוסר ודאות איום ונורא שהוא חלק אינהרנטי מהמקצוע, ספק תמידי ומתמשך שתומך בתהליך באופן כלשהו.

"רופא טוב לא מצוי במאבק מתמשך עם המקצוע שלו. ברוב המקצועות יש התחלה, אמצע וסוף. בכתיבה, אתה תמיד צריך להתחיל שוב. "

ובכל זאת, משהו כנראה עבד בשביל היהודי המוכשר והרגוז הזה, משהו גדול מספיק כדי לכתוב שלושים ספרים לאורך כשישים שנה. הוא עצמו פיזר השערות רבות לגבי חשיבות הכתיבה בחייו, ביניהן אחת שחזרה שוב ושוב – ההזדמנות שהכתיבה סיפקה לו לשקוע במשהו באופן מוחלט, ללכת לאיבוד עד תום.

וכמובן, כמו סופרים רבים, הוא לא ידע לעשות שום דבר אחר. רק לכתוב.

I turn sentences around. That’s my life. I write a sentence and then I turn it around. Then I look at it and I turn it around again

 

פיליפ רות בדירתו במנהטן בראיון לסרט התיעודי: "American Masters" documentary "Philip Roth: Unmasked"

לא חייבים לסבול עד כדי כך לכתוב טוב, אגב. יש סופרים שהתהליכים שלהם ידידותיים יותר, ובכל זאת הם כותבים ספרות בעלת ערך. אבל עבור רות, אין טעם לנסות לטייח, הסבל היה מנוע עצום בחיים וגם בחיי הכתיבה. הוא התייסר ונאבק, אבל גם היה שקוע בעבודה והתמסר לה בכל מאודו.

אולי משום שעם כל המררת היהודית המקסימה הזו, הוא אהב את המלאכה. אולי כי האמין שיש במרכזה משהו חשוב וטוב. אפילו בעצם העבודה. "כי כל הרוע האנושי מגיע רק מסיבה אחת," כתב. "והוא חוסר היכולת של בני האדם לשבת בתוך חדר בשקט."

* יחסית למי שלא אוהב לדבר על כתיבה והרגלים, הוא עשה את זה לא מעט. למשל, בספר המרתק הזה על צמיחת רעיונות והתפתחותם, על הכתיבה, ספריו הישנים, חייו כסופר וספרות בכלל:

להתראות, מר רות, ותודה על הספרים.

ברוך דיין האמת.

 

לבלוג של רוני גלבפיש

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

 




גרמניה הנאצית באופנוע: הצלם שתיעד את השנאה

22 תמונות האלבום מהוות עדות למדינה הנחושה לסלק את יהודיה בכל מחיר

כתבות ואמרות שפר בדוכן העיתון הנאצי "דר שטרימר"

בינואר 1936 הגיע אלבום תצלומים לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בארץ ישראל המנדטורית. האלבום, שהופק בהולנד אך צולם בגרמניה, כולל 22 תמונות שצולמו לאורך 500 קילומטר. לא בציר גדול במיוחד, ועם זאת כזה המצליח לספר סיפור של שנאה ושל רדיפה גזעית.

 

מפת גרמניה הנאצית, הקו האדום מסמל את מסלול המסע באופנוע

 

שם הצלם לא נמסר באלבום. מהמפה שצורפה בתחילתו אנו למדים על המסלול שעבר הצלם-אופנוען ההולנדי: הוא התחיל את דרכו בעיירה בנטהיים הממוקמת בגבול הולנד-גרמניה, עבר בהמבורג והגיע עד ברלין.

שמות מזמיני האלבום – הנס רייכמן ואלפרד וינר, שניהם גרמנים ממוצא יהודי, מלמדים על המוטיבציה ליצירת האלבום: בשנת 1929 הקימו השניים את סוכנות הידיעות היהודית באמסטרדם. בעקבות עליית הנאצים לשלטון עזבו ארבע שנים מאוחר יותר את גרמניה והשתקעו בהולנד. מרגע הגיעם להולנד, השקיעו את מרבית מאמציהם בחשיפת פניו האמיתיות של המשטר הנאצי. למטרה זו הוקדש האלבום.

22 התמונות באלבום מתעדות את האנטישמיות הגרמנית כפי שבאה לידי ביטוי בשלטים שצולמו בסתיו 1935. השלטים נתלו בישובים גדולים כקטנים, בשולי הדרך ובכניסה למוסדות ציבוריים ופרטיים כאחד.

 

יהודים הינם אורחים לא רצויים

 

"מגע עם יהודים = הדרה מקהילת הכפר"

 

הכיתוב על השלטים נע מהמסר הבוטה והישיר דוגמת "יהודים אינם רצויים כאן", דרך הלגלוג העוקצני ("הדרך לפלשתינה לא עוברת במקום הזה") ועד ההמלצה מקפיאת הדם: "יהודים: הגרו לארצכם, בארצנו כבר מכירים אתכם".

 

"הדרך לפלשתינה לא עוברת במקום הזה"

 

מלמעלה פרסומת לפרסיל, מלמטה: "יהודים הסתלקו!"

 

צפו באלבום המלא בקישור הבא

המעיין באלבום לא יוכל להתחקות אחר הסיפור מאחורי כל שלט ושלט. מי עמד מאחורי כתיבת השלט המסוים, מה היו מניעיו, מה ביקש להשיג בתלייתו? בזכות היכרותנו עם אותו פרק אפל בהיסטוריה נוכל לשער בבטחה שחלק מהשלטים נתלו בהוראה מגבוה, חלק כתוצאה מהתארגנות מקומית ספונטנית, אחרים ודאי ביוזמת יחידים שניצלו את האנטישמיות הגואה כדי לסגור חשבון עם שכן או קולגה יהודי. איזו חשיבות יש לדבר?

 

"יהודים: הגרו לארצכם, בארצנו כבר מכירים אתכם"

 

בשלב מסוים במהלך הדפדוף באלבום תחַצה אותה מאסה קריטית שבה יחדל השלט המסוים בתמונה המסוימת מלהיות אמירה של היחיד השונא או המפלגה הגזענית. מתמונה לתמונה נדמה לצופה באלבום שהארץ כולה היא זו שמדברת. ובארץ גרמניה, היא אומרת, אין מקום ליהודים.

 

שלטים שנתלו בעיירות במטרה להניא יהודים מלהתקרב

 

שלטים שנתלו בעיירות במטרה להניא יהודים מלהתקרב

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

 

 






הגיע לספרייה: כתב היד של יעקב איסר סרברניק שנספה בשואה

בן 17 היה יעקב סרברניק כשחיבר את חיבורו התורני המעניין. 31 שנה מאוחר יותר מצאו הוא ומשפחתו את מותם בגטו ורשה

שער החיבור 'אמרי חי'

בן ארבעים ושמונה היה יעקב איסר סרברניק במותו. יחד אתו נרצחו אשתו זלדה וארבעת ילדיו. את שנות חייו הראשונות עשה יעקב בעיר שעדליץ (Siedlce) שבפולין, ואת ימיו האחרונים נשא בכאב יחד עם אחיו היהודים שהצטופפו ברעב ובחוסר כל ברחובותיו האפורים של גטו ורשה. על פי עדותה של אחותו הצעירה אסתר איזביצקי (1905­-1986) ביד-ושם, יעקב נולד בשנת 1894 להוריו חיים יהודה (חייקא לייב) ורחל סרעברניק. בשנת תרע"ב הוא נשא לאישה את זלדה גינגולד מוורשה, ונולדו להם 4 ילדים: ברל, ישעיהו, פייגה וחיה. במשבצת המקצוע שבדף העדות רשמה אסתר "סוחר", ולדבריה נרצחה המשפחה בגטו ורשה בשנים 1942/3.

בצעירותו עסק יעקב איסר בתורה, ואף פירסם כמה דברי תורה קצרים במאסף התורני 'אסיפת חכמים', אטוניא (Otynia) תרע"ב (1912). בז' במרחשון תרע"ג כתב הרב משה שלום סטול אב"ד בעיר באוסקה (Bauska) בלטביה תשובה לשאלתו של סרברניק בענייני מזוזה, והוא מכתיר שם את הצעיר בן התשע עשרה בתארים נכבדים: "לכבוד המופלג בתורה הר"ר יעקב איסר סרעברניק נ"י בשעדליץ". התשובה נדפסה בספרו של סטול 'שם עולם', ריגא תרפ"ה, חלק יורה דעה סימן ז.

חידושיו של סרברניק
תשובתו של הרב סטול

בגיליון חודש תשרי תרע"ג (1912) של 'אסיפת חכמים', שלח קלמן אליעזר פרנקל ברכות לידידו יעקב איסר לרגל אירוסיו עם "בת הגביר החסיד המפורסם […] אברהם גינגאלד מורשה", ואיחל לו: "תהי דרכו בחיים סוגה בשושנים, והאושר ועושר יהיו מנת חלקו". פרנקל (1895­­-1982) הפך עם השנים לפעיל בולט בתנועת המזרחי ולמחבר פורה, ועלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ד. איחוליו החמים לידיד נעוריו חקוקים לעד בספר, ואולי אף התגשמו לפרק זמן כלשהו, בטרם עלה הכורת על יעקב ומשפחתו.

ברכתו של פרנקל

לאחרונה הגיע לספרייה לצילום כתב יד בשם "אמרי חי", ובו כמה חידושים על קטע ממדרש 'בראשית רבה' שעוסק בשבת ובתשובה. בעמוד השער נכתב: "אמרי חי חלק ראשון, תוכן: הקונטרס הזה הוא לישב ולתרץ מדרשים, פליאים נשגבים, הרבה מאמרים, אשר מפי גדולים נאמרין. לכל אלה אני עשיתי פירושים, לכל עין רואה הם יקרים […] ואם יתן לד' ידי אכתוב עוד חלקים, יפים ונעימים, כפתורים ופרחים. ברצ"ה [=ברצות ה'] אעשה גם על המועדים, זמנים וחגים". בסוף דברי השער חתם המחבר: "אני הצעיר לאלפי בני-יהודא, יעקב איסר בלא"א מו"ה חייקא יהודא נ"י, ויופיע כסף, המכונה בשם סרעברניק. שעדליץ, שנת עתר"א". החיבור נכתב אפוא בידי יעקב איסר בן השבע עשרה כשכל החיים לפניו, וכשבראשו תכניות מסודרות להמשיך ולכתוב ספרים אחרים.

שער החיבור 'אמרי חי'

אפשר גם לחוש כאן בחוש ההומור של הצעיר כשהוא משתמש במשמעות שם המשפחה ברוסית (סרברו=כסף), וחותם את שמו: "נרו יאיר, ויופיע כסף". 'נרו יאיר' היא פורמולת ברכה שמקובל להצמידה לשמו של אדם, אבל יעקב לא מסתפק בכך ומבקש שיחד עם האור המאיר יופיע גם כסף! עד כמה שידוע לנו לא המשיך יעקב איסר לפרסם את חידושיו בתורה, וגם החיבור שלפנינו כולל שלושה פרקים בלבד. אפשר שעיסוקיו כסוחר לאחר נישואיו לא הניחו לו פנאי להמשיך ולהתמסר ללימוד. מעניין היה לגלות שבכמה מקומות בכתב היד נמצאת גם חתימתו של קלמן אליעזר פרנקל בן עירו וידידו של סרברניק, ואפשר ללמוד מכך על הקשרים הקרובים שהיו ביניהם. כתב היד מנציח את ימי התום והנעורים המשותפים של שני צעירים משדליץ, רגע לפני שפנו איש לדרכו ואיש לגורלו. התמונה הזאת מהדהדת בחוזקה כפרפרזה של הפסוק מפרשת אחרי מות: ולקח את שני הצעירים והעמיד אותם לפני ה'. ונתן על שני הצעירים גורלות: גורל אחד לארץ ישראל וגורל אחד לגטו ורשה.

קולופון המחבר בסוף העמוד מימין
סוף ההקדמות ותחילת החיבור 'אמרי חי'

75 שנים לאחר הירצחו של יעקב איסר סרברניק, והפיכתו לנתון סטטיסטי בתוך זוועות השואה, מגיעה לידינו תזכורת מכמירת לב ממנו. כידוע בכתב ידו של אדם באים לביטוי תכונותיו ואישיותו, ומבט בכתב היד הזה משול לפגישה אינטימית עם יעקב בן השבע עשרה. הידיעה על סופו הטרגי מעמידה באירוניה מצמררת את השם שנתן יעקב לחיבורו – "אמרי חי", אך מציאתו של כתב היד הזה מחזירה ולו במעט את האיש לחיים.

דף-עד של יעקב סרברניק מאתר 'יד ושם'

הסיפור המופלא של להקת בית הספר ליהודים עיוורים בבגדד

הרבה לפני ריי צ'ארלס וסטיבי וונדר: גלגוליו של בית הספר לעיוורים שהקימה גברת רחל חכם יצחק בבגדד של תחילת המאה העשרים

נגנים מבית הספר לעיוורים - בגדד 1942

תחילה עקבה אחריו מרחוק, מביטה בו מחלונה. מה היה בו, במראה שלו, שסירב לעזוב אותה? האם הייתה זו העייפות הניבטת מפניו? חוסר האונים שבתנועותיו? העובדה ששכב מרבית היום בפינת רחוב, שולח את ידיו בבקשת נדבה בזמן שהעוברים והשבים חולפים על פניו? ואולי היה זה גילו הצעיר?

אחרי מספר ימים התקרבה, חקרה את מצב משפחתו, ייתכן שאפילו דיברה אתו. אז גילתה את גילו (בן עשר), את שמו (שלא נודע לנו) ואת מצבו הרפואי שהובילו אותו לקבץ נדבות בגיל רך שכזה – עיוורון מלא. מספרים שאחרי שגילתה את הפרטים האלה הגיעה לכדי מסקנה: "הציבור חייב להציל ילדים אלו מחרפת רעב, ולהחזיר להם את צלם האנוש, אם לא יוכל להחזיר להם את מאור עינם".

השנה הייתה 1924, העיר הייתה בגדד, ושמה של האישה שהחליטה לעשות משהו היה גברת רחל חכם יצחק.

הרעיון שביקשה רחל חכם יצחק לקדם היה בית ספר מקצועי לעיוורים, שם יוכלו הילדות והילדים ללמוד מקצוע שיוכל להוציא אותם מחיי העליבות הצפויים להם. לשם כך ערכה רחל מגבית, השיגה את תמיכת המועצה החילונית של קהילת יהודי בגדד ובעזרת המורה לעברית משה סופר אף החלה לבנות את תכנית הלימודים הראשונית – תכנית שהתבססה על הנעשה בארץ ישראל.

 

מסמך רשמי של המוסד לעיוורים שייסדה רחל חכם יצחק. המסמך מפרט את תקציב המוסד מהאחד באוקטובר 1933 ועד ה-30 ביוני 1934. המסמך התגלה במרתפים של משטר סדאם חוסיין בבגדד ב-2003 ונמצא כעת באתר של הארכיב הלאומי של ארה"ב

 

משעה שהשיגה את התמיכה הכספית נתקלה רחל במכשול גדול יותר: הסכמת ההורים. היות שהיחס לעיוורים, כמו גם לשאר בעלי המוגבלויות, היה יחס מזלזל, נאלצה יוזמת המוסד המהפכני להעביר שעות ארוכות בשכנוע הורים סרבנים בתועלת שתצמח לילדיהם. עד שלא יזכו הילדים במסגרת שתאפשר להם להפוך לאנשים פרודוקטיביים, ימשיכו להיתפס כנטל לחברה.

 

האירוע חגיגי לרגל פתיחת המבנה החדש והמודרני (דאז) של בית הספר לעיוורים

 

כחלק מתכנית הלימודים המודרנית למדו התלמידים לנגן בכלים מוזיקליים שונים. ככל שהתבסס המוסד ובוגריו יצאו לשוק העבודה העיראקי, התגלה מקצוע המוזיקה כמקצוע המקובל והמפרנס ביותר.

את המוסד סיימו הבוגרים לא רק כשמקצוע מכניס ומכובד בידם, אלא גם פיתחו את העקשנות והתושייה שיסייעו להם לממש את כשרונם. מספר בוגרי המוסד התארגנו לתזמורת, פנו לתחנת השידור העיראקית בבקשה להיבחן לשורותיה ואף השתתפו במספר תכניות. חלקם נתקבלו מאוחר יותר לעבודה בתזמורת של תחנת השידור העיראקית.

בימי העלייה ההמונית לישראל, יקלטו רבים מבוגרי המוסד בבית השידור הערבי בירושלים.

 

תזמורת קול ישראל בערבית, מדינת ישראל. התמונה צולמה בין השנים 1972-1969

 

בניין בית הספר לעיוורים הוקם בשכונה היהודית בבגדד בזכות תרומת הנדבן מהמזרח הרחוק, סר אליעזר כדורי, ונקרא על שם אביו סילאס כדורי. בית הספר נהרס בשנת 2017.

בעקבות מגעים עם חיים וייצמן, אותו סר אליעזר כדורי בנה מכספי עזבון אחיו אליהו (אליס) כדורי מהונג קונג, את בית הספר החקלאי כדורי (בו למד יצחק רבין, יגאל אלון, חיים גורי ועוד רבים אחרים) ובית ספר נוסף בטול כרם שקיים עד היום ונושא את השם כדורי.

ב-1942, אליעזר כדורי נלקח מביתו בשאנגחאי למחנה ריכוז לאזרחים זרים. הוא מת בכלא ב-1944.

 

כתבות נוספות

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

הסיפור שלא סופר: גבורתם של פעילי תנועות הנוער הציוניות בלוב