כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

צאו איתנו למסע בעקבות מנהגי החתונה המגוונים והמרתקים של יהודים מרחבי העולם.

חן מלול | 07.08.17 | 4 דק' |
Share
צילום רפרודוקציה: אלעד שריג. מתוך התערוכה "חוטים של משי", בית התפוצות

"מי מזווג זיווגים בעדתך? (שדכן, הורים, שכנים, מלמד, קשרי אהבה)" הייתה השאלה הראשונה ב'שאלון חתונה' שהפיצה בינואר 1947 המחלקה לפולקלור של החברה העברית ל'ידע-עם'. על שאלה זו (ו-32 שאלות נוספות) התבקשו לענות עשרות עולים יהודים "בכתב ברור, בדיו, בצד אחד של הגליון". התשובות שהתקבלו מרכיבות פסיפס עשיר של מנהגי עדות ישראל בתפוצות.

 

שאלון החתונה שהופץ על ידי החברה העברית לידע-עם בינואר 1947. המשיבים התבקשו לענות "בכתב ברור, בדיו, בצד אחד של הגליון"

 

בעוד מלחמת העולם השנייה משתוללת בשיא כוחה ונראה שמכונת המלחמה הנאצית בלתי ניתנת לעצירה, הקים בשנת 1942 החוקר יום-טוב לוינסקי בארץ ישראל את החברה העברית ל'ידע-עם' על מנת לתעד ולשמר עבור הדורות הבאים את מסורות הפולקלור היהודי בתפוצות ובארץ. בינואר 1947 חילקו מאות פעילי החברה שאלוני חתונה במטרה להרכיב תמונה רחבה ככל הניתן של מנהגי החתונה הנהוגים בכל עם ישראל.

לא מעט מאותם שאלונים מולאו על ידי נערות ונערים שראיינו את הוריהם וסביהם; הצעירים סיפקו את העברית, והמבוגרים – את הסיפורים. התשובות שנשלחו משקפות חלק חשוב מאין כמותו של ההיסטוריה היהודית: כיצד מתחתנים יהודים בקהילות שונות בתפוצות?

 

חתונה משנות ה-20 של המאה הקודמת בטריפולי, לוב. התמונה נתרמה לספרייה הלאומית כבר בשנת 1936 על ידי החתן, שמעון דריקס

 

חתונות אוקראינה ופולניה

יפרח גליבטר מכפר גבתון היה בן 17 כשנשלח השאלון אל ביתו. למרות גילו הצעיר והעובדה שהיה צבר מלידה, הושיב יפרח העקשן את סבתו (שפרה) ואמו (בלה) וראיין אותן על מנהגי חתונות באוקראינה ופולניה בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. יפרח הבהיר כבר בהתחלה שאין הוא מתאר חתונה מסוימת היות ש"לכל חתונה וחתונה היה מהלך קבוע ומתוכנן, מלא פרטים ודקדוקים".

 

יפרח גליבטר בן ה-17 מבהיר שבמקרה ונפלה טעות –
האשם בה הוא הזיכרון של הנשאלים

 

השדכן היה מזווג הזיווגים המרכזי של התקופה: הוא איתר בנות ובנים שהגיעו לפרקם וזיווג לפי ראות עיניו בין נערה ממשפחת פלוני לנער ממשפחת אלמוני. מהלכו חלקלק ודבש נוטף משפתיו – להורי החתן הוא סיפר "על ערך הכלה, יפיה וטובה, צניעותה וטהרתה", כשבמקביל קנה את לב הורי הכלה עם תיאורים של החתן כ"למדן גדול, מופלג בתורה". משעה שהסכימו הצדדים לשידוך, הפגיש השדכן בין המשפחות: לאדוקים ייעד פגישה בבית הכנסת, לאדוקים פחות – פגישה בבית החתן או הכלה.

 

תשובות לשאלון בכתב ידו של יפרח גליבטר מכפר גבתון

 

לאחר סידור העניינים הסידוריים, נגמר תפקיד השדכן. עתה הגיע תורן של המשפחות לערוך משתה שבו יוכרזו האירוסין של ילדיהם. היה מדובר באירוע משמעותי יותר מחגיגה רגילה, ובני הקהילה כולה היו מתייחסים אל המשתה כאל "חתונה בזעיר אנפין" ומכבדים את הזוג המיועד בנוכחותם ובמתנות.

שבוע לפני החתונה האמיתית, הייתה הכלה דואגת לצאת אל בית המרחץ לטבילה. בסיומה, התגנב החתן אל המקום, לקח את ידה ורקד עימה "ריקוד כשר". פה לא נגמר תפקידו: בשבת שלפני החתונה היה עולה לתורה בבית הכנסת וזוכה בתמורה למטר בלתי פוסק של "צימוקים, שקדים, אגוזים, סוכריות ויתר ממתקים" הנזרקים לכיוונו מעזרת הנשים. בתקופה שבה שירותי הדואר לא עבדו כסדרם (קצת כמו היום, בעצם), היה שמש העיירה עובר בין הבתים ומדביק מודעות הזמנה על דלתות הבתים.

והגענו לחתונה עצמה: ביום החתונה הייתה תזמורת כליזמרים מלווה את כניסת האורחים לאולם. כשהתיישבו כל האורחים, עלה הבדחן לבדר את האורחים. בשלב מסוים, מכשזיהה את הכלה, החל הבדחן לספר על מר גורלה ועל העובדה שהמזל ניתן משמיים. הכלה, שהוכרעה על ידי מילותיו או על ידי הצום שהוטל עליה ועל החתן, הייתה פורצת בבכי יחד עם חברותיה. בשלב זה עזב הבדחן את האולם. הגיעה עת החופה.

ההורים או החברים הקרובים של בני הזוג תפקדו כשושבינים, וליוו את החתן והכלה אל החופה. הקהל עקב אחריהם ואחז נרות דולקים. בחופה עצמה נאמרה ברכה קצרה, ולאחריה סובבו המחותנות והכלה את החתן שבע פעמים. בסוף הסיבוב קרא החתן את הכתובה, ובתום ההקראה ביצע הרב את 'הקידושין' – החתן מברך "הרי את מקודשת לי", הקהל קורא מזל טוב "והקשר הודק לעד".

 

כתובה לא חתומה, מתוארכת לשנת 1925. מתוך אוסף ביל גרוס

 

זו לא הדרך היחידה לערוך חתונה בפולניה. בשאלון שמילאה שבע פרמן, ילידת העיירה קרינקי שבפולין, נחשף ההווי הפרולטרי והסוציאליסטי של יהודי האזור: "המקום היחיד שהיה משמש לחתונות בעיירה היה הפונדק של שינקייר שהיה עומד ברחבת השוק שבמרכז העיירה". בעיירת הפועלים הקטנה, האחריות על ריהוט הפונדק בערב החתונה נפלה על החברות והחברים של בני הזוג. חברותיה של הכלה היו פורסות מחצלות על הרצפה וטורחות להשיג מבעוד מועד את הכיסא המהודר היחיד בעיירה, בעוד חבריו של החתן היו מפזרים פרחים ברחבי האולם – כשהצבע האדום היה האהוב ביותר (כיאה לפועלים גאים).

"בראש כל השמחה היתה הדאגה להופעת התזמורת המפורסמת בעיירה". בראש התזמורת עמד משה קריינעס, שהיה עסוק יותר בענייני מסחר מאשר בנגינה. משמאלו עמד ישראל לדמן עם חצוצרתו המבריקה "ושמואל אקרונס המנגן השני בכינור, שהיה רוב זמנו מנמנם והכינור מנגן מאליו".

כאן, בעיירת הפועלים העליזה, היה הבדחן עסוק באמת ובתמים בבדיחות, ורק בהן. הרבה יין זרם אז, ומיד עם תום טקס חופה וקידושין היה הבדחן חוזר ומקפץ בין החתן והכלה, שולח הקנטות ועקיצות לבעל בית-החרושת שלא יכול היה אלא לחייך במבוכה בחליפה הנאה והמגוהצת שלו. את השאלון מסיימת שבע פרמן בדרישה סוציאליסטית למהדרין, וקובעת ש"כל דבר שיפסל נא להחזיר!".

 

חתונה בקיבוץ סעד, שנת 1959. התמונה לקוחה מתוך אוסף אדי הירשביין

 

חתונה בדמשק, הזוג המיועד זולל ממתקים בשוק

מרדכי בוקעי, יליד דמשק, סיפר לאחד מעובדי המחלקה לפולקלור על מנהגי יהדות סוריה. "אם בחור רוצה את הבחורה," סיפר הנער בן ה-14, "הוא שולח את השמש של בית הכנסת לבית הכלה". במידה והסכימה משפחת הכלה להמשיך עם העניין, יצאו הבחור והבחורה לבדם למפגש היכרות, "כשיש להם פנאי". מרדכי הצעיר סיפר שהזוג יוצא לטיול, רואה סרט בסינמה או הולך לשוק לאכול קינוח מתוק.

כמעט שנה שלמה עוברת בין ההחלטה להתארס ובין החתונה עצמה, זמן שמנוצל להיכרות טובה יותר, וגם כדי לחקור את החתן והכלה המיועדים לגבי אופיים והליכותיהם.

כמו בפולין, גם בבגדד עלה החתן לתורה בשבת שלפני החתונה. אולם שם, בסוריה, לא זרקו הנשים דברי מתיקה הישר אל ראשו, אלא פיזרו מי קולון על הגברים היוצאים מבית הכנסת.

החתונה עצמה התקיימה על פי רוב בבית החתן או הכלה, אליו הגיע החכם שביצע את טקס החופה והקידושין. לא נמצא כאן שום זכר לבדחן, אבל גם לא בטוח שצריך אותו בשביל לשמוח – כפי שממשיך מרדכי ומספר, כוסות ארק הושקו באוויר, עוגיות עשויות קמח, בצק וסוכר נאכלו לרוב, וכמנה עיקרית מוגש מאכל מופלא הנקרא שֻוֶה (אורז עם עוף).

 

חתונה חסידית, שנת 1959. התמונה לקוחה מאוסף אדי הירשביין

 

חתונה בטהרן, הבדחן חוזר

מיטרה נוסרתי העבירה את שנות ילדותה בטהרן. שנים אחרי שעלתה ארצה, בגיל 20, זכרה היטב כיצד העניינים מסוג זה בקרב יהדות טהרן התאפיינו בחשאיות עילאית: היו אלה ההורים אשר מצאו שידוך ראוי לבנם או בתם. במידה ולא הצליחו בכך, היו פונים אל הנשים השוטפות "במקלחות ציבוריות".

 

תשובות לשאלון בכתב ידה של מיטרה נוסרתי

 

לפני החתונה היו עורכות שתי המשפחות מסיבה רק לנשים, ובה היו דואגות לטפח ולהכין את הכלה לערב חגה. לאחר מכן, נערך טקס החינה המופרד לגברים ולנשים, בהם היו מורחים את החינה על כפות ידיהם של בני הזוג. עם כל כמה שהיו מדקדקים באירועים שקדמו לחתונה, החתונה עצמה תמיד התעלתה מעל כל החגיגות: במשך ימים שלמים היו חוגגים בני המשפחה, החברים הקרובים והשכנים במשתאות ובמסיבות. "היו חתונות של העשירים", מספרת מיטרה, "שנמשכו גם שבוע".

באותן חתונות בנות מספר ימים היו מקימים בני המשפחה מיני-תאטראות, שבהם היה הבדחן "מורח את פניו בפחם שחור ומשחק תפקיד של האדם המצחיק והאדיוט". לפעמים היה מופיע בפני הנשים והגברים בנפרד, ולפעמים הנשים היו רק מקשיבות.

אבל ללא ספק, העובדה המדהימה ביותר היא שהזוג המיועד לא היה מתראה באף פגישה מקדימה. רק בסוף החתונה – בדרך אל חדר הכלולות – נפגשו הנשואים הטריים, "ולפעמים אפילו היה חושך בחדר ורק בבוקר לאחר המעשה החתן והכלה היו רואים אחד את פני השני".

 

עמוד 4 בשאלון החתונה שהפיצה החברה העברית לידע-עם

 

חתונה בג'רבה שבתונסיה: בן י"ג לחופה

בג'רבה שבתונסיה היו נחפזים לחתן את הצעירות והצעירים. הגילאים לחתונה נעו בין 9 ל-15 לנערה ובין 13 עד (מקסימום) 18 לנער. אפרים בן חדד, בן הקהילה שענה על השאלון, הוסיף ש"יחידים נהגו לערוך מסיבה גדולה לבניהם, שהגיעו לגיל י"ג שנים – זו הייתה גם מסיבת בר מצווה וגם מסיבת חתונה". משפחות הקהילה לא נהגו להיעזר בשדכן, אלא לסכם בעצמן עוד לפני לידת הבן או הבת למי יינשאו כשתגיע העת. כך יצא שבני זוג מיועדים הכירו את המיועד או המיועדת להם עוד מילדותם.

ביום האירוסין שלח החתן סל מלא כל טוב למיועדת לו. אמו של החתן היא שנשלחה לתת את המתנה להורי הכלה, ושם פגשו אותה נשות משפחת הכלה וערכו לכבודה מסיבה חגיגית בה "המשוררות פוצחות פיהן בשירים, המתופפות תופסות עמדה עם התוף בידיהן".

כמו בטהרן, גם בג'רבה אסור היה לחתן לפגוש את הכלה כל תקופת האירוסין, "אפילו פגישה מקרית ברחוב". האמת שתכנונים מוקדמים לא היו נחוצים היות ש"לכלה אסור לצאת בכלל מביתה במשך תקופת האירוסין עד יום החתונה, חוץ מביקורים אצל קרובותיה בלילה".

מספר ימים לפני החתונה הגיעה "הקוסמטיקאית, הנקראת אצלם מייפה" – היא הייתה אחראית לקשט את ידיה של הכלה ולמרוח לה חינה על הידיים. לאחר הכנות קפדניות (הכוללות קשירת הידיים של הכלה למשך יומיים וטבילה במקווה ביום השלישי), הגיע יום החופה.

זהו יום מנוחה לכלה, יום בו הייתה אחראית משפחתה להכנות הסופיות לחתונה. לקראת הצהריים יצאה הכלה בראש תהלוכה ארוכה כשסוכריות נזרקו לכל כיוון. כשהגיעה הכלה לבית החתן, שפך החתן כד מים לזכר חורבן המקדש. מסיבת החתונה גם היא נמשכה (איך לא?) שבעה ימים שלמים.

התיעוד העשיר והמרתק של מנהגי חתונה בקהילות יהודיות ברחבי העולם חושף לא רק את המגוון העצום וההבדלים בין ארץ לארץ, אלא גם את המנהגים העשירים והשונים המתקיימים בתוך קהילות שונות באותה הארץ עצמה. או, בדוגמה המדויקת להפליא של נעמי אילוז מנתניה: "אצל המרוקאים זה מחולק לפי העדות שבתוכם… וכך המנהגים משתנים ממקום למקום".

 

חתונה בבית הכנסת "בית שאול" בסלוניקי, יוון. התמונה מהמחצית הראשונה של שנות ה-30 של המאה הקודמת

 

שאלון החתונה, כמו גם כל שאר ארכיון החברה העברית לידע-עם שמור בספרייה הלאומית, הוא זמין בקישור הבא.

 

חן מלול , עורך וכותב תוכן, הספרייה הלאומית

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.
לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו