כך הפך הילד שניסה לנסר רובה בגיל 10 לממציא העוזי

כשהיה נער השיג אקדח כדי לעשות עליו ניסויים, וכשנאסר בכלא הבריטי על הברחת נשק המציא את תת-המקלע שיחמש את העולם. סיפורו הבלתי ייאמן של עוזי גל.

עוזי אוחז בעוזי

הכירו את הילד גוטהארד גלאס, שמאז ומתמיד היה לו תחביב מסוכן: כלי נשק.

כשהיה בן עשר נכווה גלאס בידו. למה? כי הוא החליט לנסר רובה ישן וארוך ולהפוך אותו לכלי נשק אישי וחדיש. ככה זה שהבית שבו התגוררת עם משפחתך במינכן מלא באקדחים, חרבות, ושאר כלי נשק עתיקים.

 

מתוך "תמ"ק עוזי: מערכי שיעור", שחילק צה"ל למפקדים בשנת 1970

 

כאשר הפך הילד לנער והתגורר בקיבוץ יגור, חזר לאהבתו הגדולה. הוא שמע שיש למורת הטבע בבית הספר האזורי אקדח איטלקי זעיר מסוג פי.בי. הוא מכר את אלבום הבולים שלו, רכש את הנשק והתחיל לעבוד על החלום: להפוך אותו למכונת מלחמה משומנת. לצערו, הוא נתפס על ידי מורה בבית הספר בעודו מתעסק עם הנשק, וחלומו שוב נבלם. הנער גלאס לא ויתר: בגיל 15 פיתח קשת שיכולה לירות חיצים באופן אוטומטי – "תמ"ק חיצים" – אם תרצו.

בהמשך, הצטרף גלאס לפלמ"ח ומצא לו עיסוק מושלם: פיתוח אמצעי לחימה וחריטת כלי נשק. כמו בימיו כנער גם הפעם נתפס – ונדון ל-7 שנות מאסר. לשמחתו, הוא זכה לחנינה אחרי קצת יותר משנתיים בכלא עכו. נחשו איך ניצל את תקופת מאסרו? היה זה בתכנון תת-מקלע.

 

כתבה שפורסמה ב"המשקיף", 12.7.1946

 

 

בשנת 1949, בעודו חניך בקורס קצינים, ולאחר שהכיר מקרוב את כלי הנשק של צה"ל, בחר הבחור הצעיר שהפך כבר לעוזיאל גלאס (ובהמשך כולם יכירו בשם עוזי גל), לכתוב מכתב למפקדו:

"אל: מפקד בית הספר לקצינים, סא"ל מאיר זורע.

מאת: חניך עוזיאל גלאס 120946.

התאריך: 20.10.49"

בהמשך המכתב, תיאר במסמך ארוך ומפורט את החזון שלו לתת המקלע המושלם.

 

צילום: יעקב אלבז. אוסף דן הדני, 11.6.1969

 

חמש וחצי שנים אחר כך, ב-27 באפריל 1955, קיים צה"ל את המצעד המסורתי לכבוד יום העצמאות. במצעד הזה חשף הצבא תת מקלע חדש שזכה (איך לא) לשם "עוזי". גוטהארד/ עוזיאל/ עוזי גלאס/ גל – דרך אגב, היה שקט וצנוע, ובכלל לא רצה שתת-המקלע ייקרא על שמו, אבל זו כבר לא הייתה ההחלטה שלו.

 

כתבה שפורסמה ב"זמנים", 27.4.1955

 

תוך כמה שנים הפך העוזי לא רק לנשק פנים צה"לי, אלא גם להצלחה מסחררת בכל רחבי העולם.

 

עוזי. הבחירה של צ'אק נוריס!

 

מדינת ישראל כולה נחשפה לבחור הצנוע הזה לאחר שזכה בצל"ש הרמטכ"ל בשנת 1955, וב"פרס ביטחון" שהוענק לו על ידי דוד בן גוריון.

 

ראש הממשלה יצחק שמיר יורה בעוזי, 16.12.1986. צילום: נתי הנריק, לע"מ

 

כשנשאל על המצאתו ענה ביובש: "עשיתי את חובתי בצבא כמו טבח וכמו כל אחד אחר".

 

מתוך "תמ"ק עוזי: מערכי שיעור", שחילק צה"ל למפקדים בשנת 1970

 

 

 

לצורך הכנת הכתבה נעזרתי בכרך 17 של "צה"ל בחילו: אנציקלופדיה לצבא ולבטחון", ובכתבתו של אלי אשד "שישים שנה של תת המקלע עוזי".

 

כתבות נוספות:

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

צבא-עם לוחם "בלב ההיסטוריה": דפי הקרב של פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים

כשאזרחי ישראל קנו טנקים לצה"ל

כשפועל משפץ משרדי הייטק. קטע מרומן בכתובים מאת אלי שמואלי

"בקומה אחרת היה חדר אוכל לעובדי המשרדים בבניין. הפועלים היו אוכלים שם ואמרו לאריק ולי להגיע גם כן. עמדנו מול שורת המגשים, משותקים. לא יכולנו לזוז או אפילו לדבר."

The Baker Arent Oostwaard and his Wife, Catharina Keizerswaard, Jan Havicksz. Steen, 1658, .Rijksmuseum

דלת המעלית נפתחה ואני יצאתי ממנה בן 30, בלי כרטיס אשראי ובלי רישיון נהיגה. ראיתי חלל מוצף נֹגַהּ לבן. האור הגיע ממנורות ניאון, אור בלי שמש. פועלים התכופפו מעל לפתחי מיזוג וצנרת. באחת הפינות עמדו כמה אנשים ודיברו ביניהם ואחד מהם הבחין בי מסתכל עליו. "אותך הם שלחו?" הוא שאל, ואני עניתי "כן". מהחגורה שלו היו תלויים כלי עבודה מבריקים וחדשים וזה גרם לי להניח שהוא יותר בכיר מהשאר. האיש הראה לי סולם והניח מברג אצלי ביד. "אתמול הם שמו סיליקון בחריצים של התקרה. יש מריחות, אתה רואה? צריך לנקות את זה". הוא הצביע למעלה, לתקרה.

התקרה הייתה עשויה מאריחים אקוסטיים בצבע קרם ומישהו אטם את הרווחים שבין האריחים בסיליקון לבן. הסיליקון נמרח והתפקיד שלי היה לגרד את זה. טיפסתי על הסולם, הרמתי את הזרוע, הצמדתי את המברג לפלסטיק ודחפתי. חוט לבן נשר, נחת על האף והמצח שלי ונדבק לשם עם הזיעה. לא יכולתי לתפוס למה זה חשוב. למה שישכרו אדם לעשות את זה.

הקומה הזאת הייתה הפרויקט של שני אחים צרפתים. הם עמדו באמצע הקומה עם ידיים על המותניים, היחידים בסביבה בבגדים נקיים. מתנשפים, מסתכלים סביב, מנסים להבין מה עוד נותר לעשות. הפרויקט עמד לפני סיום והם רצו להותיר רושם טוב על הלקוחות שלהם. אריק, הבחור השני שגירד סיליקון שם על סולם, אמר לי שזה הפרויקט הראשון בחייהם. אחד משני האחים היה טיפוס נמרץ וזריז. הוא גלגל על הלשון את השם של כתב הרדיו הזה, גור צלל יכין. רעמת התלתלים השחורים הענקית שלו חלפה מתחת לסולם שלי – "גור צלל יכין".

בקומה אחרת היה חדר אוכל לעובדי המשרדים בבניין. הפועלים היו אוכלים שם ואמרו לאריק ולי להגיע גם כן. בצהריים אריק ואני נכנסנו לקומת המזנון. עמדנו מול שורת המגשים, משותקים. לא יכולנו לזוז או אפילו לדבר. הסתכלתי על אריק, הוא מתח גבות בחיוך מפוחד וחיכה שאומר משהו כדי שיוכל לדעת אם להסכים איתי שזה טוב או להסכים איתי שזה רע. היו שם חמישה סוגים של מנות עיקריות ועוד חמישה מגשים לסלטים כולל סלט פירות. ראיתי גולאש, צלי בשר ברוטב עם פלפל ובצל, שניצל, פרוסות קרפיון, עוף צלוי, שני סוגי אורז, פסטה בשמן ותבלינים, פסטה ברוטב עגבניות, צ'יפס, תפוחי אדמה ברוטב, תפוחי אדמה אפויים, סלסלות שבתוכן לחמניות מכמה סוגים, מאפי וניל, קרואסונים קטנים, עוגות גבינה מסולסלות עם ניקודים, שקיוויתי שהם שוקולד, ולא צימוקים. לא ידענו מה מכל זה מותר לנו לקחת. אבל אז אחד משני האחים הצרפתים, זה עם רעמת התלתלים, עצר לידנו – "תיקחו, תיקחו, תיכף הפסקה נגמר!" האחים הצרפתים שילמו על הארוחה.

ראינו את הפועלים מתיישבים מול מגשים שהאוכל נשפך מהם, העמסנו צלחות והתיישבנו איתם. הפועלים אכלו בפיות פתוחים. ראית בעיניהם חרדה. הם בלעו את האורז כאילו שהם בולעים תרופה, הם לא הצליחו ליהנות מהאכילה. הם קיללו בפנים מיוזעים, נושא השיחה נסב כל העת סביב אותו עניין – כולם בני זונות, כוס אמא שלהם. הייתה להם דרך מדכאת במיוחד לעודד זה את זה: אחרי שאחד היה מתלונן, על בית הספר של הילדה, מחלקת הארנונה בעירייה, כל הבוקר בטלפון עם קופת חולים לקבל הפניה, מישהו היה נותן לו את התשובה הקבועה: "מה תעשה? ככה זה. אין לך מה לעשות".

סביב השולחנות האחרים ישבו אנשים צעירים, בערך בגילי או מעט פחות. בחורים ובחורות. אלו היו העובדים מן המשרדים שבקומות האחרות. מלקרוא את שמות החברות בכניסה לבניין ניחשתי – הם הנדסאי ניהול, מהנדסי חומרה, מתכנתים, עובדי השיווק והנהלת החשבונות, מנהלי כוח האדם. מי יודע, אולי גם הכותב הטכני ישב שם. הפועלים בחרו שולחן רחוק מעובדי המשרדים, במכוון, מתוך איזו ענווה, שלא להטריד את מנוחתם בצחנת הזיעה והאבק על הגבות. עובדי המשרדים צחקו מעל למגשים ואכלו מבלי להסתכל לתוך הצלחות. האוכל היה עבורם מובן מאליו, צפוי, הרגשת שיופתעו אם לא יהיה שם. הדי הצחוק הגיעו עד לשולחן שלנו והקשבתי לשיחות שלהם. התנהל שם חיפוש מתמיד אחרי נושאים לפטפוט. משהו נייטרלי אבל משעשע, שום דבר מדאיג, כל מה שאיננו אישי. כמה עולה לקחת מונית לשדה התעופה? מסעדה בצפון – אל תלכו לשם. שמות משפחה ואיך מאייתים אותם. ביקור נשיא ארצות הברית זה היום? מתי סוגרים את הכבישים? קַצָּב סודי בשוק מחנה יהודה, מתכון לקציצה, יש לנו את אותה החולצה. ולעתים הייתה משתררת שם השתיקה, כל-כך משונה עד שגם אני הרגשתי מבוכה.

אחרי ההפסקה חזרנו לעבודה. מדי פעם ירדתי מהסולם לכתוב בפנקס. הצרפתי עם רעמת התלתלים ראה אותי עושה את זה ועצר. הסתכל עלי, הסתכל על הפנקס. אנשים מגיבים באופן משונה לאדם שעומד מולם וכותב בפנקס. הגבות מתקשות, המבט תלוי מהדפים, נטרד. הם מנסים להסתכל הצידה אבל זה לא עוזב אותם, העיניים נמשכות בחזרה לדפים. מה הוא כותב שם? זה עליי? מי זה האיש הזה בכלל? הוא נתן לי עוד הצצה ואז הפנה לי את הגב. אחרי עשרים דקות הוא שוב תפס אותי עושה את זה, ליד הסולם, הפנקס ביד אחת, העט ביד השניה. הוא כבר לא יכול היה להתאפק. "יש לך הרבה זמן אני רואה." הבטתי בעיניים שלו כמו מטומטם. הייתי מוכרח לעשות את זה. להפסיק, לרדת מהסולם, לשלוף את הפנקס. הוא נשאר קפוא במקום, מסתכל עלי בפנים מאובנים. "תראה, אדוני, יש לנו הרבה להספיק היום. אם אתה לא רוצה להיות פה אתה לא מוכרח." הוא התחיל ללכת. "אני מוכרח גם אם אני לא רוצה." הוא עצר והסתובב. "סליחה?" "לא משנה." "טוב, אתה יכול להשאיר את המברג על הסולם. תודה רבה." הוא עמד שם והסתכל בי בעיניים גדולות, תוחב לכיס האחורי את הפנקס, מרים את התיק שלי מהמסמר שבסולם, מניח אותו על הכתף. רק אז הוא זז משם, בשתיקה,  כמו אשה נבגדת.

 

אלי שמואלי הוא סופר ומשורר. הרומן הראשון שפרסם, "אישוליים" (הוצאת פרדס), זכה בפרס "עם הספר" מטעם קרן רבינוביץ' ופרס משרד התרבות להוצאת ספר ביכורים. לאחרונה ראה אור ספר השירה שלו "האל שהכזיב הוא אתה", גם הוא בהוצאת פרדס. הוא בעל תואר שני בנוירוביולוגיה מהאוניברסיטה העברית.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11


      
      

הַמּוּסָךְ 11: גיליון מיוחד – יצירות הזוכים במלגת "פרדס" של הספרייה הלאומית

ארבעה נכנסו למוסך: גיליון מיוחד לחודש אלול מציג מיצירתם של ארבעת הזוכים במלגת "פרדס" של הספרייה הלאומית.

Flowers and Grasses of the Four Seasons, Circle of Kano Mitsunobu (Japanese, 1565–1608), The Metropolitan Museum, Mary Griggs Burke Collection, Gift of the Mary and Jackson Burke Foundation, 2015

היצירות בגיליון זה נכתבו במהלך השנה האחרונה במסגרת תכנית "פרדס" של הספרייה הלאומית.

משתתפי התכנית זוכים למלגת כתיבה חודשית במשך תקופת התכנית. הם נפגשים מדי שבוע ליום של סדנאות ולמידה משותפת ומגיעים ליום נוסף של עבודה אישית בספרייה. אוספי הספרייה עומדים לרשותם, משמשים אותם בתהליך הכתיבה ולעתים אף מוצאים דרכם אל היצירה הספרותית שעליה הם עובדים במשך תקופת המלגה.

עם בוגרי "פרדס" נמנים: מיכל פיטובסקי, איימן סיכסק, אביגיל גרץ, גלית דהן-קרליבך, אליס ביאלסקי, דן זמל, מתן יאיר ויחזקאל רחמים.

בקרוב יתפרסם הקול הקורא למחזור ד' של התכנית.

 

משתתפי מחזור ג' (משמאל לימין): אסף סעדון, יונתן ברג, סלין אסייג ואלי שמואלי
צילום: עידית צוק

 

*

מערכת המוסך משתתפת באבלה של חברתנו ריקי כהן על מות אמה.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11


      
      
לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 10

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 9

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 8

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

 

 

 

 

שירים מאת יונתן ברג

הַטִּירָה וְהַנָּהָר, עַרְמוֹנִים קְלוּיִים וְטַעַם וָנִיל. הַאִם בַּדֶּרֶךְ הַקְּצָרָה מִבֵּיתְךָ לַפָקוּלְטָה כְּבָר עָלָה בְּךָ הָרֵיחַ הֶחָרוּךְ? אוֹתָהּ שְׁעָטָה שֶׁתָּבוֹא, תָּבִיס הַכֹּל.

The Old Italian Woman, Edgar Degas, 1857, The Metropolitan Museum, The Walter H. and Leonore Annenberg Collection

יונתן ברג

שפינוזה
קְצֵה הַיּוֹם נֶחְרָךְ
אאאאאאאבָּעֲלָטָה, נְסִיגָה
אאאאאאאאאאאאאאשֶׁאַחֲרֶיהָ הוּא רוֹאֶה בִּבְהִירוּת בָּתֵּי אֶבֶן,
בַּדִּים שְׁמוּטִים, קְטֹרֶת וְלַהַט, פֶּחָם וְצִמְחִיָּה — הָאֵל חוֹמֵק מֵהֶם,
דָּבָר אֵינוֹ נוֹלָד מִמֶּנּוּ, דָּבָר אֵינוֹ מְשַׂמֵּחַ אֶת גּוּפוֹ הָרֵיק, חָג לְעַצְמוֹ
מֵעֵבֶר לַדַּלּוּת הָאֱנוֹשִׁית,
מֵעֵבֶר לִמְקוֹמוֹת הַיִּשּׁוּב, מֵעֵבֶר לַיָּדַיִם
הַמְבַקְשׁוֹת לִקְטֹף אֶת שְׁמוֹ, לְהַנִּיחַ אֶת הַפֶּרַח הָרֵיחָנִי
בִּבְגָדֵינוּ הַקּוֹדְרִים. חֲדַר הָעֲבוֹדָה סָגוּר, סְבִיבוֹ
מְפֻזָּרוֹת עֲדָשׁוֹת, הַמִּשְׁפָּטִים מוֹפִיעִים בָּזֶה אַחַר זֶה:
הוּא מוֹצֵא בְּהִירוּת, בְּתוֹכָהּ שַׁלְוָה.
שׁוֹתֵק וְרָחוֹק מִבְּנֵי דּוֹרוֹ, כְּמוֹ עָבַר נָהָר,
מֵגִיחַ אֵלֵינוּ רַעֲנָן, עוֹמֵד שָׁקֵט בְּעוֹד
סַעֲרוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ מְפַלְּחוֹת אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה בְּדָם
וְנֶאֱמָנוּת, בְּעוֹד אֲנַחְנוּ רָצִים בְּעָרֵי בִּירָה
שֶׁבָּהֶן הַקֵּיסָר מֵנִיף אֶת יָדוֹ מוּל הֶהָמוֹן וּמַעֲנִיק לַכְּלָבִים
אֶת הַמֵּרוֹץ הָאָהוּב. יָדָיו הַשְּׁקוּפוֹת אֵינָן אוֹחֲזוֹת דָּבָר,
לְצַד הַמַּיִם, מְאֹהָב בָּאוֹר הַהוֹלַנְדִּי, נָח עַל הַפְּרָחִים
וְעַל הַגָּדוֹת, מַחֲלִיק וְנָמוֹג פַּעַם וְעוֹד פַּעַם, מוֹסִיף לַעֲמֹד בַּחֲשֵׁכָה —
חִלּוֹנִי, כְּלוֹמַר, מֵגִיחַ אֶל הַסְּפָרִים עִם עִפָּרוֹן,
מְשַׁרְבֵּט אֶת שְׁמוֹ לְצַד קַבְּצָנִים אֲחֵרִים,
מַכְתִּים בִּשְׁאֵלוֹת אֶת הַדַּפִּים הַלְּבָנִים.

 

היינריך היינה
מַיִם טִיְּלוּ עַל גּוּפוֹ, נֵרוֹת נָגְעוּ בַּקִּירוֹת,
אאאאאאאבֵּית הַטְּבִילָה הוּאַר לְפֶתַע, מֵאֵי־שָׁם נִשְׁמַע קוֹל בְּרָכָה,
אאאאאאאאאאאאאאהוּא הָיָה מְשֻׁכְנָע שֶׁהִגִּיעַ, כְּלוֹמַר, שֶׁהֵם יָרִיעוּ לוֹ
כְּשֶׁגּוּפוֹ הַנָּקִי יָגֵעַ, מְטֹהָר, בִּרְצִיפֵי הַמּוֹלֶדֶת. כָּעֵת פָּרִיז, בְּתֹם עָשׂוֹר,
הַגֶּרְמָנִית, שָׂרִיד אַחֲרוֹן לְאוֹתָהּ מַמְלָכָה
שֶׁעָלֶיהָ בִּקֵּשׁ לִהְיוֹת מֻפְקָד. מַבִּיט עַל הַמַּעְגָּל בְּפּוֹזְנָן,
חֲסִידִים אוֹחֲזִים זֶה בָּזֶה, שָׁרִים, כִּי הַלַּיְלָה מָלֵא. הוּא מַבִּיט בָּהֶם,
בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הָעוֹבֵר מִיָּד לְיָד, חָשׁ לְפֶתַע קִרְבָה מְאֻחֶרֶת,
חַסְרַת טַעַם: הַשִּׁיר הִתְפָּרֵץ מִתּוֹכוֹ לְכָל עֵבֶר, הֵמִיר אֶת הַבַּיִת בְּשָׂפָה.
בִּשְׁעוֹת דִּמְדּוּמִים כָּתַב עַל הִתְרוֹמְמוּת הַצְּלָב
הַשָּׁחֹר מִבַּעַד לִצְלָבֵי הַזָּהָב, עַל
דָּמָם הַסּוֹעֵר שֶׁל שְׁבָטִים מְבֻלְבָּלִים
מַכֶּה אֶת בָּתֵּי הַמְּלוּכָה וְאֶת הַכְּפָרִים הָרְחוֹקִים. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
נוֹתְרוּ הַמַּסָּעוֹת, תְּנוּעָה מְמַהֶרֶת לְעֵבֶר מָקוֹם אַחֵר: הָמוֹן שֶׁעוֹד יָרִיעַ,
נִבְרְשׁוֹת הָעֶרֶב עַל פָּנָיו הַיָּפִים.
הַשְּׁאֵלָה הַיְּהוּדִית? אֵין כָּאן הִתְרַחֲקוּת כְּלָל,
הוּא נוֹתַר בְּאוֹתָהּ שִׂיחָה נִמְשֶׁכֶת עִם הַתּוֹפָעוֹת וְהָאַהֲבָה,
נוֹתַר הַלַּהַט לְהִתְקָרֵב, לָדַעַת דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר אַחֵר: הָאֵל מֵהָאִשָּׁה,
הַתְּפִלָּה מֵרְחוֹבוֹת הַשּׁוּק הַסּוֹאֵן, הַגָּלוּת מֵהָעֶרֶב.
הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת בְּ'קֶבֶר הַמִּזְרָן', כְּאֵבֵי הָרֹאשׁ וְהַצְּעָדִים מִקִּיר לְקִיר.
שִׂיחָה בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ.

 

רוזה לוקסמבורג
מָתַי רָאֲתָה אוֹתָם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, עוֹמְדִים,
אאאאאאאחַסְרֵי מַעַשׂ, נוֹשְׁמִים לְאַט, מֻכְתָּמִים בְּפֶחָם,
אאאאאאאאאאאאאאמַנִּיחִים לַגּוּף לִלְמֹד אֶת הַתְּנוּעָה לְעֵבֶר חֹם,
כְּמוֹ עֲשָׂבִים, נָהָר שָׁלֵם שֶׁלָּהֶם, נָעִים בְּאִטִּיּוּת
לְעֵבֶר מַה שֶּׁתָּמִיד הֻבְטַח? נַעֲרָה בּוֹדֵדָה, מָתַי הֵמַרְתְּ
אֶת הַקְּרִיאָה, הַהִרְהוּר, בְּאוֹתוֹ מַאֲבָק שֶׁסִּמֵּן אֶת גּוּפֵךְ
וְהֵנִיעַ לִקְרָאתֵךְ כִּכָּרוֹת וְאַלִּימוּת.
מַה גָּרַם לָךְ לְהִסְתָּעֵר עַל הַשָּׂפָה כְּאִלּוּ
אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהַאֲמִין בַּקַּיִץ גַּם אִם עוֹנָה אַחַת
מִתְעַקֶּשֶׁת לְבַקֵּר אוֹתָנוּ — רְטֻבִּים וְרוֹעֲדִים
אָנוּ צוֹפִים בַּזָּהָב הַבּוֹעֵר,
מְפַתֶּה אוֹתָנוּ, גּוֹרֵם לָנוּ לִסְגֹּר אֶגְרוֹף.
הֵם חָבְטוּ בְּרֹאשָׁהּ, וַדַּאי הֵחֵלּוּ לִצְחׁק כִּמְעַט מִיָּד, זְאֵבִים
הַמְּנִיסִים אֶת עַצְמָם מֵעַצְמָם בְּאֶמְצָעוּת יְלָלָה,
אֲבָל שְׁמָהּ תָּפוּר עַל הַמִּקְטֹרֶן שֶׁלָּנוּ,
עַל הַבֶּגֶד הָעוֹלֶה בָּאֵשׁ, דְּמוּתָהּ עוֹמֶדֶת בַּכִּכָּר
הָרֵיקָה, מַמְתִּינָה לָרְעֵבִים שֶׁיִּתְקָרְבוּ.
אֵין שׁוּם צֹרֶךְ בִּצְעָקוֹת, בְּאֶגְרוֹפִים קְטַנִּים מוּל
מִבְנֵי הָאֶבֶן, בְּפָנִים רְעוּלוֹת, אֵין צֹרֶךְ לְהַצִּית, הִיא אוֹמֶרֶת,
רַק לַעֲמֹד כְּפִי שֶׁרָאִיתִי אֶתְכֶם, צְפוּפִים, נוֹשְׁמִים, פּוֹתְחִים אֶת הָאֹפֶק
בְּאֶמְצָעוּת הַהִמְנוֹן שֶׁלָּכֶם: אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַשִּׁירָה, לָחֲשָׁה לְעַצְמָהּ
בְּעוֹד הַדָּם אָזַל, מִבַּעַד לַמַּכּוֹת, בְּעוֹדָהּ
שְׂרוּעָה בַּתְּעָלָה, קְרוֹבָה לָעֵשֶׂב, שׁוֹמַעַת כֵּיצַד הֵם מִתְקוֹמְמִים,
עוֹמְדִים יַחַד, לְלֹא תְּזוּזָה, מַגִּישִׁים יָד,
נָעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב לְעֶבְרָהּ.

 

עמנואל לֶוִינַס
מִן הָרְבָעִים עוֹלֶה בְּלִיל קוֹלוֹת,
אאאאאאאטְקָסִים לְגֵרוּשׁ רוּחוֹת,
אאאאאאאאאאאאאאשִׁכּוֹרִים מַכִּים אֶת גּוּפָם וּמְקַלְלִים,
מַעֲשֵׂי אַהֲבָה פּוֹרְצִים אֶת הַוִּילוֹנוֹת,
יְלָדִים שׁוֹלְחִים יָד לְמַמְתַּקִּים בִּשְׁנָתָם,
מַאֲמִינִים מְזַמְּרִים וְחוֹזְרִים עַל שֵׁם הָאֵל,
מְבַלִּים מַשְׁאִירִים רֵיחַ חָרִיף.
שׁוֹנִים בְּתַכְלִית, זָרִים זֶה לָזֶה,
בִּלְתִּי מוּבָנִים לְעַצְמֵנוּ.
מְנַעַנְעִים אֶת פַּעֲמוֹן הָאֲנִי בְּהִתְרַגְּשׁוּת.
הָאָדָם, פָּנִים חֲשׂוּפוֹת, דְּחוּסוֹת בְּאָבְדָן וְלַהַט.

 

סבי, יצחק אופנהיימר
לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת אֶפְשָׁר לְדַבֵּר
אאאאאאאעַל מַה שֶּׁנּוֹתַר מֵאָחוֹר — רְחוֹבוֹת וִירְצְבּוּרְג,
אאאאאאאאאאאאאאהַטִּירָה וְהַנָּהָר, עַרְמוֹנִים קְלוּיִים וְטַעַם וָנִיל. הַאִם בַּדֶּרֶךְ
הַקְּצָרָה מִבֵּיתְךָ לַפָקוּלְטָה כְּבָר עָלָה בְּךָ הָרֵיחַ הֶחָרוּךְ?
אוֹתָהּ שְׁעָטָה שֶׁתָּבוֹא, תָּבִיס הַכֹּל.
לֹא, עוֹד בְּטֶרֶם הַצְּעָדוֹת, עוֹד לִפְנֵי הָעֲזִיבָה הַחֲטוּפָה,
יוֹשֵׁב בָּאוּלָם, רוֹשֵׁם לְעַצְמְךָ הֶעָרוֹת, אַחַר כָּךְ
הַקָּפֶה וְהַהִרְהוּר, יָדַיִם עֲדִינוֹת עַל מַפָּה לְבָנָה.
שֶׁלֶג כָּבֵד, הַנֵּרוֹת וְהַהִתְכַּנְּסוּת בַּסָּלוֹן, הַסְּפָרִים,
רֵיחַ הָעֵץ וְקוֹל הַנִּגּוּן. כֵּן, צִיּוֹן הָיְתָה שָׁם, מְרַחֶפֶת כָּל הָעֵת
עִם אוֹרָהּ הֶעָמוּם, אֲבָל כִּמְחוֹז חֵפֶץ, רַעְיוֹן, לֹא אוֹתָהּ
אֲדָמָה מָרָה, סָרְבָנִית, עָלֶיהָ עָמַדְתָּ שָׁנִים אַחַר כָּךְ — יָדַיִם סְדוּקוֹת,
פִּצְעֵי הַיַּבָּלוֹת וְהַכִּשָּׁלוֹן — חַם מִכְּדֵי לְהַרְהֵר, צָפוּף, מְלֻכְלָךְ.
עוֹד קֹדֶם, סַבָּא, עִם הַצְּעָדָה הַקְּצָרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
לוּחִיּוֹת הַזָּהָב עַל מוֹשְׁבֵי הָעֵץ, הַחַלּוֹנוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים,
הַנִּבְרֶשֶׁת, הַשְּׁכֵנִים, הַטִּיּוּל הָאָרֹךְ אֶל הַגֶּשֶׁר.
הַאִם כָּל אֵלּוּ חָלְפוּ מוּלְךָ בִּשְׁעוֹת הַחֹם הַבִּלְתִּי נִסְבָּל בָּעֵמֶק,
חֲרָקִים בְּכָל מָקוֹם, הַמֶּשֶׁק שֶׁצָּבַר חוֹבוֹת.
הַאִם הִמְשַׁכְתָּ לִכְתֹּב בְּהֵחָבֵא הֶעָרוֹת
עַל בְּעָיוֹת פֶּדָגוֹגִיּוֹת בְּהוֹרָאַת הַהִיסְטוֹרְיָה,
עַל הַסִּפְרוּת הַגֶּרְמָנִית בְּמִפְנֵה הַמֵּאוֹת.
כֵּן, אֲנִי יוֹשֵׁב בַּחֶדֶר הַלָּבָן וְהָרֵיק בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת וִירְצְבּוּרְג.
נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי עִם הַכַּרְטִיסִיּוֹת הַצְּהֻבּוֹת,
הַצֶּבַע הַמְקֻלָּל שֶׁלָּנוּ, מַבִּיט עַל שְׁמוֹת הַקּוּרְסִים, עַל דְּמוּתְךָ: עָדִין,
כְּפִי שֶׁנּוֹתַרְתָּ, עֵינַיִם חֲדוּרוֹת נֶאֱמָנוּת, בּוֹטְחוֹת בֶּעָתִיד.

 

סבתי, לאה עמנואל־אופנהיימר
תָּמִיד חֲמוּרַת סֵבֶר. קוֹל פָּרוּעַ מֵעֵינֶיהָ הַקְּפוּאוֹת:
אאאאאאאלֹא הִצְלַחְתִּי לְהַצִּיל אֶת אֲחוֹתִי.
אאאאאאאאאאאאאאשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים מַמְשִׁיכוֹת לְהִתְרַחֵשׁ
גַּם כְּשֶׁהִיא כְּבָר יוֹשֶׁבֶת, חַלָּשָׁה, בְּיִשּׁוּב בַּשּׁוֹמְרוֹן,
מְצַפָּה לִפְגּשׁ אֶת אֲחוֹתָהּ מִבַּעַד לִשְׁנוֹת הַבְּגִידָה הָאֲרֻכּוֹת.
לְעוֹלָם לֹא שִׂמְחָה מִתְפָּרֶצֶת, קוֹל גָּבוֹהַּ:
הַחֹם הָיָה שַׁיָּךְ לְעִדָּן אַחֵר.
קַפְּדָנִית, מַעֲשִׂית: צִיּוּד נָבוֹן לִמְהַגֵּר.
הַאִם נִסִּיתִי לְהִתְקָרֵב? לֹא, לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ.
נַעַר פָּרוּעַ בְּיוֹתֵר מִמָּקוֹם אֶחָד,
מְרֻכָּז בְּעַצְמוֹ, חָנִיךְ שֶׁל הַמּוֹלֶדֶת: בָּז לְחֻלְשָׁה.
אֲבָל הִיא לֹא הָיְתָה חַלָּשָׁה, נָכוֹן יוֹתֵר,
הִיא לֹא יָכְלָה לָתֵת לְעַצְמָהּ לִהְיוֹת חַלָּשָׁה,
יוֹתֵר מִדַּי זִכְרוֹנוֹת הָיוּ שָׁם, בָּאֲגַף הַמֶּלַנְכּוֹלִי.
לֹא הָיָה לָהֶם פְּנַאי לַהֹוֶה,
לְהִתְרַוֵּחַ בְּתוֹכוֹ, לְגַיֵּס יְדִידוּת עֲבוּרוֹ.
לֹא הָיָה לָהֶם לַיְלָה בְּלִי הַפָּנִים הָהֵם,
קִירוֹת מְלֵאִים, מִטְבָּח מָלֵא בָּהֶם.
אֲנִי מַרְבֶּה לְדַמְיֵן אֶת הָאֲחָיוֹת סוֹלְחוֹת זוֹ לָזוֹ,
נוֹגְעוֹת הָאַחַת בַּשְּׁנִיָּה בְּרַכּוּת שֶׁלֹּא נִתְּנָה לָהֶן כָּאן,
צְמוּדוֹת בַּמָּקוֹם הַשָּׁמוּר לָהֶן, רֵיקוֹת כְּבָר,
אַחַת לְיַד הַשְּׁנִיָּה.

 

יונתן ברג, יליד 81, משורר וסופר. ספר השירה האחרון שלו "היסטוריה" ראה אור בהוצאת קשב, הממואר "פסגות – סיפור עזיבה" ראה אור בהוצאת אפיק ורומן חדש יראה אור ב-2018 בהוצאת "עם עובד".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11