חושפים את אורי גלר

עוד הרבה לפני שהפך למכופף הכפיות הכי מוכר בעולם, היה אורי גלר דוגמן. אם זה שוקולד, קצף גילוח או סתם תחתונים - אורי גלר היה שם

סמדר דרור ואורי גלר בפרסומת לחברת "קינגסמן". צילום: איתמר צוקרמן, 1969

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

 

"אורי גלר המוכר לציבור הישראלי כדוגמן-אופנה, החל באחרונה להפגין בציבור כוחות טלפאתיים וטלקינטיים, מנבא עתידות וצופה אסונות. פרופסורים חלוקים בדעותיהם על מהות כוחו הנעלם אך בינתיים גורף גלר מהופעותיו סכומים יפים…"

(מתוך כתבה בעיתון "דבר", 18 במרץ 1970)

 

 

אנחנו יכולים להתווכח האם לאורי גלר יש באמת כוחות מאגיים. אנחנו יכולים גם לספר על איך הצליח לכבוש את העולם ולהפוך לישראלי המפורסם ביותר, אבל בחרנו להציץ דווקא בשנים לפני שהפך למכופף הכפיות המפורסם בתבל – מיד אחרי שירותו הצבאי, בסוף שנת 1968.

האמת היא שהסיפור מתחיל קצת לפני כן. אורי גלר נפצע במהלך מלחמת ששת הימים מאש ירדנית. במשך שלושה חודשים עבר תהליכי שיקום והחלמה. בשלב מסוים, ידידה של גלר הציעה לו להצטרף אליה להדרכה בקייטנת "עלומים" לא רחוק מתל אביב. כמדריך בקייטנה פגש נער בשם שיפי, ויחד עם הנער הזה (שלימים יהפוך למנהלו של גלר במשך שנים רבות) התאמן גלר על כוחותיו. כמה חודשים אחר כך, כשגלר היה עדיין חייל בתפקיד עורפי, שיפי אירגן לו את ההופעה הראשונה שלו: הופעה מול ילדים בבית-ספר. 36 לירות – זה הסכום שהרוויח גלר מההופעה הראשונה שלו אי פעם. "זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שאי פעם עמדתי לפני קהל. ומצאתי שאני נהנה מזה".

 

"אין שום ספק בעניין, יש לי אגו בריא ביותר"

כמה חודשים אחר כך גלר השתחרר וגילה, כמו הרבה חיילים משוחררים, שצריך להתפרנס. הוא מצא עבודה בטיפול הזמנות של בית חרושת לטקסטיל, בשכר די עלוב. פה ושם הוא עוד קיבל הזמנות למופעים בעבור פרוטות, אבל פרנסה של ממש – זה לא היה.

ממש בסוף שנת 1968 נפתחת בפניו דלת חדשה – דלת הדוגמנות. מי שפותחת לו את הדלת היא בחורה צעירה בשם איריס דוידסקו:

"איריס זכתה בכמה תחרויות יופי ושימשה כדוגמנית בסוכנות פרסומת. יום אחד היא שאלה אם אני מוכן להדגים יחד איתה באחת ממודעות הפרסומת שלה. אוכל לעשות עוד קצת כסף נוסף על 500 הלירות לחודש שהשתכרתי כמשכורת התחלתית בחברת היצוא, שבאמת לא היו יותר מדי.

הצטלמתי עם איריס למודעת פרסומת של בירה והייתי ממש מסוחרר כשהמודעה פורסמה. אין שום ספק בעניין, יש לי אגו בריא ביותר. הדבר הזה החיה אותי, למרות שזאת רק מודעת פרסומת למשהו שלא שתיתי מימי".

עד שיהפוך בתחילת 1970 למכופף הכפיות המפורסם ביותר בתבל, שימש גלר כדוגמן, אפילו דוגמן די מצליח.

 

תענוג לגבר

עשרות פעמים ראינו את התמונה הזו באוספי ברכות שנה טובה בספרייה, ולא שמנו לב שהצנחן הזה הוא לא אחר מאשר אורי גלר:

ואם חפצתם בשוקולד אגוזים, אז לאורי גלר יש המלצה:

אם אתם בענייני אופנה, אז אולי כדאי לכם לבדוק את הבגדים של מפעל הבגדים "אתא":

ואולי בכלל מתחשק לכם תענוג אמיתי (לגבר):

תחילת שנת 1970 היא כבר התקופה הבאה בחייו של גלר. מה שהחל כמופעים קטנים שארגן לו חברו שיפי, הפך לאירועים יותר ויותר גדולים, ותוך זמן קצר גלר הפך לסלב בקנה מידה בינלאומי. הוא כבר לא יצטרך יותר לדגמן בשביל כמה גרושים.

***

חלק מהציטוטים והפרטים לקוחים מתוך ספרו האוטוביוגרפי של אורי גלר "האמת על חיי" (ספרי עדין בשיתוף עם ידיעות אחרנות, 1975)

חלק מהפרסומות לקוחות מאתר "עיתונות יהודית היסטורית", וחלק מהן לקוחות מתוך האתר הרשמי של אורי גלר

 

 

כתבות נוספות:

כך הפך הילד שניסה לנסר רובה בגיל 10 לממציא העוזי

חזרנו אל הרגע הקסום בשנת 1970, שבו הפך החייל שלמה ארצי לכוכב

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

 

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

 




סיפורו של ספר החינוך המיני הראשון (והגנוז) בעברית

המחנך והסופר העברי חיים אריה זוטא היה נחוש למלא את כל החסרים של התרבות העברית בארץ ישראל, וביניהם – את המחסור החמור בספרי חינוך מיני לנערים

שער הספר "הזרע למינהו! (שיחה מדעית לבני הנעורים)" מאת חיים אריה זוטא, אוסף אדלשטיין שבספרייה הלאומית

והזהרו, איפוא, ילדים באברי ההולדה, באברים היותר מועילים ליקום ולכל החי.  השמרו בהם אל תלכלכום, אל תגרו אותם, אל תמעכום בידים ובכל דבר, פן יחלשו.  אל תעירו את התאוה, אל תעוררו את הדמיון עד בוא עת התפתחותכם בגופכם ובנפשכם – פן תזיקו לכל עתידותיכם ומטרת חייכם

 

חיים תרבותיים מלאים בעברית, זאת היתה המטרה שעמדה לנגד עיניהם של בני ובנות היישוב העברי כמעט מרגע הקמתו אי שם בערפילי העלייה הראשונה. לצד הסיבות הרבות לאופטימיות – הכוללות את הולדת הילד העברי הראשון בשנת 1882 בבית משפחת בן-יהודה ואת הקמת גני הילדים העבריים הראשונים כ-16 שנה אחרי כן – הבינו כמעט כל העוסקים במלאכה שאם לא ימהרו לקבוע עובדות בשטח ולבסס, בארץ ישראל ובעברית, תרבות חדשה – בהחלט אפשר שהדור הראשון והשני לתחיית העברית יהיו גם האחרונים.

אחת הדרכים הבטוחות להפיץ ולפתח חיי תרבות בעברית, הבינו אותם מבינים, היא יצירתה של ספרות ענפה בעברית. לשם כך חייב ארון הספרים העברי להתרחב משמעותית. אם עד אז הכיל ארון זה בעיקר, אך בשום פנים ואופן לא רק, ספרות קודש, מעתה עליו לכלול גם יצירה עברית בכל תחומי החיים. ספרי מדע והגות, שירה ופרוזה, החלו נכתבים, מתורגמים ונדפסים בקצב מסחרר. בין שלל היצירות הללו נכתב ונדפס בירושלים של שנת 1909 גם ספר החינוך המיני העברי הראשון בשם "הזרע למינהו! (שיחה מדעית לבני הנעורים)", שחיבר והוציא לאור המחנך והסופר חיים אריה זוטא. ספר זה עורר בשעתו זעקה אדירה, וסופו היה שנעלם לחלוטין ממדפי חנויות הספרים בארץ ישראל.

תצלום דיוקנו של חיים אריה זוטא: הופק על ידי הצלם שלמה נרינסקי, בירושלים. אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

"כח המוליד כדמותו כצלמו"

בטרם מלאו לו 30, הספיק חיים אריה זוטא לנצח על שורת יוזמות חינוכיות חדשניות בעברית, ולזכות בשל כך להערכת ראשי התנועה הציונית המתגבשת. בשנת 1903 נענה להצעתו של מנחם אוסשקין, אותו הכיר עשור קודם לכן ברוסיה, ועלה לארץ ישראל כדי לסייע בהקמת מערכת החינוך העברי.

ההחלטה לעלות ארצה באחת מתקופות השפל של ארץ ישראל התאימה היטב למשנתו החינוכית של זוטא. הוא ראה במקצוע ההוראה משימה לאומית ממדרגה ראשונה, שאינה כוללת רק את כיתות הלימוד. תפקיד המחנך העברי בתקופה של מחסור היה, מבחינתו, למלא ככל יכולתו את החללים הריקים בתרבות שבה הוא פועל, בין השאר באמצעות ליקוט, עריכה ולא פעם גם חיבור של יצירות ספרותיות ופדגוגיות עבור דובריה הצעירים של העברית. בשנת 1909, לאחר שזיהה מחסור חמור במקצוע החינוך המיני בארץ, חיבר והוציא לאור ספרון קצר בעל השם הרמזני – "הזרע למינהו!".

"תורה היא וללמוד אני צריך", העמוד הראשון של היצירה. אוסף אדלשטיין שבספרייה הלאומית

מדובר ביצירה בת 16 עמודים המתקדמת בצורה שיטתית מעיסוק בדרכי הרבייה של עולם הצומח אל אלו של עולם החי, ומגיעה לבסוף אל האדם. הדרך בה מבצע זוטא את המעבר ההדרגתי שמאפיין את ספרו היא כזו של השוואה והקבלה: כמו שגרגיר החיטה הפשוט המופיע בעמוד הראשון של הספרון אוצר בתוכו "כח המוליד כדמותו כצלמו", כך גם הזרע של הגבר, בשילוב עם הביצית של האישה, "מולידים – ככל הצמחים והעופות והבהמות והחיות – כדמותם כצלמם בשכלם ובמדותיהם, בטבעם ובמזגם".

משעה שפרסם את ספרו פורץ הדרך, פנה זוטא לנסות ולקבל את המלצת מרכז המורים הארץ-ישראלי. את ההמלצה הזו לא קיבל מעולם. למעשה, הורַה מרכז המורים להחרים את עותקי הספר, והם אכן הוחרמו בשעתם. לימים, סיפר אליעזר שמאלי, מחנך וסופר עברי דגול אחר, כיצד עבר הספר בסתר בין תלמידיו של זוטא במדרשה למורים: "כשנכנסתי בשנת 1920 ללמוד בבית-המדרש למורים בירושלים, עבר בינינו, הסמינריסטים, מיד ליד וב'מחתרת' ספרון בלתי-רגיל. שמו היה 'הזרע למינהו', ומחברו – מורנו חיים אריה זוטא – ניסה להסביר בו לילדים בשפה קלה ובצורה חינוכית את הנושא המסקרן אותם כל-כך: 'מאין באתי ואיך נולדתי פתאום?' אינני יודע בפקודת מי הוחרם הספרון ונגנז עם הופעתו, אך כשהעזנו לשאול את מורנו המחבר לפשר החרם, היה משתמט ומשיב: לא איכשר דרא', כלומר: עדיין לא הוכשר הדור לספרון כזה…" (מתוך כתבתו של אוריאל אופק בעיתון מעריב, הכתבה התפרסמה ב-26 באוקטובר 1984).

הקוראת או הקורא המודרניים שיעיינו ב"זרע למינהו" יתקשו להסביר, או אפילו להבין, את גודל הזעקה שנשמעה נגד הספרון של זוטא. את ההסבר לא נמצא ככל הנראה בדיון הקצרצר והמתחמק של זוטא ברבייה ובהולדה האנושית (דיון שעוקף לחלוטין את עניין יחסי המין), אלא דווקא בפירוט בו עוסק המחנך במיניות החיות – עיסוק המכיל תיאור גרפי של יחסי המין ביניהן. ואולי לזעקה אחראי דווקא הקטע האחרון בספרון, המוקדש לאזהרה ידידותית וכנה באופן יוצא דופן בספרות התקופה.

אל תשחיתו ביצים לשווא. אוסף אדלשטיין שבספרייה הלאומית
"הזהרו, איפוא, ילדים באברי ההולדה". אוסף אדלשטיין שבספרייה הלאומית
"אל תעירו את התאוה", העמוד האחרון של היצירה

 מתנה גדולה, מתנה אין ערך לה העניקנו היוצר כל – להמשיך את ישותנו בדורות הבאים אחרינו – ועלינו להזהר בה, להוקיר אותה, לבלתי האביד את הטוב היקר הזה.  כי כמו שזרע פרי האדמה ופרי העץ בעודם בסר אינם מצמיחים ונרקבים, ככה הוצאת זרע האדם בטרם הגיעו להתפתחותו רק מחלישה את הגוף ועוכרת את נפש האיש – תחת אשר בשנות בגרותו מזריע האדם זרע קים ובריא בחמר וברוח.

 

"הזרע למינהו" – הטקסט המלא בפרויקט בן יהודה

ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?!

מי יותר מצלצל כזוכה פרס נובל: "רבינדרנת טאגור" או "חיים נחמן ביאליק"?

המועמד שלא זכה, חיים נחמן ביאליק

בנובמבר 1913 זכה המשורר הבנגלי רבינדרנת טאגור בנחשק שבפרסים – פרס נובל לספרות. אף על פי שהודו טרם כבשה את דמיונם של צעירים דוברי העברית באשר הם, ידיעה זו התקבלה בארץ ישראל ובשאר העולם היהודי כרעם ביום בהיר. זכייתו של משורר בן עם הנאבק כדי להשתחרר משליטת אימפריה זרה עוררה שאלה מציקה אצל קוראי העברית ברחבי העולם: מתי תורנו?

חתן פרס נובל לספרות לשנת 1913, רבינדרנת טאגור

אלו שהרשו לעצמם להפליג בדמיונם עמדו בפני בחירה: במידה שהספרות העברית אכן ראויה לעמוד כתף אל כתף עם ספרויות העולם, מי הוא הכותב שצריך לייצגה? ההתמודדות הייתה דו-ראשית: בצידה האחד של הזירה עמד המשורר חיים נחמן ביאליק, ובצידה השני – המשורר שאול טשרניחובסקי. מה שהטה את הכף לצדו של ביאליק עבור אותם חולמים לא היה רק כוחו הפיוטי (בכזה התהדר גם טשרניחובסקי), אלא – יש להניח – גם המעמד שזכה לו כבר אז בתור "המשורר הלאומי".

האם אינו מוכשר חיים נחמן ביאליק שלנו לפרס זה כמו ההודי? לחצו על התמונה לכתבה המלאה

היו מי שהתעקשו להרוס את החגיגה. את הבלון מלא התקוות שהפריחו אוהדי ביאליק על גבי העיתונות העברית מיהר דוד פרישמן לפוצץ, ובשניים בינואר 1914 המשורר, הסופר ומבקר האמנות העברי פרסם מאמר המלגלג על הרעיון בעיתון 'הצפירה', תחת השם 'אותיות פורחות'.

פרישמן הצביע על התרחשות מגוחכת החוזרת מדי שנה בשנה בסביבות תחילת חודש נובמבר: חדירתה של מילה חדשה אל שיחותיהם של אנשי ונשות התרבות – שמו (או שמה) של חתן (או כלת) פרס הנובל לספרות.

גם מבעד לעברית המיושנת בה משתמש פרידמן נוכל לזהות את הסיפור המוכר שהוא מספר: ההמולה הנוצרת סביב הזוכה האלמוני עד לא מכבר, זה "שאיש לא ידע לפנים את שמו, ואפילו את ביטוי של שמו אל נכון." אך מרגע שהוכרזה זכייתו נהרו צעירים וצעירות "לבתי ממכר הספרים ולבתי הקריאה ולבתי הביבליוטיקאות ולדרוש לתת להם למען השם את שירי המשורר ההודי" – שירים שספק אם תורגמו עד כה לעברית.

 

הגיליון בו התפרסם מאמרו המלגלג של פרישמן, עיתון 'הצפירה' בתאריך ה-1 בינואר 1914. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

באירוניה נוקבת ממשיך פרישמן לספר כיצד אותה המולה מנופחת העבירה גם את אשתו שלו על דעתה, כך שמדי יום ביומו ביקשה להבין מדוע הוא – סופר ומשורר אלמוני לא פחות (ובעצם, הרבה יותר) – טרם זכה בפרס? "את פרס של נוביל תביא לי הביתה!", דרשה.

הסיפור הזה, הבדיוני לבטח, סיפק לפרישמן בדיוק את התחמושת שחיפש, והוליך את מאמרו אל המסקנה המתבקשת היחידה: לא רק שהוא (בניגוד להוראת אשתו) לא זכאי לפרס, אלא שכל עיסוק בזוכה עברי אחר הוא לא יותר מדיבורים ריקים ומנופחים. כי "אם נשוה את הגדול שבגדולינו עם היותר קטן שבאומות העולם, לא נבוא עוד לידי שיעור קומה", והרי "רק תמול שלשום החלונו לכתוב איזה דבר". יודעי דבר הבינו מיד מיהו אותו "הגדול שבגדולינו", כפי שמוכיחה רשימת הביקורת שהתפרסמה באותו החודש בכתב העת הספרותי שהקים אחד העם, וערך חוקר הספרות יוסף קלוזנר.

הסאטירה של פרישמן זכתה לתגובה זועמת משלה, הפעם ב'השילוח'. ברשימת ביקורת שהופיעה באותו החודש בכרך ל' של 'השילוח' התפלא הסופר זלמן עפשטיין (אפשטיין) כיצד מרשה לעצמו "סופר-כשרון ובעל טעם" לפרסם "בקלות-ראש על ימין ועל שמאל דברי-הבאי, שאינם אלא מתהימים ושהנפש היפה סולדת בהם".

'עלבונה של ספרות', מאמר התגובה של זלמן עפשטיין. התפרסם בכתב-העת 'השילוח' בכרך ל' בינואר 1914. לחצו על התמונה למאמר המלא

אולי "העומדים מן החוץ… לא ידעו לעבר מי מכוונים כל אבני-הבליסטראות-שנזרקו בשצף-קצף ובחריקת-שיניים" במאמרו של פרישמן, אך "אנשי-המחנה של הספרות העברית יודעים ומבינים בשביל מי ובשביל מה בא כל הטורח הזה ולאן נועדו החצים המשוחים ברעל".

עפשטיין השתומם מכך שפרישמן נמנע מהתמודדות אמתית עם יצירתו של ביאליק ומהניסיון להוכיח כיצד היא, לטענתו, יפה רק לעמו ולא לשאר עמי-התרבות, "בעוד שהמשורר ההודי הוא פייטנה של האנושות כולה". במקום זאת, בחר פרישמן להחביא את דבריו באמצעות "טכסיסי-המלחמה", ש"הם כל-כך מוזרים ומשונים, עד כי להקורא המבין כמעט קשה להאמין, שהדברים יצאו מפי הסופר המפורסם".

 

חבר נשאר חבר

דברי הביקורת של פרישמן הגיעו עד לביאליק עצמו, שבחר לקדם אותם במכתב מבודח. במכתב האשים המשורר הלאומי את חברו בכך שדבריו הנוקבים מנעו ממנו כל אפשרות עתידית לזכות בפרס הנובל. פרישמן התנצל, ונראה שידידותם החמה של השניים לא נפגעה.

עשרים שנה מאוחר יותר, הגישה האוניברסיטה העברית את ביאליק בתור מועמד לפרס – ניסיון שכשל. שנתיים מאוחר יותר חזרה האוניברסיטה על הניסיון הזה. מותו של המשורר ביולי 34' קטע את הליכי הטיפול במועמדות. קוראי העברית נאלצו לחכות עוד 42 שנה עד לזכייתו של ענק ספרותי עברי אחר, הוא ש"י עגנון. לחתן או כלת פרס הנובל לספרות הבאים אנחנו עוד מחכים.

בונוס קטן לסיום: יצירותיו הרבות והנפלאות של אותו משורר הודי לא מוכר כביכול זכו במהלך השנים לתרגומים לעברית. עוד יותר מפתיעה העובדה שגדול מתרגמיו עד ימינו הוא לא אחר מהסופר והמשורר נטול פרס הנובל, דוד פרישמן.

 

כתבות נוספות

למי כתב חיים נחמן ביאליק את המשפט "לא ידעת עד כמה החלימו מגע אצבעותיך את לבי"?

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

"לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא" – שלוש גרסאות לביאליק

מה מכיל מכתב היידיש העתיק בעולם? בדיוק מה שהייתם מצפים

מחפשים הוכחה לכך שדבר לא השתנה? במכתב העתיק מתלוננת האם על כך שהבן לא כותב לה מספיק...נשמע למישהו קצת מוכר?

המכתב שבתמונה נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TSMISC36.152. שורה 5: איך בין ל"ע זיר שווך ל"ע פון ר"ח תמוז און ביז ר"ח אב = אני הייתי לא עלינו חולה מאוד לא עלינו, מראש חודש תמוז עד ראש חודש אב...

הצטרפו לקהילת הפייסבוק "סיפור סבתא" ושתפו אותנו במנהגים ובמורשת שלכם!

 

מבין אוצרות גניזת קהיר התגלו גם כתבים ביידיש. לא סתם כתבים – למעשה גניזת קהיר היא המקור לטקסטים היידיים הקדומים ביותר שישנם בעולם – קובץ של מדרשים ומשלים, ואף אגדת-עם גרמנית על דוכס גיבור המבצע מעשי גבורה כדי לזכות בליבה של נסיכה יוונית.

אבל מכיון שענייננו הוא בחיי יום-יום, ולא באבירים ונסיכות, נביא כאן קטעים משורת מכתבים של רחל זוסמן, אלמנה זקנה שהתגוררה בירושלים, לבנה משה, שהתיישב עם משפחתו בקהיר לרגל עסקיו. המכתבים נכתבו ביידיש באמצע שנות ה-60 של המאה ה-16, וגם הם מצאו את דרכם לגניזת קהיר בסופו של דבר. מתוכם ניתן ללמוד רבות על הרכב הקהילה בירושלים, מצבה הכלכלי, תנועה בין ירושלים ומצרים, וגם קצת על יחסי אם ובנה לפני 500 שנה.

מן המעט שידוע לנו נראה כי רחל זוסמן היתה אשה משכילה-יחסית, ומבוססת-יחסית. עם זאת, ככל הנראה היא לא כתבה את המכתבים בעצמה, אלא הכתיבה אותם לסופר מקצועי, שאולי גם שילב בהם פסוקים ופתגמים. בירושלים נפטר בעלה, וכאן הידרדר מצבה הכלכלי, כפי שנקרא.

בהתאם לסטריאוטיפ "האמא הפולניה" (או היהודיה), גם רחל מתלוננת על היעדר המכתבים מבנה (ובגניזה אף נמצא מכתב של בנה שמסביר מדוע לא הספיק לכתוב…). בניגוד לסטריאוטיפ – משה בנה התחתן עם בחורה בשם מסעודה, כלומר יהודיה שמוצאה מארצות האסלאם, ורחל היתה מאוד מרוצה משידוך זה, וגם הציעה שבתו ביילא (נכדתה) שהגיעה לפרקה תחותן עם נער ממשפחתה של מסעודה.

 

הנה קטעים ממכתביה של רחל זוסמן, שתורגמו ופורסמו בידי חוה טורניאנסקי:

"בני היקר, שתחיה ותהיה בריא… אני, לא עלינו, חולה מאוד, לא עלינו, ה' יתברך יודע מה יהא בסופי בעוונותינו… בני היקר, אל תצטער. אני מבקשת תמיד מן הרופא הנאמן (כלומר מאלהים) שלא תחלה – שאני אסבול בעבורך. ועוד אני מבקשת שלא יניח לי למות עד שאראה את פניך שוב ושאתה תניח את ידך על עיני ושתאמר קדיש אחרי. ובכן, בני היקר, אל תצטער, תחיה ותהיה בריא…

אינני יודעת מנין לקחת כסף. לעניים אין כסף. בני היקר, הבא לי בגד פשתן איתך. אין לי, בעוונותינו הרבים, סדין על המיטה, ואין לי ציפה על הכסת שלי. לו חס וחלילה הייתי מתה, לא היה לי סדין כדי להוריד אותי בו מן המיטה. אני מתביישת בפני הבריות. אין לי מצנפת לתכריכי כדי לשים על ראשי. אם אתה יכול לקנות לי זאת שם בזול, עשה זאת. והבא איתך גריסים. לא יכולתי למצוא כאן כלל. הבא שניים."

בגניזה השתמר גם מכתב תשובה אחד של משה לאמו:

"דעי, אמא יקרה, שאנחנו שבח לאל רעננים ובריאים… (בהמשך הוא מספר על מגיפה במצרים ועל מעבר דירה של המשפחה) על כן, אמי היקרה, במשך הזמן הנ"ל לא יכולתי לשלוח לך אפילו מכתב, גם לא יכולתי לקנות מה שכתבת לי…". בהמשך הוא גם מעדכן על למודי הבנים אצל 'אלמאלמה' (אל-מֻעַלִמָה, המורָה), וכן על הבן האידיוט שלדבר איתו זה כמו "לדבר אל קרש".

המכתב של משה נשלח לירושלים לאמו רחל, אז כיצד הגיע בחזרה לגניזת קהיר? כי על החלקים הריקים של הדף כתבה האם מכתב תשובה, ושלחה אותו חזרה לקהיר. היה לה הרבה מקום לכתוב, כי מכתבו של הבן היה קצר יחסית… הנה ציטוט:

"לאהובי בני ידיד נפשי משה היקר, ולזוגתך היקרה והצנועה כלתי מרת מסעודה. אני יכולה להבין שלא את כל מכתבי קיבלת… בני היקר, צר לי וכואב לי מאוד מאוד שאתה מצער אותי כל כך בעוונותינו עם המשלוחים שלך… בני היקר, שהקב"ה ימחל לך על שציערת אותי כל כך. לו במשך שנה שלמה שלחת לי לכל הפחות [כאן קרע בדף] ואת הגריסים…". אבל המכתב גם רצוף עצות טובות של אמא, מהאופן בו יש לרשום בדקדקנות כל הלוואה, ועד העצה הבאה:

"לך מעט ככל שתוכל לרחוץ בנהר. כך זה לא יוכל להזיק לך".

מה שנכון.

(שבעת המכתבים המדוברים פורסמו ותורגמו ע"י חוה טורניאנסקי במאמר בכרך ד של כתב העת 'שלם'. כולם נמצאים בקיימברידג', חוץ מאחד שנמצא בספריה הלאומית בירושלים. לפני כעשור נמצאו בקיימברידג' קטעים נוספים של מכתבים ביידיש מאת רחל זוסמן ואליה)

 

הצטרפו לקהילת הפייסבוק "סיפור סבתא" ושתפו אותנו במנהגים ובמורשת שלכם!

עוד סיפורים מגניזת קהיר

 

כתבות נוספות:

הצצה אל התלונה היחידה שנמצאה בגניזת קהיר על החום הקופח

תוכי מהודו קורא 'שמע ישראל' בקהיר