אסתר שטרייט-וורצל: "לא היה לי לב להרוג את אורי"

"אורי הוא, הנער שרציתי להיות. צבר טיפוסי, שקוצים דוקרניים לו בקליפה החיצונית, ותוכו רך ורגיש ועדין", הסיפור מאחורי "אורי" הספר הכי מפורסם של אסתר שטרייט-וורצל.

בתמונה: אסתר שטרייט-וורצל מחזיקה את ספרה האהוב 'אורי'. הצילום באדיבות המשפחה

"אורי, צא מן הכיתה!"
אורי הרים עיניו מן המחברת ונשָׂא מבט תמהּ אל המורה. ריבונו של עולם, מה הוא רוצה ממני הפעם?

(הפתיחה לספר "אוּרי", אסתר שטרייט-וורצל, הוצאת עמיחי)

*

אביה של אסתר שטרייט-וורצל היה סופר ומבקר ספרים, חברו הטוב של הסופר ש"י עגנון, והיא נולדה אל תוך אווירה של סופרים ומשוררים וספרייה שמדפיה השתרעו מקיר אל קיר. היא גדלה במושבה פתח-תקווה ושנות התבגרותה היו גם שנותיה הראשונות של המדינה, שנות הארבעים של המאה העשרים. את האווירה המיוחדת בפתח-תקווה של אותם ימים, פתח-תקווה הקטנה והאינטימית על דרכי העפר שלה ועל בתיה הקטנים מוקפי הגינות, את יחסי השכנות ואת הידידות והאחווה שהתקיימו בין אנשיה, את אהבת הספר ואת אהבת הבריות, את האידאלים הלאומיים ואהבת המקום, ביקשה שטרייט-וורצל לשמר בספרייה.

בראיון לתוכנית הטלוויזיה החינוכית "סופרים מספרים" היא מספרת: "רציתי לשמר את זה לעצמי, קודם כול, כדי שפתח-תקווה שלי לא תלך לאיבוד ולא תיעלם", אבל היא מוסיפה בראיון שגם ביקשה להשתמש בכלים שניתנו לה בתור סופרת "כדי שהנוער בארץ שחי במדינה הזו וקיבל אותה כדבר מובן מאליו, שקיבל אותה כמובנת מאליה, ידע איך חיו לפני התקופה הזו לפני התגשמות החלום… שיראה את העבר הקרוב הזה, ושזה יהיה לו דגם טוב כדי להתאמץ ולשפר את איכות החיים, שיידעו שיש לנו זיקה מיוחדת לארץ הזאת."

 

אסתר שטרייט-וורצל בנעוריה

 

אוּרי גיבור ספרה הידוע ביותר של שטרייט-וורצל, גדל כמוה במושבה קטנה, בימי קום המדינה. אורי הוא נער מתבגר, מתלבט, מתאהב, לוחם. דמותו של אורי נכנסה ללב של כל מי שבילדותם קראו את הספר וליוו את אורי במסע ההתבגרות הזה. הספר "אוּרי" אחראי ודאי לאהבת הקריאה של רבות ורבים מאיתנו.

*

קשה לאלה מאיתנו שגדלו על הספר לדמיין כמה מורכבת הייתה הדרך של המחברת להוציא את "אוּרי" לאור. בספרה "מאוּרי עד אדי – קורות ספרַי" היא מתארת את המסע:

קודם כול "אוּרי" כמעט נולד בתור ספר בהמשכים בעיתון "הארץ שלנו". שטרייט-וורצל שלחה לעורך חלק מהספר והוא החזיר לה אותו כי לדעתו היו בו "יותר מדי תיאורים ופחות מדי הרפתקאות".

בינתיים כתבה שטרייט-וורצל ספרים אחרים. חלף זמן והיא המשיכה את "אוּרי" ושלחה אותו להוצאת "מסדה", הוצאה שבה פרסמה מספריה הקודמים.

כעבור שלושה חודשים, לעת ערב, דפק בדלת ביתה שליח מההוצאה והחזיר לה את כתב היד של הספר! שטרייט-וורצל מספרת שהרגישה אז כאילו נעצו סכין בליבה.

היא התקשרה למשורר אמיר גלבוע שהיה עורך ב"מסדה" וביקשה להבין מדוע לא רצה לפרסם את "אוּרי". להפתעתה השיב לה גלבוע שכלל לא קרא את הספר!

הוא הסביר שההוצאה השיבה להרבה סופרים את כתבי היד של ספריהם בחזרה, כי התקופה הייתה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים ובהוצאה חשבו שבגלל המצב הקשה לא יהיו לספר קונים. הוא הוסיף ששמע שהספר עבה ולכן לא ירצו לקנותו.

שטרייט-וורצל לא ויתרה והחליטה לשלוח את אוּרי להוצאת "עם עובד" כי היא חשבה שבתור הוצאה ציבורית, לא יפחדו ב"עם עובד" להוציא לאור ספר ארוך. היא הגישה אותו לעורך חיים באר שאמר לה שזה ספר הנוער הכי טוב שנכתב בארץ זה שנים רבות. אך, בשם מנכ"ל ההוצאה, הוסיף שהספר עבה מדי ושכדי לפרסם אותו יהיה צורך לקצר אותו בשליש!

אסתר שטרייט-וורצל נחרדה ולקחה את הספר בחזרה.

 

אסתר שטרייט-וורצל, 'אורי' ומכונת הכתיבה
אסתר, 'אורי' ומכונת הכתיבה. הצילום באדיבות המשפחה

 

מ"עם עובד" פנתה שטרייט-וורצל ל"ספריית פועלים" שם נתן יונתן העביר את הספר למירה מאיר ושם עיכבו את התשובה זמן רב ובסוף השיבו שלדעתם "אוּרי לא יכבוש את לב הנוער, כי הוא תיאורי מדי ועבה מדי". על זאת ענתה שטרייט-וורצל שהיא מורה לספרות ויודעת מה הנוער מסוגל לקרוא ומה הנוער אוהב או שונא ואין לה ספק שאת הספר הזה הנוער יאהב. היא חיכתה שיחזירו לה את כתב היד.

היא חיכתה וחיכתה והתקשרה כל יום חמישי מהטלפון הציבורי בבית הספר ברנר שבו לימדה כדי לשאול את אנשי "ספריית פועלים" מה קורה עם הספר.

ליד הטלפון הציבורי הזה, פגש אותה שוב ושוב סוכן הספרים נחום הלוי ולבסוף שמע ממנה את הסיפור על אוּרי. הוא הציע לעזור לה ולפנות למו"ל שהוא מכיר, וכך שידך אותה עם הוצאת "עמיחי".

הבעלים, אורלינסקי, שקרא להוצאה על שם בנו "עמיחי" שנפל במלחמת השחרור, קרא רק שני פרקים מהספר והתאהב בו. גם הוא התגורר במושבה בתור ילד, גם הוא עבד כפועל בפרדסים והספר החזיר אותו לימים ההם. כבר למחרת נסעה שטרייט-וורצל לחתום על החוזה.
לבקשתה של שטרייט-וורצל נשלח הספר לעורך אוריאל אופק, כשחזר ממנו, ראה אור בהוצאת "עמיחי". זה היה ב-1976.

 

עטיפת הספר האייקונית שאייר אריה מוסקוביץ

 

והשאר היסטוריה: דורות של ילדים ישראליים גדלו על אוּרי והוא נעשה לדמות אייקונית בדברי ימי התרבות העברית. כמו שכתבה הגולשת נויה נחום בתגובה לכתבה על אסתר שטרייט-וורצל: "אורי היה אחד הספרים הכי אהובים עלי. אני זוכרת את ההקדשה של ההורים שלי 'קראנו את זה בילדותנו ועכשיו אנו מעניקים לך את זה גם".

*

אחדים מחברי נעוריה של שטרייט-וורצל האמינו שהם היו ההשראה לדמותו של אורי, אבל אין זה כך.

היא מספרת: "אורי הוא, לפי דעתי, הנער שרציתי להיות. צבר טיפוסי, שקוצים דוקרניים לו בקליפה החיצונית, ותוכו רך ורגיש ועדין. או אולי אדייק יותר אם אומר שאורי הטיפוס האידאלי של הצבר יליד ארץ-ישראל. … זה ספר שמתאר תהליך התבגרות, התבגרות של נער והתבגרות של מדינה. בראשית הספר אורי עודנו כמעט ילד, ובסופו – כשהוא "מגדיל" את מספר שנותיו ומתגייס לשיירה העולה לירושלים הנצורה – הוא כבר בוגר, שרואה עצמו אחראי לגורלו ולכן קובע על דעת עצמו את מהלכי חייו. ובמקביל לנער אורי, כך גם המדינה שבדרך, שבראית הספר עדיין היא כאילו בגיל ההתבגרות, ואחרי ההכרזה ב-29 בנובמבר, כשהיא כבר קיימת כמדינה הלוחמת על חייה, הריהי בבחינת "בוגרת".

הגולשת עפרה דניאל לביא מספרת: "אורי היה ספר ילדותי האהוב ובעקבותיו קראתי גם לבני הבכור אורי. הספר היה אצלנו בכיתה להיט והמורה בכיתה ח' הזמינה את אסתר שטרייט וורצל להרצות לנו. לפני בואה נתנה לנו עבודה לכתוב סיום לספר. עד היום זכורה לי ההתרגשות מבואה של אסתר ולגביי סוף הספר היא רמזה: 'אתם מכירים את שיירת הרכבים השרופה בעליות לירושלים?'"

 

שיירת האספקה נבי דניאל מגיעה לירושלים הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

אז מה באמת עלה בגורלו של אורי בסוף הספר?

אסתר שטרייט-וורצל מספרת:

"לא היה לי לב להרוג את אוּרי:

ילדים באים אלי בטענות בגלל הסוף הפתוח. הם, שאינם עושים את ההבחנה בין עולם המציאות לעולם הבדיון מתייחסים אל אוּרי כאל אדם חי, ולכן הם מבקשים לדעת 'מה קרה לאוּרי אחרי שהצטרף לשיירה העולה לירושלים.'

אני מנסה להסביר להם בדרך ההמחשה: בראשונה אני מבקשת מהם להעמיד עצמם במקומי, שאמנם אני המצאתי וסיפרתי את סיפורו של אורי, אך בזכות הקריאה הסיפור ידוע להם בדיוק כמו לי.

לאחר מכן אני מבקשת מהם להשיב לי מה לפי דעתם היו האפשרויות שעמדו בפני, כשניצבתי על פרשת הדרכים שלפני הסיום. מהר מאוד הם מגיעים למסקנה, שלמעשה עמדו בפני שתי אפשרויות בלבד: האחת, שאורי נהרג בקרב, והשנייה, שהוא הצליח לעבור את המלחמה בשלום (בעלי דמיון שבין הילדים מספרים גם שהוא נפצע ושכב בבית חולים) ובסופו של דבר חזר למושבה שלו.

'לא היה לי לב להרוג את אוּרי', אני מסבירה להם, 'לכן הפקדתי את גורלו בידיכם, קוראי הצעירים. ידעתי שתחושו את רוח העצב השורה על כל מה שמתואר בסוף הספר, ותבינו שסכנת מוות מרחפת על ראשו של אוּרי, אבל גם זאת ידעתי: שלא תניחו לו למות, אלא תחזירו אותו בריא ושלם למושבתו ואולי אפילו תדמיינו את חגיגת נישואיו לעופרה.'"

*

אם אורי ניצל או לא ניצל, לא נדע. אבל מה עלה בגורלה של דליה כולנו יודעים. או כמו שכתבה בעצב הגולשת אפי שלום:

"אבל את דליה היה לה לב להרוג ?"

שרייט-וורצל מספרת גם על ההחלטה הקשה הזאת:

"תהליך התבגרותו של אורי כולל בין השאר שלוש אהבות לשלוש נערות – דליה, חנה ועופרה. … הכי קרובה לי היא דליה. דמותה כמו נבעה ממעמקי נפשי, מתהומות סבלי כילדה חריגה, חולת פוליו, שילדים מרושעים (כן, ילדים  מסוגלים לגלות רוע לב. מי כמוני יודעת זאת) לועגים לה על צליעתה. דליה היא בבואה מוקצנת של החלק הזה שבי, החלק החולה והסובל. כמו אצלי, כך גם אצלה הסבל העשיר את חייה הרוחניים והרגשיים והאציל עליה חכמה ותובנה ויכולת לחוש את סבלם של האחרים.

כשהרגשתי בשלב כלשהו בתהליך הכתיבה, שבבלי דעת אני מוליכה אותה בזרם העלילה אל מותה, משהו בי התקומם כנגד גזר הדין המר הזה, כשביכול אני מרצוני גזרתי אותו, אבל באמת הוא נובע מהאמת הפנימית של הספר."

"…ניסיתי 'להציל' את דליה מגורלה המר. אחת הדרכים להשאירה בחיים הייתה, שהיא חוזרת ארצה כמובן לא בריאה לגמרי, אך בכל זאת מסוגלת לצעוד בעזרת קביים. תיארתי פגישה נרגשת מאוד בינה ובין אורי, שבאותה גרסה למד בבית ספר חקלאי, וכן תיארתי אהבה עזה שמתפתחת ביניהם. אבל בעודי כותבת את הפרק ההוא, ידעתי היטב שאני כותבת משהו גרוע, רגשני, קיטשי, שאין לו מקום בספר החותר להגיע לרמת אמינות גבוהה. ידעתי שאני מתארת את משאלת לבי, שאני מבטאת את הצורך שלי בעולם שבו האהבה מנצחת והמוות מובס. ועוד ידעתי ברור ומעל לכל ספר את מה שלמדתי כמו בניסוי העכברים הידוע במבוך של תעייה וטעייה, שאין לי ברירה: עלי 'להרוג' את דליה ויהיה מה.

הוודאות הזאת היא שהעניקה לי את הכוח לכתוב את שני הפרקים הקשורים בשיבתה חסרת התקווה של דליה, במחלתה הסופנית ובמותה. ואני זוכרת היטב איך כתבתי את הפרק המתאר את מותה. זה היה בשלוש לפנות בוקר, בחדר עבודתי הקטן, החם והמחניק בדירתנו הראשונה. ישבתי ובכיתי בכי תמרורים, ובכל זאת המשכתי לכתוב עד הסוף המר, הבלתי נמנע."

הגולשת מירב טבקמן מסכמת: "מבחינתי אורי חי וקיים, יחד עם עפרה. אחת לשנה בערך אני לוקחת שוב את הספר ליד (בזהירות כי חלק מהדפים כבר לא מחוברים כמו שצריך), וצוללת שוב לעולמו של אורי ולארץ ישראל של אז.
ותמיד תמיד, בוכה כשקוראת את חצי העמוד האחרון בספר."

 

[הציטוטים של אסתר שטרייט-וורצל, אלא אם כן צוין אחרת, הם מתוך "מאוּרי עד אדי – קורות ספרַי", הוצאת עמיחי.]

ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי

רחל המשוררת הייתה חשוכת ילדים, אך כתבה להם ספר שירים שנשכח, התגלה מחדש - ואז נשכח שוב

רחל עם אחייניתה שרה

"טְרִי – לִי… טְרִי – לִי" – זֶה שִֹירֵךְ
כֹּה צָלוּל וָרָךְ.

"טְרִי – לִי… טְרִי – לִי" – גַּם אֲנִי 
אֲזַמֵּר אִתָּךְ.

טְרִי – לִי… טְרִי – לִי!

(השיר הפותח את הקובץ "בבית ובחוץ", שירי ילדים, החרוזים: רחל)

 

רחל בלובשטיין

 

ראובן גולדברג, יבואן צעצועים, ייבא מגרמניה אוסף איורי חיות צבעוניים של צייר הנופים וילהלם שכט (1940-1872). הוא מסר את הציורים המודפסים לכורך, שיכרוך אותם לספרון ילדים. אבל משהו היה חסר: מילים. רואה החשבון שלו, שמעון סבוראי, המליץ לו לפנות אל אישה שידע שכותבת שירים.

השנה הייתה 1930. האישה שהתה בדירתה בתל אביב. בודדה, חולה בשחפת וימיה כלים. רק מבקרים מעטים הגיעו אליה לדירה, וכשבאו היא ישבה או שכבה במרחק מהם, לבל ידבקו במחלתה. באחד הימים, כשהיא במיטתה, התדפקו על דלתה גולדברג וסבוראי, שסיפרו לה מה מבוקשם – שירי ילדים על חיות. היא הופתעה. שירי ילדים אף פעם לא כתבה קודם, וגם לא התכוונה לכתוב, אבל כסף הייתה צריכה וגם עניין למלא בו את ימיה, והיא הסכימה לנסות.

על 14 השירים קיבלה את השכר ששילמו לה ב"דבר" – עשרים גרוש לכל שורת שיר. כך נולד הקובץ הראשון של שירי ילדים עבריים שנכתב בידי משוררת – המשוררת רחל בלובשטיין.

רחל, שלמדה את העברית שלה מילדי הגן, לא התכוונה כלל לכתוב ספר שירים לילדים, אבל המצוקה החומרית והנפשית שהייתה נתונה בה, וההזדמנות שהגיעה בזכות גולדברג, הביאו אותה לכתוב בימיי חולייה את הספר הזה. היא ישבה בבית וחלמה על החוץ, כמהה לילדים שידעה שלא יהיו לה, ומילאה את הדף בחרוזים היפים והמלבבים האלה. פחות משנה אחרי שכתבה אותם, מתה ממחלתה.

 

 

גולדברג כרך 500 עותקים בלבד של הספרון "בבית ובחוץ", והוא נמכר בתור חוברת בחנויות כלי כתיבה וצעצועים. גולדברג לא היה בטוח שהספר יעניין את הקהל, אולם המהדורה הראשונה נחטפה, וכמוה עוד כמה מהדורות ספורות שהוציא. אף שקיימות עדויות הגורסות כי רחל לא הייתה מרוצה לגמרי מהטקסטים ולא ראתה בספר יצירה מקורית משמעותית שלה, היא ביקשה מגולדברג עותקים וחילקה אותם לחברים, לעיתים בליווי הקדשה.

 

ההקדשה לרחלה סבוראי, בת דודתה של רינה שץ מעין חרוד. רינה שץ גדלה על הספר ואהבה אותו ודאגה כעבור שנים להביא אותו שוב לדפוס

 

שמה של רחל אומנם הופיע בספר, אך לא שם המו"ל ובית הדפוס – לימים הסביר גולדברג שלא ראה בו ספר של ממש אלא "צעצוע חינוכי" – והשירים הילדיים לא הזכירו את סגנון הכתיבה של המשוררת.

 

"תארו לעצמכם: קובץ של שירי רחל לילדים, ואנחנו לא ידענו!"

בשנות השבעים הגיע עותק של הספר למירה מאיר מספרית הפועלים, שהופתעה לגלותו וביקשה מאוריאל אופק לברר על אודותיו. אופק חיטט, חפר, קרא וחזר עם תשובה שלילית – רחל מעולם לא כתבה ספר שירי ילדים. אולם כשראה את ההקדשה בכתב ידה המוכר וחתימתה הבין שגילה אוצר גנוז.

נוסח מוקדם לשיר החתלתולים, מופיע בטיוטות של רחל לספר

 

מתוך הספר המקורי של "בבית ובחוץ שירי ילדים"

 

שיר הכבשים, מתוך "בבית ובחוץ שירי ילדים"

 

לאחר חקירה ממושכת, פנייה לנשיא זלמן שז"ר שהיה ידיד ואהוב של רחל והכיר היטב את יצירתה, ואיתור המו"ל גולדברג שהתגורר בשכנות לאופק, הצליח אופק לחבר את כל הקצוות ולגלות את סיפורו של הספר. בשנת 1974 יצא לאור הספר מחדש, הפעם כספר של ממש, עם איורים חדשים של שמואל כץ (מפני שהעותק היחיד שהיה להוצאה, העותק של רינה שץ, היה פגום ואי אפשר היה להעתיק את הציורים מתוכו). "ספר זה יהיה בצאתו ללא ספק, בבחינת סנסציה קטנה, גילוי של הפתעה לכל חובבי השירה העברית, ושירת רחל בפרט", כתב אופק באחרית הדבר של המהדורה המחודשת. "תארו לעצמכם: קובץ של שירי רחל לילדים, ואנחנו לא ידענו!"

 

כריכת הספר "בבית ובחוץ שירי ילדים", ספרית פועלים, 1974

 

כאן המקום לספר שאף אני לא ידעתי הרבה שנים על קובץ שירי רחל לילדים. לא גדלתי על הספר ולא שמעתי על אודותיו עד שקראתי עליו בספרו של איתמר לוי "מיומנו של מאתר ספרים" (חנות הספרים של איתמר, 2000). אחרי זה הזמנתי את הספר וקראתי את אחרית הדבר המקיפה והמרגשת שכתב אוריאל אופק ובה סיפר את הסיפור מאחורי "בבית ובחוץ". גם פרופסור יעל דר כתבה על הספר (ב"עוד סיפור אחד ודי, מדריך מפה לספרי ילדים", מפה, 2002) ובהארץ, ב-2011. בחיפוש בעיתונות יהודית היסטורית, מצאתי בעיתוני 1974 כתבות על "בבית ובחוץ" מאת שולמית לפיד ומאת שלמה שבא. נדהמתי איך אפשר לשכוח ו"לאבד" ספר כזה, של רחל המשוררת, ואז למצוא אותו שוב ואז לאבד אותו מחדש. הדור שלי והדורות שאחרי לא מכירים את "בבית ובחוץ" וגם לא את הסיפור על אודותיו. ב-2001 נדפס הספר שוב בהוצאת "תמוז", לפי צילום של אחד העותקים ששרדו מהמהדורה הראשונה ועם אחרית דבר של מוקי צור, אבל כיום אין למצוא בחנויות עותקים של אף אחת ממהדורות הספר. ומי יודע – אני חושבת ומקווה, אולי אם נזכיר את הספר שוב, הוא יודפס מחדש?

שיר הציפורים, השיר הפותח את הקובץ "בבית ובחוץ שירי ילדים"

המו"ל גולדברג סיפר: "רחל אהבה מאוד את 'בבית ובחוץ'. שוב ושוב ביקשה ממני כי אביא לה עוד כמה ספרים, כדי לחלק אותם בין הילדים שאהבה כל-כך. מילאתי את בקשתה בחפץ-לב, וכשאמרתי לה פעם – 'לו ידעת, רחל, כמה שמחים כל הילדים וההורים לספר הזה, וכמה יפה הוא התקבל על-ידי כולם' – הרגשתי כי המילים הללו מעניקות לה אושר רב".

 

רחל שוכבת בחדרה בתל אביב ב-1929 ולצדה אחייניתה, שרה מילשטיין. צילום: אוסף משפחתי, באדיבות אורי מילשטיין.

 

 

הדמעות של דבורה עומר

"יהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ", "למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה", "תתייעצי עם אביך, שידריך אותך" ועוד מילים קשות במכתב הדחייה שקיבלה הסופרת דבורה עומר מהמו"ל הראשון שאליו שלחה את ספרה הראשון "דפי תמר"

כשהייתה דבורה עומר בשנות העשרים לחייה, אז עוד קראו לה דבורה מוסנזון, היא עבדה כמורה צעירה בבית הספר של קיבוץ מעוז חיים, אותו קיבוץ שהיא עצמה הייתה הילדה הראשונה שלו. עבודתה היומיומית בבית הספר הייתה ההשראה לכתיבת סדרת הספרים האהובה "דפי תמר" .

"הכול התחיל במקרה. היייתי מורה בקיבוץ, כי אספת חברים החליטה על כך. הייתה לי כיתה נהדרת, כיתה ו'. באתי לבית הספר יחפה, במכנסים קצרים ותלמידי קראו לי דבורה'לה. כיוון שאני אוהבת לכתוב, ביקשתי מהם לכתוב חיבור על החופש הגדול. הם כתבו בסגנון טלגרפי: קמתי בבוקר, אכלתי, שחיתי.

סיפרתי להם שמצאתי יומן של נערה אלמונית בשם תמר וקראתי להם פרק מיומנה, כדוגמה לכתיבה טובה יותר. הם נהנו וביקשו ממני לקרוא פרקים נוספים. מאז, מדי יום שישי כתבתי ואחר כך קראתי להם פרק אחד. כך נולד הרעיון של 'דפי תמר'."

(דבורה עומר בראיון לעשי בילסקי, "את")

היומן של תמר היה מבוסס על יומנה של הילדה דבורה מוסנזון בכיתה ו'. השם תמר הוא שם שדבורה המציאה לעצמה בתור ילדה כי לא אהבה את שמה (היא נקראה דבורה על שם סבתה שנפטרה בזמן ייבוש הביצות בגיל 28).

הילדה דבורה עומר, ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית

בעידודם של התלמידים ושל אביה, הסופר והעורך משה מוסנזון, העזה דבורה לשלוח את ביכורי פרי עטה לעיתון "דבר לילדים", שם הם התפרסמו תחת השם "דפי תמר".

מדור "דפי תמר" ב"דבר לילדים", ספטמבר 1959 (תשרי תש"ך)

אוריאל אופק שהיה אז סגן העורך של "דבר לילדים" הוא שקיבל את דפי היומן מעומר והפך אותם למדור ואחרי כן הציע לעומר להפוך את המדור לספר ולהגישו להוצאה לאור.

עומר שלחה את כתב היד להוצאת מ. ניומן וציפתה לטוב. אחרי המתנה ארוכה היא קיבלה לבסוף את המכתב הבא:

 

 

19.8.58

לכבוד

מרת דבורה מוסנזון, ברכת שלום. 

גמרתי לקרוא את ספרך. בראשית דברי ברצוני לציין, שיש כמה רשימות נאות, אבל, זה אינו נותן לך רשות להמציא להוצאת ספרים כתב יד, מלא שגיאות דפוס, בלתי מותקן. 

ועכשיו אחרי שהרבצתי, הוקל לי במקצת ואגיד לך, שיהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ. דרך כלל, קשה לכתוב בצורת יומן ושיעניין קהל רב. ועליך להודות, שאם אני ניגש להוציא את הספר, עלי יהיה להשקיע בו אלפי ל"י. ובטרם משקיעים, בוחנים, אם יהיה כדאית ההשקעה. ובכן, איך אמרה נכדתי בת התשע וחצי, "אבל למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה, אף אני רושמת יומן, אבל זה סודי בהחלט…" כלומר קליאנטית אחת פחות.

 

חוץ מהערותיו על "ניתוח פלאסטי להקובץ" ועל "למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה" הוסיף המו"ל ניומן שורה של הערות על קטעים מתוך הספר וביקורת על כך ש"יש רושם שזה נכתב מהראש ולא מתוך מגע ממשי". את מכתבו בחר לסיים במילים פוצעות אלה:

בקצרה, תתייעצי עם אביך, שידריך אותך כיצד להכין את הניתוח ואחרי כך, ברצון אעיין מחדש בספרך.

תשובת המו"ל הבוטה גרמה לעומר להחליט להשמיד את כתב היד ולהפסיק לכתוב. לעד.

דמעותיה של דבורה נשרו על המכתב והותירו כתם שניכר גם כיום. לכן מכונה המכתב, השמור בארכיון דבורה עומר שבספרייה הלאומית, "מכתב הדמעה".

 

"מכתב הדמעה", ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית. לחצו לקריאת המכתב

 

למרות מפח הנפש הקשיבה עומר למילות העידוד של בן זוגה שמואל: "שמואל אישי, האופטימי תמיד טען כי זו דעה אחת והציע שאפנה להוצאה אחרת. שמעתי בקולו".

המו"ל הבא שאליו פנתה כדי להוציא את "דפי תמר" היה יהודה אורלינסקי. הוא קרא להוצאה לאור שלו "עמיחי" על שם בנו שנפל במלחמת השחרור. לעומר יש סיפור מיוחד על ערב צאת "דפי תמר" לאור:

"ליד בית 'דבר' מצאתי את הוצאת עמיחי. הלכתי אל בעל ההוצאה, ונתתי לו את כתב היד. הוא אמר, שאינו יודע אם אני כישרון גדול, אבל יש בי משהו. מאחר שהפסדתי את האוטובוס האחרון לקיבוץ משמר-השרון, שם עבדתי כמורה, הוא הציע לי טרמפ. האיש לקח אותי לחוף הים, נסע עם המכונית קרוב למים והודיע לי שזהו רגע חגיגי מאוד, כי לא כל יום זוכה בחורה צעירה להוציא ספר."

(מתוך ראיון של דבורה עומר למגאזין גלובס, אפריל 1994)

"דפי תמר" מאת דבורה מוסנזון-עומר. הוצאת "עמיחי", 1959

 

ארבעת ספרי "דפי תמר" ראו אור בין השנים 1962-1959 ונעשו כולם לרבי-מכר, והשאר היסטוריה או כמו שדבורה עומר עצמה סיכמה זאת: "הסדרה 'דפי תמר' ממשיכה לראות אור זה עשרות שנים. הוצאת הספרים שדאגה פן תפסיד את ההשקעה בספרי כבר מזמן איננה. ואני המשכתי לכתוב."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000)

את מכתב הדחייה מהמו"ל הראשון תלתה עומר על הקיר בחדר העבודה שלה, לצד בשורת הפרס הספרותי הראשון שלה, פרס יציב שהוענק לה בשנת 1959 על "דפי תמר" ב"דבר לילדים":

"שופטי הפרס ע"ש יציב ז"ל החליטו פה אחד להעניק את הפרס לדבורה מוסינזון חברת הקבוץ מעוז, על הסידרה של 'דפי תמר', בשל ערכם החינוכי וצורתם הנאה והמעוררת מחשבה מעמיקה ואהבה לעם ולאדם בלב הקורא הצעיר. 'דפי תמר' אינם ספרות במובנה הצרוף, ואין הם מתימרים להיות ספרות כזאת. זהו יומנה של ילדה בת 11-10, בעלת לב נבון, והוא משקף הלך מחשבותיה, הרהוריה וחלומותיה. היומן זורה אור על המאורעות הקטנים, האפורים לכאורה, אשר הם המעצבים בסופו של דבר את אופייו של אדם, תוך בנייה יומיומית, לבנה אחר לבנה… בכך חשיבותה של היצירה הזו. כי הקורא ב'דפי תמר' לומד לחשוב ולהחשיב את הקרוב, לומד לראות את הסובב אותו, להקדיש לו תשומת לב ולהבינו."

(מתוך נימוקי מתן הפרס על שם יציב לדבורה מוסינזון על "דפי תמר" ב"דבר לילדים")

 

נימוקי מתן הפרס על שם יציב לדבורה מוסינזון על "דפי תמר" ב"דבר לילדים", ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית. לחצו לקריאה

עד כמה שנראה הדבר מוזר, בחלוף השנים "מכתב הדמעה" נעשה עבור עומר מקור לעידוד ולנחמה.

עומר מספרת:

"ברגעי ייאוש וחוסר ביטחון הפוקדים אותי לפעמים, נהגתי להביט אל הקיר עליו מוסגר ונתלה אותו מכתב והזכרתי לעצמי שלהתייאש תמיד יש זמן, ומוטב קודם לנסות להתמודד.

הדף ההוא עם כתם הדמעה שהזלתי עליו דהה במשך השנים. אני מקווה שהוא יעודד גם כותבים אחרים מתוסכלים לפעמים – יעודד אותם להמשיך למרות תגובה בוטה של מו"ל, התעלמות או ביקורת לא מחמיאה. אני מאמינה שיש עוד כמוני, שבשבילם לכתוב זה כמעט כמו לנשום."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000).

 

לעוד סיפורים מאחורי הסיפורים והשירים – הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

כתבות נוספות

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

"שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית"

אסתר שטרייט-וורצל בשטח האויב

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

 

עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

מה עושים כאשר שמחת יום ההולדת מתערבבת עם יום אבל? ולמה עצוב כל כך למות באמצע התמוז? הסיפור מאחורי הקינה הנבואית של נעמי שמר

נעמי שמר. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני, 1987

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דִּגְלֵי הַקַּיִץ נִשָּׂאִים אֶל עַל,
עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן תּוֹר הוֹמֶה וְלֹא יֶחְדַּל.
כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דַּוְקָא כְּשֶׁהָאֲפַרְסְקִים בְּשֶׁפַע,
וְכָל הַפְּרִי דַּוְקָא צוֹחֵק בַּסַּל.
וְעַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז,
עַכְשָׁו בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז נָמוּת
אֶל בֻּסְתְּנֵי הַפְּרִי שֶׁהִתְיַתְּמוּ.
הֵידָד אַחַר הֵידָד, נָפֹל יִפֹּל
ועַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ, וְעַל הַכֹּל…


עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז

(נעמי שמר, "אמצע התמוז")

 

נעמי שמר נולדה בי"ז בתמוז תר"ץ (13 ביולי 1930) ונפטרה בז' בתמוז תשע"ד (26 ביוני 2004). נעמי שמר, כשאר בני דורה, חיה לפי לוח השנה העברי וחגגה ימי הולדת לפי הלוח העברי גם כן. הלוח העברי היה חשוב ומשמעותי לנעמי ובני דורה, ועל כן דאגה להנציח אותו ולהנכיח אותו בחיינו בשיר הילדים "שנים עשר ירחים" ("בתשרי נתן הדקל…") שבזכותו מכירים רוב ילדי ישראל את שמות החודשים העבריים והסדר שלהם.

חברתה של נעמי שמר, זאבה (אחימאיר) זבידוב, מספרת שנעמי תמיד הוטרדה מהעובדה שהיא נולדה בי"ז בתמוז – יום האבל על הבקעת חומת ירושלים בימי המצור הרומאי – וביקשה להבין את פשר הניגודים שהצטרפו יחד ביום אחד: שמחתה האישית ואבל לאומי.

"במאמציה האינטואיטיביים והאינטלקטואליים לפתור את חידת צירופם של הניגודים המקוטבים הללו", סיפרה זאבה, "מצאה נעמי שמר את סימני הדרך לשירת חייה: הניגודים המשולבים זה בזה ורודפים זה אחר זה היו לגילוי ולכיסוי בלשון שירתה ולחניה".

זאבה מוסיפה כי כאשר ביקשה שמר להבין את פשר הולדתה בחודש התמוז, התוודעה לשירו של טשרניחובסקי "מות התמוז" והוקסמה מיופיו. היא הזדהתה עם קריאת המשורר לבנות ציון לבכות את מות התמוז, וכן הזדהתה עם קריאת התגר בשירו של טשרניחובסקי על נבואת יחזקאל, ששלל את קינת הנשים על מות התמוז.

 

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,
לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, וּרְאִיתֶן
אֶת צַעַר הָעוֹלָם הַשָּׁרוּי בְּלֹא נֵס,
אֶת צַעַר הָעוֹלָם, לִקּוּיֵי נִשְׁמָתוֹ:
הַתַּמּוּז הַבָּהִיר, הַתַּמּוּז הֵן מֵת." 

("מות התמוז" כל שירי טשרניחובסקי 1937, עמר רמד)

 

שמר התוודעה גם לשיר ההלל לתמוז שתרגם טשרניחובסקי "הלל לתמוז הקם לתחייה". התמוז היה אל הנעורים יפה התואר, אל השמש והפריחה, בעלה הצעיר של עשתורת, היורד בכל שנה לשאול בעונת הקיץ ועימו מתה כל התולדה בחרבוני הקיץ. התמוז חוזר ושב לתחייה עם פריחת האביב.

 

כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל

בשיר "אמצע התמוז" שכתבה נעמי שמר בשנת 1979 עומד העצב של המוות אל מול הצחוק של הפרי והמית הדגלים בראש התורן.

את השיר "אמצע התמוז" כתבה נעמי שמר בעבור נורית גלרון. בשיר ניבאה שמר את מותה שלה כמעט "באמצע התמוז" בז' בתמוז תשס"ד, 26.6.2004. בראיון רדיו משנת 1991 מתארת שמר כיצד נולד השיר:

"…הייתי צריכה לעבור איזה ניתוח, וניתוחים היו לי הרבה בחיים כל מיני, ותמיד אני חושבת שאני אמות בניתוח ואני לא אקום מהנרקוזה כי אני פחדנית, את יודעת… הניתוח היה באמצע התמוז שהוא כמו שאמרנו לפני כמה שעות גם יום הולדתי. אז כתבתי, זה היה אז בשביל נורית גלרון, היא בקשה אותי שיר, וכתבתי בשבילה "עצוב למות באמצע התמוז" והשענתי את זה על פסוק מקסים מירמיהו, פסוק מאוד תמוה, מאוד לא מובן 'כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל'. יש על זה המון פירושים אבל גם בלי פירושים הוא עושה את העבודה".

הפסוק שמתארת שמר לא מופיע בספר ירמיהו, אלא דווקא בישעיהו פרק ט"ז, פסוק ט':

"עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל."

שמר שילבה את הפסוק עם האפוס על תמוז, הדהוד קינתה של המשוררת רחל בשירה "חג" שהיה חרות בלבה והושר בילדותה במנגינתו של יהודה שרת, הטבע והמוזיקה.

נִיבִים דּוֹבְרִים אֵלַי:
זִרְעִינוּ בְּמַעֲנִית לֵבָב;
וְיוֹם יַגִּיעַ וְהָיִינוּ
לְשִׁבֳּלֵי זָהָב.

וְיֶלֶד רַךְ יָבוֹא אֵלַיִךְ
פִּרְחֵי דָגָן לָבֹר,
וְהֵלֶךְ דַּל בִּמְלִילוֹתַיִךְ
רַעֲבוֹנוֹ יִשְׁבֹּר.

חֲרֹשׁ, חוֹרֵש, וּזְרַע, זוֹרֵעַ,
בְּמַעֲנִית הַלֵּב,
וּבוֹאוּ, בּוֹאוּ, זָר וָרֵעַ,
לְחַג קָצִיר קָרֵב.

(רחל בלובשטיין, "חג")

 

רחל מדמה את מותה לחג הקציר: יום מותה יהיה ליום החג של אוהבי שיריה, אשר יקבלו את "שיבולי הזהב" ו"פרחי הדגן" של חגא-חגם."

נעמי שמר נולדה בכנרת בשנת מותה של רחל המשוררת ונאספה אל אבותיה – אל הוריה רבקה ומאיר ספיר, חברי קבוצת כנרת, ונקברה למרגלות החוף הנושק לכנרת.

 

קברה של נעמי שמר לצד הוריה בבית הקברות של כנרת

 

בקינה "אמצע התמוז" שכתבה לעצמה המבוססת על ניגודים בין עצב ושמחה הן במלות השיר הן במנגינה – העצב על מותה הקרב מלווה בחגיגת שמחה של הטבע שאיננה חדלה. המנגינה בנויה מחלק אחד (ללא פזמון) והחזרה על השורה הראשונה בכל בית יוצרת מעין פזמון "עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז".

אולם בטיוטה של השיר, תחילה חשבה לפתוח כל בית במלה אחרת:

הבית הראשון נפתח במשפט "קשה למות באמצע התמוז", הבית השני נפתח במשפט "עצוב למות באמצע התמוז" והבית השלישי נפתח ב"עכשיו מוטב למות או דוקא עכשיו כדאי למות". בסופו של דבר, לדעתי הכריעה המנגינה את הצורך בחזרה על אותו המשפט כדי ליצור מעין פזמון חוזר שבעצם לא קיים.

 

טיוטת השיר בכתב ידה של נעמי שמר. לחצו על התמונה לגודל מלא

 

בשיר קיים גם ציור צלילי – מוטיבים מוסיקליים שמתארים את הטקסט – המלה "מוות" היא במנגינה יורדת בעוד במלים "נישאים אל על" המנגינה עולה. ואז המנגינה יורדת שוב כאשר שמר מצטטת את הפסוק "ועל קיצך ועל קצירך". ושוב עולה ב"הידד" ושוב יורדת ב"נפל". וכך גם בבתים הבאים.

 

 

הפסוק מישעיהו ("עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל") מדבר על הכאב של השיבולים הנקצרות באלימות חרמשם של הקוצרים המעורב בתרועות השמחה, בשירת ההידד שלהם. או כמו שמפרש זאת אברהם זיגמן בספרו "מדרש נעמי" (הכולל 108 שירים של נעמי שמר שבהם אזכורים מהמקורות):

הקיץ הוא עונת קטיף התאנים ועונת הקציר בהן מרבים לשמוע קריאות הידד בשדות. הפסוק בישעיהו מתאר את חורבנה של מואב. במואב החרבה לא ישמעו קריאות הידד בקיץ ובקציר. באמצעות הפסוק אותו היא מצטטת פעמיים ובפעם השלישית משנה אותו ואומרת: "הידד אחר הידד נפול יפול ועל קיצך ועל קצירך ועל הכל" ומעצימה את תחושת המוות של אמצע התמוז.

בשיר מופיעים כל מקורות השראתה של נעמי שמר: הטבע של ארץ ישראל, עבודת השדה, התנ"ך, השירה העברית, הניחוחות, והצלילים של מקום הולדתה על שפת הכנרת, והמוזיקה האוניברסלית הקלאסית – הבחירה בסולם סי מינור – הסולם העצוב.

נעמי שמר והמשוררים בני דורה מאמינים שחייהם יימשכו ביצירתם ובאהבתם את הארץ, את פרחיה ואת נופיה. הם בטוחים בשירתם שתמשיך לחיות את חייהם עם חיי הטבע האהובים בארץ ישראל. ואכן השיר נכנס לקנון הישראלי.

 

לקריאה נוספת:

זאבה זבידוב, "לשיר זה כמו להיות", מתוך מגזין "האומה" גיליון 204

אברהם זיגמן, "מדרש נעמי", יד בן צבי, ירושלים 2009