אוקראינה בוערת: עדויות נדירות מהפוגרומים

אוקראינה הייתה במשך מאות שנים מרכז יהודי חי ושוקק, בו פעלו וחיו גדולי התרבות העברית והיהודית. מסמכים נדירים שמצאנו בתוך חצי ארגז חבוי במחסני הספרייה הלאומית, חושפים טפח מהקשיים והאלימות איתה התמודדו יהודי אוקראינה לפני כמאה שנה: "הקוזאקים ניפצו בתים, שברו רהיטים והיכו אותי בחרב"

פצועים יהודים בעקבות פוגרום בעיר חודורקוב שליד קייב. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אוקראינה שוב בכותרות. לא כאן המקום לפרט על החדשות האחרונות והמשבר עם רוסיה, אבל בכל זאת יש לנו מה לתרום ורצינו להביט על המדינה הצעירה הזאת מנקודת המבט שלנו.

כשחושבים על יהודי מזרח אירופה כנראה שקודם כל חושבים על פולין. אבל בדיקה קצרה תראה שדווקא אוקראינה הייתה מוקד יהודי גדול ומשפיע יותר. בסוף המאה ה-19 חיו בתחומיה יותר יהודים מאשר בפולין ובליטא גם יחד. בתחומי אוקראינה של היום פעלו הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש. העיר אודסה שלחופי הים השחור הייתה מרכז תרבותי יהודי שוקק חיים שפעלו בו שלום עליכם, שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, זאב ז'בוטינסקי ועוד רבים. מאותה עיר יצאה "המייפלאואר הישראלית", אוניית המעפילים "רוסלאן". בתחומי אוקראינה של היום נולדו משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר – שלושה ראשי ממשלה ישראלים. וכל זה עוד לפני שהספקנו לסקור את תרומת העולים החדשים יותר שהגיעו מהמדינה – אלה שעלו לישראל בשנות השבעים ובעלייה הגדולה של תחילת שנות התשעים.

1
גדולי הספרות היהודית והעברית בתמונה שצולמה באודסה, אוקראינה. מימין: חיים נחמן ביאליק, מ. בן-עמי, שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים. אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, הספרייה הלאומית

אז חיפשנו במאגרי הספרייה הלאומית כדי למצוא סיפורים מעניינים מאוקראינה. דפדפנו בין עשרות אלפי תמונות ומסמכים מהאזור הזה ומתקופות שונות, ונתקלנו לפתע בארכיון קטן – בסך הכל חצי ארגז במחסן – שרק שמו מעיד כבר על עושר החיים היהודיים במדינה. "אוסף המיניסטריון לעניינים יהודיים באוקראינה", כתוב בכותרת, ולא יותר. 

עיון מעמיק מעט יותר בתוכו, העלה כמה אוצרות היסטוריים.

1
חצי ארגז בערך, בו שמור אוסף המשרד לעניינים יהודיים באוקראינה. צילום: מחלקת ארכיונים, הספרייה הלאומית

לא ברור כל כך איך הגיע ארכיון של משרד ממשלתי אוקראיני לידי הספרייה הלאומית בירושלים. על פי הקטלוג, הוא מכיל מסמכים מהשנים 1919 ועד 1923, תקופה רבת תהפוכות באוקראינה. במהלך שנים אלו הייתה אוקראינה רפובליקה עצמאית בראשות סימון פטליורה – זמן קצר לאחר שהייתה תחת שליטת האימפריה הרוסית – והפכה לרפובליקה סובייטית, שוב תחת שליטת רוסיה, הפעם בגלגולה כברית המועצות.

מה שכן ברור הוא שהמדינה האוקראינית הייתה צריכה משרד כזה עבור היהודים. היו, כאמור, לא מעט מהם בשטחה – והיו להם בעיות, חלקן ייחודיות. במדינה שמורכבת מכמה לאומים – אוקראינים, רוסים, טטרים, בלארוסים, מולדובנים, וגם יהודים – היה כנראה צורך לטפל בצרכי המיעוטים. 

1
גלויה ועליה תמונה של רחוב בעיירה ברדיצ'ב, אוקראינה. באדיבות המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים

כשהצצנו לתוך הארכיון המדובר, מה שנראה אולי במבט ראשון כמו אוסף מסמכים אדמיניסטרטיביים יבשושיים ביידיש ובאוקראינית, הפך לנגד עינינו לתיאור קורע לב של כמה סיפורים מזעזעים שמעידים במעט על חייהם של יהודים באוקראינה באותן שנים. נכון, יש בארכיון גם מסמכים משפטיים כמו תזכיר חוק שאיפשר ליהודים באותן שנים לארגן באופן עצמאי את חייהם הלאומיים – לפחות מבחינה רשמית. אבל יש בו גם את המסמכים שנציג כאן, מסמכים שמתארים מציאות של פרעות ופוגרומים, של נישול ושל עבודות כפייה.

1
בני נוער פצועים בעקבות פרעות בעיר תיאופיפול (יידיש: טשאן), אוקראינה. מתוך אלבום תצלומים מהעיר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סיפור שמדגים איך בירוקרטיה אוקראינית הפכה ברגע לאלימות אנטישמית הוא, למשל, מכתבו של שלמה דגדמן. שלמה היה מוכר פירות וביקש יום אחד להגיע לעבודתו בשעה תשע בבוקר, כמדי יום ביומו. כשהגיע למקום פנה אליו שוטר זוטר וביקש לקחת אותו לעבודות כפייה. כשהוא סירב ללכת, סיפר שלמה, "הוא התחיל להכות אותי, איים עליי באקדח וקרע את הבגדים שלי. בינתיים השעון שלי נעלם". בסוף המכתב מתברר ששלמה לא כתב אותו בעצמו משום שלא ידע קרוא וכתוב – או לכל הפחות לא ידע קרוא וכתוב באוקראינית – ואת המכתב כתב אדם אחר בשמו.

פריט נוסף בארגז מספר על התמודדותם של היהודים עם ההכרח להתגייס בכפייה למען המדינה האוקראינית. במכתב שמופנה אל "החבר השר לענייני יהודים", מספר אדם בשם אהרון פלדבליט, נציג מועצה יהודית, ש"קוזאקים מסתובבים בעיר ולוקחים יהודים לעבודה, מכריחים אותם, ללא קשר למעמדם בחברה. בשביל שחרור העצורים דורשים כסף, והרבה". בהמשך מבקש הכותב מהמשרד "לנקוט את כל האמצעים האפשריים על מנת לעצור את הלכידה הבלתי מורשית של יהודים, ובמקרה בו יש צורך באנשים לעבודה סוציאלית וממלכתית, אנא פנו למינהל המקומי קמניץ, אשר יספק את המספר הדרוש של אנשים בזמן הנכון ולמקום הנכון". ובקצרה – מספיק לחטוף לעבודה אנשים באקראי, אנחנו רוצים להחליט את מי נשלח.

1
מסמכים מתוך אוסף המיניסטריון לעניינים יהודיים באוקראינה. המסמכים עוסקים בדיווחים מפורטת מצוקתה של האוכלוסייה באזור העיר ויניצה. צילום: מחלקת ארכיונים, הספרייה הלאומית

השנים בהן נכתבו המסמכים האלה היו, כאמור, שנים של חוסר יציבות מסוימת באוקראינה. שנת 1919 במיוחד, השנה בה נכתבו כל המסמכים שמוזכרים כאן, הייתה שנה בה אוקראינה נלחמה עם רוסיה (מוכר?), וכוחות בולשביקים, מלוכנים ואנרכיסטים הסתובבו בין גבולותיה ועשו בה כבשלהם. היהודים סבלו מכך במיוחד. בשנה זו ערכו כוחותיו המובסים של סימון פטיליורה, מי שעמד במשך תקופה בראש המדינה האוקראינית קצרת הימים של אז, סדרה של עשרות פוגרומים ביהודים. עשרות אלפי יהודים נרצחו באותן פרעות. שורה ארוכה מתוך המסמכים שבארגז עוסקת בבקשות סיוע הומניטרי לפליטים, בקשות סיוע לאוכלוסיה שלא נותר לה מה לאכול, בקשות לפיצויים על הרס שנגרם ודיווחים על מצוקת התושבים בערים מסוימות.

באחד מהמכתבים, למשל, פונים למשרד קבוצת יהודים ויהודיות ומספרים סיפור כזה: כיצד במשך שנים היו בעליהן של טחנות קמח שפועלות על מים, עד שקבוצת פורעים הגיעה וגירשה אותם מבתיהם. הם נאלצו לעזוב את כפר הולדתם, המקום בו הוריהם וסביהם גדלו, ונמלטו למקומות אחרים, שם לטענתם שולטים "עוני ואומללות". באותם מקומות, הם מספרים, המשיכו לפגוע בהם, והם נותרו ללא פרוטה". בתקופה שבה נכתב המכתב הורו רשויות הרפובליקה העממית האוקראינית להשיב רכוש שנגזל לבעליו. אך כותבי המכתב מספרים שהגיעו לדרוש את רכושם על פי צו השלטונות, גירשו אותם שוב מהמקום. לכן הם פונים אל השר לענייני היהודים על מנת שיסייע להם לקבל את טחנות הקמח שלהם בחזרה, "כדי שיהיה לנו לפחות קצת כסף לפרוסת לחם". הם חותמים את המכתב "עם דמעות בעיניים ולב שבור".

1
פצועים יהודים בעקבות פוגרום בעיירה חודורקוב, אוקראינה. מתוך אלבום תצלומים בעקבות הפרעות, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המכתב האחרון שנספר עליו מתאר את קורותיו של יהודי אחד בשם דוד ברון ומה שעבר עליו ועל משפחתו בזמן הפרעות. הוא מספר שהוכה על ידי פורעים פטליוריסטים במאי 1919, והם "ניפצו בתים, שברו רהיטים, שברו כלים. הם קרעו כריות וכסתות ממולאות נוצות, והוציאו מהן את הנוצות. הם אנסו נשים וילדות. הם אנסו את אשתי מולי. אחד הקוזאקים היכה אותי בחרב, ואילץ אותי להביא את בתי אליו". את ההמשך מותיר דוד לקוראים לדמיין לבד. הוא מוסיף במכתבו שהקוזאקים "היכו הורים כי החביאו את ילדיהם, שדדו, הציתו", ומסיים בעוד תיאור של הנזק שגרמו לביתו: "הם הסיתו את התושבים המקומיים להרוס את הגינה שלי, עצים נשברו שם, והייתי צריך להסתכל על זה בשקט".

חצי ארגז קטן שעשה את דרכו מקייב אל מחסני הספרייה הלאומית בירושלים מכיל כל כך הרבה סיפורים קשים, ועוד עשרות ואולי מאות אחרים שלא הספקנו לסקור הפעם. בזמן שאוקראינה בוערת שוב היום, חצי ארגז קטן מזכיר לנו גם את הטלטלות שעבר אותו האזור גם לפני מאה שנה.

האם גם למשפחתכן/ם יש סיפור מאותה תקופה? אם תרצו להוסיף דבר מה לאמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה מיוחדת נמסרת לאירנה ארונסקי שסייעה לנו בתרגום המסמכים ובלעדיה כתבה זו לא הייתה מתפרסמת. תודה לאלינה סוקולצקיה ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית על עזרתה הרבה. תודה גם לאירה רפפורט על העזרה שלא תסולא בפז בהכנת הכתבה.

המכתבים נחשפים: הקשר הציוני של שטפן צווייג

פרק מיוחד של הסכת הספרנים במלאת 80 שנה להתאבדותו של הסופר שטפן צווייג: במכתביו הנשכחים מתגלה מידע מפתיע על יחסו לתנועה הציונית ועל המהפך בהשקפתו בעשור האחרון לחייו

Listen on SpotifyListen on Apple Podcasts

לכל הפרקים

זוכרים את ההלם שעטף את העולם כשנודע שהנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים בפריז באוגוסט 1997? אם הייתם מספיק בוגרים בדצמבר 1980 אתם בוודאי יכולים לשחזר איפה שמעתם את הידיעה שג'ון לנון נרצח ואיך הגבתם. ואם אתם מעל גיל 70 סביר להניח שאתם זוכרים בבהירות את התדהמה שעוררה התאבדותה של מרילין מונרו באוגוסט 1962.

כך בדיוק חוו והרגישו עשרות מיליוני אנשים כשנודע דבר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג ב־22 בפברואר 1942. הוא היה סופר נערץ שספריו נמכרו עוד בחייו בכ־60 מיליון עותקים ונחשב לאחד האינטלקטואלים החשובים בדורו. אפשר לומר שהיה הרוקסטאר של עולם הספרות. לא היה אדם משכיל בתחילת המאה העשרים שלא קרא כמה מספריו, ולהרצאות שנשא בכל בירות העולם היה קשה מאוד להשיג כרטיסים.

צווייג נולד בשנת 1881 למשפחה יהודית אמידה בווינה. מגיל צעיר בלטו כישוריו בתרגום וכתיבה, ועם השנים היה ליוצר בעל שם עולמי שנסע רבות ברחבי העולם. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב־1933, החלו להטיל הגבלות על פעילותו וספריו. על רקע דחיקתו ההדרגתית מעולם הספרות הדובר גרמנית, נדד צווייג בין מדינות באירופה ואמריקה עד שבשנת 1941 השתקע בברזיל עם רעייתו שרלוטה אליזבת (לוטה). שם, לפני 80 שנה בדיוק, בעיירה פטרופוליס הסמוכה לריו דה ז'נרו, נמצאו בני הזוג חבוקים במיטתם ללא רוח חיים.

כיאה למעמדו, ועל אף שההתאבדות הכפולה של צווייג ואשתו לוטה התרחשה הרחק בברזיל ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הידיעה על מותם פתחה את מהדורות החדשות ברדיו וזכתה לסיקור תקשורתי חסר תקדים בעיתונות העולמית.

בזכות כמה מכתבים שלא היו ידועים עד כה, אנחנו חושפים פן לא מוכר בחייו ובהשקפתו של הסופר הדגול: יחסו לציונות וכנגזרת מכך, השינוי שחווה בעקבות המאורעות ההיסטוריים והדאגה המחודשת שגילה לגורל עמו.

צווייג נודע כיוצר פציפיסט ואישיות א־פוליטית במיוחד. אומנם בהחלט היה מודע להיותו יהודי, מה גם שמרבית חבריו ומקורביו היו יהודים, אך צווייג חזר וטען שיהדותו היא תולדה של שייכות גנטית בלבד. הוא ראה עצמו איש העולם הגדול, וינאי גאה ואירופאי מושבע. לאורך מרבית חייו תיעב צווייג רעיונות לאומיים וחלם על עולם נטול דת ולאום.

אולם לאחר מלחמת העולם הראשונה החל להיסדק הלך הרוח הזה. אט אט חלחלה בצווייג ההבנה כי אותה ירייה שנורתה בסרייבו ב־28 ביוני 1914 – זו שהובילה לפרוץ המלחמה – ניפצה גם את חלום אירופה האוניברסאלית ואת רעיון האחווה העולמית.

הסכת הספרנים של הספרייה הלאומית מקדיש פרק מיוחד לציון 80 שנים למותו של צווייג ב־22 בפברואר 1942. בשיחה עם ד"ר סטפן ליט, האחראי על אוסף צווייג בספרייה, הוא מספר על מכתבים לא ידועים משנות השלושים של המאה הקודמת המעידים על התהליך והשינוי שעבר צווייג בעשור האחרון לחייו.

בין המכתבים נמצאה התכתבות לא מוכרת שלו עם חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל. הזמן והמיקום: לונדון של שנות השלושים, שבה חיו שניהם. צווייג התגורר אז בעיר במשך שש שנים שבהן גלה מאוסטריה לאנגליה. באחד המכתבים, השמורים בארכיון יד חיים ויצמן שברחובות, כותב צווייג לוויצמן שאם בעבר צעירים יהודים התנגדו לרעיון הציוני או היו אדישים אליו (כמוהו), הרי שכעת (בצל עליית הנאצים והתגברות האנטישמיות) ייתכן שיש מקום לשינוי ולגילוי יחס אוהד יותר לרעיון הציוני.

מכתב שכתב צווייג לחיים ויצמן. באדיבות ארכיון יד חיים ויצמן

ד"ר ליט חושף גם כי בשונה מהדימוי של צווייג כאיש מאוד לא פוליטי, הרי שבסוף שנות השלושים הוא ניסה ליזום עצומה בינלאומית שאותה אמורים היו להוביל אישים יהודים ידועים ומשפיעים – במטרה להתריע על מצב היהודים בגרמניה ובמדינות החסות. ליוזמה זו חברו הרבנים הראשיים של וינה וורשה; חיים ויצמן; מקס ברוד (חברו הטוב של פרנץ קפקא) ועוד. צווייג לא הצליח לממש את היוזמה בשל חילוקי דעות בתוך הקבוצה, אולם מעתה ואילך הלכה והתחזקה גישתו לפתרון "הבעיה היהודית" בדרך ציונית מעשית.

עדות נוספות לשינוי שחל בצווייג היא מכתב שכתב בשנת 1930, הפעם לבן דודו איגן צווייג, פעיל ציוני שהתגורר בחיפה. במכתבו הסופר כותב שהוא מצטער שלא הגיע לביקור בארץ ישראל. צווייג התכוון לביקור שתוכנן להיערך במהלך 1929 לרגל עליית מחזהו "ירמיהו" על הבימות, אולם הביקור התבטל בשל קריסת הבורסות בעולם. צווייג מוסיף במכתב שהיה רוצה לשהות שנה תמימה בארץ לצורך כתיבת רומן היסטורי על החיים בארץ ישראל. "אך לצערי אין לי זמן לכך", הוא מתנצל.

מכתב שכתב צווייג לבן דודו איגן צווייג. באדיבות ארכיון יד חיים ויצמן

תוכלו לשמוע עוד בפרק המלא של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית. תוכלו להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים ביישומוני ההסכתים של אפלגוגלוספוטיפיי. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג בחמישה כוכבים!

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורח: ד"ר סטפן ליט, אוצר למדעי הרוח הכלליים בספרייה הלאומית

מפיק: דניאל גל

עורך: חן מלול

ביום שלישי, 22 בפברואר (22.2.22 – תאריך שתתקשו לשכוח) יתקיים בספרייה הלאומית אירוע מקוון לרגל 80 שנה למותו של הסופר שטפן צווייג. האירוע יתמקד בספרו האוטוביוגרפי והמוכר ביותר, "העולם של אתמול", שפורסם שנה לאחר מותו. לפרטים ולהרשמה ללא עלות לחצו על הקישור.

ילדי היישוב תורמים את דמי הכיס שלהם למען עצורי קפריסין

ב-1947 למדו ילדי ישראל שקר שם בחוץ. כלומר בקפריסין. עשרות אלפי מעפילים, ביניהם ניצולי שואה, נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנות מעצר באי השכן. ילדי ישראל התגייסו למאמץ ותרמו מכספם ומבגדיהם כדי שלילדים העקורים לא יהיה קר

1

ילדים תורמים בגדים במבצע "כסות חורף" תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אוניות עמוסות פליטים עשו את דרכן אל חופי ארץ ישראל. השלטונות לא ראו זאת בעין יפה, והשקיעו מאמצים רבים באיתור הספינות ולכידתן לפני שעגנו בארץ. שירותי המודיעין אספו ידיעות על תנועת המעפילים, משחתות של משמר החופים נשלחו לחסום את דרכן של האוניות הרעועות והעמוסות. וכשנלכדו האוניות נשלחו הנוסעים שעליהן למחנות מעצר.

בוודאי כבר ברור לכל שאנחנו מדברים על תקופת ההעפלה היהודית לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה. הבריטים הפנו משאבים רבים למאבק בהעפלה הבלתי ליגלית, מפעל שהיישוב היהודי מצידו פעל במרץ כדי לחדש אחרי מלחמת העולם ולהגביר את קצב העלאת שארית הפליטה מאירופה לארץ. משנתפסו האוניות נשלחו הנוסעים שעליהן למחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין. המחנות האלו פעלו במשך מספר שנים, החל משנת 1946 ועד תחילת שנת 1949 – כלומר המשיכו לפעול גם אחרי הקמת מדינת ישראל

כך מצאו את עצמם בין העצורים בקפריסין גם ניצולי שואה רבים – גברים, נשים וטף – חלקם ודאי אחרי שהות ארוכה במחנות ריכוז ובמחנות עקורים באירופה. וגם במחנות בקפריסין התנאים לא היו פשוטים. פליטים חסרי בית ששרדו את מחנות הריכוז והמוות, שניסו בדרכים לא דרכים להגיע לארץ שהבטיחה להיות להם למולדת, הגיעו במקום זאת שוב למחנה מעצר מוקף גדרות תיל. הבריטים אמנם דאגו לספק מזון ומצרכים בסיסיים, אך גם אלו היו בכמות נמוכה ולא מספקת.

1
עקורי קפריסין משתחררים מהמחנה. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בינתיים בארץ ישראל לא שכחו את בני ובנות עמם העקורים. לאחר שהוקמה המדינה הוחרף המאבק למען שחרור העצירים, אבל עוד לפני כן פעלו הסוכנות היהודית ושאר מוסדות המדינה שבדרך למענם. כל המחתרות שלחו נציגים שגייסו ואימנו את תושבי המחנות, שיעורי עברית התקיימו שם, ובאפריל 1948 גם משלחת תרבותית מפוארת עם נתן אלתרמן ושושנה דמארי ביקרה במחנות.

הגוף המרכזי שעסק בסיוע לעצורי המחנות בקפריסין היה "הוועד למען גולי קפריסין". הוועד הוקם על ידי הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי וארגון הג'וינט, ובעיקר אסף תרומות – כסף, חבילות מזון וחפצים – לטובת העצורים במחנות. חבילות עם חפצים שונים ומשונים נשלחו באופן תדיר דרך הוועד, שארגן גם משלוחי צעצועים, ספרים, עיתונים וכלי עבודה. בחגים שלחו מאכלים מתאימים ואת כל הדרוש לקיום המצוות. הוועד דאג להסדיר פעילויות תרבות במחנות ולספק תעסוקה ליושביהם, ועוד פעולות רבות נוספות שנועדו להקל על חייהם של הפליטים.

1
כרזה מטעם הוועד למען גולי קפריסין לקראת מבצע "כסות חורף" תש"ח. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

שיאה של פעילות ההתרמה והתרומות הגיע ככל הנראה במבצעי ההתרמה המיוחדים שערך הוועד. בסתיו 1947, מיד לאחר איסוף התרומות לחגי תשרי, נפתח מבצע "כסות חורף". כמו שאפשר להבין משמו עסק מבצע האיסוף הזה בעיקר בגיוס תרומות בתחום הלבוש וההנעלה לקראת החורף המתקרב. זו הייתה הפעם השלישית שהוועד ערך מבצע גיוס כזה לקראת החורף. בכל העיתונים דיווחו על המבצע המתקרב, שנועד לספק כסות ומלבוש לכ-50 אלף פליטים במחנות. המעצר בקפריסין, במחנות העקורים באירופה וגם לפליטי פרעות עדן בתימן. ארגוני הנשים ותנועות הנוער נרתמו למאמץ שנמשך שבועיים תמימים.

בערים הגדולות נפרשו מאות נקודות איסוף אליהן יכולים היו האזרחים להגיע ולמסור בגדים, שמיכות, מזון או שאר תרומות. ההודעות בעיתונים קראו לתושבים שלא להמתין עד שאוספי התרומות יגיעו לבתים אלא להתייצב באותן נקודות ולתרום. היישוב העברי הקטן בארץ ישראל – לא בעל משאבים בלתי מוגבלים – נרתם בהמוניו לסייע לאחיו ואחיותיו הכלואים בנכר.

1
אולם מיון התרומות בזמן מבצע "כסות חורף" תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשתם המפעל, לא שקט הוועד על שמריו, והחל מיד במבצע גיוס מצות וחפצים לקראת פורים ופסח.

ומדוע דווקא על כסות חורף תש"ח בחרנו לספר? ראשית כל, משום שבמקרה מאותה שנה יש ברשותנו תמונות, שאת חלקן אפשר לראות בכתבה זו, ואת כולן תוכלו למצוא בקישור כאן. את התמונות צילם צלם העיתונות בנו רותנברג, והן חלק מאוסף מיתר בספרייה הלאומית. שנית, נראה שמבצע כסות חורף תש"ח היה בין הגדולים מסוגו באותה תקופה, והיה מוצלח מאוד. לא רק מבוגרים נתנו יד, אלא גם הילדים. בתמונות אפשר לראות ילדים שמגיעים לנקודות האיסוף וחולקים מבגדיהם. גם עיתוני הילדים של אותה תקופה עסקו בנושא. טור עורך אחד קרא לילדים להרהר בשאלה: "אנחנו פה בארץ ישראל, כשאנו מכינים לנו את בגדי החורף שלנו, שואלים את עצמנו: ואחינו, שם בקפריסין, היש להם מה ללבוש?". גם לפני מבצע האיסוף, גם במהלכו וגם לאחר מכן, אותם עיתוני ילדים מדווחים על ילדים שהחליטו לתרום כסף שקיבלו לכבוד יום הולדתם עבור ילדי קפריסין: זה תורם לירה אחת, זאת תורמת שלוש. אחרת תרמה 300 מיל. במקרה אחד התגייסה גם כיתה שלמה ואספה כסף לטובת הילדים העקורים. כל היישוב נתן כתף.

1
ילדים תורמים בגדים במהלך מבצע "כסות חורף תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
עיתוני הילדים מלאו בהודעות על תרומות של ילדים למען ילדי קפריסין. מתוך "דבר לילדים", 9 באוקטובר 1947
1
עוד תרומה. מתוך "דבר לילדים", 13 בנובמבר 1947, בעצם ימי המבצע

מבצעי התרומות נמשכו כאמור, גם לאורך שנת 1948. רק תשעה חודשים לאחר הקמת המדינה פונו כל העצורים היהודים מקפריסין והגיעו לארץ, לא בלי מאבק שניהלה מדינת ישראל הצעירה נגד בריטניה שהתעקשה קצת יותר מדי להמשיך ולהחזיק בעצורים. רק בתחילת 1949 שוחררו כולם והגיע לסיומו הסופי פרק ההעפלה הבלתי ליגלית בדברי ימי מדינת ישראל.

אם תרצו להוסיף מידע על האמור בכתבה, לתקן, לפרט, לשאול או סתם להגיב, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

הזהו אדם? העדות מהתופת שכמעט שלא ראתה אור יום

מייד אחרי שחרורו מאושוויץ התחיל הסופר פרימו לוי לכתוב על נושאים שאחרים פחדו או לא היו מסוגלים לחשוף. כעת, 75 שנה אחרי שהודפס, עותק נדיר מהמהדורה המקורית של ספרו "הזהו אדם?" הגיע לספרייה הלאומית

"הזהו אדם? נכתב מייד לאחר המאורעות המתוארים בו", סיפר הסופר פרימו לוי בריאיון שנערך שנים לאחר פרסום הספר שהוציא את שמו למרחוק – הספר שחשף בגוף ראשון ובקול צלול את זוועות השואה. "Se questo è un uomo" הוא שמו המקורי של הספר, שנכתב באיטלקית. אך לוי כינה את הספר גם "בני הראשון", בן שהתקשה להוציא לאוויר העולם מכיוון שהעולם עדיין לא היה מוכן לכך וכנראה גם לא רצה לשמוע.

לוי נולד בשנת 1919 למשפחה יהודית בטורינו שבאיטליה. ב־1941 סיים בהצטיינות תואר ראשון בכימיה באוניברסיטת טורינו. ב־1943 כבשו הנאצים את צפון איטליה, ולוי, אז כימאי בן 24, הצטרף לקבוצת פרטיזנים. לאחר תקופה קצרה הם נלכדו, ולוי נשלח למחנה המעצר ליהודים פוסולי שליד העיר מודנה. בפברואר 1944 הוא גורש משם עם 650 יהודים נוספים, והם הובלו במשך חמישה ימים בקרונות משא דחוסים לאושוויץ שבפולין. לוי הוגדר ככשיר לעבודה, על זרועו קועקע מספר אסיר, והוא נשלח לעבודות פרך במחנה בונה מונוביץ (אושוויץ III).

11 חודשים שרד פרימו לוי במחנה ההשמדה אושוויץ. בספרו הזהו אדם? הוא מתעד בבהירות מצמררת את חייו מרגע המעצר ועד שחרורו של מחנה אושוויץ בידי הסובייטים ב־27 בינואר 1945.

הזהו אדם? הוא סיפור על הישרדות כמעט מקרית. את הישרדותו של לוי במקום שבו נספו כמיליון יהודים הוא ייחס לצירוף של נסיבות ואירועים הרי גורל. ראשית, לוי מצא חבר ומגן במקום לא צפוי: לורנצו פרונה, פועל איטלקי שהועסק במחנה, הבריח ללוי מדי יום מנת אוכל שנוספה למנה הזעומה שהוקצבה לאסירים. על פועלו להצלת לוי הוכר פרונה ב־1998 (לאחר מותו) כחסיד אומות העולם. נוסף על כך לאחר תקופה של עבודות פרך הועבר לוי לשמש כימאי במעבדה שבמחנה. וכך נחלץ מהעבודה הפיזית בקור המקפיא ובעינויים, ובמקום זאת שהה במעבדה מחוממת. ולבסוף, זמן קצר לפני הפינוי הכפוי של המחנה עם התקרבות הצבא האדום ממזרח, לוי חלה ואושפז במרפאת המחנה. במנוסתם החפוזה הותירו הנאצים את האסירים החולים לבדם, ובהם גם לוי, בעוד יתר האסירים פונו מהמחנה בצעדת המוות. 80 אחוזים מהאסירים ששרדו עד אז מצאו את מותם בצעדת המוות שיצאה מאושוויץ. את לורנצו לא ראה לוי שוב. עם שחרור המחנה יצא לוי למסע ארוך ומפרך שנמשך תשעה חודשים עד שחזר לבית משפחתו בטורינו.

המעבדה שבה עבד פרימו לוי בכפייה באושוויץ, תמונה משנת 1941

האמירה של לוי שספרו נכתב מייד אחרי המאורעות מקפלת בתוכה סיפור מורכב הרבה יותר. בהזהו אדם? אנחנו קוראים שכבר במעבדה החל לוי לשרבט זיכרונות ותיעוד ראשוני מתוך התופת. אך הוא נאלץ להיפטר מהתיעוד כי ידע שאם ייתפס עם הפתקים הללו ייגזר דינו למוות.

רק במהדורה השנייה והסופית של הזהו אדם?, שיצאה לאור בשנת 1958, הוסיף לוי כיתוב שמבהיר היכן נכתב הספר: "אביליאנה – טורינו, דצמבר 1945 – ינואר 1947". ובזכות הסיפור "כרום" בקובץ הסיפורים הטבלה המחזורית, שפרסם לוי בשנת 1975, אנחנו לומדים על התנאים שבהם נכתבו זיכרונותיו מאושוויץ – במשרד קטן ורועש במפעל הכימי שבו עבד בעוד עובדים חולפים ובאים ללא הפסקה. מעניין לגלות שהפרק האחרון של הזהו אדם?, הטרי ביותר בזיכרונו, הוא שנכתב ראשון. למעשה לא הייתה ללוי כל כוונה לחבר ספר, אלא שהזיכרונות שעלו על הכתב התגבשו לסיפור כרונולוגי.

כיום, 75 שנים לאחר שהסתיימה כתיבת הספר, אין מחלוקת שמדובר באחת העדויות העמוקות והחשובות ביותר מתוך אימת השואה, ובוודאי מהמוקדמות שבהן. אבל כשלוי ביקש לפרסם את הספר לראשונה, הוא נתקל בסדרת סירובים. סאגת ההוצאה לאור של הספר נשמעת בימינו כמעט בלתי נתפסת.

הזהו אדם? כבר היה מוכן לפרסום בתחילת 1947. לאחר ששתי הוצאות כבר דחו אותו, פנה לוי להוצאה הגדולה אינאודי (Einaudi) שבטורינו. אך גם היא החליטה לוותר. אחרי מותו של לוי סיפרה הסופרת האיטלקייה־יהודייה נטליה גינזבורג, ששימשה עורכת בהוצאת אינאודי, על הטעות הנוראה שעשתה כשוויתרה על הספר 40 שנה קודם לכן.

פרימו לוי בשנות החמישים. צילום: Mondadori Publishers

בהיעדר הוצאה שתפרסם את ספרו, החל לוי לשלוח פרקים ממנו לעיתונות, ותוך חודשים ספורים הודפסו שלושה פרקים בשני עיתונים מקומיים באיטליה. לבסוף הספר ראה אור בזכות התערבותה של אנה מריה, אחותו של פרימו לוי. היא שלחה את כתב היד להיסטוריון אלסנדרו גלנטה גרונה, וזה העביר אותו עם המלצה חמה לחברו פרנצ'סקו דה סילבה, מנהל הוצאת ספרים קטנה, גם היא בטורינו.

דה סילבה הוא שהעניק לספר את שמו על בסיס אמרה שציטט לוי וכתב כפתיח לספרו (אפיגרף). דה סילבה פרסם את יצירת המופת בת 198 העמודים ב־11 באוקטובר 1947. לוי התבקש לחבר כמה משפטים עבור הפמפלט שיציג את ספרו לציבור, וכך כתב בו:

ספר זה לא נכתב כהאשמה ואף לא כדי לעורר אימה. המסר הנובע ממנו הוא מסר של שלום: אנשים ששונאים מפירים את חוקי ההיגיון לפני שהם מפירים את עקרונות המוסר.

נראה היה שהשילוב של מוציא לאור חריף ומוכשר כדה סילבה ומחויבותו של סופר מתחיל חדור תחושת שליחות ישבור את חומת השתיקה שהחלה מתגבשת סביב השואה. אך בפועל הודפסה מהדורה מצומצמת שכללה 2,500 עותקים בלבד של הזהו אדם?, ומתוכם נמכרו רק כ־1,500. אומנם הספר זכה לביקורת חיובית, אך עדיין לא הפך לרב מכר. בשנת 1958 הוא יצא במהדורה מורחבת ובעריכה מחודשת בהוצאת אינאודי, אותה הוצאה שדחתה את לוי עשור קודם לכן. הספר המעודכן זכה להצלחה רבה וגם תורגם לשפות נוספות. עד היום העדות הישירה ועוצמת הכתיבה של לוי מעוררות עניין מתמשך בזיכרונותיו של אסיר במחנה ההשמדה אושוויץ.

באפריל 1987 נהרג לוי בנפילה מחלון דירתו בטורינו. לבקשתו, נחקק על מצבתו מספר האסיר שלו באושוויץ. רק שנה לאחר מותו, בשנת 1988, יצאה לאור לראשונה מהדורה עברית של ספרו הזהו אדם?. הספר ראה אור בהוצאת עם עובד.

כריכת המהדורה העברית של "הזהו אדם?"

בשנת 2018 הוצגה במרכז פרימו לוי בטורינו תערוכה שהוקדשה כולה למהדורה הראשונה והמצומצמת של הספר, שפורסמה בשנת 1947. בבדיקה שנערכה אז אותרו כ־80 עותקים בלבד ברחבי העולם, הנמצאים בידי ספריות ואוספים פרטיים. במרכז פרימו לוי הוחלט לבצע סקר מקיף ולתעד כל מהדורה ששרדה. משמח לדעת שכעת עותק מהמהדורה הראשונה נמצא גם בידי הספרייה הלאומית, וזאת בזכות תרומתו של אספן הספרים תומר דרור.

על חשיבות מסירת עותק מהמהדורה המקורית של הזהו אדם? מרחיב אוצר אוסף יהדות בספרייה, ד"ר יואל פינקלמן: "מייד אחרי השואה פרימו לוי התחיל לדבר על נושאים שאחרים פחדו או לא היו מסוגלים לחשוף. המהדורה הראשונה של הזהו אדם? מלמדת אותנו על הרצון של הניצולים להנציח את הזיכרונות שלהם כדי לשכך, ולו במעט, את הכאב האינסופי של האירועים. פעמים רבות סופר שמתקשה לפרסם את יצירתו מתגלה לאחר מכן כיוצר אומן בעל השפעה רחבה. המהדורה הראשונה של הזהו אדם? של פרימו לוי מוכיחה עד כמה אסור לשפוט יוצר על בסיס ההתקבלות המיידית שלו".