"השמש הייתה מדלגת על ארץ ישראל, לו הייתה יכולת הבחירה בידה"

בשנת 1867 הגיע מארק טוויין למסע תענוגות בארץ. מה חשב טוויין על ארץ הקודש? הצטרפו איתנו למסע בעקבות המסע ההוא

מארק טוויין (מסומן בעיגול) ו"התמימים" על סיפון הקוויקר סיטי

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

לאחר המצאת ספינת הקיטור במאה התשע-עשרה, מאות צליינים אמריקנים הציפו את ארץ הקודש ועשו עשרות מסעות עלייה לרגל. בעידן בו כל אמריקני פרוטסטנטי התבקש לשלוט היטב בתנ"ך, אמריקנים רבים הכירו את שמות כל האתרים ההיסטוריים בארץ ישראל ואת הגיאוגרפיה שלה. עולי הרגל האמריקנים הראשונים הגיעו לארץ ישראל כבר בשנת 1819. עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית בשנת 1832 הוסר המכשול הבירוקרטי למסע המפרך ממילא.

תעשיית התיירות הקדושה שהתפתחה במהירות מסחררת עוררה את הנטייה הטבעית של מארק טוויין ללגלגנות ולסאטירה. בשנת 1866 יצא טוויין לבחון את התענוג בעצמו. הוא חבר למספר צליינים, אותם כינה בזלזול "התמימים", ועלה יחד איתם על ספינת "קוויקר סיטי" בדרכה לארץ ישראל.

ה"קוויקר סיטי", ספינת המלחמה ששירתה במלחמת האזרחים האמריקנית ועברה הסבה לספינות תענוגות. התמונה לקוחה מתוך קטלוג "ארץ החלומות: נוסעים אמריקאים לארץ הקודש במאה ה-19"

עוד בטרם יצא, חתם טוויין על חוזה לכתיבת חמישים ואחד מאמרים קצרים על המסע. במכתבים שחיבר בארץ ובמאמרים שאוגדו מאוחר יותר לספר אחד בשם "The Innocents Abroad", עולות מחשבותיו של טוויין על הארץ העתיקה אותה פגש.

"מסע תענוגות בארץ הקודש", הגרסה העברית והמקוצרת של הספר שחיבר טוויין. גרסה המכילה רק את ההפלגה ואת הפרקים המתארים את שהותו של טוויין בארץ.

"מסע עינוגים" על סיפון "בית כנסת" צף

מרגע שעלה לסיפון ניצל טוויין את עטו המושחז כדי להצליף לכל כיוון: לאולם התפילה בו התאספו הצליינים קראו "המופקרים שבינינו בית כנסת". בעוד שכל "מסע העינוגים דמה למסע לוויה ללא גופה." שותפיו האדוקים יותר למסע התרעמו במהרה על האופן בו בחר להעביר את המסע בים: הימורים יחד עם הצעירים שבנוסעים, שתייה לשוכרה, עישון מקטרת ונשיאת שם השם לשווא בכל פעם שהרגיש שהספינה מתעכבת שלא לצורך.

שישה חודשים עשה העיתונאי והסופר המתחיל בדרכים: הוא ושאר "התמימים" עברו תחילה באירופה בדרכם אל גבולות האימפריה העות'מאנית. כשהגיעו לקונסטנטינופול צולם הסופר עבור כרטיס הכניסה לאימפריה על ידי האחים עבדאללה, הצלמים הרשמיים של "השער העליון", סולטן האימפריה העות'מנית.

כרטיס הביקור של מארק טוויין בקונסטנטינופול, בדרכו לארץ ישראל. כרטיס הביקור הודפס באנגלית ובערבית ושמור באוסף קרן שאפל לכתבי יד

ומה חשב הסופר על הארץ עצמה?

ב-24 בספטמבר 1867, קנה הסופר ספר תנ"ך מהודר לאמו. במכתב ששלח אל בעל חנות הספרים, מר אסיאס, ביקש ממנו לשלוח את הספר לארצות הברית – לא לפני שהוא מוסיף את המילה "ירושלים" בעברית, כנראה כדי להרשים את האם המודאגת. הוא, לעומת זאת, לא התרשם מהארץ אותה רואות עיניו כלל וכלל.

עותק של ספר התנ"ך שרכש מארק טוויין עבור אמו. התנ"ך שמור באוסף קרן שאפל לכתבי יד. התמונה לקוחה מתוך קטלוג "ארץ החלומות: נוסעים אמריקאים לארץ הקודש במאה ה-19"

מהרגע שהגיעו לארץ המיוחלת, מיהר טוויין להתייחס בביטול לאדיקות הדתית שהפגינו שאר משתתפי המסע: על פי דיווחיו, חבריו למסע ניצלו כל הזדמנות לבכות ולהתפלל בהיסטריה, אך לא שכחו גם לשדוד ככל שיכלו מעתיקות המקום. בניגוד גמור לשאר חבריו למסע, טוויין לא התפייט והשתפך. הוא ציין לגבי היום הראשון בארץ הקודש כי "הספקנו לעבור רק שעת מסע אחת בתחומי ארץ הקודש – עדיין לא הבנו שרגלינו ניצבות על אדמה שונה מזו שהיינו רגילים בה מאז ומעולם".

מארק טוויין (מסומן בעיגול) ו"התמימים" על סיפון הקוויקר סיטי

תושבי האזור נראו לו קטנוניים וצרי עין והמחירים המופקעים שהציגו בפני הצליינים רק הוכיחו זאת. על גדות ים גינוסר, בעודו מדמיין ברוחו את ישו מלמד את תורתו לדייגי האזור ואת יוספוס פלביוס מפקד על צי ספינות המלחמה שלו, ניסו הצליינים להשיג טרמפ על סירה של אחד המקומיים. לפני שהספיקו להתמקח על המחיר המופקע שדרש הדייג, שט האחרון מהמקום והותיר את הצליינים ההמומים להטיל את האשמה זה על זה.

הוא מאס בפרימיטיביות של היישובים והדרכים בהם נתקל וקבע בעודו מביט על נחל דן ש"למרות הכתוב במדריכי הטיולים הסוריים, אין ביופי המרהיב של המקום כדי לזעזע ולערער את שפיותו של אדם מאוזן בנפשו" (עמ' 22 ב'מסע תענוגות בארץ הקודש'), קביעה שמשקפת את היחס הכללי שלו לארץ העתיקה שפגש במסעו.

אולם לא רק לגלוג הציע טוויין ביחסו לארץ: מוטיב מרכזי שמלווה את דיווחיו הוא הקיטוב בין הקידמה האמריקנית לבין שעבודה של ארץ הקודש לעברה. לדעתו, דווקא בגלל שבני שלושת הדתות מתייחסים אל ארץ ישראל ביראת קודש, היא מתייסרת במצבה הנוכחי והעלוב. באחת מהפסקות החדות והיפות ביותר בספר קובע טוויין ש"פלשתינה שוממה ונטולת חן. ומדוע שתהיה אחרת? הייתכן שקללת האל תייפה את הארץ? פלשתינה כבר איננה שייכת לעולם הזה. היא מקודשת לפיוט ולמסורת – היא ארץ החלומות." (עמ' 156 ב'מסע תענוגות בארץ הקודש').

 

כתבות נוספות:

נחיתת האונס שהולידה את הנסיך הקטן

כששושנה דמארי סירבה לשיר את כלניות

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

האקתון #1 בספרייה: הכירו את הזוכים!

במשך 24 שעות החליפו המפתחים את הספרנים, ובמקום להשאיל ספרים טובי המוחות של ישראל פיתחו לנו מוצרים חדשניים ומקוריים שיאפשרו לנו לפתוח את האוצרות שלנו לציבור כולו. היה מרתק!

בשבוע שעבר, במהלך הימים חמישי ושישי (23-24.11.2017), התקיים בספרייה הלאומית האקתון רב משתתפים. מה זה בעצם האקתון? מקור המילה באנגלית (hackathon) והיא למעשה חיבור של שתי מילים: "האק", אשר מייצגת את תחום הפיתוח הטכנולוגי, ו"מרתון", שמייצגת את העובדה שמדובר במין מרוץ. בפועל מדובר במפגש של אנשי טכנולוגיה ודיגיטל בעיקר, שמתכנסים יחד ל-48-24 שעות כדי להמציא ולפתח כלים ומוצרים טכנולוגיים שייתנו מענה לצורך מסוים. במקרה של ההאקתון שלנו בספרייה הלאומית, הצורך הוא הנגשת התכנים הנמצאים בספרייה לקהל הרחב.

בפני המתמודדים עמדו שני אתגרים טכנולוגיים שאיתם היה עליהם להתמודד. האחד הוא אתגר הקריאייטיב (Creativeׂ) שבו היה על הצוותים למצוא דרכים יצירתיות להנגיש את התכנים שבספרייה, והשני הוא אתגר הדאטה (Dataׂ) שבו היה על הצוותים לפתח כלים לשיפור המטא-דאטה (Metadata) של הפריטים המצויים בספרייה.

 

'לגעת בהיסטוריה'

במקום הראשון במסלול הצוותים העצמאיים ניצח צוות Pi: צוות של ארבעה חברים, מומחי מוצר, דאטה ותכנות ווב, מחברות שונות במשק: עומר זומריך, מנהל מוצר בגוגל. מתן ליאון, חוקר בינה מלאכותית באימפרבה. עידן כהן, מהנדס ווב בטוטנגו. גיא שטר, דוקטורנט באוניברסיטת בן גוריון.

צוות Pi

 

צוות Pi הציג מוצר חינוכי אינטרקטיבי המאפשר לילדים בכלל ולתלמידים בפרט לבצע מחקר אסוציאטיבי דרך סרטונים וקבצי שמע. המוצר מנגיש פריטי היסטוריה מהאוספים השונים של הספרייה הלאומית בהתאם להקשר הנחקר וכך מאפשר ׳לגעת בהיסטוריה׳ ולהמשיך את המחקר באמצעים מוחשיים בספרייה עצמה.

בבסיס המוצר כמה טכנולוגיות בינה מלאכותית ולמידת מכונה אשר חושפות סוגי מידע חדשים לחלוטין עבור הספרייה, משפרות משמעותית את המידע הקיים ופותחות אפשרויות מוצר חדשות. טכנולוגיות אלו יפתחו הזדמנויות חדשות להנגשת הספרייה לקהלים חדשים וישפרו את יכולות המחקר של חומרי הספרייה. הטכנולוגיות בבסיס המוצר כוללות זיהוי קול מסרטים וקבצי שמע, זיהוי מושגים משמעותיים בקבצים אלו ודירוגם לפי סדר חשיבות, התאמתם לפריטים אחרים באוספי הספרייה ולמידה על קשרים בין פריטים שונים לאורך זמן ובהתאם להקשרים ספציפיים על ידי הבנת המשתמשים בהם.

את המצגת שהציג צוות pi תוכלו לראות פה 

ופה תוכלו לראות את ההדגמה (Demo) למוצר

 

מזהים את האישים ההיסטוריים

במקום הראשון במסלול החברות זכה צוות "ויקימדיה-ישראל". צוות המפתחים של ויקימדיה, הפועל בתמיכתה של עמותת ויקימדיה ישראל, מורכב מאנשים שמתעניינים באתר ויקיפדיה. נוסף על כתיבת ערכים אנציקלופדיים הם גם משפרים את התוכנה של האתר, וכך מגשימים את הגדרתה של ויקיפדיה כ"אנציקלופדיה חופשית” – חופשית הן מבחינת התוכן שלה והן מבחינת התוכנה שמפעילה אותה. המפתחים עובדים בעיקר מהבית בזמנם הפנוי. פעם בחודש מפתחי ויקימדיה ישראלים עורכים מפגשים במשרדי עמותת ויקימדיה ישראל בתל־אביב. בשנת 2016 עמותת ויקימדיה ישראל אף קיימה האקתון בינלאומי בירושלים, שבו לקחו חלק ממפתחי ויקימדיה מכל רחבי העולם.

צוות ויקימדיה ישראל

בהאקתון הספרייה הלאומית הצוות שכלל את ערן רוז, דפנה הירשפילד, אמיר א' אהרוני, אושר ילון, חיים כהן ואורן בוצ'מן, פיתח כלי שמאפשר לזהות על פי התמונה בלבד דמויות מוכרות, כך שגם בהיעדר תיאור טוב של התמונה ניתן למצוא תמונות של אישים חשובים במאגרי הספרייה.

כלי זה יסייע לעורכים בוויקיפדיה לאתר תמונות בעלות ערך היסטורי במגוון הרב של התמונות במאגרים. בנוסף פותח כלי לטובת ויקיטקסט שמאפשר לחלק כתבי יד, שעבורם תוכנות OCR (זיהוי תווים אופטי) אינן עובדות היטב, למקטעים של מספר מילים או שורות בודדות, כאשר בעזרת צ'ט-בוט יוכלו עורכים להקליד את המקטעים דרך טלגרם או פייסבוק, ולאחר מכן להעלות זאת לויקיטקסט. כלי זה יאפשר לחוקרים ולקוראים לחפש בכתבי יד שנסרקו אך לא עברו דיגיטציה מלאה.

את המצגת שהציג צוות "ויקימדיה-ישראל" תוכלו לראות פה 

 

ולסיום – מעט תמונות ממראה הספרייה במשך היממה של ההאקתון הראשון שלנו:

עגנון, פיכמן וגדולי הסופרים דורשים: שמרו על השבת!

גדולי הסופרים מכל קצוות העם - חרדים, דתיים וחילונים - יצאו בשנת 1943 בקריאה נרגשת ומשותפת בכל עיתוני ארץ ישראל: השבת היא מקדש חיינו!

להלן כרוז שפרסמה "התייעצות הסופרים העבריים" בעיתוני ארץ ישראל ב-13 באוגוסט 1943. בין החותמים גדולי הסופרים ואנשי הרוח של התקופה מכל קצוות הארץ: דתיים וחילוניים כאחד. אנחנו מביאים לכם את הכרוז במלואו, ללא שינוי אות או מילה:

 

כרוז הסופרים למען השבת

אל היישוב!

בימי המשבר האלה לעם ישראל חשים אנו, יחד עם החרדה להצלת המוני הגולה ולביצור בנין הארץ, גם חרדת משנה לקיומם של קנייני הרוח של ישראל, אלה ששמרו על קיומו ונתנו טעם להתאבקותו בימי עוניו ואושרו כאחד.

מול האנדרלמוסיה הנשקפת לעולם בימי חילוף משמרות ומעבר משעבוד לשחרור, קרואים אנו למשמר כפול ומכופל על גאולתנו ופדות נפשנו.

הכרוז ב"המשקיף". לחצו על התמונה לכתבה המלאה

אחד הנכסים היקרים ביותר של ישראל, בגלוי ובטמיר כאחד, הוא יום השבת, מנוחתו וקדושתו. השבת היא מקדש חיינו ומשמר קיומנו.

מימין לשמאל: שמואל יוסף עגנון; דוד שמעונוביץ' (שמעוני). שניים מחותמי הכרוז (ארכיון ש"י עגנון)

עם שמירתה נשמרות עוד כמה חמדות גנוזות אחרות, עם פרצותיה רבות הפרצות גם בכמה שטחי חיים אחרים. עם עלייתה אנו מתעלים, עם ירידתה אנו יורדים. כאן קנה המידה לרום ושפל בחיינו. אין חיי משפחה תקינים בישראל בלי תיקונה של שבת.

השבת אינה פרט אלא כלל גדול, יסוד ועמוד ושורש שרשים. חשיבות עצומה נודעת לה מבחינה דתית לאומית כמו מבחינה סוציאלית אנושית עולמית. "שמור וזכור בדיבור אחד".

הכרוז ב"הצופה", לחצו על התמונה לכתבה המלאה

השבת, כיום מנוחה וקדושה, בעיר, בכפר, היא מן הסימנים המובהקים ביותר של ההווי העברי הלאומי. בהטשטש יום השבת יטושטשו עמו יחד כל חיינו הלאומיים לכל צורותיהם. יום השבת הוא אמת המידה לששת ימי המעשה.

שאלת השבת היא שיא, פסגה, ואל השיא הזה צריך להעפיל ולעלות בכל ימות החול, וקרבתה צריכה להיות מורגשת גם בחיי יום יום שלנו, גם בשטחים המלאים מהמורות, בורות ופחתים.

דוד שמעוני (שמענוביץ'). אחד החותמים. אוסף שבדרון

אנשי העמל והעבודה בתוכנו, חלוצי העם ומגיניו, ראשונים לכל מידה נשגבה לתחיית האומה בששון כבאסון, צריכים להיות גם מן הראשונים להכיר בטעות הקשה של זלזול וקלות ראש כלפי אחד הקניינים הנעלים ביותר של האומה – השבת. הם מיועדים וגם עתידים לשוב ולהבין, כי אין חיי אומה שלמים באין מנוחת השבת ביסודם.

אחד החותמים ד"ר יוסף קלוזנר. ארכיון שבדרון

שבת של ישראל לא היתה מעולם קניינה של איזו שכבה מיוחדת בלבד אלא קניינה של כל האומה לכל שכבותיה ושדרותיה. גם תחית השבת בישראל כיום, הקרנתה והפראתה, צריכה להיות על הרקע הכללי של האומה, בחיי העיר כבחיי שדה וכרם, בתעשייה כמו במסחר ובתחבורה, מצד גברים ונשים, מצד הורים ובני הנוער כאחד.

הגיעה השעה לשוב ולתקן את הפגמים, לשוב ולגדור את הפרצות, לשוב ולחנן את החן שנתמעט בישראל, לשוב ולהדליק בבתינו ובלבותינו נרה של שבת!

בשם התיעצות סופרים למען השבת

חברי הוועד הזמני:

ש.אסף, ר' בנימין, י. א. בראוור, י. ברנשטיין, ד. זכאי, י. טורץ, פ. לחובר, מ. ליפסון, ש"י עגנון, י. פיכמן, א. א. קאבאק, ש. קדרי, יוסף קלוזנר, א. קמינקה, א. שטיינמאן, ה. שטרוק, ד. שמענוביץ', פ. שניאורסון, ש. ז. שרגאי.

 

 כתבות נוספות

הסטודנטים נגד הקנצלר: משפטי סטודנטים פוליטיים באוניברסיטה העברית ב-1930

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

מדינה לאומית או דו-לאומית? האספן הנודע ונשיא האוניברסיטה העברית מתווכחים

למי נכתב "עָטוּר מִצְחֵךְ"?

הוא נבחר לשיר האהוב ביותר של אריק איינשטיין. אך למי נכתב השיר?

עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחֹר
(אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם כָּתְבוּ כָּךְ בְּשִׁיר)
מִצְחֵךְ מִתְחָרֵז עִם עֵינַיִם וְאוֹר,
(אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם חָרְזוּ כָּךְ בְּשִׁיר)
אַךְ לְמִי שֶׁתִּהְיִי  –
חַיָּיו מְלֵאֵי שִׁיר.

חֲלוּקֵךְ הַוָּרֹד צַמְרִירִי וָרַךְ.
אַתְּ בּוֹ מִתְעַטֶּפֶת תָּמִיד לְעֵת לַיִל.
לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת לָךְ אָח,
לֹא נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ,
וְרוֹאֶה חֲלוֹמוֹת עֲגוּמִים שֶׁל קְדֻשָּׁה –
וּלְמוּלוֹ אַתְּ, אִשָּׁה.

אַתְּ אוֹהֶבֶת לִהְיוֹת עֲצוּבָה וְשׁוֹתֶקֶת,
לְהַקְשִׁיב לְסִפּוּר עַל קָרוֹב, עַל רָחוֹק.
וַאֲנִי שֶׁלֹּא פַּעַם אַבִּיט בָּךְ בְּשֶׁקֶט,
אֵין קוֹל וּדְבָרִים,
שׁוֹכֵחַ הַכֹּל עַל אוֹדוֹת אֲחֵרִים.
שׁוֹכֶנֶת נַפְשִׁי בֵּין כָּתְלֵי בֵּיתֵךְ.
וּשְׁבוּיָה בֵּין כְּתָלַיִךְ מִמֶּנִּי נִפְרֶדֶת
עֵת אֲנִי בְּגוּפִי נִפְרָד מִמֵּךְ.

פָּרוּשׂ חֲלוֹמִי כְּמַרְבָד לְרַגְלַיִךְ.
צַעֲדִי, אֲהוּבָה, עַל פְּרָחָיו פְּסִיעוֹתַיִךְ.
לִבְשִׁי חֲלוּקֵךְ הַוָּרֹד לְעֵת לַיִל.
עוֹד מְעַט וְאָבֹא אֵלַיִךְ.

עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחֹר
יִקְרַב אֶל שְׂפָתַי כְּחָרוּז אֶל שִׁיר.
אָז אֶלְחַשׁ בְּאָזְנַיִךְ עַד בֹּקֶר,
עַד אוֹר,
כְּשִׁכּוֹר:
עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחוֹר.

"עטור מצחך זהב שחור. מילים אברהם חלפי. מנגינה יוני רכטר. אני רוצה להזמין את קורין אלאל, יהודית רביץ ואבנר קנר שנשיר ביחד", כל מי שצפה בקליפ משנת 1977, יודע מה מגיע אחרי שמציג אריק איינשטיין את העוסקים במלאכה. המילים השורטות של המשורר אברהם חלפי מוצמדות למנגינה הנפלאה של יוני רכטר וממלאת את מילותיו של האהוב הנכזב באותה אווירת קדושה ממנה ביקש להתקרב ולהתרחק בו זמנית בשיר (לֹא נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ).

יש להניח שבפעם הראשונה ששמענו את השיר הייתה זו המנגינה הנפלאה של רכטר שמשכה אותנו פנימה. קולותיהם של אריק איינשטיין, קורין אלאל ויהודית רביץ הן שדחפו אותנו להעמיק, אך המילים – המילים ה"כאילו" פשוטות – הן שאחזו בנו ולא נתנו לנו לעזוב. לא שבאמת רצינו.

חוקר הספרות דן מירון כבר הבחין שמה שנדמה מקריאה/שמיעה ראשונה כשיר פשוט וצלול, הוא בעצם שיר ש"אינו חסר תחכום ומודעות עצמית". פעמיים בשיר בן חמשת הבתים הזה מעלה האהוב את האפשרות שמילותיו הופיעו כבר בשירים אחרים. שתיהן מופיעות כבר בבית הראשון (אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם כָּתְבוּ כָּךְ בְּשִׁיר" ומקץ השורה הבאה, "אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם חָרְזוּ כָּךְ בְּשִׁיר"). אנחנו לא מכירים את כל השירים שכתבו אהובים נכזבים לאורך הדורות, אך נוכל לשער בביטחון שאיש מהם לא עטר את מצחה של אהובתו בשיער צבוע זהב שחור, או חרז את אותו המצח עם עיניים ואור.

אברהם חלפי בתפקיד "התך" בהצגת מגילת פורים, האהל, 1938

הפשטות של אברהם חלפי הסתירה מאחוריה מורכבות גדולה, וייתכן שכאן טמונה הסיבה לכך שדווקא חלפי – מגדולי המשוררים שקמו לעברית החדשה, מעולם לא זכה להתייחסות רצינית מצד הביקורת במהלך חייו. המבקרים המעונבים ראו בו את דמות השחקן מחבר השירים, דמות שונה כל כך מהמשורר הבודד חמור הסבר שידעו להתמודד איתה.

ב-8 ביוני 1980 נפטר חלפי והותיר את כולנו עם שאלה גדולה: מי היא מושא האהבה של משורר "עטור מצחך"? כל המעיין בשיר מזדעק מיד: הרי חייבת להיות אישה בשר ודם מאחורי המילים, אישה שעל פניו אפשר היה לגעת ולממש (גם אם לא צלח הדבר בייי אהובנו). החיפוש אחר האישה הארצית, החיה, לובשת החלוק הוורוד הצמרירי והרך נמשך מאז חיבור השיר בסוף שנות החמישים.

בשנת 2011 נפתרה התעלומה. בהלוויתה של זהבה ברלינסקי, אשת השחקן זאב ברלינסקי, חשפו בני משפחה את העובדה שחלפי, שהיה מיודד עם בני הזוג ברלינסקי, היה מאוהב באשת חברו. השיר "עטור מצחך" הושר בהלוויה, ולבקשת הנפטרת נחקקו מילותיו על מצבתה.

הכיתוב על מצבתה של זהבה ברלינסקי, עליה נטען כי נכתב השיר

מה היה טיב היחסים בין זהבה ברלינסקי לאברהם חלפי? בתה של זהבה סיפרה לימים שלטענת זהבה אמה – אהבה זו לא מומשה מעולם.

את אהבתו של חלפי לברלינסקי אשת חברו תיאר גם בשירו "אשר טייל עמך":

"נָשִׁים שֶׁרָאוּנִי, עָלַי הִצְבִּיעוּ: הִנֵּה מְאֹהָב בְּאֵשֶת רֵעֵהוּ".

זהבה ברלינסקי

שיר זה זכה גם כן ללחן מיוני רכטר, ואריק איינשטיין ביצע גם אותו באלבום "משירי אברהם חלפי":

 

פתחנו בביצוע של איינשטיין, אלאל ורביץ, ולא נוכל לסיים מבלי להפנות אתכם לביצוע החשוף בהרבה של אביתר בנאי לאותו השיר. העיבוד הוא של יונתן רזיאל.