'צא לנוף – אך אל תקטוף': עזריה אלון למען הטבע

השמירה על הטבע והנוף היו בראש מעייניו של עזריה אלון, ממקימי החברה להגנת הטבע, עוד משחר נעוריו: מהדרכה במחנות העולים, דרך פינה קבועה ב"קול ישראל", ועד זכייה בפרסים על עיצוב פני הארץ

עזריה אלון

ימים ספורים לפני ט"ו בשבט תרפ"ט (1929), כתב הילד עזריה קוזירובסקי (לימים עזריה אלון) בן ה-10 במחברתו:

ראש השנה לאילנות

ט"ו בשבט הוא יום נטיעת העצים. הסביבה מתכסה בדשא ובפרחים ובבית הספר מתאספים חוגגים ונוטעים עצים וגם הולכים לאסוף תרומות לקהק"ל [קרן קיימת לישראל] בשביל יער הרצל. אני אטע השנה עץ תפוח זהב בבית וגם בבית הספר אנחנו נוטעים על שמנו עץ ביער הרצל.

עזריה אלון (יושב ראשון מימין) בילדותו בכפר יחזקאל עם אמו ושתי אחיותיו (1926)

עזריה אלון היה מהפעילים הבולטים בארץ למען שמירת הטבע והנוף. הוא נולד באוקראינה ועלה לארץ בשנת 1925 עם אימו ושתי אחיותיו. המשפחה התיישבה בכפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. בהמשך למד עזריה בבית הספר הריאלי בחיפה, היה מדריך בתנועת המחנות העולים, ובשנת 1938 הצטרף לקיבוץ בית השיטה. בראשית שנות החמישים היה בין מקימי החברה להגנת הטבע, ולאחר מכן שימש כמזכיר החברה, כמנהל מחלקת ההוצאה לאור שלה והדריך במסגרתה טיולים רבים. בשנת 1959 החל להגיש ברדיו ב'קול ישראל' תוכנית שבועית בת 5 דקות בשם 'נוף ארצנו'. התוכנית כללה שיחות על תופעות הקשורות לעולם החי, הצומח והנוף בארץ, ושודרה יותר מ-50 שנה. נוסף על כך, היה חבר במועצה הארצית לתכנון ובנייה, בוועדת השמות הממשלתית לשמות אתרים וישובים, היה פעיל במכון 'שיטים' בבית השיטה והוציא יותר מ-35 ספרים. ספריו של עזריה אלון עוסקים בטיולים וידיעת הארץ, צילומי טבע ונוף, אנציקלופדיה של "החי והצומח של ארץ ישראל" ועוד. על פועלו להנגשת נושא הגנת הטבע ושמירת הנוף לציבור הרחב, ועל השפעתו בעיצוב פני הארץ זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל שבו זכה פעמיים: ב-1980 עם החברה להגנת הטבע וב-2012 פרס מפעל חיים לתרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

עזריה אלון בראש הטור

בארכיונו שהופקד בספרייה הלאומית שמורים תעודות והוקרות שלהן זכה, מחברות מתקופת ילדותו, יומנים אישיים שבהם תיעד את פעילותו בחלוף השנים, טיוטות של רשימותיו וספריו, תמלול כ-2500 השיחות ששידר ברדיו, התכתבות ענפה הקשורה לפעילויותיו בחברה להגנת הטבע, חומרים פרסומיים של החברה להגנת הטבע, מכתבי קוראים ומאזינים ועוד.

המחברות שנשתמרו מתקופת לימודיו של עזריה אלון בבית הספר היסודי בעין טבעון (שמו הראשון של המושב כפר יחזקאל) מלמדות על חשיבות הטבע והנוף בעיניו כבר משחר נעוריו. לצד הטיות פעלים, העתקות שירי שאול טשרניחובסקי ואחד העם וסקירה על שלטון בית תלמי, מתאר הילד עזריה את הטבע בסביבתו הקרובה בעמק יזרעאל. אם בתרשים שיצר המציג את כמויות המשקעים בכפר יחזקאל בחורף תרפ"ז, ואם בחיבור שכתב בכ"ז טבת תרפ"ט על הנסיעה לבית אלפא, שרצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק שלה נחשפה ממש באותם הימים על ידי פרופ' אליעזר סוקניק:

ביום השבת, יום בהיר, עלינו בבקר על העגלה ונסענו לראות את המוזאיקה בבית אלפא. כשיצאנו את המושב ראינו שדות שכבר נבטו בהם הזרעים. שדות חרושים חומים ושדות צהובים שגדל בהם ספיח בגבה הגון. כשהגענו אל ההר שעליו בנוי הכפר קומי השתנה המראה: על ההר הצהוב היו אבנים קטנות ועל ידו התפתלה תעלת ההשקאה ומצד ימין היו דרומה למסילה שדות ירוקים שתפסו את כל השטח וצפונה שדות שהזרעים רק נבטו בהם. ככה היה המראה עד בית השטה. בדרך מבית-השטה לתל-יוסף צמחו ערוגות תלתן גדולות וביניהן נראה היה לפעמים נרקיס… כשבאנו לבית אלפא חפשנו תכף את החפירות. נכנסנו לתוך התעלה וראינו שם מקום שיש בו קצת אבנים קטנות לבנות ושחורות… אנחנו רצינו למצוא את המקום ששם כתוב "עקרב" כפי שמסרו אבל לא מצאנו. כעבור זמן מה באו עוד אנשים, הבאנו עוד מים ניקינו עד כמה שאפשר באת ובמטאטא, שטפנו קצת במים וגילינו קצת: כתוב "בתולה" "מאזניים" ו"עקרב". וגם ציורים: איש ובידו מאזניים, עקרב ואיש ובידו קשת. כעבור זמן מה באה אשה אחת והראתה לנו את פני אלת השמש. אחרי כן הלכנו לקטוף נרקיסים ושבנו הביתה בעגלה.

תרשים של כמות המשקעים בכפר יחזקאל בחורף 1927 שהכין עזריה אלון (קוזירובסקי) בן ה-8

 

חיבור במחברת על הנסיעה לבית אלפא

יעברו שנים עד שעזריה אלון עצמו יהיה בין מובילי מסע ההסברה 'צא לנוף – אך אל תקטוף' שיאסור על קטיפת נרקיסים, כמו גם פרחי בר מוגנים אחרים, במטרה למנוע את הכחדתם. אולם, זיכרון טיול ילדותו בבית אלפא נשאר עימו לאורך שנים. באחת מתוכניות 'נוף ארצנו' ששודרה בשנת 2006 והוקדשה לגן הלאומי בית הכנסת העתיק בבית אלפא, סיפר עזריה אלון למאזיניו: "יש לי יחס מיוחד לבית הכנסת הזה, כי הייתי עד, כילד בעמק יזרעאל, לגילוי שלו. ראיתי את התגלית לפני החפירה הגדולה, בעודה בתעלה, והדבר הזה עשה עליי רושם גדול: שריד יהודי קדום עלה לעיניי מתחת לאדמה! אז עוד לא הכירו רצפות פסיפס יהודיות כמו היום, וזה היה חידוש גדול".

בט"ו בשבט תשע"ג (2013) בהיותו בן 94 הקדיש עזריה אלון את תוכניתו השבועית לחשבון נפש בתחום השמירה על הטבע: "מזה יותר משלושים שנה חדל ט"ו בשבט להיות חג נטיעות בלבד ושבוע ט"ו בשבט הפך להיות שבוע שמירת הטבע והנוף. החלו במצווה החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע, ונוספו עליהן גופים שונים, ביניהם הקרן הקיימת לישראל… במשך יובל שנים של עיסוק בשמירת הטבע והנוף יש לנו בארץ לא מעט הישגים… אי אפשר להצביע על כל מה שנעשה, וקשה לאיש לדמיין לעצמו מה היו פני הארץ כיום אילו לא קמו הגופים הירוקים, ולא נערכה הפעולה ההסברתית והחינוכית, לא נחקקו החוקים, ולא קם הגוף המפעיל את שמורות הטבע ומגן עליהן. די אם נציין שלוש נקודות: הקמת המערכת של שמורות הטבע, הצלת פרחי הבר וההתקדמות העצומה בחקר העופות ובעיסוק בעולמם. באלה הגענו להישגים לא רק בקנה המידה שלנו, אלא במושגים בין-לאומיים. האם אפשר אפוא לנוח במחשבה שכבר עשינו את שלנו?… במה דברים אמורים היום? אולי פחות בהגנה על צמחים וחיות… אלא יותר בהגנה על שטחים פתוחים, על חופי הים, על הנחלים, על האוויר שאנו נושמים ועל דמות הנוף. שבוע שמירת הטבע והנוף הוא הזדמנות לזכור ולהזכיר".

מתוך אוסף האפמרה – הספריה הלאומית

שנה לאחר מכן, ימים ספורים לאחר ט"ו בשבט תשע"ד, נפטר עזריה אלון ונקבר בקיבוצו בית השיטה.

רות ועזריה אלון 2008

 

כתבות נוספות

מי מכיר את "האווז השמן" ו"פלפלוני" של מנדלי מוכר ספרים?

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי מֶה הָיָה כִּי צָמַחַתְּ בַּחַמָּה

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

 

מכתבי לאה גולדברג אל טוביה ריבנר

מכתבים ששלחה לאה גולדברג אל המשורר טוביה ריבנר וכתבים אחדים שלה נחשפים

לאה גולדברג, סביב 1950, צילום: טוביה ריבנר

ההתכתבות בין לאה גולדברג לטוביה ריבנר היא אחת ההתכתבויות המשמעותיות שהותירה אחריה לאה גולדברג, כלת פרס ישראל, משוררת אהובה וסופרת ילדים מצליחה, המוּכרת לרבים בזכות ספריה "אַיֵּה פלוטו", "דירה להשכיר", "המפוזר מכפר אז"ר", "מה עושות האיילות" ועוד, ובזכות שיריה שהולחנו (בהם "ימים לבנים", "סליחות", "משירי ארץ אהבתי" ו"פזמון ליקנתון").

נמען המכתבים הוא טוביה ריבנר, תלמידהּ וידידה הקרוב שהיה צעיר ממנה בשלוש-עשרה שנה. ריבנר – משורר, מתרגם ועורך, ולימים פרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל לשירה עברית (2008) – ערך לאחר מותה של גולדברג את כתביה ופרסם ספר עיון מקיף על יצירתה.

להתכתבות חשיבות רבה, בין השאר מכיוון שהשניים חלקו אותו עולם רוחני והיו מיודדים מאוד, וכך יכלה גולדברג להעלות על הכתב ובפתיחוּת מגוון נושאים שהעסיקו אותה, ושלא ניתן להם ביטוי במקומות אחרים ביצירתה ואף לא ביומניה. בין השאר מגלים המכתבים את דעותיה ותחושותיה של לאה גולדברג לגבי אירועי הזמן (למשל, מלחמת ששת הימים), את יחסה ליוצרים אחרים (דוגמת המשורר אברהם שלונסקי, ש"י עגנון והצייר מארק שאגאל), ועוד. לא אחת מסבירה המשוררת במכתביה אחדות מיצירותיה בגילוי לב וכן מדריכה את ריבנר, שהיה אז משורר צעיר, בדרכו.

אוסף המכתבים מונה כשמונים מכתבים מן השנים 1969-1949. אחדים מהם כוללים ציורים שציירה לאה גולדברג, וכך חושפים אפיק יצירה נוסף שלה.

להלן מובאות נבחרות מתוך המכתבים:

על ש"י עגנון:
"חשבתי בינתיים על מה שסיפר לך עגנון על פגישתנו הראשונה. הסיגריות שלי מרגיזות אותו עכשיו, משהוא עצמו חדל לעשן ואינו יכול לראות נשים שהוא מחבבן שאצבעותיהן מצהיבות מסיגריות. בימים ההם לא היו אצבעותי צהובות אף כי עישנתי (הקפדתי לנקותן). כנראה הרגיזוֹ אז משהו אחר, וכן גם בא אלי בדעה קדומה שאני 'מאותם המודרניים׳ שאינם ממעריציו. בינתיים נשתנה יחסו אלי אחרי שראה מה יחסי אליו, ותולה את הדחייה בעבר באצבעות צהובות שלא היו ולא נבראו. אילו אני הייתי כותבת רומנים הייתי עושה אותו לאחד הגיבורים המעניינים ביותר עם כל הלכאן ולכאן שלו" (מכתב מ-7 במאי 1963).

על אברהם שלונסקי (כאשר קיבלה פרס על שמו):
"אולי קשה לכם (לדור הצעיר!) להבין עתה מה היה שלונסקי בשבילנו בראשית דרכנו. מה היה הוא בשביל הלשון העברית. יש דברים שלא נוכל אף לא נרצה להתעלם מהם" (מכתב מ-15 ביוני 1956).

על שירתה המוקדמת:
"כשמסרתי לדפוס את ׳טבעות עשן' [ספר ביכוריה] היתה לי הרגשה, שעכשיו אסור לי בכלל להמשיך לכתוב שירים. הייתי מהלכת ואומרת: למה אינני יודעת לחבר מוזיקה?! טוב, בכל זאת, שכתבתי שירים גם אחרי אותו ספר ראשון. נזדמן לי עכשיו להציץ בו ונדהמתי עד מה הוא גרוע בכללו. לך ולכל אלה אשר מסיבות שונות פרסמו את ספרם הראשון לא בנעורים, לא תהיה לעולם הרגשה כזאת של תימהון אירוני לגבי עצמו, וזה טוב. אני כל חיי כל כך מיהרתי, כל כך נחפזתי ומתוך חיפזון עשיתי כל כך הרבה דברים, שמוטב היה לא לעשותם" (מכתב מ-17 בספטמבר 1957).

על מארק שאגאל:
"אני עוד לא הכנסתי את שגל שלי למסגרת ובינתיים (כדי לזכות יום אחד בחתימתו) תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב. האם ספרתי לך על כך במכתבי הקודם? מזכירתי כמעט ויללה כאשר הכתבתי את השורות הסאנטימנטאליות הללו והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב? והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי" (מכתב מ-24 בינואר 1965).

על שעבר עליה ועל אמה (הן חיו יחדיו) בירושלים, במלחמת ששת הימים:
"לנו, אישית, לא קרה דבר חוץ מרסיס פגז ששבר חור עגול בשמשת הדלת בחדר הגדול, כשלא היינו בו. אמא היתה אשת חיִל. לא ירדנו למקלט והצלחנו אפילו לישון בלילה (גלויה מיום 16 ביוני 1967, ההדגשה במקור).

על המצב המדיני לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים המזרחית:
"ירושלים – (באמת ירושלים – גדולה ויפה להפליא!) טוביה היקר, כמה עשרות שנים עברו מאז כתבתי לכם לאחרונה? […] ביום שבו עמדתי על רגלי [לאחר מחלה], לא התאפקתי והלכתי לשוק של העיר העתיקה וזו היתה התרופה הטובה ביותר. […] כמה נפלאה העיר הזאת עכשיו. וגם… נעים לבוא במגע עם הערבים. וכולם חשים זאת, אפילו האנשים שדעותיהם לא כאלו. והנעים ביותר שאנשי העיר העתיקה נראים מאוששים מאד וזה נותן הרבה תקוות. הייתי פסימית לגבי המצב הפוליטי, אבל עכשיו איכשהו מאמינה אני שיהיה לנו טוב יותר מאשר היה" (מכתב מ-8 ביולי 1967).

ומכתב נוסף בעניין מזרח ירושלים:
[…] ואשר לדברים הלא-משמחים – שאלת שכנינו הערביים – גם אני חרדה מאוד. הידידוּת של השבועות הראשונים [אחרי מלחמת ששת הימים], היא שהיתה בעצם לא נורמאלית. הצרות עלולות היו לבוא. אני התרשמתי יותר מדי בהתחלה ועתה חושבת אני בחרדה על הארץ.
בין כה וכה אני כאן [בפריז] איכשהו מנותקת, וזה, כתמיד במקרים כאלה, גם מרַחק וגם מקרב את הפחד. ומזכיר לי כל כך הרבה נסיעות בעבר, בימים מאוד-מאוד לא שקטים, כמו למשל אוקטובר-נובמבר 1947. הלא אז חזרתי ארצה מפראג ממש "עם פרוץ המדינה"… (מכתב מפריז, 18 באוקטובר 1967).

באחד המכתבים מתייחסת לאה גולדברג לשירהּ "הגיהינום המאושר" שהוא "שיר זמן טיפוסי", נכתב עם סוף מלחמת העולם השנייה כאשר נודע לנו. […] ואנחנו בני האדם הוספנו לפרוח ולשמוח ב"גיהינום המאושר" על אף ידיעתנו את הדברים המסוימים ההם" (מכתב מ-20 במאי 1955, ההדגשות במקור).

על ציוריה לעומת שיריה, בתקופה של משבר כתיבה:
"בנוגע לציור שלי לא הבינות אותי נכון: גם אני אינני יכולה לבטא בו את מה שאני מבטאה במלים. זהו עניין אחר לגמרי ולפיכך אני סבורה עדיין שמוצאת אני בזה מה שאתה מוצא בצילום. והלוואי והיו ציורַי על רמת צילומיך. אבל העניין הוא בזה שלי עכשיו אין צורך במלים. כנראה אין לי מה לומר במלים. לפיכך אני מוצאת את כל השמחה במשהו אחר. וזה עוזר לי להיות שקטה לגמרי על שאין לי צורך לכתוב. זהו" (מכתב מ-28 בנובמבר 1965).

ועוד מכתבים אישיים על עצמה:

מכתב מירושלים, 7 במאי 1963:
תודה רבה על התצלום ועל הספר. אני באמת לא כל כך מקסימה בתמונה הזאת, אבל שמחתי שיש לנו תמונה ביחד למזכרת ומפניך אני דווקא מרוצה מאד. זה חשוב יותר, שכן את עצמי יש לי הזדמנות לראות פעם בפעם, וכידוע אין זה תענוג גדול.
[…] את שירַי העתקתי ואני שולחת אותם לך במכתב הזה. בינתיים כתבתי עוד קצת דברים שונים ומשונים, ועדיין אינני יודעת "מה לחיים ומה למוות", היינו, מה לסל ומה לספר. יש לי הרגשה קשה במקצת בנוגע לשירים האלה. לעתים, יש צורך להתרחק מעצמו [מעצמך] כדי להתרחק מן הכתוב. איך עושים זאת עכשיו, אינני יודעת.

מכתב מירושלים, 22 במרס 1964:
פה מזג האוויר גשום וכל יום שמש נראה כחג לא צפוי. […] בינתיים האדמה מקושטת כדרך שלא הייתה, נדמה לי מעולם. הרקפות צומחות פה כעשב בר וגודל הכלניות כצבעונים הולנדיים. […] אבל אני בכל זאת מוצאת שעת "בין המטרות" [בין הגשמים] ומביאה הביתה זֵרים מופלאים.
מוזר גם לעצמי שאני מרבה כ"כ לכתוב על מזג האוויר. ייתכן והסיבה היא שאני פה פחות ופחות מוצאת עניין באותן השמחות המקובלות על הבריות: אינני יוצאת לא לסינמה ולא לתיאטרון ולא לקונצרט ועוד פחות מזה ל-parties, שיש לי כישרון מובהק להתחמק מהן. וכן חיי, חוץ מן העבודה, נעים בין ספר לשדה. […]
פאריס השפיעה עלי לטובה ואני עייפה השנה פחות מן הרגיל ועצבנית פחות מאשר אשתקד. אבל… יש איזה אבל שכזה, אשר שמו, אולי, היותו של אדם מעבר לשנת החמישים לחייו. הרבה דברים כבר רחוקים ממני ומקומם לא נתמלא. וכך עלי, כנראה, להתרגל לחיות, אבל – קשה.

מכתב מירושלים, 12 בדצמבר 1964:
בריאותי "ככה-ככה". וגם אמא אינה מרגישה את עצמה כ"כ טוב. עיניה כבר אינן כשהיו, ואינני בטוחה שהרופא ימציא תרופה. כולנו מזדקנים – וזה לא כל כך משמח. ובכל זאת עוד יש כמה דברים יפים, שאני אוהבת אותם.
הנה גלשתי לטון של בכיינות, והרי אני דווקא במצב רוח לא רע כלל. סימן שצריך להפסיק את המכתב.

על ספרה "עִם הלילה הזה", שהיה בדיעבד ספר שיריה האחרון:
"בבואי מפאריס אספתי את שירי של 4 וחצי השנים האחרונות וקצת (מעט מאד) הוספתי דברים חדשים ואני מוציאה עכשיו קובץ צנום מאד בשם 'עם הלילה הזה', על פי שיר אחד שקראתי אצלי בבית. בעצם אין שיר זה אופייני לספר. הלילה שבספר אחר הוא: אטוּם, כבד. אבל אולי יש בו משהו, לפעמים רחוקות, גם מן העולם הדומם-קרוב של השיר הזה. אינני יודעת" (מכתב מ-22 במרס 1964).

באחד המכתבים מעלה לאה גולדברג על הכתב את קיצור קורות חייה, בהכרח לבקשת ריבנר. המכתב פותר שתי תעלומות קטנות שהעסיקו את חוקרי יצירתה, והן כמה זמן חלף מלידתה בקניגסברג שבפרוסיה ועד חזרתה עם משפחתה לליטא, ומהו המועד המדויק שבו פורסם ספר ביכוריה. "בהיותי בגיל 10 ימים או משהו כזה הועברתי לליטא", כותבת גולדברג, ומציינת בהמשך את מועד הופעת הספר: פברואר 1935, כחודש לאחר עלייתה (מכתב מ-4 באוקטובר 1955).

גם את זה אנחנו אוספים: קומיקס בספרייה הלאומית

בספרייה הלאומית אנו אוספים ומשמרים א אוצרות הידע והתרבות של מדינת ישראל ושל העם היהודי – וזה כולל גם קומיקס!

פיצריה קמיקזה

בשנים האחרונות הפכו ספרי הקומיקס והרומנים הגרפיים לחלק מוכר ומכובד של עולם הספר.  שוק הקומיקס העולמי הוא בפריחה מתמדת, ואפשר לראות זאת גם כאן בישראל: ישראלי מקורי לצד מתורגם, מטורים בעיתונים ועד רומנים גרפיים, קומיקס וספרות מצוירת לילד​ים, לנוער ולמבוגרים, בהוצאות ממוסדות ועצמאיות, חילוניות ודתיות, בחוברות דקיקות ובכרכים עבים בכריכה קשה – הקומיקס הוא בכל מקום.

בספרייה הלאומית אפשר למצוא קומיקס משלל תקופות, סוגים וסוגות – מהטורים שהתפרסמו בעיתוני הילדים ההיסטוריים עוד לפני קום המדינה ועד רומנים גרפיים רציניים שעוסקים בשואה וראו אור השנה.

נדמה שדווקא הקומיקס מאפשר עיסוק רגיש ובוגר בטראומות הגדולות ביותר שלנו.

קחו לדוגמא את "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא" של מישל קישקה שיצא בהוצאת מודן במאי השנה. באיורים שחורים-לבנים יפהפיים פורש קישקה את מערכת היחסים שלו עם אביו ניצול השואה, את ההיסטוריה המשפחתית והאישית ואת השפעת הטראומה הלאומית על חיי היומיום של רבים מהישראלים. ביותר מהזדמנות אחת ניתן למצוא בספר תזכורת לכך שתמונה יכולה להיות שווה אלף מילים, ושהשילוב של איורים ומילים מאפשר לומר יותר, אחרת ובאורח ישיר יותר, לעין וללב בעת ובעונה אחת.

 

הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא / מישל קישקה

 

חשיבותו העולה של הקומיקס בתרבות העולמית והמקומית לא השאירה אותנו אדישים, כאן בספרייה הלאומית. אוספי הספרייה קולטים אליהם ספרים מגוונים ביותר. השינויים החלים במגמות בעולם מתבטאים כמעט מאליהם בספרים המגיעים אלינו. הדבר נכון גם ביחס לקומיקס ולרומנים גרפיים.  יש קומיקס ורומנים גרפיים ישראלים שהיו זה מכבר לקלסיקה של התרבות הישראלית. כזה הוא "פיצריה קמיקזה" של אסף חנוכה, לפי הספר "הקיטנה של קנלר" מאת אתגר קרת.

אבל יש גם מגמות חדשות שאנו מבחינים בהן בספרייה. כך למשל אנו רואים זרם גובר של קומיקס מן המגזר החרדי. ספרים בסדרת "סיפורי הרבי בקומיקס", מחסידות חב"ד; ספר "עקרת בית" הנושא את כותרת המשנה "גם לאמא מגיע קומיקס", מבית היוצר של עיתון "משפחה"; ספר קומיקס ביידיש "מעשה'לעך פאר קינדערלעך" וגם ספר בעל שם מקורי: "דף היומיקס", המביא קומיקס על בסיס אגדות בתלמוד. בנוסף לכך מתקבלים בספרייה ספרי קומיקס בשפות זרות העוסקים בנושאים יהודיים או שנוגעים להקשרים יהודיים. כך למשל מצוי אצלנו ספר קומיקס בספרדית המתבסס על משלים מאת המגיד מדובנה, ספר קומיקס על חייו של טרוצקי, אף הוא בספרדית וספר קומיקס בתורכית על הווי החיים של משפחה יהודית תורכית, וגם עיבוד קומיקס איטלקי לרומן של קפקא, "המשפט"​.

כחלק מתפקידנו לאצור את כל תרבות ישראל, אנו עושים מאמצים להשלים את האוסף – ברכישות של יצירות חשובות מכל העולם בתחומי הליבה של הספרייה, וכן באיסוף היצירות העצמאיות הרואות אור בישראל. רבות מיצירות הקומיקס הרואות אור בארץ יוצאות בהוצאה עצמית של הכותבים והמאיירים. ההוצאות הללו, הקטנות, העצמאיות והפרטיות, הן עבורנו האתגר הגדול ביותר.

עוד ועוד קומיקס מגיע אלינו, לספרייה הלאומית, אך לצערנו – לא כולו. הפריחה היצירתית של הוצאות עצמאיות בתחום באה לידי ביטוי גם בכך שרבים מבין היוצרים עדיין אינם מכירים את החוק על פיו יש להפקיד בספרייה הלאומית שני עותקים מכל פרסום, החוק המאפשר לנו (ואף מחייב אותנו) לאסוף את כל הפרסומים הרואים אור בארץ. לא אחת קורה שהחוברות אינן מגיעות אלינו, וחמור מכך – לא תמיד אנחנו מודעים לקיומן ויודעים כי דבר מה חסר באוסף.

במדור עותקי חובה בספרייה החלטנו לצאת למצוד אחר הקומיקס הישראלי. לא ננוח עד שבספרייה הלאומית יהיה האוסף המקיף ביותר של קומיקס ישראלי בעבר ובהווה, ועם העיניים נשואות לעתיד. על מנת להשיג את יעדנו, פתחנו בתנועת מלקחיים:

מצד אחד, להגביר את מאמצינו לברר מה יצא לאור בתחום הקומיקס בישראל, ומה חסר באוסף. מצד שני, להעלות את מודעות היוצרים בתחום לכך שהספרייה הלאומית לא רק מעוניינת ביצירותיהם אלא שחובתה לאסוף אותן וחובתם למסור עותקים מהן.

האינטרס להפקיד עותקים בספרייה הלאומית הוא הרי משותף: ליוצרים (שיצירתם נשמרת לדורות), לקוראים ולחוקרים (שפוגשים באוסף מלא ומקיף) ולעובדי הספרייה (שממלאים בכך את חובתם הנעימה – איסוף כל הספרים הרואים אור בישראל). כולנו חלק מהמאמץ לשימור התרבות הישראלית, לתיעודה ולטיפוחה.

 

וכך החל מצוד הקומיקס הגדול

עובדי המדור יצרו קשרים עם המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, עם איגוד הקריקטוריסטים הישראלי ועם חנויות מובילות בתחום כדי לברר מה יוצא לאור בארץ. כולם הסכימו להירתם להפצת הבשורה, לסייע באיסוף הספרים ולהפיץ את מכתבי המדור ליוצרים. אך זה לא נגמר שם. גם פסטיבל "אנימיקס" לאנימציה​, קומיקס וקריקטורה נרתם לעזרה, ובפסטיבל הקרוב עובדי המדור יבואו לאירוע ויעשו מאמץ מרוכז להעלות את המודעות לחשיבות האיסוף והשימור של הקומיקס הישראלי בקרב קהל קוראיו ויוצריו. אבל כבר עתה, מאמצינו נושאים פרי – סוף סוף התחילו להגיע הספרים שלהם ייחלנו.

ראשונה מכולם, הסנונית המבשרת את בוא האביב, נחתה על שולחננו מעטפה מאהרונה ריינר, שהכילה את חוברת הקומיקס "Super Granny" בשפה האנגלית.  לא הרבה אחריה התייצב סיפור הבלשים "איך נפלו גיבורים" של עדי אלקין ויוסי גורביץ​, ומושיק גולסט אף הגיע באופן אישי למסור לנו עותקים מ"מרד", "קבר השייח" ו"יומן ישראלי" שכתב ואייר. עוד ועוד מכתבים השואלים "האם הספר שלי נמצא בספרייה?" נשלחים אלינו, ואנו מבררים ומשיבים בשמחה, אוספים באדיקות את הבטחותיהם של יוצרים לשלוח לנו את כתביהם שכבר יצאו ושעוד יצאו.

 

איך נפלו גיבורים

 

ואיפה זה משאיר אותנו?

איתכם. מבקרי הספרייה, גולשי האינטרנט, קוראי הבלוג וחברינו בפייסבוק. אולי אתם אוהבים חוברת קומיקס מסוימת, ותוהים האם גם היא שמורה לבטח בספרייה הלאומית? אולי אתם מכירים יוצר או יוצרת של קומיקס נפלא, ותוהים אם הם יודעים לשלוח אלינו עותקים ממנו? למה לעצור בזה? חיפוש מהיר בקטלוג הספרייה הוא כל מה שצריך כדי לדעת האם קומיקס נמצא באוסף. שיחת טלפון אחת, או דוא"ל, או הודעה בפייסבוק, וגם אנחנו נדע:

מדור עותקי חובה: [email protected]

אם נעבוד ביחד, אף קומיקס, אף ספר, לא ילך לאיבוד.

כתבה: לילי דאי, מדור עותקי חובה בספרייה הלאומית

האדריכל שסירב להיות רמטכ"ל

בעיצומה של מלחמת העצמאות, התחוללה אחת הפרשיות הדרמטיות ביותר בתולדות המטה הכללי של צה"ל. חודשיים לפני הכרזת המדינה ובימי קרבות קשים אל מול צבאות ערב, חלה הרמטכ"ל רב אלוף יעקב דורי, ולא יכול היה להמשיך בתפקידו. כוחות ההגנה, בימים שלפני הקמתו של צה"ל, נזקקו באופן נואש למפקד עליון שינהל את עבודת המטה, תוך כדי עיצוב דמותו של הפיקוד העליון של צבא המדינה שבדרך.

מתוך אוסף יוחנן רטנר

האיש שנבחר למלא תפקיד מכריע זה היה פרופ' יוחנן רטנר: אדריכל, איש צבא ומפקד, אשר שירת ב"הגנה" עוד מימי מאורעות תרפ"ט. תעודות נדירות מאותם ימים, השמורות באוסף יוחנן רטנר בספרייה הלאומית, שופכות אור חדש על מאבקי הכוחות שהתחוללו בצמרת הפיקוד העליון של ה"הגנה" ועל עיצוב הזיכרון ההיסטורי של אותם מאורעות בשנים שלאחר מכן.

על פרופ' יוחנן רטנר (1965-1891) נכתב מעט מאוד: חלקו בתולדות ה"הגנה" וצה"ל בראשיתו עומדים, לרוב, בצילה של פעילותו הענפה כאדריכל, אשר תכנן ובנה בנייני ציבור רבים בישראל (ובכלל זה את בנייני המוסדות הלאומיים בירושלים) ואף עמד בראש הטכניון. בשנותיו האחרונות עסק רטנר בכתיבת זיכרונותיו, שאותם התעתד, ככל הנראה, לפרסם באופן נרחב בספר. פטירתו הפתאומית, בינואר 1965, קטעה תכניות אלה, וקטעי הזיכרונות שכתב נותרו גנוזים ברשות בני משפחתו. רק לאחר מלחמת יום כיפור, החליטה משפחתו של רטנר להוציא לאור את זיכרונותיו, בספר "חיי ואני". בפתח הספר, הובאו דברי ההסבר של המחבר לשם היומרני, במקצת, שניתן לו:

"תכופות חשתי בקיומו של פער בין ה'אני' שלי לבין ה'עובדות' של חיי – היותי לאדריכל, לפרופסור, לאיש מלחמה. עימות זה, שנראה לי לעתים כניגוד, אך מעולם לא כ'פיצול אישיות' – היה לבעיה מרכזית בחיי, לעתים בעיה מְענה. הוא הדבר אשר אותו מנסה אני להבהיר בדרכים שונות בזיכרונות אלה, ומכאן גם שם הספר".

כתב היד של אותם זיכרונות, השמור באוסף יוחנן רטנר במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, מגלה כי הזיכרונות נכתבו כמעט כולם בלשון הגרמנית. על אף שרטנר עצמו שהה בגרמניה רק פרק זמן קצר בנעוריו – הוא הגיע לשם מרוסיה מולדתו בגיל ארבע עשרה ושב לרוסיה בשנת 1910, בגיל תשע עשרה – תקופה זו עיצבה את דמותו האינטלקטואלית במידה מרובה. חמש השנים שעשה, לאחר מכן, בבית הספר לאדריכלות בקרלסרוהה, בגרמניה, השפיעו גם הן על יכולת הביטוי הרהוטה שלו בגרמנית. רטנר, כך יש לשער, ראה בפעילותו הציבורית למען היישוב העברי בארץ ישראל את עיקר חייו, והדבר ניכר מן המקום המרכזי שתופסת פעילותו ב"הגנה" בתוך זיכרונותיו. פרשת שירותו בצה"ל, והקרע שחל בינו לבין דוד בן גוריון, בעקבות סירובו למלא את תפקיד הרמטכ"ל, הסבה לו כאב רב. רטנר הקפדן והדעתן, שמר כל פיסת תיעוד שנגעה לאותה פרשייה, והתכונן, כך נראה, לפרסם תעודות אלו כנספח לזיכרונותיו.

"דן [יעקב דורי] הועבר לבית החולים, וכנראה ינותח ביום ב'" – כך נפתח המכתב הדרמטי שנשלח אל רטנר ב-26 במארס 1948, בחתימת "הלל" [ישראל גלילי] ו"ידין" – יגאל ידין. בהמשך לדברים אלה, מבקשים השניים מרטנר "להיענות לדרישתו של אמיתי [דוד בן גוריון] וליטול על עצמך את התפקיד למלא את תפקידו של הרמטכל".

עשרה ימים קודם לכן, כבר חיבר רטנר בן ה-57 תזכיר ארוך שנשלח אל בן גוריון וישראל גלילי, ובו פרט מדוע הוא מסרב לקחת על עצמו את התפקיד שהוצע לו:
"מראש אמרתי לאמיתי [בן גוריון] שלדעתי נחוץ לתפקיד זה ובשעה כזאת איש יותר צעיר. בכל אופן לא התחשבתי בשאלות של מקצוע או של משפחה […]"

מן הדברים בהמשך מסתבר, כי בצמרת הפיקוד העליון של ה"הגנה" באותם ימים, שררו תככים לא-מעטים, מאבקי כוחות על רקע מפלגתי ומתחים בינאישיים רבים, שרטנר המבוגר, המקצועי והשקול, לא יכול היה להתמודד עמם. "לכן החלטתי שלא לקבל את המינוי", הוא מסיים מכתב ארוך זה, שהקפיד לשמור לעצמו את העתקו, "אני גם לא אבוא יותר לתל אביב. זאת אכילת עצבים ללא כל תועלת לעניין. עכשיו לא הזמן לסידור חשבונות אישיים ולא זאת הייתה מטרת מכתבי."

רטנר הקפיד לשמור יחד עם מכתב זה גם את מכתבי התשובה הבהולים ששיגרו לו בן-גוריון וגלילי, שהפצירו בו לפחות לנסות למשך ימים אחדים להיכנס לתפקיד, מתוך תקווה שכובד האחריות יסחף אותו וישכך את התנגדותו. מן הטיוטות הכתובות בעפרון, בכתב יד ישר וזוויתי של פרופסור לאדריכלות, ניכר זעמו של רטנר, שגילה אי-סדרים רבים בעבודתה של צמרת הצבא, בלי כל יכולת להביא לתיקונם.

אוסף התעודות של רטנר השמור במחלקת הארכיונים מביא לפנינו את סיפורן של שתי פרשיות נוספות בחייו הציבוריים של האיש שלא נואש מלהטיח בחבריו את ביקורתו על דרך פעולתם.

 

מתוך אוסף יוחנן רטנר

 

תיק ובו תעודות על פעילותו של רטנר כנספח הצבאי הראשון של צה"ל בברית המועצות, מגלה את חריצותו באיסוף מידע מודיעיני וקשירת קשרים דיפלומטיים עם ראשי הצבא הסובייטי, סמוך לחתימת הסכמי הפסקת האש עם צבאות ערב. דו"חות מפורטים על שיחות עם קציני צבא בכירים, רשימות של ספרות מקצועית צבאית ברוסית, שנשלחה על ידו לישראל ואפילו דין וחשבון ("סודי!") על יחס הסובייטים לערבים, מגלים כי רטנר התייחס ברצינות תהומית גם לתפקיד זה. למגינת לבו, גם השליחות ההיסטורית במוסקבה נסתיימה בצרימה, כאשר פורסמה ידיעה בעתון "הבוקר" על אדישות צמרת השלטון בישראל לחזרתו ארצה, עטור הישגים. הכחשותיהם של ראשי משרד החוץ, שפורסמו כמעט מיד, כנראה לא הצליחו להפיג את הטעם המריר שנותר לאחר שליחות זו, שאותה ביצע רטנר בהתנדבות מלאה.

מכתביהם של שמעון פרס, משה שרת, ישראל גלילי ואורי ברנר, השמורים גם הם באוסף רטנר, מעלים פרשיות נוספות של עלבונות מצד צמרת מערכת הביטחון הישראלית, אשר ניזונה, כך יש לשער, מן הטינה ששמר לו בן גוריון על סירובו לעמוד בראשות צה"ל. בזיכרונותיו כתב רטנר, כי לפי השערתו של בן-גוריון "התפטרתי כדי שלא איאלץ, בתוקף תפקידי כרמטכ"ל, לפרק את הפלמ"ח או לפחות את מטהו – כלומר, לתקוע פגיון בלב ידידיי הטובים." אך רטנר שולל מיד את הדבר: "השערה זו מוטעית מטעם פשוט: אז, לפני התחלת הקרבות הממשיים, כלל לא עלתה על דעתי אפשרות כזאת […]"

אחת התעודות החשובות ביותר באוסף זה, נושאת עליה את התאריך ההיסטורי: 14 במאי 1948 – יום הכרזת המדינה. באותו יום, שיגר בן-גוריון לרטנר כתב פקודה-מינוי, מנוסח בלשון לקונית וקולעת, שתכנו אינו משתמע לשני פנים:

"ליוחנן –
כל כוחות המדע, הפלוגה של עובדי המדע, המסתערבים – עומדים לפקודתך, ואתה אחראי ישר לפני.
עזרא [עזרא דנין – ראש המחלקה הערבית בשירות הידיעות של ההגנה] יהיה קצין המבצעים שלך.
אתה מוסמך למנות לכל יחידה הפועלת בשטחים אלה ולכל סוג פעולה קצין מיוחד האחראי באופן ישיר לפניך."

מכתב קצר זה, מסתיר מאחוריו תכנית לפעילות מבצעית-מודיעינית נועזת, שיצאה לפועל ביום הכרזת המדינה, ואשר על ביצועה הופקד יוחנן רטנר, בהמשך לתכניותיו להקמתו של אגף תכנון ליד המטה הכללי של הצבא.

 

מתוך אוסף יוחנן רטנר

 

מכתבי ההערכה הרבים של בן-גוריון לרטנר, ובכלל זה מכתב ארוך שכתב לו בשנת 1951, עם שחרורו הסופי מצה"ל (בגיל 60!) מוסיפים ממד נוסף למערכת היחסים המורכבת והמרתקת בין שני אישים אלה, בתקופה המכרעת של הקמת המדינה.

קרוב לעשור לאחר שרטנר סרב לתפוס את מקומו של יעקב דורי כרמטכ"ל, הוא היה לממלא מקומו בחיים האזרחיים. רטנר ודורי נפגשו בראשית שנות החמישים בטכניון, שם היה רטנר לדיקן הפקולטה לאדריכלות ומשנה לנשיא הטכניון, ואילו דורי היה נשיא הטכניון עצמו. בשנת 1957, כאשר נתבקש רטנר למלא את מקומו של דורי בראשות הטכניון, הוא דווקא נענה ברצון…