כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

החיים שמאחורי המתים: סיפורים מבית קברות טרומפלדור

מסעו של יצחק נולדמן בבית הקברות טרומפלדור הפך למסע בהיסטוריה הישראלית.

הספרייה הלאומית | 22.01.17 | 7 דק' |
Share

פוסט אורח של יצחק נודלמן, ותודה לויקיפדיה על הסיוע הרב במידע

ערכתי לאחרונה סיור עצמאי בבית הקברות שברחוב טרומפלדור בתל אביב. זהו בית קברות שהוא פנתיאון לאומי של מדינת ישראל. קבורים שם ראש ממשלה, מדינאים, ראשי העיר, מנהיגי ציבור ועוד רבים אחרים ששמם מוכר לנו רק מכך שיש על שמם רחובות.
עם יד על הלב – רבנו עוברים ברחוב ובחלק גדול לא יודעים מי היה האיש ובמה זכה שיקראו על שמו רחוב.

ממליץ לכל שוחרי ההיסטוריה לבקר בבית הקברות הזה – שהוא כאמור בבואה של ההיסטריה של ישראל.

 

אביגדור בן גוריון

הלכתי בבית הקברות – ולפתע אני רואה מצבה עם השם אביגדור בן גוריון. לא יודע מי זה – אבל שם המשפחה נראה לי מוכר, אז החלטתי לבדוק – ומסתבר שהיה לו בן שהיה ראש ממשלה בישראל. והנה הסיפור:

אביגדור גרין (26 בינואר 1856 – 13 במאי 1942) היה פעיל ציוני, אביו של דוד בן-גוריון.
אביגדור גרין נולד ב-1856 למכלה ולצבי אריה גרין שהיה מורה משכיל יודע שפות, בעיר פלונסק, השוכנת במרחק של 60 ק"מ מוורשה, בירת פולין.
בילדותו למד אביגדור גרין בחדר ולא למד לימודי חול, אך אביו טרח ללמדו שפות והכשירו להיות ממשיך דרכו ככותב בקשות. כבר כנער החל אביגדור לעזור לאביו במלאכתו ובהיותו בן 21 קיבל רישיון רשמי לפעול ככותב בקשות.
גרין היה ממייסדי קופת גמילות חסדים ובנק קואופרטיבי. נבחר ל"בורר", לבית הנבחרים הרוסי. ביתו-בית ועד למשכילי העיר ולציונים.
בצעירותו נשא לאישה את שיינדל פרידמן (ילידת 1857), בת יחידה לבעל אחוזה שהביאה לו נדוניה מכובדת של שני בתי עץ שהוא נהג להשכיר בהם חדרים לפרנסתו. אביגדור היה גבה קומה ואשתו קצרת קומה וחולנית. היא ילדה אחד-עשר ילדים, שרק חמישה מהם נותרו בחיים: אברהם, מיכל (מיכאל), רבקה, דוד יוסף וציפורה. דוד יוסף גרין, שנולד בשנת 1886, לימים דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.
אביגדור גרין הבחין שראשו של הילד, שהיה קטן קומה וחולני, גדול מכפי מידתו ופנה לרופא בעיר המחוז פלוצק. הרופא מישש את ראשו של הילד והרגיע את האב המודאג באומרו לו כי בנו עתיד להיות איש גדול. אביגדור גרין היה פעיל מאז שנת 1890 בתנועת חובבי ציון והנחיל לילדיו את אהבת ארץ ישראל. אחרי הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 הצטרף אביגדור גרין לתנועה הציונית. כשגדלו ילדיו הפך ביתו למרכז לנוער הציוני.


אביגדור גרין, שהכיר בכישוריו של בנו דוד והיה בטוח כי הוא מגדל בביתו נער שהוא משכמו ומעלה, רצה להבטיח לבנו השכלה גבוהה. הוא חשש שבנו לא יוכל להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה בשל יהדותו וכציוני מצא לנכון לפנות בשנת 1901 במכתב בעברית לנשיא ההסתדרות הציונית, בנימין זאב הרצל בו ביקש מהרצל לעזור לו במימון משלוח הבן לווינה ללימודי מדעים. בין היתר כתב:
בימי מהפכת 1905 והפוגרומים שהיו במהלכה נתן מקום בביתו להסתרת נשק של ההגנה העצמית היהודית. שנה לאחר מכן, ב-1906, עלה דוד גרין לארץ ישראל. בהמשך, בשנות ה-20 ושנות ה-30 עלו לארץ ישראל גם חמשת ילדיו האחרים: מיכל, רבקה, אברהם, בנימין וצפורה.
גם לאחר עלייתו של בנו דוד לארץ ישראל המשיך אביגדור גרין בפעילות ציונית. בני הנוער הציונים בפלונסק נהגו להתאסף בביתו והוא הקריא בפניהם את מכתביו של דוד מארץ ישראל. בשנת 1910 בחר דוד את שם משפחתו החדש בן-גוריון, אותו שאב משמו של יוסף בן-גוריון, מראשי היישוב היהודי בימי המרד הגדול ברומאים.
מאחר שאביגדור גרין היה ציוני פעיל וילדיו גרו בארץ ישראל, פרש מעיסוקו, כשהיה כבר בן שישים ושמונה שנים, ועלה לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ בספינה יחד עם נכדו בן התשע עמנואל בן-גוריון, בנה של בתו צפורה, מי שיהיה לימים ממייסדי קיבוץ בית השיטה, איש חינוך ותרבות, מקים ארכיון החגים הבין-קיבוצי.
אביגדור גרין השתקע בתל אביב והיה סמוך על שולחנם של ילדיו. חרף גילו המבוגר המשיך בפעילות ציבורית ועזר בקליטתם בארץ ישראל של עולים מעירו פלונסק.
אביגדור גרין נפטר בשנת 1942 והוא בן 85 שנים. הוא נטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

והנה בא על פתרונו סיפור של מצבה נוספת, וסיפור על ההיסטוריה של משפחה ידועה בישראל.

בן גוריון חושף: אבא שלח לי כסף כדי שאעזוב את ישראל

 

 

דבורה בארון

בבית הקברות טרומפלדור יש הרבה אייקונים של תרבות – סופרים, משוררים, שחקנים ועוד. אתחיל דווקא במישהי שאולי פחות ידועה – הסופרת דבורה בארון.

דבורה בארון-אהרונוביץ (27 בנובמבר 1887 – 20 באוגוסט 1956), סופרת, עורכת ומתרגמת עברייה.

דבורה בארון נולדה לרב שבתי בארון בעיירה אוזדא שליד מינסק . מגיל צעיר בלטה בכשרון כתיבה: בגיל 7 חיברה מחזה ביידיש, ובגיל 12 החלה לכתוב בעברית. בגיל 15 פרסמה לראשונה מסיפוריה בעיתונים "המליץ" (1903) ו"הצפירה" (1904), ויצרה לה קהל מעריצים. בנוסף פרסמה את יצורתיה בעיתון הזמן. יוסף חיים ברנר כתב לה: "יודעת את לכתוב, אחותי". אביה שבתאי היה רב, ושלא כמקובל באותה עת, נתן לבתו השכלה תורנית, ובארון למדה עברית, תורה, מדרשים ומשניות.
עם אחיה בנימין, סטודנט לרפואה, שעימו היה לה קשר הדוק, יצאה למינסק.
בארון עלתה ארצה ב-1911. היא עבדה כעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר", שם הכירה את עורך העיתון, יוסף אהרונוביץ', שלו נישאה. לזוג נולדה בת, צפורה.
בשנת 1915 הוגלו לאלכסנדריה שבמצרים, בשל גזירותיו של ג'מאל פאשה, והדבר חולל שבר בחייה. היא התמסרה לטיפול בילדתה ומיעטה לצאת מן הבית, מסתירה את מחלת האפילפסיה שבה לקתה הילדה.


ב-1919, שבו לתל אביב עם תום מלחמת העולם הראשונה .בארון שבה לעבודתה ב"הפועל הצעיר", ובה התמידה עד שנת 1924.
בניגוד לסופרים אחרים, תהליך ההבשלה של בארון היה איטי וממושך. רק בשנת 1927 יצא לאור ספרהּ הראשון, "סיפורים" (בהוצאת דבר).
כמה שנים אחר כך הסתגרה בביתה ולא יצאה משם עוד. היא אפילו לא הלכה להלווית בעלה, שהיה בשנים האחרונות לחייו מנהלו הראשון של בנק הפועלים. לאחר מות בעלה, ב-1937, ערכה את כתביו.
בביתה קיבלה אורחים, כגון אשר ברש ונחום גוטמן, כשהיא שוכבת במיטתה. עם זאת, הייתה מעורה בחיים הציבוריים. באותו הזמן עסקה במרץ בכתיבה ובתרגום וקיבלה תמיכה מן הבנק.
השואה נטעה בה תחושה כי שליחות מוטלת עליה, להמשיך ולכתוב על חיי היהודים בעיירה: "הרי שאני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עליי, למען הקים להם לדברים זכר, להטביע את רישומיי על הנייר".
הפסיכולוגית וחוקרת הספרות פרופ' עמיה ליבליך סבורה שבארון ובתה פיתחו יחד "שיגעון בשניים", עולם של הזיה משותפת. צפורה, בתה של בארון, גדלה נטולת קשרים חברתיים – אמהּ הייתה, למעשה, חברתה היחידה. בשנים שאחרי פטירת אמהּ, עברה צפורה להתגורר בחדר על גג הבית, שם נמצאה מתה ב-1971, כמה ימים לאחר שמעדה ונפלה בו.
ציטוטים אודותיה

זה סיפור עם סוף קצת עצוב…………….אך לא הכל זהב, וגם זה חלק מהתרבות הישראלית

 

 

ברוך אגדתי

כל מי שמכיר את תולדות תל אביב, לא יכול היה שלא להכיר את ברוך אגדתי. שמעתי – ולא הכרתי. אבל בקוראי על תל אביב – אי אפשר להתעלם מתרומתו לחיי התרבות – נשפים, סרטים ןעוד. אז הנה המצבה על קברו בבית העלמין טרומפלדור והנה סיפורו:

אגדתי נולד ב 16.2.1896 בעיר בנדרי שבבסרביה, בן אריה קאושנסקי-אגדתי, סוחר, ובתיה בת אריה דוד. למד בחדר ובבית ספר וכבר מילדותו נמשך לריקוד הקלאסי. הוא עבר עם משפחתו לאודסה והתקבל שם לבית הספר לבלט, על אף התנגדות אביו. בשנת 1910, בגיל 15, עלה לארץ ישראל לבדו, החל ללמוד בבית הספר לאמנות "בצלאל" ועבד למחייתו בפרדסים בפתח תקווה וכמורה לריקודים סלוניים.
בקיץ 1914 החליט לצאת ולבקר את משפחתו . ב-1919, לאחר תום המלחמה חזר לארץ ישראל באונייה "רוסלאן". על סיפון האונייה פגש באנשי הרוח הציירים יוסף זריצקי, פנחס ליטבינובסקי ופרופ' יוסף קלויזנר, שאף הם הפרו את נפשו היצירתית. הוריו עלו אף הם ארצה שנה לאחר מכן.
בשנת 1920 רקד את יצירת המחול שלו בארץ ישראל באולם קולנוע עדן בתל אביב. לאחר מאורעות תרפ"א העניקה לו העירייה, בעקבות התערבותו של מאיר דיזנגוף, צריף ברחוב יצחק אלחנן שבשכונת ברנר. בצריף זה התגורר עד יומו האחרון.
אגדתי הגה בתל אביב את נשפי פורים ההמוניים בהשראת נשף המסכות הנהוג בוונציה. הנשף הראשון במתכונת נשף ריקודים פשוט, ללא מסכות, נערך בבית הספר לבנות בנוה צדק. בעקבות הצלחת הנשף ארגן את נשף המסיכות הראשון ובו נטלו חלק כשלושת אלפים איש ואשה. בין הבאים במסכות היו גם אוסישקין וביאליק. בנוסף ייסד את תהלוכת הפורים בהשראת הקרנבל במסורת הנוצרית. מן התהלוכה התפתח רעיון העדלאידע. בעקבות הצלחת התהלוכה פרשה העירייה את חסותה על מפעל הפורים.


בעקבות הצלחתו של אגדתי החלה גם חבר'ה טראסק לארגן נשפי פורים ואף השמיצה בכרוזים את אגדתי שהוא מתעשר מן הנשפים. עקב כך תבע אגדתי את הקבוצה על הוצאת דיבה. למשפט הוזמן אף ביאליק להעיד. השופט האנגלי פסק לטובת אגדתי וחייב את המשמיצים לשבועיים מאסר או לתשלום קנס. כיוון שאגדתי ביקש מהשופט לבטל את העונש, הסכים השופט בתנאי שאגדתי ישלם את הקנס במקומם. אגדתי ניאות ושילם. כמו כן יזם אגדתי את תחרות היופי הראשונה בארץ ישראל, "מלכת אסתר".
אגדתי עִברת את שמו לברוך בן-יהודה, אך את השם "אגדתי" אימץ לעצמו לאחר שהוצג על ידי המשורר יעקב פיכמן בפני חיים נחמן ביאליק במלים: "זה ברוך האגדתי".
בשנת 1929 החל לעסוק בקולנוע. את הסרט הראשון, "יומן תל אביבי", הפיק עם אחיו יצחק והוא הוצג בקולנוע מוגרבי". בשנת 1931 יצר את סרט ההנפשה העברי הראשון הרפתקאותיו של גדי בן סוסי". הסרט התיעודי-למחצה "זאת היא הארץ" משנת 1935 היה הסרט הראשון בעל פסקול עברי. בשנותיו האחרונות חזר לעסוק בציור.
בשנת 1976 הוענק לו התואר יקיר העיר תל אביב-יפו.
אגדתי נפטר בתל אביב בט"ז בשבט תשל"ו ונקבר בבית הקברות טרומפלדור שבעיר.

תל אביב הייתה אגדה בחולות, וברוך אגדתי היה מהאגדות של תל אביב.

 

בן אביגדור

בן אביגדור – רחוב בדרום תל אביב המזוהה עם מוסכים, משרדים ומועדוני לילה.
בבית הקברות טרומפלדור מקבל השם משמעות אחרת.

בן אביגדור הוא שם העט של אברהם ליב שַלקוביץ (1866, ז'לודוק, ליד וילנה – 1921, קרלסבאד, צ'כיה, שהיה סופר עברי, סופר ילדים, עורך וחלוץ המו"לות העברית המודרנית במזרח אירופה.
נולד בשנת 1867 בעיירה ז'לודוק שליד העיר וילנה, ב. למד במסגרת החינוך היהודי המסורתי בישיבות של ליטא. עם זאת, במקביל עיין בספרות חיצונית חילונית וכתב שירים וסיפורים בלשון העברית.
כשהיה בן 20 הגיע בן אביגדור לעיר קובנה, ולמד שם לימודים גבוהים במקצועות השפות והמדעים. בשנות לימודיו עבד כמורה. בשנת 1888 עבר לעיר וילנה, והחל לפרסם את ראשוני שיריו, מאמריו וסיפוריו בעיתון "המליץ". כשהיה בן 25 עבר לורשה, שם נתמנה למזכיר אגודת הסתרים העברית "בני משה". בשנת 1891 הוציא את סדרת הספרים הזולה להמונים "ספרי אגורה". בסדרת ספרים זו, שהייתה ראשונה לתפוצה המונית ברחבי יהדות מזרח אירופה, החל בן אביגדור גם את המהלך החדש של הספרות העברית החדשה.


בשנת 1892 כבר השתתף בייסוד הוצאת הספרים העברית "אחיאסף", שהייתה הוצאת ספרים ציבורית ראשונה בלשון העברית. בשנת 1896 ייסד את הוצאת הספרים הפרטית שלו "הוצאת תושיה". בהוצאות אלה הוציא בן אביגדור מאות כותרים עבריים לרבבות קונים וקוראים, והיה בכך לחלוץ המולו"ת העברית המודרנית.
בין הסדרות של "תושיה" שנתחבבו על קהל הקוראים, ניתן למנות את "ניצנים", לילדים קטנים ובניקוד מלא, "פרחים" לגיל הבינוני ו"ביכורים" לבני הנעורים. הוא היה בין מייסדי עיתוני הילדים "עולם קטן", "הנעורים", והשבועון המדעי לילדים "החיים והטבע". פעילותו המו"לית החייתה את הספרות העברית ונתנה לה מקפצה רצינית בתחרות עם ספרות היידיש ברחוב היהודי במזרח אירופה. בעיתוניו, בהוצאותיו ובכתבי העת שלו טיפח וגידל דור של יוצרים עבריים, סופרים ומשוררים, שהיו מראשי המדברים בספרות העברית החדשה.
בן אביגדור נפטר בגיל 54 בקרלסבאד שבצ'כיה בעת הקונגרס הציוני בשנת 1921. בשנת 1964 הועלה ארונו לישראל, והוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור תל אביב.
על שמו של בן אביגדור קרוי רחוב בתל אביב, על שפת נחל איילון, באזור של מועדונים בעיר.
נשא את צפורה לבית בלומגארטן, אחותם של המשורר ומתרגם התנ"ך ליידיש יהואש, ושל אשתו של המחנך, המשורר ופרשן המקרא שמואל לייב גורדון (של"ג). היה אב לשלושה.
בן אחיו, ד"ר נחום גולדמן, היה נשיא ההסתדרות הציונית.

אז הנה עוד חתיכת היסטוריה, רחוב שלובש דמות.

 

 

משה איכילוב

עוד בסיורי בבית העלמין בטרומפלדור מצאתי את מצבתו של משה איכילוב.

לרובנו השם איכילוב הוא שמו של בית חולים, מה שהפך עם השנים להיות המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי, אך בפי העם הוא עדיין איכילוב. אז מי היה איכילוב הזה ?

משה איכילוב נולד בא' באב תרס"ג 1903 בפתח תקווה . שימש שנים רבות חבר במוסדות המוניציפליים במקום מגוריו ובכל ארץ ישראל. בהמשך חייו עבר לתל אביב ותפס מקום מרכזי בחיי הציבור.


בימי מלחמת העולם הראשונה נתמנה כמפקח על משקי האיכרים. היה ממייסדי אגודת מגדלי הטבק בא"י ומנהל בתי האריזה המרוכזים. היה חבר הנהלת "מכבי" אבשלום וחבר מרכז "המכבי" הארצי. מ-1919 חבר ועד המושבה פ"ת, ומ-1927 סגן ראש עיריית פ"ת. חבר משלחת האיכרים לקונגרס הציוני. נתן יד לפעולות אצ"ל ועודדו במלחמתו. עם החלטת הממשלה הזמנית על המשך חוקי החרום הבריטיים במד"י, הצטרף לתנועת החרות. ב-1951 עבר לגור בת"א ונבחר למועצת העיר ת"א, כנציג תנועת החרות. ישב בראש כמה מוועדותיה. ב-1953 נבחר לסגן ראש העיר, בסמכות ראש העיר בשירותי הבריאות העירוניים, במחלקת הדרכים והמדידות וכראש מינהל יפו.
במשך 35 שנה כיהן ברציפות בשלטון המוניציפלי- חבר הנהלת עירייה וסגן ראש עירייה. בתקופה זו נמנה עם מייסדי חבר המועצות, ושנים רבות היה מפעיליה.

 

דוד שור

כיליד צפון תל אביב עברתי פעמים רבות ברחוב פרופסור שור – רחוב לא גדול בין אבן גבירול לרחוב דוד רמז, מקביל לרחוב פנקס.
מעולם לא עלה בדעתי לשאון מי היה הפרופסור, וכמו רבים זה עבר ליידי.
בסיורי בבית הקברות טרומפלדור ראיתי את המצבה של פרופסור דוד שור, וסקרנותי התעוררה.

פרופ' דוד שוֹר , דוד סולומונוביץ שוֹר – 15 בינואר 1867 – 1 ביוני 1942 היה פסנתרן, מלחין ומחנך מוזיקלי ברוסיה ובארץ ישראל.
שור נולד בסימפרופול שבקרים, בדרום האימפריה הרוסית, לדינה ולשלמה, מורה ופעיל ציבור. בגיל עשר החל את לימודיו בקונסרבטוריון בסנט פטרבורג ואחר כך בקונסרבטוריון במוסקבה. הואיל ובאותה תקופה קבלת משרה אקדמית במורה למוזיקה ברוסיה דרשה המרת דת לנצרות, נתקל בקשיים במציאת עבודה.


בשנת 1892 יסד את "השלישייה המוסקבאית", שבה ניגן לצד קריין (כנור) וארליך (צ'לו). שלישייה פעלה במשך 25 שנים וזכתה להצלחה רבה ברוסיה ומחוצה לה.
בשנת 1907 ביקר לראשונה בארץ ישראל וערך קונצרט בירושלים ולאחר חזרתו יסד ברוסיה ועד לתמיכה בחינוך מוזיקלי בארץ. לאחר מהפכת אוקטובר (1917) בוטלו הגבלות אשר מנעו מיהודים לכהן במשרות הוראה בכירות, ושור מונה לפרופסור בקונסרבטוריון הממשלתי.

בשנת 1925 ביקר בשנית בארץ, ובשנת 1927 עלה ארצה. בשנת 1927 ייסד וניהל את "המוסד להפצת המוזיקה בעם", שבמסגרתו הועברו קורסים למדריכי המקהלות.
בין השנים 1929-1935 לימד והרצה במסגרת האוניברסיטה העברית ברחבי הארץ. לאחר עלייתו ארצה נבחר ליושב ראש "אגודת אמנים ומורים למוזיקה" ונשאר בתפקיד עד מותו.
משנת 1935 שימש כמפקח לתחום החנוך המוזיקלי בגני הילדים של תל אביב, שם היה מוכר כ"סבא שור", וכן ניהל את הקונצרטים לציבור הפועלים בבית ברנר.
בשנת 1936 ייסד מכון להשכלה וחינוך מוזיקליים אשר נוהל בהמשך על ידי בנו, פרופ' יהושע שור (1891–1974 מוזיקאי ומחנך אף הוא), בתל אביב, חולון ובת-ים.
היה נשוי לרחל לבית מילר ואב לשלושה: מרים, אוגניה ופרופ' יהושע שור.
נפטר בתל אביב ב-1 ביוני 1942, בגיל 75, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור.

 

אז"ר

כולנו גדלנו על סיפור "המפוזר מכפר אז"ר". לא כולם יודעים מי האיש. גם מצבתו נמצאת בבית הקברות בטרומפלדור – והנה סיפורו

אלכסנדר זיסקינד בן צבי-הירש רבינוביץ (בראשי תיבות: אז"ר; 22 בפברואר 1854 – 3 בספטמבר 1945 , היה סופר, עורך, ביוגרף ומתרגם עברי.

נולד בשנת 1854 בעיר לאדי שברוסיה הלבנה , עיר שהייתה מרכז חב"ד. בנערותו שימש כגבאי בבית הכנסת של החסידות בעיר, והיה אחראי על רכישת ספרי קודש לבית הכנסת.
בשנת 1887 החל ללמד בעיר פולטבה . פרסם את סיפוריו הראשונים ברוסיה ולאחר מכן בפולין, בעיתונו של נחום סוקולוב "האסיף", שיצא לאור בוורשה. היה מקורב לתנועת חיבת ציון. בשנת 1897 נבחר לקונגרס הציוני הראשון.
אז"ר עלה לארץ ישראל בימי העלייה השנייה בשנת 1906, עבד כספרן בספריית שער ציון ועסק בהוראה. במהלך מלחמת העולם הראשונה גורש אז"ר יחד עם שאר תושבי תל אביב.


היה פעיל בתנועת העבודה, ואף קיבל בגיל 75 את פנקס החבר מספר 1. הרבה להופיע בסניפי הנוער העובד ואף זכה לכינוי "הסבא" של הנוער העובד, כפי שמעיד זלמן שזר .
היה מקורב לסופרים ש"י עגנון ויוסף חיים ברנר וכן לרב הראשי של יפו באותה עת, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. תמונתם המשותפת מונצחת בפסיפס המרכזי במרכז סוזן דלל בשכונת נווה צדק. כיהן כחבר נשיאות אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל החל משנת 1921.
היה מראשוני תל אביב, וממקימי שכונת בורוכוב בגבעתיים. בחייו הוציא לאור כ-100 ספרים, ולרגל יום הולדתו ה-80, הוחלט לקרוא יישוב על שמו, הוא כפר אז"ר.
נפטר בשנת 1945, ונטמן בבית הקברות הישן של תל אביב ברחוב טרומפלדור. נכדו, יזהר ארנון, המשיך את דרכו כעיתונאי, עורך וסופר.

 

פה נקבר גלמוד

כאמור הלכתי לסיור בבית הקברות בטרומפלדור. אחת התופעות שמשכו את עיני היא כמות המצבות עליהן מופיעה המילה "גלמוד". אין יודע מי קבור שם, אין יודע ממה נפטר, אין יודע באיזה גיל נפטר ואפילו לא ידוע מינו שלל הנפטר. סתם גלמוד.

 

 

הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל מופקדת על שמירת אוצרותיה של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי.
לכתבות נוספות של הספרייה הלאומית >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו