"ציון הטרופית" נחשפת

אלבום תמונות נדיר: הפליטים מגרמניה הנאצית מפריחים את השממה בקריביים

מהירות הבזק בה בוצע האנשלוס, הכיבוש והסיפוח של אוסטריה בידי גרמניה הנאצית במרץ 1938, הדהים אפילו את הפיהרר עצמו. ההמונים הצוהלים שקיבלו את פניו של אדולף היטלר הסתירו מאחוריהם אמת נוראה: מתנגדי המשטר הנאצי, אנשי שמאל ומעל הכל – יהודי אוסטריה – החלו מרגישים את נחת זרועה של הרודנות הנאצית מיד עם כניסת כוחות הכיבוש. אלפי יהודים הידפקו על דלתות השגרירות האמריקנית בווינה במטרה לזכות באשרת יציאה מהמדינה שסופחה זה עתה לרייך השלישי.

11 ימים לאחר ביצוע האנשלוס, הציע נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט את הקמתה של ועידת פליטים מיוחדת שתסייע בהגירתם של פליטים מגרמניה ומאוסטריה. על פניו נראה הנשיא כמי שמעוניין בפתרונה המהיר והמלא של בעיית הפליטים משטחי הרייך השלישי המתרחב, אך רוזוולט מיהר להבהיר שאין לצפות מאף מדינה – כולל ארה"ב – לשנות את מדיניות ההגירה שלה בצורה רדיקלית. הטון המסויג הזה הכתים את ישיבות הוועידה מתחילתה ועד לניסוח מסקנותיה הסופיות.

 

דיונים בוועידת אוויאן, יולי 1938. מקור: ENCYCLOPEDIA OF AMERICA'S RESPONSE TO THE HOLOCAUST

 

במשך תשעה ימים, מה-9 ועד ה-15 ביולי 1938, התכנסו נציגי 32 מדינות בהוטל רויאל בעיר אוויאן שלחוף אגם ז'נבה בצרפת. טענות מטענות שונות העלו נציגי המדינות המשתתפות כנגד העלאת מכסות אשרות הכניסה לפליטים: ארה"ב עמדה במילתה ולא הסכימה להגדיל את מכסות הקליטה הקיימות (שעמדו על 27,370 מהגרים מגרמניה ואוסטריה בשנה), אך הבטיחה לנצל אותם במלואן – דבר שלא עשתה בשנים קודמות. נציגי הממלכה המאוחדת סירבו בתוקף לדון באפשרות יישוב הפליטים בארץ ישראל. צרפת השמיעה טענה דומה, והוסיפה שמצבה הכלכלי לא מאפשר קליטה של פליטים נוספים.

בלגיה הסכימה עם רוח הדברים וסירבה אף היא להעלות את מכסות הקליטה. הולנד הציעה לקלוט פליטים נוספים, אך צירפה את התנאי הדרקוני: הולנד תשמש נמל מעבר של הפליטים בדרכם ליעד אחר. מעל כל חברי הועידה התעלה נציג אוסטרליה בטענו ש"עד כאן לא הייתה אצלנו בעיית גזע, ואין אנחנו מוכנים להסתכן בשינוי מצב זה עם בואם של יהודים".

 

"האם ועידת אוויאן תוביל אותו לחירות?", קריקטורה שהתפרסמה לפני פתיחת דיוני ועידת אוויאן ב-3 ביולי 1938

 

המדינה היחידה שהסכימה לקלוט כמות משמעותית של פליטים הייתה הרפובליקה הדומיניקנית. נציג הרפובליקה, מאחרוני הדוברים בוועידה, הבטיח שמדינתו תקצה שטחים נרחבים להתיישבות חקלאים של פליטים מאירופה. המדינה הזעירה אכן עמדה במילתה. כך נולדה שנתיים לאחר מכן, ההתיישבות הידועה בשם "התיישבות סוסואה".

בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שמור אוסף המתעד את ההתיישבות היהודית במקום, הכולל גם אלבום תמונות המציג את חייה של הקהילה היהודית בסוסואה ממאי 1940 – החודש בו הגיעו ראשוני הפליטים היהודיים מאירופה – ועד יולי 1947. הטקסט היחיד באלבום הוא הכיתוב המתווסף לתמונות השונות, אך למעיין באלבום אין ספק בחשיבות התיעוד.

 

עמוד הפתיחה של אלבום התיישבות סוסואה

 

אלבום התיישבות סוסואה

 

העיר "סוסואה", מילה שמשמעותה תולעת בפי ילידי האי המקוריים, קיבלה את שמה מנהר סוסואה הנמצא בקרבת העיר. לפני הגעת הפליטים היהודיים לאזור וצמיחתה של סוסואה לממדים של עיר, הייתה סוסואה בגדר יישוב קטנטן – תחילה כמקום מושבם של עובדי מטעי הבננות, ומשעה שמטעים אלו נזנחו – שימש היישוב את עשירי האי כיעד לחופשת הקיץ שלהם.

 

בול שהנפיקה ממשלת הרפובליקה הדומיניקנית לציון יום הולדתו ה-42 של הנשיא והדיקטטור רפאל טרוחיו

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה העביר שליטה הדיקטטורי והרצחני של הרפובליקה הדומיניקנית, רפאל טרוחיו, את השטח שבאזור סוסואה לניהולו של ג'ימס רוזנברג, אחד מראשי "איגוד ההתיישבות של הרפובליקה הדומיניקנית".

 

יוזם ההתיישבות סוסואה, ג'ימס רוזנברג

 

חתימת החוזה עם הרפובליקה הדומיניקנית

 

המכסה הראשונה שהנפיקה הרפובליקה הדומיניקנית לפליטים הסתכמה בחמשת אלפים ויזות. רק 757 יהודים הצליחו לנצלם. המתיישבים הראשונים הגיעו ב-7 במאי 1940 ממדינות הגובלות בגרמניה.

 

הגעת המתיישבים הראשונים

 

חוף ימה של סוסואה

 

למרות שמדובר באלבום תדמית שהפיקה החברה המיישבת, התמונות באלבום תואמות את הידוע לנו על התפתחות הקהילה החדשה. רבים מהפליטים הפנימו את הצורך בזניחת משלח ידם הקודם כרופאים, עורכי דין ושאר מקצועות חופשיים, ומיהרו לאמץ את מקצוע החקלאות. כל מהגר קיבל 80 אקרים של אדמה, יחד עם פרדה, סוס ועשר פרות. קואופרטיב בשם Productos Sosua הוקם במטרה לשווק את התוצרת החקלאית, החלב והבשר שהפיקו המתיישבים.

הילדים זוכים בשיעורים בחקלאות

 

בית וגינה

 

המוצר המרכזי של סוסואה

 

חולבים פרות

 

האכלת העופות

 

האלבום מציג בניית תשתיות נרחבת: הקמת בניינים, סלילת כבישים וטיפול מסור בגידולים החקלאיים.

 

עבודות בגן הירק

 

המודד

 

עבודות בנייה

 

תשתיות מים

 

סלילת כבישים

 

זניחת המקצועות שעסקו בהם הפליטים באירופה לא הובילה להתנערות מהמסורת והתרבות אותה הביאו עמם המתיישבים החדשים: הם הקימו גנים ובתי ספר בהם למדו הילדות והילדים הצעירים ספרדית, השתלמו בחקלאות וחגגו את חגי ישראל.

 

חוגגים חנוכה

 

מתחפשים בפורים

 

שיעור גיאוגרפיה

 

גן הילדים של סוסואה

 

הגירה טבעית בסוסואה

 

גם בתי כנסת ובית עלמין יהודי הוקמו בעיר. כמו גם חדרי קריאה וחנות כללית במודל האירופאי.

 

בית הכנסת

 

חדר קריאה

 

לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו לסוסואה עוד כמה אלפי פליטים יהודיים מאירופה ומשנגחאי. גם עולים אלה מקבלים ביטויי באלבום.

 

ילדים משנגחאי

 

משפחת שטראוס משנגחאי

 

מתיישבים חדשים משנגחאי מגיעים לסוסואה

 

בשנות החמישים והששים היגרו מרבית בני הקהילה לארצות הברית – רובם התיישבו בניו יורק ובמיאמי. ההערכות הקיימות לגבי מספר היהודים החיים כיום בסוסואה נעות בין עשרות יהודים לכמאה. ראשת העיר כיום היא אילנה נוימן, בעצמה צאצאית של פליטים יהודיים שהגיעו לסוסואה בזמן מלחמת העולם השנייה.

***

כתבות נוספות:

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

בתחפושות, באומץ ומתחת לעיני הבריטים: סיפור גבורתם של המעפילים מלוב

***

 

"בואו נסכים שלא להסכים"

"מבלי ששמנו לב, שינה הקורא את תפקידו בתקופתנו, ונהפך מול עינינו לסַפָּק של משובים חיובים ומיידים בדמות אייקון של אצבע מורמת. לייק". דורית שילה על הקריאה בעידן פייסבוק ועל אחריותו של הקורא. פרק שני מתוך סדרת רשימות על קריאה וביקורת ספרות.

Photo by frank mckenna on Unsplash

מאת דורית שילה

שקט הושלך בכיתה. כעשרים זוגות עיניים ננעצו בגבי ועשרים פיות חתומים רעמו בשתיקתם. הסתובבתי לאט, השבתי לסטודנטים שלי מבט תקיף וחזרתי על דברי: "בקורס הזה נקרא מבחר יצירות של משוררים וסופרים צרפתים שלא רק כתבו שירה וסיפורת, אלא גם חשבו הרבה על קריאה ועל כתיבה. את המחשבות האלה הם ביטאו במאמרים ובמסות, אבל הן גם שימשו אותם כמעין 'מדריך לכותב' — שורה של כללים המיועדים להם עצמם ולאמנים אחרים, כללים של 'כך עשה ולא אחרת'". כך פתחתי את השיעור הראשון בקורס מבוא לספרות צרפתית מודרנית בתכנית ללימודי צרפת באוניברסיטת תל אביב. "ואף יותר מכך", המשכתי, "רבים מהם גם התייחסו במפורש אל הקוראים העתידיים שלהם, וניסחו בעבורם מעין 'מדריך לקורא'". לא היה אפשר לטעות בדממה שהשתררה בכיתה. היא היתה כבדה מהרגיל. ניסיתי לעמוד על טיבה, אבל בינתיים ללא הצלחה. בחרתי אפוא להמשיך בדברי. "בקורס שלפנינו", אמרתי, "נבקש לא רק לקרוא את היצירות של הסופרים והמשוררים, אלא גם להתבונן — כמו בודלר, רמבו, מלארמה, הסוריאליסטים, פרוסט ובהמשך גם מישל פוקו ורולאן בארת — ביחסים הדינמיים שבין ה'כתיבה' וה'קריאה'. נעקוב אחר השינויים שהכותבים המודרנים והפוסט־מודרנים ביקשו להכניס במשולש הלוהט של ספרות המאה העשרים: "כותב־טקסט־קורא".

התכוננתי להסתובב בחזרה אל הלוח כדי להציג את המשוררים הראשונים שאת שיריהם ואת ה'אני מאמין' הפואטי שלהם בחרתי לקרוא עם הסטודנטים: בודלר, ורלן ורמבו. עמדתי להשלים את כתיבת המילים שמסתיימות כולן ב"איזם" (אסתטיציזם, סימבוליזם, אורבניזם…), אבל לנוכח הרתיעה שחשתי בכיתה כבר לא יכולתי להתאפק. "מה קורה? השתיקה בכיתה רועמת", שאלתי. "כן", ענתה לי לבסוף אחת מתלמידותי הצעירות, "קורס שלם של מחשבות על קריאה? זה לא קצת קיצוני?"

ההערה של הסטודנטית גרמה לי לעצור רגע ולהתרחק ומהלוח והמצגת העמוסה בציורים בני התקופה, ובשלל דימויים ותצלומים, כפי שמצפים היום שתעשה מרצה "טובה" כדי "להנגיש" את החומר ולהקל ככל הניתן על הסטודנטים. התיישבתי על כיסאי הניצב על במה קטנה ושתקתי דקה ארוכה. הבנתי שתהום קטנה מפרידה ביני לבין הסטודנטים שלי, ולא רק בשל פער הגילים והרגלי הקריאה השונים כל כך של כל אחד מהדורות, אלא בעיקר מפני שקלטתי פתאום שהם כלל לא מוצאים שהקריאה והכתיבה הם נושא ראוי להרהורים או לדיון. זה לא שהם התנגדו: האפשרות הזאת אפילו לא עלתה על דעתם.

בפליאה הקשיבו תלמידי למילותיו של שארל בודלר מתוך חיבורו "צייר החיים המודרניים": "ההנאה היא מדע, והפעלת חמשת החושים דורשת התוודעות מיוחדת במינה, שבאה רק מתוך נפש חפצה וצורך". ובמילים אחרות, חוויה מהנה היא משהו שצריך להתאמץ בשבילו. והרי היום נהוג לחשוב שההפך הוא הנכון: שההנאה היא מנת חלקה הבלעדית כמעט של תרבות הפנאי והכיף. בודלר טוען, כך הסברתי לסטודנטים המופתעים, שאדם צריך להפעיל את כל יכולותיו הקוגניטיביות כדי ליצור משהו חדש, והכלל הזה חל בכל תוקפו גם על הקורא במעשה הקריאה שלו. ויותר מכך, שלפתי את אוסקר ויילד לחיזוק, כפי שהאמן אינו צריך ליצור באופן קפריזי אלא מתוך ביקורת, ואמנות ראויה היא זאת הנוצרת מתוך תודעה עצמית — תודעה שאיננה אלא הרוח הביקורתית, כדבריו במסתו "האמן כמבקר" — כך גם מעשה הקריאה אינו יכול להיעשות כלאחר יד.

אחריות גדולה הושלכה לפתע על כתפיהם של תלמידי. אחריות שבאה היישר מימיו הראשונים של המודרניזם. הסטודנטים המשיכו לקרוא בפליאה לא פחותה במסה "על הקריאה" מאת מרסל פרוסט. החיבור החכם הזה נכתב שנים לפני שפרסם פרוסט את הכרכים הראשונים של הרומן המונומנטלי שלו "בעקבות הזמן האבוד" ושבמרכזו עומדת, בין השאר, מלאכת הכתיבה. את המסה צירף פרוסט כהקדמה ליצירתו העיונית של המבקר הבריטי ג'ון ראסקין, "שומשום ושושנים", שעל תרגומה מאנגלית עמל יחד עם ידידתו מארי נורדלינגר. כביכול צירוף מפתיע: מה לספר מתורגם ולטקסט המגולל מחשבות על מהות הקריאה ותפקידה בתהליך היצירה? אולם לאחר קריאת החיבור מבינים שפרוסט, כמו המשורר הסימבוליסטי הגדול סטפאן מלארמה לפניו, ראה בקריאה מלאכה הכרוכה ללא הפרד במלאכת הפרשנות. הקריאה עצמה, בעיניו, היא בעצם תרגום של הטקסט הכתוב. בימים שבהם הפך מעשה הקריאה לתופעה תרבותית נרחבת (התרחבותן של הספריות הציבוריות והפרטיות, שגשוג תעשיית הדפוס, החלת החינוך החילוני), הקריאה נעשתה בעבור רבים פעולה יום יומית מחויבת מציאות ממש כמו האכילה השתייה או השינה. זאת ועוד, פרוסט כתב למען הקורא שלו, כדי שיוכל לגלות את עצמו בתוך המילים הכתובות. פרוסט שאף, ואף אמר זאת במפורש ב"בעקבות הזמן האבוד", שספריו ישמשו אמצעי ביד הקורא לקרוא בתוך עצמו. כלומר, תהליך היצירה אינו מסתיים ברגע שהמילים מכסות את הנייר, אלא רק אחרי שהכותב מפנה את מקומו לקורא המשלים את תהליך את היצירה על־ידי הקריאה ומתרגמהּ לעצמו. קריאת טקסט אינה מצטמצמת רק להבנה המיידית של המילים והמשפטים, אלא היא מלווה בחוויות אישיות, נפשיות וגופניות העוברות על הקורא בזמן הקריאה, חוויות שהופכות את המילה — בין השאר — לדימוי ויזואלי.

השיחות שהתעוררו בכיתה בעקבות קריאת הטקסטים האלה, גרמו לי להיווכח עד כמה הרעיון שלפיו לקורא ולרוחו הביקורתית יש חלק משמעותי בתהליך היצירה, נתפס היום כזר. שאלתי את עצמי מה נותר היום בעצם מתפקידו של הקורא? מה נותר מתפקידו כמתרגם אצל מלראמה ופרוסט, מהאחריות האינטלקטואלית שהטילו עליו ויילד ובודלר, מעצמאותו המוחלטת בעקבות חיסול תפקידו של המחבר אצל בארת? בעקבות הדיונים הערים בכיתה נוכחתי לדעת שאני זקוקה לא לקורס בן סימסטר אחד, אלא למחנה אימונים שלם כדי לנטרל את המילה שהיא אולי הרווחת ביותר היום לתיאור טקסט: "אָהַבְתִּי".

מבלי ששמנו לב, שינה הקורא את תפקידו בתקופתנו, ונהפך מול עינינו לסַפָּק של משובים חיובים ומיידים בדמות אייקון של אצבע מורמת. לייק. זאת כמובן בעזרתן הנדיבה של הרשתות החברתיות, סוכנות התרבות החזקות ביותר כיום. תכליתו של הטקסט הכתוב אינה נמדדת עוד ביכולתה לחולל תמורות נפשיות אצל הקורא ולהיות כלי המקשר בין חוויות הכותב לחוויות הקורא, אלא ביכולתו של הטקסט להשיג מספר רב ככל האפשר של אצבעות זקורות, הניתנות לא פעם אף מבלי שנקרא את הכתוב. מהקורא לא נדרשת עבודת תרגום או חשיבה כלשהי, אלא רק הענקה זריזה של נדיבות וירטואלית. בארת הרג את המחבר וצוקרברג החייה את הפרופיל. טקסט שוב אינו יכול לעמוד בפני עצמו, אלא חייב שיעמוד מאחוריו פרופיל וירטואלי פופולרי, שאיכות מסריו נקבעת לפני מספר העוקבים והמלייקקים.

מאה וחמישים שנים של מודרניות חלפו להן, והנה בא עידן פוסט־מודרניזם ומשטיח אותן למקשה אחת רזה, שאינה יודעת עומק או ניואנסים. בני הדור שלי נולדו אחרי שהמציאות כבר צוירה כקוביות, הקוביות פורקו לקווים, הקווים הפכו לכתמי צבע ואפילו הצבע בעצמו בוטל בשמה של יריעת הקנווס הלבנה. גם אנחנו למדנו לקרוא אחרי שכבר הסירו את סימני הפיסוק, שברו את המטפורות, ופירקו כל מילה להברות ולצלילים עד מחיקה מלאה של משמעותה. וגם אנחנו מְתַחזקים חשבונות פייסבוק וטוויטר פעילים ושוקקים. אבל אנחנו, לפני עידן הרשתות החברתיות, לא חשבנו שכל טקסט שנעלה על הכתב — הרהור, הבזק של רעיון, שיר או סיפור — יחייב תגובה מיידית, ולו למראית עין, שאם לא כן לא יהיה לו קיום. לא תיארנו לעצמנו שהמשורר האנגלי ג'ון דון יתבדה, ונגלה בקרוב מאוד שכן, כל אדם הוא אכן אי, ואנחנו איננו פיסה מיבשת ואף לא חלק מארץ רבּה. שוב אין לנו צורך לבדוק היכן אנחנו עומדים ברצף, מה מקומנו בשלשלת הדורות של התרבות האנושית. רבים מהקוראים (ומהיוצרים) היום אפילו אינם מתייחסים אל קודמיהם כמיטב מסורת המרד: הם אינם אומרים "תודה רבה, עשיתם את שלכם, אנחנו נמשיך מכאן", אלא מבטאים דבר אחר לגמרי: "אין לנו צורך לדעת שאתם קיימים או לחשוב על אמוֹת המידה שקבעתם להערכת היצירה. ואגב, זה סיפור מעולה, הוא קיבל אלף לייקים בפייסבוק". הדיון נשלל מיסודו. זאת הירושה הבלתי נמנעת של הפוסט־מודרניזם, של אימוץ הקביעוֹת "אין אמת אחת" או "בואו נסכים שלא להסכים". בעיני הסטודנטים שלי אין אפשרות לפתוח דיון בנושאים של איכות או אפילו לקבוע: "זה טקסט טוב", או: זה "טקסט רע". עובדה, אילו היה אפשר לקבוע, צוקרברג היה ממציא אמוג'י 'לא אהבתי'.

בלי שיפוטיות, ביקורתיות ומחשבה רפלקטיבית, לא תיתכן הבנה אמיתית של יצירה, ועולם התרבות לא יוכל לצעוד קדימה. הפוסט־מודרניזם לא יכול להאמין בקדמה אוניברסלית, ובכך הוא דן את עולם התרבות לחלוקה לפלגים הסובבים סביב עצמם, פלגים שאינם מקיימים דיאלוגים מפרים עם העבר וּודאי שלא עם דור ההמשך. לכאורה, ערכי הקדמה של הנאורות אינם אהודים היום (ואני נוקטת לשון המעטה). ובכל זאת, רק מעטים יתווכחו עם הטענה שידיעת קרוא וכתוב היא מתקדמת יותר מאנלפבתיות. רבים, רבים מדי מקרב בני הדור של הסטודנטים שלי משוכנעים שמבחינה תרבותית הם בעצם יש מאַין. אבל דחיית הרעיון של דיון אמיתי וסירוס הביקורת על ידי תרבות החיזוקים החיוביים והמידיים, מביאים לידי כך שהתוצרים שמפיק עידן הרשתות החברתיות אינו אלא אַין מִיֵּש.

יש. יש להחזיר את האחריות למעשה הקריאה, והדבר אפשרי. על הקורא העכשווי לקום ולהתנער מהתפקיד הפסיבי שירש מבני תקופתו ולתבוע מחדש את מקומו בתהליך היצירה — מקום שהוא חשוב לא פחות ממקומו של הכותב. שינוי מחשבתי בתפיסה העצמית של הקורא יכול להביאו להפסיק לשתף פעולה עם תכתיבי תרבות המשובים החיוביים והאוטומטיים, לשמוע את קולו שלו כקורא בתוך הזרימה, וללמוד כיצד לבודד ולייחד אותו. זאת אחריותו האישית והיא אחריות אחת מבין שלל המטלות המרכיבות את הפסיפס של חיינו. כפי שהורים דואגים לחינוכם של ילדיהם ומתאימים את דאגתם להווייתו של העידן הנוכחי — כלומר, מתעדכנים בהתקדמות צאצאיהם בקבוצות ווטסאפ משותפות להורים אחרים, דואגים להסיעם לחוגי העשרה, תאטרון או ספורט, וכיו"ב — כך הם צריכים לגלות אחריות אישית כלפי התפתחותם שלהם עצמם. זאת אחריות כבדה, והיא נכונה לצעירים ולמבוגרים כאחד. אבל שכרה של האחריות הזאת בצִדה: כותבים צעירים ומבוגרים, החולמים שיום אחד יקראו לעומק את יצירותיהם ולא יזכו אותם בקריאה נמהרת וכמו־אוטומטית, ישמחו לגלות סוף סוף שהמוזה אינה נמצאת רק בחדרי סדנאות הכתיבה. ההשראה נמצאת בעיקר בין דפי הספרים שנכתבו לפנינו. כל אחד מאתנו, הכותבים־קוראים, צריך לשאוף למצוא את קולו הנבדל והייחודי, שהוא לולאה בשלשלת הקולות העל־זמנית, וחלק חיוני מתהליך היצירה האוניברסלית.

 

הרשימה ראתה אור לראשונה בהו! 15 במדור מָזֶשיר: מסות על כתיבה וקריאה בעריכת דורי מנור.

"שונא ביקורתו, שונא ספרותו" מאת תדהר ניר. פרק ראשון בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

ביקורת | דפנה לוי על "החתרנים – מסע בספרות ובמאה העשרים" מאת מיכל פלג

"גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם"

כרטיס מתוך כרטסת הערכים של ה-Jüdisches Lexikon ובו רפרודוקציה מתצלום דיוקנו של פרנץ קפקא ומדוגמת חתימת ידו. אוסף אברהם שבדרון הספרייה הלאומית

"לחפש בהירות בעולם" / דפנה לוי

מיכל פלג לא נולדה באירופה של שלהי המאה ה-19, אבל אין ספק שכשהחלה לקרוא, משהו מן הזרעים שעופפו שם באוויר עשה את דרכו עד אליה, נחת ונבט בתוכה, וכך יצא שהממואר המאוד אישי שלה מתרחש כולו בלשכותיהם האפלות של לבלרים ברוסיה הצארית ובקרונות רכבת שבהן יושבות גבירות מיוסרות מתשוקה ושעמום; ברחובות ספוגי ניחוח הוויסקי של דבלין ובסלונים הרכלניים המפוטפטים של פריז.

פלג יצאה לכתוב ספר המתעמק ביצירותיהם של מבחר כותבים בולטים ובאופן שבו אלה לשו, אפו, מתחו, ניפצו, פיזרו והרכיבו מחדש את הספרות האירופית. היא עשתה זאת – כפי שהיא מכריזה לא אחת לאורך החתרנים – באמצעות היטמעות בטקסטים. לכן כיניתי את הספר בשם 'ממואר', משום שפלג מספקת לסופרים שהיא קוראת נקודת מפגש, בתוכה, בתובנות שלה, באופן שבו היא מעבדת את הכתבים שלהם. גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם.

החתרנים

קוראים אדוקים, כך נדמה לי, מחפשים בהירות בעולם שסביבם. הם הופכים לקוראים אדוקים כדי למצוא תשובות לשאלות שהם אפילו לא יודעים לשאול. ספרות טובה מספקת להם את התשובות האלה כבדרך אגב. האופן שבו גיבוריה נעים בעולם, אבני הנגף שמכשילות אותם, החלומות שהם אינם מסוגלים לבטא ואלה שאינם מעיזים לחלום הם המפתח שבעזרתו הקורא מסוגל אט-אט לפענח את העולם, מפתח שהופך להיות חלק מעורו, מגופו, מהדי-אן-איי שלו, ועל אף שנמסר לו במילים – להבדיל ממפתחות דומים שמוטמנים ביצירות מוזיקליות או באמנות פלסטית, למשל – הוא חודר פנימה באיזה נתיב עוקף-שכל, ומוצא לו מקום נגיש ובהיר וחד-משמעי ששום הרצאה, או להבדיל, טיפול פסיכולוגי, לא יכולים להגיע אליו.

ופלג אכן שולפת מתוך הטקסטים שהיא קוראת רגעי התגלות כאלה, והיא מצליחה בזה יותר מרבים שכתבו לפניה יומני קריאה אישיים כאלה. אולי משום שהיא אינה מכריזה שזו כוונתה, ומי יודע, אולי – כמו המשובחים שבסופרים – היא כלל אינה מודעת לכך. אבל כמי שקוראת-אותה-קוראת-אותם אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא דגה מתוך האדרת את תדהמתו של פטרוביץ' כש"גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש"; או כשהיא שומעת בחשיכה את קול הנהמה של המילה 'להתפנק' כשאקאקי מתמכר לראשונה בחייו לבטלה במקום להעתיק מסמכים; וכשדי לה לשמוע את אנה קרנינה, היורדת מן הרכבת בסנקט פטרבורג ומביטה בבעלה, קוראת: "אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?…" כדי להבין איזה שינוי עצום התחולל בעולמה, ולדעת בוודאות שהשד, אותו שד שפלג ואנחנו (וטולסטוי, קרוב לוודאי) זוכרים מחלום ליל קיץ, לא עתיד להסתפק באוזני החמור ואו-טו-טו יצמיח לבעל הזה גם קרניים.

אלה אינם רגעים מיסטיים, ולמען הדיוק, לרוב לא מדובר ברגעים בודדים. מדובר בשכבות-שכבות המצטברות תוך כדי קריאה של סופרים שיצאו לנסות ולפענח את עצמם, מבלי לדעת שהם יודעים משהו עמוק מאוד על בני אדם בכלל, על החיים, על שאלות גדולות שהמפגש עם אנה קרנינה, עם מולי בלום, עם ק., עם בארדאמי מייתר את הצורך לנסח אותן. כמה פעמים קרה לכם שבסיום רומן, נובלה, סיפור קצר, אפילו פסקה מנוסחת היטב יכולתם כמעט לשמוע את המהום הזרם החשמלי שהחל לזרום במעגלים שנסגרו לפתע, בין קצוות כבלים שנקשרו זה לזה במפתיע? אני לא זוכרת את עצמי קוראת וחושבת "אה, אז ככה זה עובד" או "בגלל זה הרגשתי ככה", אבל אין ספק שההבנה שלי את העולם עוצבה בידי קורט וונגוט והאימה שחש בדרזדן המופגזת, הנרי ג'יימס שחי על הגבול בין אמריקה לבריטניה ולא רצה מעולם להחליט לאיזו מדינה הוא שייך באמת, ופיליפ רות, שנאבק כל חייו בחיה המפלצתית השוכנת בתחתוניו, המדריכה האמיתית של חייו.

ואת התהליך הזה פלג מצליחה לשרטט היטב בהחתרנים. היא קושרת בין סופרים שמעולם לא פגשו זה את זה, שתגובותיהם למציאות הפוליטית והחברתית המשתנה סביבם היו שונות וכך גם הדרכים שבהן בחרו לפורר את צורת הכתיבה וראיית העולם בכתיבתם, ותוך כדי כך היא מצביעה על האופנים שבהם הקריאה באלה סוללת את אותם נתיבים לא מודעים המעצבים את קוראיהם האדוקים, בעוצמה כפולה ומכופלת מזו של המחקר הפסיכולוגי. והיא עושה את זה בשפה נפלאה, משועשעת, מתפעלת במידה, רצופה אנקדוטות ומוזיקלית מאוד, ולא מפתיע על כן שפלג בחרה לתרגם מובאות מהספרים שבהם היא מעיינת. התרגום האישי הזה (שהיא בוחרת להדגיש את הקשר הבלתי-נמנע שלו עם פרשנות הטקסט) מעצים את חוויית המפגשים האישיים שלה עם הספרות.

כאמור פלג אינה הכותבת היחידה שפרסמה יומן-קריאה אישי כזה. ג'וליאן ברנס, הסופר האנגלי זוכה הבוּקר, פרסם לאחרונה את מבעד לחלון, שבעה-עשר מאמרים על יצירות בספרות האנגלית, האמריקנית והצרפתית. ברנס מונה את המינגווי, קיפלינג, מדאם בובארי על תרגומיה השונים, פורד מדוקס פורד, מישל וולבק ועוד, וגם הוא עסוק במה שהספרות מסוגלת לחולל בעולם. מרגרט אטווד ב-Negotiating with the Dead, שראה אור לפני חמש-עשרה שנה, עוסקת לכאורה בכתיבה, אבל בפועל בקריאה, שמתוכה היא מנסה להבין את מקומה בעולם: האם היא אמורה להיות מכשפת השבט? נביאה? ליצנית החצר? ואין לה, כמובן, ברירה אלא לחפש את התשובות אצל מי שכתבו לפניה, הסופרים המתים, גם אם לא שאלו את עצמם את השאלות האלה במפורש. ופיליפ רות, ברגעים שבהם התפנה מלעסוק בתכולת תחתוניו – והרי מדובר בכותב מחונן ונועז וכן עד כאב – הקדיש את עשרים ושלושה מאמרי לקרוא את עצמי ואת האחרים שכתב בשלהי שנות השמונים ל"עיסוק מתמשך ביחסים שבין העולם הכתוב לעולם הלא-כתוב…". רות מצטט שם מאמר של וירג'יניה וולף, שהציעה לבטל את כל העיסוק בביקורת ספרות, ובמקום זה, להזמין את המבקרים הרציניים, המהווים לדבריה בקושי חמישה אחוזים מסך הכותבים ביקורות, לקיים מפגשים אישיים עם הכותבים ולייעץ להם, בשיחות גלויות וחסרות מעצורים, שבהן יפרשו ויבארו את מה שהם, כקוראים, מוצאים בכתיבתם.

למרות כל השלל הזה החתרנים הוא מן הספרים היפים והמרתקים המוקדשים לנושא. נכון, הסופרים שבהם פלג בחרה לעסוק הם גברים. והיא צודקת. כי גם הכותבות הנשיות המופלאות ביותר, החל בוולף, עבור בדוריס לסינג, גרייס פיילי ואליס מונרו וכלה במרגרט אטווד, כתבו בעולם גברי, אל מול מציאות גברית, בניסיון להיחלץ מן הדיכוי הגברי. דיכוי שכדי להכיר אותו כדאי להכיר מקרוב את מי שעיצבו אותו ואת הלכי הנפש שאפשרו את שגשוגו (כלומר כותבים גברים). פלג מצליחה במשימה שהציבה לעצמה בהחתרנים ואף מעבר לזה: היא מצביעה על הספרות כעל התבנית שבתוכה מתעצבת הנפש, לא פחות מכפי שמעצבים אותה האירועים המתרחשים בחיי הקורא שמחוץ לכריכות, ועל האופן שבו מעבר לאינטלקט, לאסוציאציות ולשפה, גם הזיכרון האישי שלנו הוא זיכרון ספרותי.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת ועורכת.

.

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

מיוחד לסוכות: בתים ספרותיים לחג בלי קורת גג

הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת / כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר / זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם. / אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.

A Group of Houses, George Hendrik Breitner, c. 1880-c. 1923, M.C.J. Breitner-Jordan Bequest, Zeist

1. בית תפוס / חוליו קורטאסר

תמיד אזכור את זה בבהירות כי זה קרה בפשטות ובלי פרטים מיותרים. אירנה סרגה בחדרה, השעה היתה שמונה בערב ופתאום עלה בדעתי להרתיח בקומקום מים למאָטֶה. הלכתי בפרוזדור עד לדלת האלון והתכוננתי לפנות במסדרון הקטן אל המטבח, ופתאום שמעתי משהו בחדר האוכל או בספרייה. הצליל היה מטושטש ועמום, ודמה לקול נפילה של כיסא על שטיח או ללחש חנוק של שיחה. באותו רגע, או כעבור שניה, שמעתי אותו גם בקצה הפרוזדור שהוביל מהחדרים ההם אל הדלת. הסתערתי על הדלת לפני שהיה מאוחר מדי, הדפתי אותה בכל גופי וטרקתי אותה. למרבה המזל המפתח היה בצד שלנו, ומלבד זה הסטתי גם את הבריח הגדול, ליתר ביטחון.
הלכתי למטבח, שמתי את הקומקום על האש וכשחזרתי עם מגש המאטה אמרתי לאירנה:
"הייתי צריך לסגור עכשיו את הדלת של הפרוזדור. תפסו את החלק האחורי."
היא שמטה את הסריגה והביטה עלי בעיניה הרציניות, העייפות.
"אתה בטוח?"
אמרתי שכן.
"אם ככה," אמרה ונטלה שוב את המסרגות, "נצטרך לגור בחלק הזה."

מתוך: "בית תפוס", שמיים אחרים, חוליו קורטאסר, סדרת לטינו – הקיבוץ המאוחד, תרגום: טל ניצן. מתוך אתר מעבורת.

 

2. קול צעדינו / רונית מטלון

היינו שלושה בצריף: אחי הגדול, אחותי הגדולה ואני. היא לא היתה עוד מישהו, היא היתה הצריף. כיוון שהיתה אדם בלתי־היסטוֹרי לחלוטין, לא היה לצריף, אפילו לצריף, רגע של הולדת: הוא היה קיים מאז ומעולם – או לא קיים בכלל, פשוט משום שלא חדלה אף רגע להמציא אותו מחדש. היו פירורים, פיסות מציאות וחצאי בדותות, שיירים משומשים של פולקלור חלוצי: היא זכרה למשל את החולות. את החולות דווקא זכרה ובטינה ידועה, משום שהיו נוכחים עדיין ואפילו התרבו, לדעתה.

מתוך: קול צעדינו, רונית מטלון, עם עובד.

 

עטיפת הספר קול צעדינו, רונית מטלון, עם עובד, 2008

 

3. הבית עומד ומסביבו יש עצים / יונה וולך

הַבַּיִת עוֹמֵד וּמִסְּבִיבוֹ יֵשׁ עֵצִים
וַאֲנִי לֹא בַּבַּיִת אֲנִי לֹא בִּפְנִים
כָּכָה חָלְפוּ הַרְבֵּה יָמִים וְהִצְטַבְּרוּ לְשָׁנִים
כָּל זֶה וַאֲנִי הִנְנוּ לִרְגָעִים מְזֹהִים

אַחַר כָּךְ אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים כְּאִלּוּ מוּבָלִים
אֲנַחְנוּ עוֹד נִכָּנֵס לְשָׁם יִהְיֶה לָנוּ נָעִים
אֵיךְ נָתַנּוּ כָּכָה לַעֲשׂוֹת מֵעַצְמֵנוּ עוֹבְרִים
וּבְעֶצֶם אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת אֵלֶּה שֶׁשָּׁבִים

אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת פֹּה מַמָּשׁ לִהְיוֹת אֲרוּגִים
אֲנַחְנוּ לְכָל זֶה קְרוֹבִים אֲפִלּוּ מִשְׁפַּחְתִּיִּים
הֲרֵי הָיִינוּ אֲדוֹנִים פֹּה לִזְמַנִּים אֲרֻכִּים
אֵיךְ שֶׁלֹּא הָיָה הָלַךְ אָז לִבֵּנוּ אֵי אַחֲרֵי הֲבָלִים.

מתוך: שירה, יונה וולך, ספרי סימן קריאה.

 

4. הבית אשר נחרב / רובי נמדר

שמונה וחצי בבוקר. אנדרו צימצם את עיניו אל מול האור המסנוור שהציף את הפארק והשתבר בשמשה הקדמית, שמזמן לא נשטפה, של מכוניתה של אן לי. איזה שפע מטורף של אור, הלוא השעה עדיין מוקדמת — ואולי האור הוא אור רגיל, אבל העיניים הטרוטות מחוסר שינה לא יכולות להכיל אותו? הוא הוריד מול עיניו את הצלון שמעל מושב הנהג, מנסה לסוכך עליהן מפני האור. הוא לא ישן טוב לאחרונה, קשה להסביר מה זה בדיוק: לא שינה ולא ערות. מראות מרהיבים־מבהילים ריצדו מול העיניים המיוגעות, מציאותיים מאוד ובו זמנית מצועפים בדוק של חלום: הוא הציץ מבעד לשעריו הכבדים של ההיכל. יעים, מחתות ומנורות התנוצצו בברק מכשף. כלי זהב משונים, מסקרנים, שהיה נדמה שאש אוכלת עצורה בהם, מחכה להתפרץ. אנדרו כמה אל הכלים היפים, אל הניחוח המשכר של הקטורת, אל החלל האפלולי־זהבהב של ההיכל. הלוואי שהוא יכול היה לעצור עכשיו את המכונית, לרדת ממנה ולהיכנס לתוכו, להיעלם בו לעולם.

מתוך: הבית אשר נחרב, רובי נמדר, כנרת.

 

עטיפת הספר הבית אשר נחרב, ראובן נמדר, כנרת זמורה, 2013

 

 

5. יולנדה / משה סקאל

כשהייתי בן תשע-עשרה עשיתי לי מנהג: בכל יום שישי בצהריים הלכתי לבקר את יוֹלנדה.
שירַתּי באותו זמן בקִריה, וביתה נמצא לא כל כך רחוק משם, ברחוב גרץ, בבניין פינתי ישן שתריסיו תכולים ומטפסים כמעט עד תקרת הקומה הראשונה, ומרבית חווקיהם חסומים במַסקינג טייפ חוּם – שריד למלחמת המפרץ ומגן מפּני רוחות פרצים הנושבות מן הים.
מאז ומעולם, בכל פעם שהגעתי לביקור, הייתי שורק מן החוץ את השריקה המשפחתית המוסכמת, ובתגובה נשמע קולה הגבוה של יולנדה קורא מבִּפנים: "קי אס?", ואני עניתי: "אני". אז הייתי שולף את המפתח מן הכיס, מטפס שלוש מדרגות בחדר המדרגות החשוך ונכנס לדירה.
דירתה של יולנדה היא דירת חדר וחצי שנקנתה בראשית שנות החמישים. נכנסים לדירה, חוצים את חדר האורחים, פוסעים במסדרון וחולפים על פני השִידה שעליה מונחות תמונות של כל הילדים והנכדים, ומגיעים לחדר השינה. שם, על מיטה העשויה עץ מעוּבד בצבע קרם, שעל מזרנהּ פרושות שלוש שכבות של מצעים בצבעי פסטל, הייתה יולנדה יושבת – על גבי שתי כריות, בכתונת קיץ לבנה שמעליה שמוטה חולצה המגינה על הכתפיים מפני רוחות פרצים העלולות לחדור מבעד לסורגים ולחלונות המוגפים ולדלת המרפסת.

מתוך: יולנדה, משה סקאל, כתר.

 

עטיפת הספר יולנדה, משה סקאל, כתר, 2011

 

6. התקרה עפה / נורית זרחי

הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת
כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר

זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם.
אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.
לָמָּה בָּאתֶם? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ פְּנִימָה
עִם שׁוּלֵיהֶם הַמְּנֻמָּרִים בְּנֶצַח.

זוּזִי מֵהָאוֹר, אָמְרוּ סוֹרְגֵי הַשָּׁמַיִם, בִּגְלָלֵךְ הִפַּלְנוּ עַיִן בְּבֶגֶד הַבְּדִידוּת,
וְהֵם דָּחֲפוּ אֶת הַיַּלְדָּה לְתוֹךְ פִּי הָאֵין.
אוּלַי רְאִיתֶם פֹּה תִּקְרָה? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַסּוּסִים
שֶׁדָּהֲרוּ בִּנְחִירַיִם רְתוּחֵי קֶצֶף.

זוּזִי מֵהַשּׁוּרָה, אַתְּ עוֹצֶרֶת בַּעֲדֵנוּ לִפְרֹם אֶת הַמֶּרְחַקִּים,
וְהֵם דָּחֲפוּ אוֹתָהּ לְתוֹךְ פִּי הַגֶּשֶׁם, שָׁם עָמְדָה הַתִּקְרָה.
מָה אַתְּ עוֹשָׂה פֹּה? זוֹ הָיְתָה טָעוּת מִצִּדֵּךְ לָעוּף, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
הַמְּאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים, אָמְרָה הַתִּקְרָה.
טָעוּת מִצִּדֵּךְ לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ לָךְ פָּנִים, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
זוֹ גַּם טָעוּת שֶׁיַּלְדָּה תִּרְאֶה שֶׁהַתִּקְרָה עָפָה.
לְגַבֵּי מִי שֶׁשּׂוֹנֵא הַעֲמָדַת פָּנִים, אֲנִי לֹא יַלְדָּה, אָמְרָה הַיַּלְדָּה,
וְדָחֲפָה אֶת הַתִּקְרָה לְמַטָּה.

בַּבַּיִת אָמְרָה הָאֵם, תַּלְבִּישִׁי אֶת הַתִּקְרָה, סָרַגְתִּי לָהּ סְוֶדֶר.
טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת.

מתוך: התקרה עפה, נורית זרחי, סדרת הליקון לשירה חדשה.

 

7. העיר והבית / נטליה גינצבורג

ג'וּזפּה לפְּיירו

רומא, 19 בנובמבר

אני מודה לך שטילפנת אלי. קולך עדיין מהדהד באוזני. אני כאן בחדרי, עם המיזוודות הארוזות והנעולות, אי־סדר, ניירות וחבלים על הריצפה. לא אוכל לשכוח אתכם. אני נושא את כולכם בלבי, אותך, את לוּקרֶציה ואת ילדיכם היקרים. אשא בלבי גם את ביתכם, הגדול, המצהיב והישן, שאתם קוראים לו המרגֶריטֶה, מי יודע למה. הסְטָיו, המחסן לאיחסון בולי העץ, והכיכר הקטנה שלפני הבית, ושני עצי המַגנוֹליה. הכל אני נושא בלבי. לוּקרֶציה אומרת לפעמים שנמאס עליה הבית הזה, שנמאס לה לגור בכפר, שהיתה רוצה שתעברו למקום אחר. אבל היא טועה. זה בית יפה, וטוב עשיתם כשקניתם אותו לפני עשר שנים, או מתי שזה היה. הישארו שם. אל תעזבו לעולם.

מתוך: העיר והבית, נטליה גינצבורג, הספריה החדשה, תרגום: אלון אלטרס.

 

עטיפת הספר העיר והבית, נטליה גינצבורג, הספרייה החדשה, 1998

 

8. בית / דורי מנור

"נָתַתִּי מֹלֶדֶת / בְּעַד מֹלדת
לֹא נָיְדֵי / בְּעַד נָיְדֵי"
אבות ישורון

רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁתֵּכֶף אֲנִי גָּר בּוֹ
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא שְׁמִי
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁדָּם אֵינוֹ נִגָּר בּוֹ
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת: עֵדוּת לְקִיּוּמִי.

עָטַפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ שַׁחַף בִּכְנָפַיִם
רִצַּפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ יָם בְּיַבָּשָׁה
הֵצַפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ עֲרוּפָה עִם
צַוָּאר בִּמְקוֹם כְּנָפַיִם
וְרַחַשׁ וְאִוְשָׁה.

רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת וְלֹא סָגַרְתִּי דֶּלֶת
וְלֹא קָבַעְתִּי שֶׁלֶט וְלֹא צֵרַפְתִּי תַּו
לְתַו כִּי זֶה הַבַּיִת הוּא תַּעְתּוּעַ בַּיִת
וּבוֹ נָטוּעַ בַּיִת שֶׁבֶּעָפָר נִכְתַּב.

מתוך: אמצע הבשר, דורי מנור, הקיבוץ המאוחד.

 

9. תשאלי / לאה איני

את בסדר? רגש בעלי. והבית? הקירות? בדקת? ראית?
התברר שהשבר הסורי אפריקני שתחתינו רעש, ועיקר הרעש היה בחלק המקומי שלנו, קרוב. איך זה לא הרגשת?! הוא לא האמין לי משל הסתרתי ממנו משהו. אולי שזהו, הפעם הבית התמוטט סופית. אבל נשבעתי שלא, שהייתי בחוץ, בחצר, שתי רגליים על האדמה, על הטוף, ולא חשתי דבר. רטט אפילו. כלום. ובעלי ששהה עם בתי באותה עת בקומה השלישית של מוסד ממשלתי בעיר סמוכה, ודיבר עמי מתוך המחסה שתפסו מתחת לשולחן, עדיין נרעש: את רצינית?! כל הארץ רעדה! חמש בסולם ריכטר, אמרו! את בטוחה?
שנאתי כבר להיכנס הביתה. לעלות במדרגות שלו. לרדת. לכבור מקומה לקומה, ללכת במסדרון הקטן, בחדרים, ומחדר לחדר. לשהות בו. להיות בו. פחדתי ממנו. מהרגע שגם המרצפות שלנו איכזבו, והחלו להיפרד, לזוז, בזו אחר זו, הרגשתי שאני מתהלכת על קרח, על גחלים, שהנה תכף האדמה תבקע את פיה, והכול – כל המעמד הבינוני־נמוך שהיינו, שהלך והורד מצריימה, שְאולה – יקרוס. ייבלע. ייעלם.

מתוך: תשאלי, לאה איני, דביר.

 

עטיפת הספר תשאלי, לאה איני, כנרת זמורה ביתן, 2017

 

10. מפּלת בית אַשֶּׁר / אדגר אלן פו

משך יום תמים – יום עמום, כהה ואין־קול מימות הסתו, שעה שבשמים פרושים העניים הנמֵך עד־דַכָּא, עובר הייתי לבדי, רכוב על סוס, בכברת ארץ נכֵאה. ביותר, ובאחרונה מצאתי עצמי, כִנְטות צללי הערב, נבט אל בית־אַשֶּׁר הנוגה. לא אדע איך נפל הדבר – אולם, כאשר אך ראתה עיני את הבנין, נחדרה רוחי תחושת עצבת־שאין־לסבלה. שאין־לסבלה, אמרתי; כי על כן לא נטל מן ההרגשה כלום משום אותו רגש שהוא מענג־למחצה, מהיותו פיוטי, אשר בו מקבלים אנו אף את הזועפות בתאונותיו של טבע שָמֵם או נורא. השקפתי על המראה אשר לפני – על הבית עצמו, ושרטוטי הנוף הפשוטים סביב – על החומות הנעכרות – על החלונות הריקנים, דמויי־העין – על קצת שיחי־מים שעלו פרא – ועל קצת גזעים לבנים של עצים כמושים – וברוחי דכאון גמור אשר אין להשוותו אלא לסרח חלומו של לועט האפיון – המעבר המר של חיי־יומיום – נשירת הצעיף המחרידה. קפא הלב, נמס, נֶחֱלֶה – השמימה המחשבה לבלי־פְּדות, בשום דרבון-דמיון לא נתן לאכוף עליה שמץ מן הנעלה. מהו זה – עמדתי והרהרתי – מהו זה אשר ימֵס את לבי ככה כהתבונני אל בית אַשֶּׁר?

מתוך: מפּלת בית אַשֶּׁר, אדגר אלן פו, מחברות לספרות, תרגום: אהרן אמיר.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3