היום שבו השליכו פקידים קיסריים מחלון בפראג

400 שנים לפרוץ מלחמת שלושים השנים (1648-1618)

חיתוך עץ המתאר את תחילת המרד בבוהמיה, השלב הראשון של מלחמת שלושים השנים

האביב של שנת 1618 היה קריר וגשום באירופה. אולם, לא רק מזג האוויר הנורא השפיע על מצב רוחם של נציגי מעמד האצולה בבוהמיה. כבר כמעט שנה התחולל ריב בין הצד הקתולי והצד הפרוטסטנטי סביב השאלה מי ייבחר למלך בוהמיה החדש. הקתולים נתמכו על ידי הקיסר מתיאס, איש השושלת ההבסבורגית (ששלטה עד 1918) והצביעו לבנו של מתיאס, פרדיננד השני (לימים קיסר האימפריה הקדושה הרומית – כך שמה הרשמית של האימפריה הגרמנית בעת החדשה המוקדמת). אך המחנה הפרוטסטנטי לא היה מוכן להשלים עם הבחירה והרגיש שזכויותיו נגזלו בידי המשטר ההבסבורגי הקתולי.

ב-23 במאי 1618, משלחת של 200 אנשי אצולה פרוטסטנטיים מבוהמיה צעדו בכעס רב לטירה המלכותית בפראג ולאחר דיון קצר עם פקידים קתוליים בכירים השליכו שלושה מהם מאחד החלונות לחצר הטירה. שלושתם נחתו על ערימת דשן, מה שהציל את חייהם. אולם, מה שאיש לא היה יכול לנחש באותו היום הוא שבעקבות מעשה זה נגזר גורלם של מיליוני אנשים באירופה לשלושים השנים הבאות.

 

השלכת הפקידים מהחלון

 

בחצר הקיסרית בוויה, פעולתם של אנשי המעמדות הפרוטסטנטיים התפרשה כהצהרת מלחמה. המורדים החריפו את המשבר ובחרו מלך חדש: את הנסיך הבוחר פרידריך מאזור הפאלטינאט במערב גרמניה, שהיה פרוטסטנט. בדפי ההיסטוריה שמור שמו בתור "מלך החורף", משום ששלט רק חורף אחד בממלכתו הבוהמית, עד שנאלץ לברוח משם. המשבר המקומי התנפח עד שתפס ממדים כלל אירופיים, כאשר שני הצדדים כרתו בריתות עם שליטים וקבוצות אחרים ברחבי היבשה. הצדדים הניצים לא ייחדו מקום למאמצים דיפלומטיים, וזכות הפעולה ניתנה לצבאות. בתקופה זו היו צבאות אלה בנויים משכירי חרב.

 

עץ התלייה בציור 'סבלות המלחמה' מאת ז'אק קאלו

 

תחילה התאגדו המחנות סביב הזהות הדתית הנוצרית: שליטים וערים קתוליים מול הפרוטסטנטיים. התפתחות זו שאבה עוד ועוד ערים ומדינות למלחמה שבפתח: שבדיה, דנמרק, צרפת, ספרד וכמעט כל הטריטוריות הגדולות והקטנות שהיו חלק של האימפריה הרומית הקדושה: ההבסבורגים, בוואריה, סקסוניה, ווירטמברג, ברנדנבורג ורבים אחרים. צבאותיהם נעו ברחבי האימפריה, נלחמו, בזזו, הרסו ואנסו ללא הבדל לשייכות הדתית של התושבים האומללים שנפלו קורבן בידיהם של שכירי החרב. עבורם זו הייתה לעתים קרובות האפשרות היחידה להרוויח את שכרם, שלא תמיד שולם להם כפי שהובטח בשעת הגיוס. כך נהרסו ערים וכפרים, לא מעט מהישובים הקטנים נעלמו מהמפות עקב ההרס המוחלט. ערים עשירות הפכו לעיי חורבות שבהן תושביהם האחרונים וחסרי בית ניסו למצוא מקלט מהבזיזה הבאה או ממגפות שהכו כגלים את האומללים, כמו מחלת הדבר.

המאבק שהחל את דרכו כמלחמה דתית, התפתח עד מהרה למלחמה סביב אזורי השפעה, כיבוש וכוח פוליטי. כך קרה שצרפת הקתולית נלחמה צד בצד עם שבדיה הפרוטסטנטית נגד הקיסר הקתולי, כיוון שמלך צרפת היה מעוניין בהגבלת כוחו של הקיסר מבית הבסבורג.

 

פרדיננד השני מאת גיאורג פכמן

 

קונסטלציה מסובכת זו אפשרה את עלייתם של מצביאים חדשים שזיהו בהזדמנות פז להגשמת חלומותיהם. אחד מהם היה הרוזן הבוהמי אלברכט פון וולנשטיין (1634-1583). בין 1625 ועד רציחתו ב-1634 היה וולנשטיין פעמיים המפקד העליון של הצבא הקיסרי. הוא לא רק היה מצביא מוכשר, אלא גם הבין בתחום הכספים, כך שהיה מסוגל לשלם לשכירי החרב בצבאו את שכרם המובטח. עקב יכולותיו היה אהוד מאוד אצלם והדבר שיפר את כוחו של הצבא בשירות הקיסר ההבסבורגי. יחד עם בנקאים אחדים, ביניהם בנקאי החצר הקיסרי, היהודי יעקב ב"ש, הקים וולנשטיין ברית ליצירת המטבעות בבוהמיה. המטרה הייתה לייצר כמה מטבעות שאפשר מכמות כסף נתונה. הדבר היה אפשרי רק באמצעות הפחתת כמות הכסף הטהור במטבעות, מה שגרם לאינפלציה רחבה.

עקב הצלחותיו של וולנשטיין במהלך המלחמה קיבל מהקיסר כמה דוכסויות בצפון גרמניה. בסוף פחד הקיסר שמעמדו של המצביא יגרום לו לנקוט צעדים נגד אדונו הקיסר וכך קרה שוולנשטיין נרצח על ידי קצינים ששירתו בצבאו הענק.

 

רצח ולנשטיין

 

יריבו הגדול היה המלך השבדי גוסטב אדולך השני (1632-1594). יחד עם אלפי חיילים הוא פלש לגרמניה ב-1630 וניצח את הצבא הקיסרי במספר קרבות ומהר מאוד נקבע שמו האגדתי: "האריה מהצפון". הופעתו על בימת המלחמה, טוענים ההיסטוריונים, היא שהצילה את הדת הפרוטסטנטית במרכז אירופה. על אף מותו בשדה הקרב ליד העיירה ליטצן ב-1632, הצד הקתולי לא הצליח לחזור ולהשתלט על השטחים שאבדו לו בעקבות התערבותם של השבדים.

 

הקרב בליטצן 1632

 

כבר מ-1641 הגיעו רוב המעורבים במלחמה להבנה, שהיה צורך בכינוס כללי של כל הצדדים, על מנת לקבוע את המתווה להסכם שלום כללי. אולם, רק מ-1645 התנהל משא ומתן באזור וסטפליה בצפון-מערב גרמניה, בעיקר בערים אוסנבריק ומינסטר. לאחר דיונים רבים ומניפולציות דיפלומטיות רבות, כל הצדדים חתמו על "הסכמי וסטפליה", אשר סיימו סופית את המלחמה. ההסכמים התאפשרו בעיקר בגלל התשישות הכלכלית והצבאית של כל הצדדים. ההסכמים סידרו גם מספר גבולות בין המדינות באירופה וקבעו סטנדרטים חדשים בחוק הבינלאומי.

 

הסכמי וסטפליה. התמונה לקוחה מתוך קובץ חיבורים העוסקים בקורות מלחמת שלושים השנים. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו על התמונה

 

מה היה מקומם של היהודים בימי מלחמת שלושים השנה?

הדוגמה של יעקב ב"ש היא ייחודית. עקב הצלחותיו לייצר מטבעות בכמות גדולה יותר קיבל תואר אצולה מהקיסר: פון טרויאנברג. הוא היה היהודי הראשון שקיבל תואר אצולה מטעם החצר הקיסרי בווינה. ואולם, למרות שבין קורבנות המלחמה היו גם יהודים, הוכיחו מחקרים שהם נפגעו יחסית פחות ממאורעות השנים ההרסניות הללו. מקומם של יהודים רבים במסחר בהמות, סוסים, טקסטיל ובמסחר עם מכלול החפצים שהיו בידיהם של שכירי החרב כשלל שמר להם מקום חשוב למדי במנגנון כלכלת המלחמה.

לא פעם קרה שקהילות יהודיות קטנות נוסדו במקומות שנחרבו במלחמה ובאזורים ששייכותם לשליטים מסוימים לא הייתה ברורה. זאת ועוד, אחת הקהילות המפורסמות באירופה נוסדה בעיצומה של המלחמה ב-1639: קהילת האשכנזים באמסטרדם. הולנד נשארה יחסית מחוץ לאירועים, החוקים היו ליברלים למדי ויהודים רבים ממרכז וממזרח אירופה נדדו לשם.

 

חלפני כספים

 

בדומה למלחמות אחרות, גם מלחמת שלושים השנה נתנה השראה רבה לסופרים, משוררים, מלחינים וציירים. מספר גדול של יצירות נוצרו בהשראת השנים הקשות. שירי עם, יצירות מוזיקליות, זכרונות חיים ואף רומנים. בין המפורסמים עד היום: הרפתקאותיו של סימפליציסימוס מאת הנס יעקב כריסטופל פון גרימלסהאוזן. במרכז היצירה עומד נער שעבר תלאות רבות במהלך שנות המלחמה. חלקים גדולים של הרומן ושל ההמשכים הושפעו מהביוגרפיה של המחבר. גם הוא סבל ולחם, אך גם הפיק השראה ליצירת מופת שמושכת קוראים כבר 350 שנים, ולאחרונה גם בעברית.

 

כתבות נוספות

"אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה?"

מלחמת העולם הראשונה ותגובות ספרותיות בעקבותיה

הארי פוטר, אברהם היהודי ואבן החכמים

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

חשיפה ראשונה מארכיונו של הצלם, הצלף והפעיל הציוני במחתרת יוסף שניידר שנתרם לאחרונה לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

אסיר במורדוביה. אחד מצילומיו של יוסף שניידר

בשנת 1944 התגייס הנער יוסף שניידר לשירות הצבא האדום. בתור יליד ריגה, וכמי שנמלט מהכיבוש הנאצי בלטביה עם אמו ובני משפחה נוספים שלוש שנים קודם לכן, סופח החייל הצעיר אל דיוויזית לטביה עד לפירוקה. הוא ביקש לשרת בלטביה, בקרבת אמו שחזרה אל ביתה עם התקדמות הצבא האדום, אך בקשתו נדחתה.

 

יוסף שניידר

 

חוויות המלחמה וגילוי ממדי השואה לאחריה שכנעו אותו להקדיש את חייו לנושא ההגנה היהודית, והוא גייס את יכולותיו לשם מטרה זו. בתום שירותו הצבאי, בשנת 1951, התמחה ברובה צלפים וסיים את בית הספר הגבוה למאמני קליעה כעבור מספר שנים. חזרה בעיר מולדתו ריגה, אירגן שניידר קבוצה שמנתה כ-70 איש למועדון ירי. מועדון הירי היה למעשה כיסוי, ובמסווה של אימון בקליעה ספורטיבית, אימן שניידר את החברים היהודים במועדון להגנה עצמית. חברי הקבוצה, שלה הוענק השם "נקמה", עמלו להגן על מבני הקהילה היהודית בחגים ובמועדים שונים, ובכל עת שיעלה הצורך.

 

אימוני קליעה, יוסף שניידר נראה מחזיק רובה

 

צילום של אימוני הירי, יוסף שניידר יושב בשורה השנייה

 

רעיון ההגנה היהודית והרצון של שניידר וחבריו לטפח את התרבות היהודית הנרדפת, הובילו אותם לזרועות הציונות. התמיכה הנלהבת במדינת ישראל סימנה את שניידר ואת חבריו בעיניי המשטר הסובייטי כגורמים חתרניים העוינים את ברית המועצות, שהשתלטה סופית על המדינות הבלטיות (וביניהן לטביה) בתום מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1955 פנה שניידר לאנשי השגרירות הישראלית בריגה וקיבל מהם חומרי הסברה, בהם ספרי לימוד עברית, תנ"ך ועיתונים ישראליים דוגמת 'במחנה'. שניידר החזיק סטודיו לצילום במרכז ריגה. סטודיו זה שימש מקור פרנסה, אך גם מקום מפגש לפעילות מחתרתית. אנשי קשר ופעילים ציוניים מרחבי ברית המועצות היו מגיעים אל הסטודיו במסווה של לקוחות, מקבלים משניידר חומר תעמולה ויוצאים להפיץ אותו בקהילותיהם. שנתיים לאחר מכן, כשידפקו על דלתו סוכני ק.ג.ב ויערכו חיפוש בביתו – ישתמשו בחומרים אלה כהוכחה להיותו של שניידר פעיל מחתרת אנטי-סובייטית.

יממה לפני מעצרו ב-23 באפריל 1957, קיבל שניידר בדואר חבילה מקרוב משפחתו, מנצח תזמורת משטרת ישראל הפקד נפתלי גריבוב. בתוך החבילה ארז גריבוב מדים של משטרת ישראל וכשפרצו סוכני הק.ג.ב לביתו, הם מצאו אותו לבוש במדים אלה.

 

צילום של תיק החקירה שאסף הק.ג.ב נגד יוסף שניידר לאחר מעצרו

 

בתום כארבעה חודשי מעצר וחקירה, נשפט שניידר לארבע שנות מאסר עם עבודות פרך במורדוביה. ההאשמות שהועלו במשפט כללו תעמולה ציונית, קשר עם השגרירות הישראלית, השמצת ברית המועצות, ניסיון לחטוף אנייה סובייטית כדי להימלט למדינת ישראל, החזקת נשק ללא רישיון והכנות לרציחתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. בבית הכלא הכיר שניידר פעילים ציונים רבים, פעילים שלאחר שחרורם ישמרו על קשר ויסייעו בהקמת תאים ציוניים ברחבי ברית המועצות.

השמועה על יכולות הצילום של שניידר נפוצה במחנה העבודה. אחד הסוהרים, שקיבל משימה לתעד את המחנה לצרכים פנימיים, כרת עם שניידר עסקה בחשאי: שניידר ילמד את הסוהר לצלם ובתמורה יזכה להשתמש בשני פריימים של כל סרט צילום. בזכות עסקה זו הצליח שניידר לתעד את האסירים הפוליטיים היהודיים ואת החיים במחנה העבודה הסובייטי. את התמונות החביא ככל הנראה בתחתית כפולה של מראה.

 

יוסף שניידר כאסיר ציון, מחנה 7 מורדוביה, ברית המועצות 1960

 

יוסף שניידר (במרכז) עם אסירים נוספים במורדוביה

 

אסיר במורדוביה

 

שניידר ודב שפרלינג במחנה העבודה מורדוביה

 

בשנת 1969, לאחר שאושרה לבסוף עלייתו ארצה, העביר שניידר את התמונות מהמחנה לגורם ציוני לא ידוע – ייתכן שעובד השגרירות הישראלית בריגה או עובד מוסד. בווינה קיבל את התמונות בחזרה, והעלה אותן יחד עם בני משפחתו ארצה.

ארכיונו האישי של יוסף שניידר נתרם לאחרונה בידי בנו, אורי שניידר, לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. אהבתו הגדולה של שניידר לצילום העשירה את ארכיון זה רבות, ובעזרת אלבומי התמונות שבארכיון נוכל לשחזר חלק מהפעילות המחתרת-ציונית שהתקיימה בלטביה בפרט, וברחבי ברית המועצות בכלל, לאחר מלחמת העולם השנייה.

הארכיון מלמד שגם לאחר מאסרו המשיך שניידר בפעילות ציונית קדחתנית. אחרי שהשתחרר בשנת 1961, ועל אף היותו אסיר פוליטי לשעבר, הסתכן שניידר ועזב את ריגה לתקופות ממושכות. הוא נסע ברחבי ברית המועצות ותיעד בין השאר קברים יהודים שחוללו בלטביה, קישינב, אודסה, מוסקבה ומינסק לפני ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים – גם את התשלילים האלה הצליח להבריח לישראל.

 

 

 

 

 

 

הזנחה והשחתת בבתי קברות יהודיים ברחבי ברית המועצות

 

כתבות נוספות

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

 

 

 

 






גרמניה הנאצית באופנוע: הצלם שתיעד את השנאה

22 תמונות האלבום מהוות עדות למדינה הנחושה לסלק את יהודיה בכל מחיר

כתבות ואמרות שפר בדוכן העיתון הנאצי "דר שטרימר"

בינואר 1936 הגיע אלבום תצלומים לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בארץ ישראל המנדטורית. האלבום, שהופק בהולנד אך צולם בגרמניה, כולל 22 תמונות שצולמו לאורך 500 קילומטר. לא בציר גדול במיוחד, ועם זאת כזה המצליח לספר סיפור של שנאה ושל רדיפה גזעית.

 

מפת גרמניה הנאצית, הקו האדום מסמל את מסלול המסע באופנוע

 

שם הצלם לא נמסר באלבום. מהמפה שצורפה בתחילתו אנו למדים על המסלול שעבר הצלם-אופנוען ההולנדי: הוא התחיל את דרכו בעיירה בנטהיים הממוקמת בגבול הולנד-גרמניה, עבר בהמבורג והגיע עד ברלין.

שמות מזמיני האלבום – הנס רייכמן ואלפרד וינר, שניהם גרמנים ממוצא יהודי, מלמדים על המוטיבציה ליצירת האלבום: בשנת 1929 הקימו השניים את סוכנות הידיעות היהודית באמסטרדם. בעקבות עליית הנאצים לשלטון עזבו ארבע שנים מאוחר יותר את גרמניה והשתקעו בהולנד. מרגע הגיעם להולנד, השקיעו את מרבית מאמציהם בחשיפת פניו האמיתיות של המשטר הנאצי. למטרה זו הוקדש האלבום.

22 התמונות באלבום מתעדות את האנטישמיות הגרמנית כפי שבאה לידי ביטוי בשלטים שצולמו בסתיו 1935. השלטים נתלו בישובים גדולים כקטנים, בשולי הדרך ובכניסה למוסדות ציבוריים ופרטיים כאחד.

 

יהודים הינם אורחים לא רצויים

 

"מגע עם יהודים = הדרה מקהילת הכפר"

 

הכיתוב על השלטים נע מהמסר הבוטה והישיר דוגמת "יהודים אינם רצויים כאן", דרך הלגלוג העוקצני ("הדרך לפלשתינה לא עוברת במקום הזה") ועד ההמלצה מקפיאת הדם: "יהודים: הגרו לארצכם, בארצנו כבר מכירים אתכם".

 

"הדרך לפלשתינה לא עוברת במקום הזה"

 

מלמעלה פרסומת לפרסיל, מלמטה: "יהודים הסתלקו!"

 

צפו באלבום המלא בקישור הבא

המעיין באלבום לא יוכל להתחקות אחר הסיפור מאחורי כל שלט ושלט. מי עמד מאחורי כתיבת השלט המסוים, מה היו מניעיו, מה ביקש להשיג בתלייתו? בזכות היכרותנו עם אותו פרק אפל בהיסטוריה נוכל לשער בבטחה שחלק מהשלטים נתלו בהוראה מגבוה, חלק כתוצאה מהתארגנות מקומית ספונטנית, אחרים ודאי ביוזמת יחידים שניצלו את האנטישמיות הגואה כדי לסגור חשבון עם שכן או קולגה יהודי. איזו חשיבות יש לדבר?

 

"יהודים: הגרו לארצכם, בארצנו כבר מכירים אתכם"

 

בשלב מסוים במהלך הדפדוף באלבום תחַצה אותה מאסה קריטית שבה יחדל השלט המסוים בתמונה המסוימת מלהיות אמירה של היחיד השונא או המפלגה הגזענית. מתמונה לתמונה נדמה לצופה באלבום שהארץ כולה היא זו שמדברת. ובארץ גרמניה, היא אומרת, אין מקום ליהודים.

 

שלטים שנתלו בעיירות במטרה להניא יהודים מלהתקרב

 

שלטים שנתלו בעיירות במטרה להניא יהודים מלהתקרב

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

 

 






הגיע לספרייה: כתב היד של יעקב איסר סרברניק שנספה בשואה

בן 17 היה יעקב סרברניק כשחיבר את חיבורו התורני המעניין. 31 שנה מאוחר יותר מצאו הוא ומשפחתו את מותם בגטו ורשה

שער החיבור 'אמרי חי'

בן ארבעים ושמונה היה יעקב איסר סרברניק במותו. יחד אתו נרצחו אשתו זלדה וארבעת ילדיו. את שנות חייו הראשונות עשה יעקב בעיר שעדליץ (Siedlce) שבפולין, ואת ימיו האחרונים נשא בכאב יחד עם אחיו היהודים שהצטופפו ברעב ובחוסר כל ברחובותיו האפורים של גטו ורשה. על פי עדותה של אחותו הצעירה אסתר איזביצקי (1905­-1986) ביד-ושם, יעקב נולד בשנת 1894 להוריו חיים יהודה (חייקא לייב) ורחל סרעברניק. בשנת תרע"ב הוא נשא לאישה את זלדה גינגולד מוורשה, ונולדו להם 4 ילדים: ברל, ישעיהו, פייגה וחיה. במשבצת המקצוע שבדף העדות רשמה אסתר "סוחר", ולדבריה נרצחה המשפחה בגטו ורשה בשנים 1942/3.

בצעירותו עסק יעקב איסר בתורה, ואף פירסם כמה דברי תורה קצרים במאסף התורני 'אסיפת חכמים', אטוניא (Otynia) תרע"ב (1912). בז' במרחשון תרע"ג כתב הרב משה שלום סטול אב"ד בעיר באוסקה (Bauska) בלטביה תשובה לשאלתו של סרברניק בענייני מזוזה, והוא מכתיר שם את הצעיר בן התשע עשרה בתארים נכבדים: "לכבוד המופלג בתורה הר"ר יעקב איסר סרעברניק נ"י בשעדליץ". התשובה נדפסה בספרו של סטול 'שם עולם', ריגא תרפ"ה, חלק יורה דעה סימן ז.

חידושיו של סרברניק
תשובתו של הרב סטול

בגיליון חודש תשרי תרע"ג (1912) של 'אסיפת חכמים', שלח קלמן אליעזר פרנקל ברכות לידידו יעקב איסר לרגל אירוסיו עם "בת הגביר החסיד המפורסם […] אברהם גינגאלד מורשה", ואיחל לו: "תהי דרכו בחיים סוגה בשושנים, והאושר ועושר יהיו מנת חלקו". פרנקל (1895­­-1982) הפך עם השנים לפעיל בולט בתנועת המזרחי ולמחבר פורה, ועלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ד. איחוליו החמים לידיד נעוריו חקוקים לעד בספר, ואולי אף התגשמו לפרק זמן כלשהו, בטרם עלה הכורת על יעקב ומשפחתו.

ברכתו של פרנקל

לאחרונה הגיע לספרייה לצילום כתב יד בשם "אמרי חי", ובו כמה חידושים על קטע ממדרש 'בראשית רבה' שעוסק בשבת ובתשובה. בעמוד השער נכתב: "אמרי חי חלק ראשון, תוכן: הקונטרס הזה הוא לישב ולתרץ מדרשים, פליאים נשגבים, הרבה מאמרים, אשר מפי גדולים נאמרין. לכל אלה אני עשיתי פירושים, לכל עין רואה הם יקרים […] ואם יתן לד' ידי אכתוב עוד חלקים, יפים ונעימים, כפתורים ופרחים. ברצ"ה [=ברצות ה'] אעשה גם על המועדים, זמנים וחגים". בסוף דברי השער חתם המחבר: "אני הצעיר לאלפי בני-יהודא, יעקב איסר בלא"א מו"ה חייקא יהודא נ"י, ויופיע כסף, המכונה בשם סרעברניק. שעדליץ, שנת עתר"א". החיבור נכתב אפוא בידי יעקב איסר בן השבע עשרה כשכל החיים לפניו, וכשבראשו תכניות מסודרות להמשיך ולכתוב ספרים אחרים.

שער החיבור 'אמרי חי'

אפשר גם לחוש כאן בחוש ההומור של הצעיר כשהוא משתמש במשמעות שם המשפחה ברוסית (סרברו=כסף), וחותם את שמו: "נרו יאיר, ויופיע כסף". 'נרו יאיר' היא פורמולת ברכה שמקובל להצמידה לשמו של אדם, אבל יעקב לא מסתפק בכך ומבקש שיחד עם האור המאיר יופיע גם כסף! עד כמה שידוע לנו לא המשיך יעקב איסר לפרסם את חידושיו בתורה, וגם החיבור שלפנינו כולל שלושה פרקים בלבד. אפשר שעיסוקיו כסוחר לאחר נישואיו לא הניחו לו פנאי להמשיך ולהתמסר ללימוד. מעניין היה לגלות שבכמה מקומות בכתב היד נמצאת גם חתימתו של קלמן אליעזר פרנקל בן עירו וידידו של סרברניק, ואפשר ללמוד מכך על הקשרים הקרובים שהיו ביניהם. כתב היד מנציח את ימי התום והנעורים המשותפים של שני צעירים משדליץ, רגע לפני שפנו איש לדרכו ואיש לגורלו. התמונה הזאת מהדהדת בחוזקה כפרפרזה של הפסוק מפרשת אחרי מות: ולקח את שני הצעירים והעמיד אותם לפני ה'. ונתן על שני הצעירים גורלות: גורל אחד לארץ ישראל וגורל אחד לגטו ורשה.

קולופון המחבר בסוף העמוד מימין
סוף ההקדמות ותחילת החיבור 'אמרי חי'

75 שנים לאחר הירצחו של יעקב איסר סרברניק, והפיכתו לנתון סטטיסטי בתוך זוועות השואה, מגיעה לידינו תזכורת מכמירת לב ממנו. כידוע בכתב ידו של אדם באים לביטוי תכונותיו ואישיותו, ומבט בכתב היד הזה משול לפגישה אינטימית עם יעקב בן השבע עשרה. הידיעה על סופו הטרגי מעמידה באירוניה מצמררת את השם שנתן יעקב לחיבורו – "אמרי חי", אך מציאתו של כתב היד הזה מחזירה ולו במעט את האיש לחיים.

דף-עד של יעקב סרברניק מאתר 'יד ושם'