לתרגם את ההוביט בשבי

השנה היא 1970 ועשרת השבויים הישראליים של מלחמת ההתשה מנצלים את זמנם הפנוי למלאכה משונה: תרגום הספר הראשון של ג'.ר.ר טולקין לעברית

ליל הסדר תשל"ב בשבי המצרי. עשרת שבויי ישראל במצרים מסובים לשולחן ערוך לסדר פסח בחדר המעצר בכלא 'עבאסייה'. בראש השולחן מי שהיה רבה הראשי של הקהילה היהודית בקאהיר, הרב דואק, שעזב את מצרים בראשית שנת 1972. לימינו של הרב דואק: דן אבידן, מרדכי בבלר, אבינועם קלדס, דוד לוי, עמוס לויטוב. לשמאלו: רמי הרפז, מרדכי כהן, מנחם עיני, יצחק פיר, עמוס זמיר. ברקע, מאחורי גבו של הרב דואק, הספרייה העברית של השבויים במצרים. את המדפים בנו הבחורים בעצמם.

"בחור באדמה גר לו הוביט. לא חור מזוהם וטחוב, המלא שלשולים וריחות שופכין, גם לא מחילה חשופה חסרת כל ריהוט לשבת עליו, או דבר-מאכל לטעום ממנו. מחילה של הוביט היתה זו ופירושו-של-דבר – נוחיות."

(פתיחת הספר "הוביט" בתרגום הטייסים וחבריהם לשבי)

 

כל מי ששמע משהו על טולקין ועלילות הפנטזיה גדושות הקרבות, ההיסטוריה הענפה והמומצאת והאקשן הסוחף שנמצא בספריו, יגש בוודאי אל ספר ההרפתקאות הראשון שחיבר הבלשן והסופר האנגלי "הוביט או לשם ובחזרה". בספר זה בוודאי ימצא הקורא קרבות והרפתקאות, אך בניגוד לטרילוגיית שר הטבעות, בהוביט נמצא גם ספר ילדים חביב ומענג.

ספר שבכוחו לרתק ולהנעים את חייהם של קוראיו (ומתרגמיו) גם בנוראיים שבזמנים.

זהו לא סיפור חיבורו של הספר, אלא סיפור אחד מתרגומיו לעברית: סיפורה של המהדורה המיוחדת "בתרגומם של טייסי חיל האוויר וחבריהם בשבי המצרי בכלא עבסייה, קהיר (1973-1970)", אשר נפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה.

 

סיפור קורותיו של יצור מוזר וחביב

גם למצב הנורא אליו נקלעו עשרת השבויים שנדחסו לתא אחד בכלא עבסייה שבמצרים, לאחר שעברו (ועוד יעברו) שורת חקירות ועינויים היה פן חיובי, אור קטנטן ומהבהב בקצה המנהרה. ראשית, אחרי מספר חודשים שהושמו בתאים נפרדים ומרוחקים, הורשו השבויים להצטופף בתא אחד ולהתנחם בחברת ישראלים נוספים הנמצאים במצבם. שנית, העובדה שלא כל השבויים שלטו בשפה האנגלית בצורה מספקת התגלתה כמהותית להמשך שהותם בשבי.

לא כל יושבי התא הצליחו ליהנות מהמתנה שקיבל יצחק פיר, אחד מארבעת הטייסים שבשבי, מאחיו שבארה"ב. היה זה "ספר בכריכה רכה ובו סיפור קורותיו של יצור מוזר וחביב, שוחר-שלום וחיים טובים ונוחים שנקלע כמעט בעל-כרחו להרפתקאות מסמרות-שיער במלחמה למען עולם שלו וירוק יותר" (מתוך פתח הדבר של הספר הוביט בתרגום טייסי חיל האוויר).

ארבעת הטייסים שבתא – אבינועם קלדס, רמי הרפז, מנחם עיני ויצחק פיר, החליטו "לתרגם עבור המתקשים את ה'הוביט'". תחילה תרגמו הטייסים מילים וביטויים ספציפיים. מהר מאוד, משנוכחו שהמלאכה משכיחה מהם את מציאות החיים בשבי, מצאו את עצמם עובדים יום יום, במשך שעות ארוכות, על תרגום היצירה כולה.

העבודה התנהלה בזוגות – אחד קורא את הטקסט באנגלית ומתרגם בו במקום לעברית. תפקידו של בן זוגו הוא להפוך את התרגום העברי למלוטש יותר ולראוי יותר לרמה הגבוהה שבה כתב טולקין עצמו. השירים הרבים המופיעים בספר התגלו כאגוז קשה יותר לפיצוח, וכדי לתרגם אותם נעזרו הארבעה בשאר חבריהם לתא הדחוס. לימים סיפרו כי "בעניין השירים בספר קצת נכשלנו". למעשה, התרגום נוצר מתוך ידיעה ברורה שהם אינם מתרגמים מקצועיים, אך בנסיבות הנוכחיות תרגום לא מקצועי – יספיק. ארבעה חודשים ארכה המלאכה כולה. ספק אם האמינו שהתרגום שהם שוקדים עליו יזכה לחשיפה מעבר לכותלי התא בו נדחסו עשרת השבויים.

 

'הוביט', תרגום הטייסים וחבריהם לשבי. מעניין שה' הידיעה נמחקה מהכותרת של הספר, וכך גם כותרת המשנה 'או לשם ובחזרה'. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

הם שוחררו מהשבי רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהם נושאים עותק משומש של ההוביט, ולצידו – שבע מחברות עמוסות. בשנת 1977 התפרסם התרגום העברי של הטייסים וחבריהם לתא בהוצאת זמורה-ביתן ובמימון חיל האוויר.

 

המילים הראשונות של השבויים הישראלים עם חזרתם ארצה. מתוך כתבה בעיתון מעריב שהתפרסמה ב-18 בנובמבר 1973

 

נכון להיום תורגם ההוביט שלוש פעמים. שנה לפני הוצאת תרגום הטייסים וחבריהם לשבי יצא התרגום של משה הנעמי בהוצאת זמורה-ביתן מודן. לקראת צאת החלק הראשון בטרילוגיית ההוביט שביים פיטר ג'קסון יצא תרגום נוסף מאת יעל אכמון, גם הפעם בהוצאת זמורה-ביתן. תרגום הטייסים וחבריהם נחשב לתרגום הפחות טוב מבין השלושה, אך זה התרגום שעליו גדלתי, ולו אני שומר חסד נעורים ממושקפים, עתירי הורמונים וחיבה לפנטסטי.

 

https://www.youtube.com/watch?v=gHzdmhLyTAA

 

פרופ' עמיה ליבליך תיעדה את סיפור נפילתם וחייהם של עשרת השבויים הישראלי במצרים בספר "חוץ מציפורים", שיצא לאור בהוצאת שוקן בשנת 1989.

***

כתבות נוספות:

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה




תנועת הנפילה מגן-עדן

"לֹא, בֶּאֱמֶת, אֲנִי אוֹמֶרֶת / אֲנִי לֹא סְתָם / תַּיֶּרֶת, לֹא , אֲנִי / בִּתָּם שֶׁל מֵאִיר וְסִימָצִ'י / נֶכְדָּתָם שֶׁל / סָבְתָא אֶסְתֵּרְמָצִ'י, סַבָּא אֵלִיָּהוּ, / הוֹדִים טְהוֹרִים, / דּוֹר שְׁמִינִי שֶׁל יְהוּדִים שְׁחֹרִים / טוֹבִים. // בְּדָמִי זוֹרֵם נְהַר הַגַּנְגֶּס וּמוֹלֵקוּלוֹת / שֶׁל אָנָנָס וְקוֹקוֹס / (יִתָּכֵן / שֶׁגַּם זְבוּבִים)". על שבר ואיחוי המרחב המיתולוגי – גיא פרל קורא בפואמה "הודו" מתוך הספר 'פלא' מאת איריס אליה כהן.

נטע הררי-נבון, "אגנישקה", 2007-2008 , שמן על עץ, 66/91 ס"מ

מאת גיא פרל

פלא הינו ספר שיריה השני של אליה כהן והוא כולל שלוש פואמות נרחבות ושירים נוספים רבים. ברשימה זו אתמקד בפואמה "הודו" (עמ' 136), המתארת את מסעה של אליה כהן בדרום הודו – מקום מוצאם של בני משפחתה.

המשורר והמסאי רוברט בליי מתאר תהליך שהוא מכנה "קריסת המרחב המיתולוגי". וכך כותב בליי: "אני משער כי בסביבות שנת 1000 איבדה התרבות המערבית את היכולת לחשוב מיתולוגית, ובעקבות זאת קרס מרחב זה. יתכן כי מרחב זה מעולם לא נבנה מחדש, מפני שהנצרות לא אפשרה את קיומם של סיפורים חדשים או אלים חדשים, או מפני שלאחר תקופת הרנסנס גילויי המדע המלהיבים ספגו והעלימו בתוכם את אנרגיית הדמיון" (ג'ון החסון: מסע אל עולמו של הגבר בעקבות הגבר הפראי, נורד 2002, עמ' 115). היבט נוסף של קריסת המרחב המיתולוגי – שאליו בליי אינו מתייחס – כרוך בתהליך הגירה. הגירה מארצות שתרבותן פרה-מודרנית והמרחב המיתולוגי נוכח וחי בהן לארצות מודרניות שתרבותן מבוססת על ההתרחקות ממנו עשויה אף היא לגרום לקריסת המרחב. הקריסה מתקיימת הן ברמת הקהילה והן במובנו כמרחב פנימי מקודש של זיקה אל הנשגב (שיש הרואים הקבלה בינה לבין הזיקה אל הלא מודע).

הפואמה "הודו" היא יומן מסע. מעל לכול, קראתי אותו כמסעה של המשוררת אל המרחב המיתולוגי במובנו הפנימי. אתייחס לשני היבטים בתהליך – כינונו ושברו של המרחב המיתולוגי כפי שמשתקפים בזיכרונות ילדותה של המשוררת, והחיבור המחודש אל המרחב במהלך המסע להודו.

 

כינונו ושברו של המרחב המיתולוגי

בחלקה הראשון של הפואמה מביאה אליה כהן זיכרונות ילדות רבים העולים בה כחלק מן ההכנות וההתכוננות הפנימית למסע. למשל: "אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ הָיְתָה אִמִּי קוֹלֶפֶת לָנוּ אֶת הַמַּנְגּוֹ / יְקַר הַמְּצִיאוּת בְּקַנָּאוּת: תְּחִלָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת / לַשֻּׁלְחָן, תַּלְתַּל זָהָב אָרֹךְ וְחַף מִפְּגָם / מֻשְׁלָם הָיָה רוֹעֵד מֵעַל בִּרְכֶּיהָ, / וְאָז הָיְתָה פּוֹרֶסֶת אֶת הַפְּרִי לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת / שֶׁטַּעֲמָן כָּתֹם, עָסִיס נָטַף אֶל כַּף יָדָהּ / כְּשֶׁלִּקְּקָה אֶת לַהַב הַסַּכִּין". במרכזו של זיכרון זה, כבמרכזם של זיכרונות ילדות אחרים, נמצאת הודו כפי שחוותה אותה אליה כהן מכלי שני, דרך אימה, וזו הודו מלאת מסתורין ויופי הנתפסת על ידי אליה כהן בילדותה כמעין גן-עדן רחוק (השוו לניסוחיו של בליי). הודו לא רק נחוותה, היא אף הופנמה והפכה לחלק מפנימיותה של המשוררת. הדברים מתוארים, בין השאר, כאשר המשוררת טוענת בפני האחות המבקשת להזריק לה חיסונים לקראת נסיעתה שהיא קרוב לוודאי כבר מחוסנת – "לֹא, בֶּאֱמֶת, אֲנִי אוֹמֶרֶת / אֲנִי לֹא סְתָם / תַּיֶּרֶת, לֹא , אֲנִי / בִּתָּם שֶׁל מֵאִיר וְסִימָצִ'י / נֶכְדָּתָם שֶׁל / סָבְתָא אֶסְתֵּרְמָצִ'י, סַבָּא אֵלִיָּהוּ, / הוֹדִים טְהוֹרִים, / דּוֹר שְׁמִינִי שֶׁל יְהוּדִים שְׁחֹרִים / טוֹבִים. // בְּדָמִי זוֹרֵם נְהַר הַגַּנְגֶּס וּמוֹלֵקוּלוֹת / שֶׁל אָנָנָס וְקוֹקוֹס / (יִתָּכֵן / שֶׁגַּם זְבוּבִים)".

הודו נתפסת כגן העדן האבוד, מקום שבו הטבע היפה והנדיב מאפשר חיים הרמוניים ופתיחות אל הוויית העולם. אולם, עם העלייה ארצה וכחלק מרכזי במשבר ההגירה שנלווה אליו, מגורשים בני משפחת המשוררת מגן העדן הזה ונפגע מגעם עם האזורים בפנימיותם המקושרים להוויית החיים שהתאפשרה בו. את הפתיחות המלאה אל העולם מחליף הצורך להתגונן מפני פגיעתו – "אַחֲרֵי הָעֲלִיָּה וְהַנְּפִילָה / שָׁתָה סָבִי גַּעְגּוּעָיו בְּעֶצֶב / לְשָׁכְרָה, מָה בֵּין מַרְאוֹת הַמֵּזַח, / הַסִּירוֹת הַמְּשׁוּחוֹת בְּזֶפֶת / צֵל דִּקְלֵי הַקּוֹקוֹס הָרְכוּנִים / וְצָהֳלַת הַיֹּפִי הַכָּחֹל הַזֶּה, / לְבִנְיְנֵי הַטְרוֹמִים הַחוּמִים, / הָעֲגוּמִים / בְּפַאֲתֵי קִרְיַת שְׁמוֹנָה // קְרִיאוֹת הַדַּיָּגִים חָלְפוּ וְהִתְחַלְּפוּ / בְּמַטְּחֵי קַטְיוּשוֹת / כָּל שָׁנָה / כָּל הַשָּׁנָה // מִכָּל הַפֶּלֶא לֹא נוֹתַר דָּבָר / אֲבָל נוֹלְדָה הַבֶּהָלָה".

אליה כהן נולדה בארץ, אך כשם שהודו הופנמה בה ונוצרה זיקה בין הודו של זיכרונותיה למרחב המיתולוגי הפנימי, הופנם בה גם שבר המרחב המיתולוגי כחוויה מתמשכת. בתיאור הבא, לדוגמה, ניתן לראות כיצד המאבק בין גן העדן כמרחב פנימי לבין המציאות המאיימת עליו הופך למאבק בפנימיותה של הילדה, וזאת למרות שבשלב זה לא ביקרה בהודו מעולם: "וְאִלְמָלֵא זַרְעֵי כַּמּוֹן / וְגַרְגִּירֵי חַרְדָּל וְהֶל / אֲשֶׁר כָּתְשָׁה אִמִּי בְּהֹלֶם / סִפּוּרֵי נְהַר חָלָב לָבָן / שֶׁל קוֹקוֹס וּפִרְחֵי יַסְמִין / שֶׁמוֹלְלַה בְּרֹךְ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ / בְּוַדַּאי אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ / אֶת הָעֹנִי מְיַלֵּל". ניכר כי אליה כהן מודעת לתהליך: "דּוֹמֶה כִּי נַהֲרוֹת הַמַּנְגּוֹ, הַפָּפָּיָה / הִשְׁתַּנְּקוּ / אֶצְלִי בְּיַלְדוּתִי / בְּהֶעְדֵּר אֲוִיר, רְשׁוּת / וְזִכָּרוֹן".

 

חיבור מחודש אל המרחב המיתולוגי

עם הגיעה של המשוררת להודו – מחוז חפצה וגעגועיה – ניכר כי היא עוברת חוויה מטלטלת של חיבור מחודש אל המרחב המיתולוגי: היא מוצפת בחומרי הלא מודע הקולקטיבי, ובכתיבתה היא מנסה להכיל גודש הכרוך בהתרחבות התודעה אל שורשיה העמוקים, הראשוניים. התהליך מתחיל מיד עם הנחיתה – "אֵיךְ אֲסַפֵּר לְךָ אוֹדוֹת אַלְפֵי הָאוֹר / הַנֶּהֱדָר שֶׁהִתַּמֵּר מֵעַל בֵּית הַנְּתִיבוֹת / הָאִילָנוֹת נִתְלוּ עַל מִישׁוֹרִים גְּבוֹהִים / הָרֹךְ נִטַּף מֵעַנְפֵיהֶם / כְּמוֹ גַּשְׁמִי בְּרָכָה". הודו מציפה באליה כהן את המרחב המיתי, לא אחת באופן המקושר ישירות אל דימויי גן העדן, לדוגמה – "מַפְלִיא שֶׁאֵין כָּאן מַלְאָכִים / רַק בְּנֵי אָדָם", או מפגשה עם איש הנחשים בצילו של עץ, המעורר אסוציאציה ישירה למפגשה של חווה עם הנחש תחת עץ הדעת – "תַּחַת עֵץ הַקִּנָּמוֹן סִפֵּר לי גֵ'יסוֹנָם / עַל נְחָשָׁיו הָעֲבוֹתִים / רֹאשָׁם שָׁטוּחַ וְעוֹרָם רָקוּעַ כְּלוּחוֹת נְחֹשֶׁת / וכְּשֶׁהֵם נֶעֱמָדִים מוּלוֹ (בַּשָּׁלָב הַזֶּה הֵנִיף / יָדוֹ מֵעַל בֵּית הֶחָזֶה) / תְּמִסַּת הָאֶרֶס זָבָה / כְּשִׂיחָה שְׁקֵטָה / שְׁלֵוִים כְּפָעוֹטוֹת שְׂבֵעִים / שְׁנָתָם חָלָב, אַהֲבָתָם בְּשֵׁלָה / כְּמוֹ בָּנָנוֹת בַּחֲלֹף הַגֶּשֶׁם הַנִּתָּךְ".

כחלק מתהליך החיבור אל המרחב המיתולוגי, משתקף בפואמה טשטוש מוחלט של גבולות הזמן. מה שטרם הנסיעה נחווה כפוטנציאל פנימי (ראו תיאור קבלת החיסון) מתואר כמתממש בתודעתה: "הַרְבֵּה לִפְנֵי הַזְּמַן הַזֶּה / גִּדַּלְתִּי בֶּחָצֵר גְּדִיָּה / הִיא שָׁתְתָה חָלָב מִתּוֹךְ פִנְכַּת הַקּוֹקוֹס / לְעִתִּים קְרוֹבוֹת / מִתּוֹךְ כַּפּוֹת יָדַי". המסע להודו הולך והופך מביקור רווי התפעמות במקום חדש, למסע של חזרה אל מחוזות שמהם גורשה אי אז ועתה היא שבה וחוזרת אליהם – "רִשְׁרוּשׁ הָאַלְמֻגִּים / הָאֲדָמָה שֶׁהִתְגַּלְּתָה לְפֶתַע מִתַּחְתַּיִךְ / יַרְכָּתֶיהָ נָדוּ כְּסִפּוּן סִירָה / הָאֶבֶן שֶׁחִכְּתָה לָךְ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם // שֶׁבּוֹ הִנַּחְתְּ אוֹתָהּ, לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים / וְהַיַּלְדָּה שֶׁשָּׁרָה לַצְּדָפִים, מַתְרָה בַּיָּם לְבַל / יַרְטִיב אֶת שִׂמְלָתָהּ, בְּלִי קוֹל וּבְלִי מִלִּים / בְּקֶצֶב דַּק, פְּנִימִי, כְּמוֹ אִמֵּךְ". הדברים בולטים במיוחד בשיר "פלא" (שדומה כי לא בכדי העניק לספר את שמו), שבו אליה כהן מזהה עצמה במרחב הפרה-היסטורי: "וְהָאֵלִים הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהִתַּמְּרוּ עַד אָז נָפְלוּ מִחוּץ / לַזְּמַן, חֶלְקָם מָצְאוּ מִשְׁכָּן בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה, הָאֵשׁ / הַפְּרֵה-הִיסְטוֹרִית לִחֲכָה אֶת עֵינֵיהֶם, […] וְאִילָנוֹת לְמַאֲכָל הָפְכוּ לִיעָרוֹת, אֵין סְפֹר שְׁבָטִים צָמְחוּ, רַבִּים כְּפִטְרִיּוֹת, כִּסּוּ אֶת פְּנֵי קַו הַמַּשְׁוֶה כְּמוֹ אַצּוֹת שֶׁנִּסְחֲפוּ אל שׁוּנִיּוֹת הַיָּם. // הָיִיתִי גַּם אֲנִי / יַלְדָּה / קְטַנָּה וַאֲבוּדָה / כְּמוֹ אִי".

דומה כי את התהליך הפנימי כולו – השבר וניסיון האיחוי – ניתן לזהות בשני חלומות הכלולים בפואמה, שניהם נחלמו במהלך ההכנה הפנימית ליציאה אל המסע. נעיין בשני החלומות:

"בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי הַנְּסִיעָה / חָלַמְתִּי שֶׁמָּטָר נִתָּךְ / שֶׁל אֹרֶז צְהַבְהַב / שׁוֹטֵף אֶת רְחוֹבוֹת קִרְיַת שְׁמוֹנָה // סָבִי הָלַךְ עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ / סְפוּג אֹרֶז זַלְעָפוֹת: / קֶמֶר צַוְּארוֹנוֹ לָעוּט בְּאֹרֶז, גַּם חֲרַכֵּי / אֲפֻדָּתוֹ וְקֵפֶל מִכְנָסָיו / בְּשַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ, שְׂפָמוֹ, זְקָנוֹ // כְּשֶׁמַּבַּט עֵינָיו כָּבוּי, / אָסַף / גַּרְגִּיר, גַּרְגִּיר / לְאַט לְאַט / בִּבְדַל אֶצְבְּעוֹתָיו". תנועתו המרכזית של החלום היא הירידה – האורז ניתך מן השמיים ארצה והדבר מייצג, לתפיסתי, את תנועת הנפילה מגן העדן – את שבר המרחב המיתולוגי. מרתק להשוות בין תמונת חלום זו שבה מלקט סבהּ של המשוררת גרגירי אורז, לבין תיאורו הפואטי של בליי את תהליך שבר המרחב: "גן העדן הפנימי התמוטט, ומה שאנו רואים עתה אלו שברי הזכוכיות של האלים הפזורים לרגלינו" (עמ' 115). בתרבות ההודית, האורז הוא מסמליה המרכזיים של האלה לָקְשְמי – אלת השפע, השגשוג, הבריאות המזל והברכה. בחלום, נאלץ הסב ללקט את שברי המרחב מקרקע המציאות שאליה התנפצו חייו. החיבור הטבעי אל שפע העולם (שפעה של לקשמי) – הבולט כל כך בתיאוריה של אליה כהן את הודו – עובר שיבוש חמור. השפע הופך לגודש מאיים, בלתי מותאם, שיש קושי רב ליהנות אפילו משמץ ממנו.

החלום השני המופיע בפואמה עוסק לתפיסתי בתהליך השיבה, או החיבור מחדש, אל המרחב האבוד. תנועתו המרכזית של חלום זה הינה תנועת העליה – המשוררת מתרוממת מעל העולם, משילה את המשקל והקושי בדרכה אל מחוץ לעולמה המוכר. בסוף תיאורו של החלום ניכרת מודעותה של אליה כהן למשמעותו העמוקה – הוא עוסק בכינון מחודש של המרחב העומד להיחשף בפניה במהלך המסע להודו.

"חֲלוֹם טָרִי וּבוֹ אֲנִי צִפּוֹר נְיָר שֶׁמִּישֶׁהוּ שִׁלַּח, / דַּפֵּי כְּנָפַי הַדַּקִּיקוֹת / קְמוּטִים קִמְעָה אֲבָל נַפְשִׁי צֶחָה וַחֲלָקָה / כְּמוֹ מַחְבֶּרֶת חֲדָשָׁה, / אֲנִי דּוֹאָה רוֹאָה? מֵעַל הַכְּרַךְ, מִתַּחַת לִמְעוּפִי, אֶת / אֲרֻבּוֹת חֵיפָה הָעֲשֵׁנוֹת כְּמוֹ בִּדְלֵי סִיגַרְיוֹת / זְעִירִים וּלְצִדָּן הַיָּם, כְּחֹל מֶרְחָבָיו נִסְחָף / עַד נְגִיסוֹת הַיַּבָּשָׁה, וְרוּחַ מִתְנַשֵּׁף בְּתוֹךְ / בִּטְנִי וּכְבָר אֲנִי חִדְלַת מִשְׁקָל, קַלָּה, קַלָּה, / וְעוֹד עוֹלָה וּמַשִּׁילָה אֶת כְּאֵבַי, אֶת / כָּל בַּהֲלוֹתַי, חוֹשֶׁבֶת: לֹא, / זוֹ לֹא אֲנִי, / זֶה הָעוֹלָם שֶׁהִתְעַבָּה / וְנַעֲשָׂה כָּל כָּךְ כָּבֵד. // (נִרְאֶה כִּי גַּם אִם לֹא אֶקַּח אֶת הַחֲלוֹם הַזֶּה אִתִּי, / יַחְזֹר אֵלַי בְּבוֹא הָעֵת.)".

תוכן עניינים – גיליון מס' 12


      
      
      
      

עשרת סרטוני השירה העברית הטובים ברשת

לרגל ראש השנה, פופקורן בחר: הסרטונים המרשימים לשירה עברית, פרשנות שהיא אמנות

מתוך: שחר מריו מרדכי, חיים אלבום, זירת הפצע

 

מאת ריקי כהן

איך שיר, ההוא ממשפחת השירה, הופך לסרטון ונשאר בחיים? ומה הופך את הסרטון ליצירה בפני עצמה? הענקת פרשנות ויזואלית לשירה היא אתגר אמנותי עמוס מהמורות ובורות. הפיתוי לפרש את השיר "אחד לאחד", כלומר לתרגם אותו לדימויים ישירים מהטקסט במדיום הוויזואלי קורץ לרבים מהבמאים השולחים ידם במלאכה. מכשול נוסף שרבים מן היוצרים נופלים בו הוא קלישאות ויזואליות, מניפסטים נדושים על שירה ומשוררים, המבטאות כביכול את הפואטיקה של הצילום, אך חוטאות לשיר ברדוקציה הזוללת את רבדיו. למרבה השמחה, יש כאלו המדלגים מעל המכשולים האלו בכוח ההמצאה, המקוריות והשליטה בכלים הטכניים של המדיום. אלו הקוראים את השיר באופן כפול, כקורא וכאמן, ומעניקים לו ייצוג שהוא יצירה עצמאית, הנבראת מכוח המילים ולפעמים גם מהשתיקות שבין השורות. הם עושים שימוש בקול, במוזיקה, בצילום, בעריכה, ומעבים את השיר אל שפת הסרטון ועדיין שומרים על הטקסט כמחולל הראשי והעיקר. אז ברוח מצעדי השירים העבריים בראש השנה שעליהם גדלנו, קבלו את עשרת סרטוני השירה הטובים לשירה עברית.

 

אלי אליהו, יוגב יפת, המעקלים

 

זלדה, יאיר קידר, הבית מואר

 

סיון הר שפי, גלית לוקשין, הסתר פנים

 

טל ניצן, אבי דבאח, איגרא רמא

 

מי-טל נדלר, אבי דבאח, זמן

 

גילי חימוביץ', ריקרדו רויצ'סטר, אגם מתמלא

https://www.youtube.com/watch?v=m07TwPisyOc

 

עמיחי חסון, איתי אשר, כאן שיר, מקלו של סבי

 

שחר מריו מרדכי, חיים אלבום, זירת הפצע

 

רחל חלפי, רועי וקס, פעם ידעתי

 

נורית זרחי, בעז בן שלום, הו

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12


      
      
      
      

משוררים פותחים חנות ספרים ליד הים. הצצה לרומן בכתובים מאת אילנה ברנשטיין

"אנחנו רואים את הספרים גולשים מן המבדוק אל החול הרך, שם עומדים הקוראים הנלהבים וידיהם מושטות לתפוס את האותיות.... יש ספרים שנועדו לקריאה על שפת הים והם רבים יותר מהספרים שנועדו לקריאה בתנאים אחרים."

נטע הררי-נבון , "אמא, סבתא ודודה טובה",2002-3, שמן על עץ, 90/90 ס״מ

קטע מתוך "ימי הדברים" / אילנה ברנשטיין

לפעמים אנחנו רואים את עצמנו בחנות ספרים (משומשים) קטנה, בעיצומו של ערב ספרותי. משוררת משיקה את ספרה בצל קורתנו כאילו היינו מספנה. אנחנו לא מבינים איך חברו ספרים להשקה. ומה בין כלי שיט, המוטבלים לראשונה, לספרים. המים, הטובים לשיט וגם לבריאות, אינם טובים לספרים. כך או כך אין סרט אדום ואין מספריים לגזור את ההשקה. אבל בהיעדר מזגן כולם מזיעים. לפעמים אנחנו חושבות שמוטב לנו להעתיק את החנות שלנו לשפת הים. אנחנו רואים את הספרים גולשים מן המבדוק אל החול הרך, שם עומדים הקוראים הנלהבים וידיהם מושטות לתפוס את האותיות.

לאחר דין ודברים (עם יואל) החלטנו למרות הדין ולמרות הדברים לפתוח חנות ספרים (משומשים) קטנה. אבל אתה אלרגי לקרדית אבק הבית, אמר יואל משאזלו תירוצים. לא לקרדית שלנו, אמרנו. לבסוף אמר, בשום פנים ואופן לא על שפת הים, הספרים יינזקו. בדרך כלל אומר יואל את המובן מאליו. אבל יש ספרים שנועדו לקריאה על שפת הים והם רבים יותר מהספרים שנועדו לקריאה בתנאים אחרים. על – כאלה – ספרים אתם חושבים? שאל יואל. אנחנו מעוניינות במידת היושן של הספרים אמרנו, יואל אינו מבין הומור גם כשהוא עבה, לכל חנות צריך שיהיה נושא, כך קראנו בעיתון.

המשורר כמוכר ספרים, אמר בפתוס, שגם הוא ממאפייני הדיבור של יואל, והמיועדת למשוררוּת כמוכרת ספרים – אני לא יכול להתעלם מכך, איני יכול להסכין עם הרעיון. להסכין?! אמרנו אנחנו בפליאה, מה רע בלהסתגל או בלהתרגל. אתם טועים, והטעות הזאת תעלה לכם ביוקר. משוררים אינם יכולים להיות סוחרים. וכי מה עוד אנחנו יכולים להיות מלבד משוררים? מאין תצמח לנו פרנסה? שמענו את צופרי האוניות המתרחקות מהנמל.

יואל מחזיק בספרייתו את כתבי דוד פרישמן ובכל הזדמנות משלח בנו חידוד פרישמני משל היה פרישמן בעצמו. שיירי הסמרטוטין הנקראים משוררים אמר לנו עם פתיחת החנות. ועוד משוררים שלי. זה אקרובט מילולי וזאת מתהדרת בכתיבה פרימיטיבית, לא מוסרית.

לפעמים חברוּת מתקלקלת בגלל אהבה שבמקרה הזה קוראים לה: אנחנו – חנות לספרים משומשים. אצלנו התגלה הקלקול בנסיעה באוטובוס מספר חמש. ועוד בעמידה. כל אחד מאיתנו דיבר מתוכו החוצה בלא תזמור-על. נוסעים משורה שלוש אמרו: ששש כאילו הייתה זו שעת מנוחת הצהריים.

איך שירדנו, ודלת האוטובוס נסגרה מאחורינו, התכסו המשקפיים שלנו באדים. בגלל הקיץ שהיה מחוץ לאוטובוס. המשכנו ברגל מהמקום שבו עצרנו. כך כל הדרך עד לחנות שלנו לספרים משומשים. היה יוקד והלכנו בטור עורפי בלי כובעי שמש. דברי האחד נבלעו בגופו של השני. אנחנו שהלכנו מאחור ומאחור שמענו את דברינו בגלים קצרים כמו בילדותנו.

כשהגענו סוף-סוף לפתח החנות נעמד יואל וקרא את השלט בקול רם כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שנתלו המילים המפורשות על שפתיו. למה לא – יד שנייה במצב טוב – מי רוצה ספרים ישנים? שאל בשעה שגלגלנו, כדי חצי, את תריס הברזל. לא התחשק לנו לענות.

באפלולית הקרירה שעמדה בחנות לא היה אפשר אלא לשתוק. גם יואל השתתק. מזגנו מים קרים מבקבוק ששימש ליין בגלגול קודם, גזרנו אשכול ענבי מוסקט לחופנים והנחנו על צלחת בדולח מתוצרת צ'כוסלובקיה, ירושה שקיבלנו מגברת זומר. יואל אמר: אחח, איזה ענבים, משך כיסא והתיישב. אפשר לומר שיִישבנו גם את המחלוקת.

בחנות אנחנו – שלנו מסודרים הספרים לפי מצבם: כמו חדש, משומש במצב טוב, משומש במצב לא טוב, קריא. ויש סיווג נוסף: נדיר. בינינו אנחנו זוכרים אלו ספרים שייכים לכל קטגוריה. אבל הקונים המזדמנים לחנותנו נמשכים אחר החיפוש, והזיכרון שלנו אינו מביא תועלת. אלה המעוניינים בספר מסוים פונים אלינו במייל. אנחנו מבחינים בין קונים המחפשים ספרים 'כמו חדש' לבין קוראים המחפשים ספר 'קריא' לבין ציידי הספרים הנדירים (נדירים הספרים ופחות מהם הציידים), דהיינו סוחרים ממולחים המשוכנעים שתפסו לוויתן ברשת. אבל אנחנו מכירים בערך הספרים שלנו, ובכל מקרה לא כל המוצג בחנות הוא למכירה. על הספרים שאנו קשורים אליהם בחבלי הזיכרון או בעבותות התשוקה אנחנו מדביקים מדבקה עגולה אדומה כנהוג בגלריה.

בין אחח אחד של יואל לאחח שני נכנס מר אביחי מנדלבליט, הבעלים של החנות הסמוכה, דהיינו זאת של חומרי הבניין. בעד זה שלא הייתם בישיבת ועד, אמר, העלה לנו בעל הבית את שכר הדירה בארבעה וחצי אחוזים (למען הגילוי הנאות יש לומר כי אותו מר מנדלבליט הוא בעל הבית ורק במקרה שמו כשמו של אותו יועץ). זה שום דבר, אמר יואל שכבר חשב להיכנס שותף לעסק. כמה כבר אתם משלמים פה? ותמיד אפשר להתווכח, יש שְפִּיל. זה בדמי מפתח, אמרנו, מהכסף שהורישה לנו גברת זומר. מי משקיע בדמי מפתח?! אמר יואל וויכוח ששכך התעורר מחדש. זה גרוע יותר מלהשקיע בספרים. אני לא בעסק, אמר כמדבר לעצמו. אין דבר שיואל יודע טוב פחות מאיתנו, ולמעשה יואל יודע טוב יותר מכל אחד. ודאי שמאיתנו. זוג גלמים שמאחרים במסירת כתב היד. מפעם לפעם נוספת סיבה להיותנו גלמים ויש הסותרות זו את זו. סתירות הוא תחום המחייה שלנו. אנחנו אוהבות סתירות.

אחרי שמנדלבליט פוטר אותנו מנוכחותו, לא לפני שהוא חופן אשכול ענבים – אחד בכל יד – אומר יואל את מילת הקסם: תקורה, תקורה (היפתחי!), איך אתם מתמודדים עם התקורה?! איננו מבינים מה הוא אומר. תקורה היא מילה שאנחנו מתוודעים אליה לראשונה. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד. אנחנו מוגנים, אני אומר. בגלל זה אנחנו לא יודעים מהי תקורה. מילה יפה, אני אומרת, מעניין כיצד התגלגלה לצורתה זו ומאין. אנחנו חושבים שלא נתקלנו בה בשירים שקראנו.

חלמנו שהספרות העברית סגרה את שעריה לרגל שיפוצים. עוד נכתב: עד להודעה חדשה. הרמנו טלפונים, כתבנו מיילים, אפילו מכתב לעיתון כתבנו. יואל אמר: סגרה זה לא סגרה, שיפוצים זה לא שיפוצים והודעה חדשה זה לא הודעה חדשה. אבל סירב להתחיל בעבודה על כתב היד שלנו אף על פי שמסרנו אותו כחודש לפני ההודעה. וגם את המימון השגנו, מקרן העיר לשירה (לפני שנסגרה בגלל הסיבות הידועות), כלומר סך כל ההוצאות. אילו היינו סוחרים ולא משוררים היינו – אנחנו – יודעים כיצד לנהוג. יואל צודק.

בימים אחרי שהכרנו:

יותר מכל אנחנו אוהבות שדויד חופף לנו את השיער. אנחנו גוררים כיסא ומציבות אותו בגבו לכיור הרחצה. מניחות מגבת מקופלת על שפת הכיור, מתיישבים ומטות את ראשינו לאחור. בזמן החפיפה אנחנו שרים את השיר אהבה של דליה רביקוביץ ונחפזות אחרי הדגים היורדים למצולות. כדי לשטוף את הסבון נוטל דויד את הנַטְלָה שבדרך כלל משמשת אותנו כאגרטל. אחרי השטיפה מגיע שלב הסירוק שלעתים יכול להימשך שעה ואף יותר ואגב כך להביאנו לידי אותו מצב עילאי המכונה אורגזמה. למרות אהבתנו לעברית איננו מסתדרים עם המילה אֲבִיֹּונָה המזכירה לנו משום מה את איתמר בן אבי שאביו היה נביא. והלכה האורגזמה.

ביום השנה להיכרותנו, שחל אתמול, הלכנו לקפה לוסיה שברחוב בלפור. התקשרנו לבית הקפה מבעוד מועד וביקשנו מהמלצר היקר שישמור לנו את השולחן האחורי שמעבר לגדר, בגלל הסנטימנט. זה לא מקובל, הוא אמר. כאן זה בית קפה. הסברנו לו את המצב, הפלגנו בחשיבותו של השולחן ובחשיבותם של הכיסאות ואפילו על המבט דיברנו ועל הניבט. כשכל זה לא עזר הבטחנו לכתוב שיר. המלצר אמר: יא (ארוך ומתנגן), גם אני כותב שירים.

בלית ברירה נסחב איתנו אייר הקטן. ויחד איתו הכנפיים, שלושה דינוזאורים, והחרב של ארתור. להשאירו לבד בבית לא ניתן בגלל גילו, ובייביסיטר לא הצלחנו להשיג. ניסינו אצל נורה אבל היא אמרה שיום זה יום וקביעה זאת קביעה, ושלהבא לא נחשוב על זה אפילו. ניסינו אצל יואל אבל הוא כבר קבע עם נורה. לבטל לא רצינו. אם כך, אמרנו, במקום קפה הפוך נשתה יין לבן. אני אמרתי, כלומר אני אודליה, אחת חלקי שתיים של אנחנו.

בינתיים, אייר הקטן צייר בגירים על המדרכה (מזל שזכרנו להביא גירים). משעה אחת לשנייה התכסתה המדרכה בממלכת הדינוזאורים, ואייר בעצמו רכוב על גבו של טירנוזאורוס. אמרנו: אבל אייר, לא היו בני אדם בתקופת הדינוזאורים. זה סתם ציור, הוא אמר, ואנחנו השתתקנו מאחורי מבוכה שהובכנו. בינתיים, מפה לשם, נקבצו ובאו בזה אחר זה דיירי רחוב בלפור ואמרו: וואו, ואמרו: יא-אללה, ואמרו: דא ויא ואפילו די, ואמרו: לא ייאמן, ואמרו: אתם מוכרחים לעשות משהו עם הכישרון הזה.

 

אילנה ברנשטיין, סופרת, עורכת, מחזאית. פרסמה עד כה 11 ספרים. ספרה האחרון 'ימי ראשית' יצא לאור בהוצאת 'בבל' בשנת 2016.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12