ללמד את ילדי ישראל עברית מ…וורשה?

זה מה שקורה כאשר כותבים ספר ללימוד עברית בירושלים, אבל מאיירים ומדפיסים אותו בוורשה

1

בוורשה של שנת 1901 נדפס ספר הלימוד "לפי הטף" שחיבר המחנך הירושלמי הנודע דוד ילין. הספר כתוב בשיטת "עברית בעברית" – שיטה המבוססת על הרעיון הגאוני והכה פשוט. באותה תקופה העברית אינה נחשבת לשפת אם חיה (אולי רק במשפחת בן-יהודה הקנאית כל כך לעברית), עובדה שלא הפריעה למפיצי שיטת "העברית בעברית" להתייחס אל השפה הנלמדת ככזאת. אם דובר צרפתית צעיר אינו צריך בשפה זרה נוספת כדי לרכוש את שפת אימו, מדוע שיזדקק לה הילד היהודי – ואפילו הוא מחזיק בשפה נוספת, ככל הנראה ביידיש? לשם כך נהגתה השיטה: את העברית ילמדו הילדים בעזרת ספרים ותמונות, בליווי מורה הדובר את השפה, וללא תיווך של שפה זרה נוספת.

1
שער הספר 'לפי הטף' לדוד ילין

 

הספר של ילין מתהדר בשלל ציורים המתארים סצינות מהחיים בארץ ישראל. אולם, המתבונן היטב יבחין בכמה פערים מעניינים. באיור כיתת לימוד העברית, למשל, ניצב תנור חימום גדול מאחורי התלמידים. ההסבר לכך נעוץ בזהות המאייר, הוא גבריאל טשורני הוורשאי. אפשר שפשוט אייר כיתה הבנויה לפי מזג אוויר מזרח אירופאי, ולא למידותיו של המדבר הארץ ישראלי.

 

1
כיתת לימוד עברית בירושלים

 

אנומליה נוספת נוגעת לבגדי העבריים החדשים, אותם חלוצים מפריחי שממות. את בגדי האיכר הפשוט החליפו החלוצים המצוירים בבגדים תורכיים עירוניים.

 

1

 

ואיך אפשר לייצר בו בזמן אווירה אירופאית ואוריינטלית? מקבצים בתמונה אחת איכר ארץ-ישראלי ולידו, חייל במדים אירופאיים מודרניים רוכב על סוס.

1

 

ליד כל תמונה צירף ילין מקבץ שאלות שעל המורה לשאול את תלמידיו, כשמרבית המילים העבריות מתורגמות לגרמנית, לרוסית ולצרפתית.

1

 

גם בכך אין כל רע: הספר נכתב בירושלים, נדפס בוורשה והופץ ברחבי העולם היהודי – זה שבו למדו עברית ב"חדר המתוקן". לפעמים ליד תנור דולק ולפעמים בלִיוּוּיָהּ המצנן של מניפה.

1

1

 

הכתבה מבוססת על ספרה מאיר העיניים ומשובב הלב של אילה גורדון, 'איורים עבריים: הספר העברי המאויר לילדים'.

 

כתבות נוספות:

סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית

איך תרצה ללמוד את העברית שלך?

עברית למתחילים עם קפקא

האקדמיה ללשון – מתקנת אותנו כבר יותר ממאה שנה

'ספר המעצר והגלות' של גולי האצ"ל והלח"י באפריקה

שלוש שנים לתוך המעצר הכפוי באפריקה הוציאו מגורשי המחתרות ספר המתעד את הגלות ממנה ניסו שוב ושוב להימלט.

1

בית הדפוס של גולי ציון בקניה

ככל שהלכה והתהדקה טבעת החנק שהכינו בעלות הברית לרייך השלישי הקורס, כך הלכו והתנערו מנהיגי מחתרת האצ"ל בארץ ישראל ממדיניות הפיוס שנכפתה עליהם מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם הרימו חזרה את נשקם על אותו אויב נושן לעצמאות ישראל – שלטונות המנדט הבריטי בפלשתינה. הלח"י מלכתחילה סירב להשתתף בהפוגה היזומה, אך שאב עידוד מחזרת האצ"ל למערכה.

בתגובה ל"טרור" היהודי שאיים להצית מחדש את ארץ ישראל, מיהר המזכיר הראשי של שלטונות המנדט וממלא מקום הנציב העליון (הנציב התאושש באותה תקופה מניסיון התנקשות של לוחמי הלח"י ב-8 באוגוסט 1944), ג'ון שאו, לנסח כמה המלצות לטיפול בנושא. הסעיפים ההצהרתיים בהצעת המזכיר נסובו סביב שתי יוזמות: שאו המליץ ליזום סדרת כתבות בעיתונות הבריטית והאמריקנית נגד הטרור בארץ ישראל, ובד בבד לפרסם הכרזה משותפת של הצבא והמנהל האזרחי נגד "הטרור".

בצד שתי היוזמות הללו הופיעה ההמלצה המעשית של המזכיר הראשי, שבה תלו שלטונות המנדט את יהבם: גירוש כפוי של מאות צעירי האצ"ל והלח"י הכלואים במחנות המעצר בלטרון ובעכו הרחק מארץ ישראל. מבין שלוש החלופות שהציע שאו – קפריסין, קירנאיקה ואריתראה – נבחרה אריתראה ליעד הגירוש. המצב הפוליטי במדינה היה אומנם לוט בערפל, אך המרחק הרב מארץ ישראל שכנע את שלטונות המנדט שסיכויי הבריחה מאריתראה קלושים.

בשעות הבוקר המוקדמות ב-19 באוקטובר 1944 הועלו 251 עצורי לטרון ועכו על מטוסי חיל האוויר הבריטי. אף חברת מחתרת לא נשלחה לאפריקה. הנשים המעטות שהיו עצורות בבתי הכלא שוחררו מבעוד מועד. בצהרי ה-20 לחודש נחתו המגורשים בשדה התעופה באסמרה, ונלקחו משם ברכבי משא משוריינים אל מחנה סמבל, מחנה המעצר הראשון שייפגשו גולי המחתרות באפריקה.

 

1
הגולים מצטלמים במחנה סמבל שבאריתראה, המחנה הראשון אליו הגיעו

 

"השיבה ארצה עמדה בראש מעייניהם של העצורים למן היום שבו דרכה כף רגלם על אדמת אפריקה", כותבת שולמית אליאש בפרק השני של ספרה על גולי האצ"ל והלח"י. למרות שקשה לערער על אמינות הקביעה הזאת – גם בגלל שהיא נדמית ברורה (שלא לומר נכונה) מאליה, גם כי היא מקבלת אישוש מיומני העצורים – עמדה למולם מטרה נוספת שהצדיקה, או לפחות הקלה על הגלות הכפויה: יצירת תיעוד מפורט של הווי המחנה והחיים שהתקיימו בו בשנות הגלות הארורות.

כבר בימיו הראשונים של מחנה סמבל החלו העצורים העבריים לתעד את הגלות שאליה הושלכו. עובדה היא שכאשר התבקשו יושבי מחנה גילגיל שבקניה (המחנה השלישי והאחרון שאליו הועברו העצורים לקראת סוף שהותם באפריקה) לתרום "מאמרים, סיפורים, רשימות וציורים, זכרונות וקטעי-יומן, קטעי מכתבים הביתה ומהבית, תיאורי-הווי, דו"חות סטטיסטיים, שירים, פזמונים, הערות ותגובות, דברי הומור, בדיחה וחידוד", ובמילים אחרות – כל טקסט שיש לו איזשהו קשר עם שהותם במחנה, וזאת בעבור "חוברת מיוחדת" שתכננה המערכת הספרותית שקמה במחנה, תרמו כל 439 יושבי המחנה טקסטים פרי עטם.

 

1
"ספר המעצר והגלות", המהדורה המקורית

 

1
"הם לא ישברו אותנו", שיר מתוך "ספר המעצר והגלות"

 

למערכת "בדד", כפי שכינתה את עצמה, היה זה הקובץ הרביעי במספר שהוציאה לאור בזמן השהות באפריקה. בניגוד לשלוש החוברות המצומצמות שקדמו למקבץ המיוחד, הודיעה המערכת כי הפעם: "בגליון מיוחד זה לא תהיה הגבלה במספר העמודים, כך שכל חומר ראוי לפרסום יפורסם באותו קובץ ולא יידחה".

על מה כתבו הלוחמים הנועזים והצעירים ממחתרות ישראל? הטקסט הראשון בחוברת, שעם התקדמות העבודה תפחה למימדי ספר עב כרס, מודפס במכונת כתיבה ושמו "ספר המעצר והגלות", עסק ביציאה הבלתי צפויה של העצורים לגלות – וכך גם נקרא. "אנו באויר", כותב אריה מהולל תחת שמו המחתרתי אבי בקטע הפותח ומוסיף: "טסים. אין איש יודע, לאן. אך ברור – אל מחוץ לגבולות הארץ".

צבי הדס, המתעד את רשמיו הטריים מהגלות, שזכו לכינוי 'צעדים ראשונים', מציין כי עם הגעת העצורים הראשונים למחנה סמבל התייצבה משלחת עצורים בפני שלטונות המחנה: "המחנה לא ישלים עם הגירוש ויעשה את אשר ביכולתו, כדי לחזור ארצה", הודיעה המשלחת. שלטונות המחנה לא התרשמו מהמחווה, "ויותר ויותר השתרשה ההכרה, כי הגלות איננה מאורע של יום, וכי כל עוד לא תיפתר בעייתנו בארץ, נשמש שוט מתמיד לאיים בו על הסוררים והמורים".

 

1
בית הכנסת במחנה בסמבל. צייר ליאופולד פנחסוביץ

 

המצב הלא שגרתי נעשה עד מהרה לשגרת חיים משמימה. חוסר המעש של העצורים הוליד יוזמות תרבותיות ובידוריות שונות במחנה, ובראשן משחקי ספורט ואימוני התעמלות – נושא מרכזי בחיי המחנה, שלו הקדיש ההיסטוריון ברוך פורמן מאמר מרתק. השעמום מצא ביטוי גם בכתיבה. את שלושת חודשי המעצר הראשונים, שדמו לחודשים רבים שיבואו אחריהם, סיכם העצור דוד סיון כך: "החצוצרה העירה אותנו בבוקר – החצוצרה שלחה אותנו בערב אל יצועינו. ובין בוקר לערב, ומדי יום ביומו, נשאנו עינינו מהנוף בחוץ – העשיר והפורה – אל נפשנו בפנים – השוממה והתוהה. ימים ריקים, ימים שדופים, ימים של בוהו. המחשבה נוברת במלאי הזכרונות – רק מלאי נשאר. מעבר לגדר אין מודיע, מן הארץ אין מבשר; קירות הכלוב שלנו שקופים ואטומים. ימי דאגה עקרה, ימים של שיעמום עמום וחוסר ידיעה".

ביום ה-56 לשהותם במחנה סמבל פרצה שביתת הרעב הראשונה שהחזיקה מעמד ימים מספר. בימים אלו קיבלו העצורים המותשים את המכתבים הראשונים מן הארץ: "מייד נשמע הצלצול הקורא את אנשי המחנה לחדר-האוכל. מצחיק ומכאיב גם יחד, לראות את הבחורים רצים לחדר-האוכל, כדי לקבל את הדבר היקר לנו עתה מכול".

 

1
גולי האצ"ל והלח"י בארתיראה

 

ואולי מוטב שלא להאמין לכל מילה של אנשי המחתרת, או להזדהות במידה מופרזת עם סבלם ובייחוד עם כניעותם. בזמן שסיפרנו לנו על חוסר האונים המובנה שבמצבם, והתלוננו על השעמום המציק ועל הגעגועים הביתה, חושפת ההקדמה להוצאה המחודשת של 'ספר המעצר והגלות' (הוצאת משרד הביטחון, 1980) שמחנה המעצר רחש פעילות מחתרתית מהסוג שבגללו גורשו מלכתחילה אותם מאות עצורים את אלפי הקילומטרים האלה רחוק מהבית. לחלקם אולי מכל דבר שדומה לבית.

 

1
"מסמבל עד גילגיל", המהדורה המחודשת משנת 1980

 

לא רק שהתורמים לספר אינם נזהרים במיוחד בכבודה של מלכות, לפרקים נדמה שהם מתגרים בה בכוונה. כמעט כל ניסיונות הבריחה משלושת המחנות שבהם שהו העצורים באפריקה (סך הכל היו תשעה ניסיונות בריחה, כשהאחרון נהגה ותוכנן בעת העבודה על הספר) מתועדים בפירוט מדאיג.

 

1
מחנה גילגיל בקניה – ערוגות בצורת מגן דוד שבמרכזו קקטוס בצורת מנורה. רשויות המחנה לא ידעו זאת, אך החול שבמרכז הגינה נלקח מהמנהרה שחפרו העצורים

 

חשבו על כך: בעת פרסום הספר בנובמבר 1947 הייתה העברית חיה ומדוברת ברחובות ארצנו יותר משני עשורים. האם היה זה קשה כל כך לצבא הבריטי המהולל להשיג מתורגמן שיחשוף בנקל את החתרנות העומדת ביסוד "ספר המעצר והגלות"? האם הדיר הדבר שינה מעיניי חברי המערכת?

הד קלוש יחידי לאיזושהי דאגה מהצנזור מצאתי בהקדמה למהדורה המחודשת משנת 1980, שאותה חיברו שניים מחברי המערכת המקורית: "המגרעות של "ספר המעצר והגלות" נבעו מתנאי המחנה, מן הצורך בימים ההם לשמור בסוד מעשים ופרשיות על בריחות ושמות של בורחים. החסר מורגש ביותר לגבי המאורעות הדרמאטיים שידע המחנה בתקופה מחתימת הספר (ספטמבר 1947) ועד להודעה הסופית על שיבתנו לציון (יולי 1948). למאורעות הללו ניתן רק ביטוי כרוניקאלי – שרב בו הנסתר על הגלוי – בנספח שבסוף הספר".

 

1
דיאגרמה של "רבוי האוכלוסין" במחנה, אוקטובר 1944 – אוקטובר 1947

 

בהקדמה למהדורה המחודשת חושפים דוד ניב ודוד סיון את מהלך העבודה על הספר: "העבודה התנהלה בקדחתנות רבה. החומר התחיל זורם מייד, וידי העורכים מלאו עבודה – במיון ל"תחנות", בניפוי, בהזמנת רשימות לגיבוש בָּבוּאָה-קרובה-למלאה של הווי מחנה הגולים למוצאותיו ולגלגוליו. אחרי שהשגנו תיבת-שכפול ידנית – קופסת-עץ שטוחה, רשת, גליל-יד למריחת הצבע על כל דף בנפרד – וקיבלנו אשראי מקופת המחנה לרכישת הנייר בנאירובי, קבענו אומדון הוצאות – על פי 300 דפים ל-300 עותקים, 90,000 שכפולים, כריכה וכו' – 18 לירות ארצישראליות, כלומר: 600 מיל (ששים גרוש) העותק. 320 חברים שילמו והזמינו, ואנו פיתחנו את שרשרת תהליכי המיון, העריכה, ההדפסה בשעוונית (אחד מכתיב, אחד מתקתק) – בשש משמרות של שעה וחצי, 9 שעות הדפסה ביום – הגהה, תיקון שגיאות, שכפול 3 דפים ב-330 עותקים ליום. המלאכה התנהלה בקצב מהיר, והתנדבו אליה 80 מאנשי המחנה. אחרי שבעה שבועות, כאשר גרמנו לשכפל את פרטי המסע ממאסאווה למומבאסה, הושלמה עבודת מכונת-הכתיבה, עם מלאות שלוש שנים לגלותנו, ביום ב' במרחשוון תש"ח, ב-330 דפי פוליו. אותו זמן הרכיבו מומחים במחנה מכבש-של-יד להדפסת השער, הותקנו כריכות של נייר-בריסטול וגב-של-בד".

מכבש העץ הגדול שהותקן לצורך הדפסת הספר הטביע בסתר "את סמלי המדינות בדרכונים שהוכנו במחנה – של הונדוראס וסאלוודור – לקראת הבריחה הבאה", ציינו צמד העורכים בהערת שוליים.

 

1
דרכונים תוצרת המחנה – הונדורס ואל סלוודור

 

אחרוני העצורים עזבו את המחנה 56 ימים לאחר שהמדינה הוקמה ועגנו בנמל תל אביב ביולי 1948. את הבלבול האדיר שחוו רק מלהציץ בשינוי שהתחולל בשנות מאסרם, ולוותיקים שבהם הייתה זו השנה הרביעית, הם הצטרכו לאפסן בצד, עכשיו משנדחפו לזרועותיה של מדינה עברית צעירה שהוכרזה באולם מוזיאון לאומנות מודרנית. עם הקמת המדינה נהפכה שהותם של המגורשים להפרה על החוק הבינלאומי. הדרך לחזרתם המיוחלת ארצה נסללה. מלחמת העצמאות נכנסה לשלבה השני כשפלשו צבאות ערב לשטחי ארץ ישראל ביום הכרזת העצמאות. "מי לה' אלי" היה קורא המפקד לפני הפעולה באצ"ל. "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המות" היו מפזמים בלח"י. סוף דרמטי כל כך לסיפור על מעצר וגלות. אבל היו בטוחים שהגולים שחזרו הלכו ועשו חיל במדינה ששמעו על הקמתה מכל-כך כל-כך רחוק, מכונסים תחת מקלט רדיו יחידי.

 

1
הגולים מביאים ספר תורה בשובם לארץ (יולי 1948)
1
הגולים בהגיעם לנמל תל-אביב, יולי 1948

 

בונוס: שני עותקים מקוריים של 'ספר המעצר והגלות' שמורים בספרייה הלאומית, ובשניהם הקדשה מרגשת: האחת לנשיא האוניברסיטה העברית פרופ' יהודה לייב מאגנס. השנייה, עבור הספרייה הלאומית עצמה (שבאותה תקופה שימשה כספריית האוניברסיטה העברית), וזהו לשונה: "לכבוד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי תשורה ממחנה הגולים שבקניה".

 

לקריאה נוספת:

מערכת "בדד", מסמבל עד גילגיל: מתוך ספר המעצר והגלות, הוצאת משרד הביטחון, 1980

שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י: במחנה המעצר באפריקה 1948-1944, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1996

אריה מהולל, הבריחה מגילגיל: מחנה העצורים בגלות אפריקה, הוצאת טפר, 2016

דב ה. מילמן, תולדות אסירי ציון באפריקה במחנות אריתריאה, סודן וקניה, הוצאת כותרות, 2005

ברוך פורמן, "ספורט בין גדרות התיל – הפעילות הספורטיבית של אסירי האצ"ל והלח"י במחנות המעצר באפריקה, 1948-1944", בתנועה, כרך ט חוברת 2, תשס"ט

 

כתבות נוספות:

רגע לפני המשימה ממנה לא שבו: חיילי א"י מצלמים את מצרים

כשנחום גוטמן צייר את פרעות תרפ"ט

הסיפור מאחורי 'בלדה לחובש'

 

סוכני המוזיקה החשאיים של ישראל באירוויזיון

זהו סיפור על מדינה שלא מוכנה לקחת "לא" כתשובה, ועל ישראלים ששרים בשביל ישראל רחוק מהבית, מתחת לרדאר ותוך סיכון עצמי גדול (לא באמת)

אירוויזיון

אירוויזיון 1979 בירושלים. אוסף דן הדני

מאז הצטרפותה של מדינת ישראל לפסטיבל הזמר האירופאי בשנת 1973, נדמה שאירופה תנצל כל הזדמנות כדי "לפספס" הופעה ישראלית. אבל בישראל כמו בישראל יודעים כיצד לעבוד מאחורי הקלעים, ולא רק למוסד יש סוכנים. זהו סיפור על מדינה שלא מוכנה לקחת "לא" כתשובה, ועל ישראלים ששרים בשביל ישראל רחוק מהבית, מתחת לרדאר ותוך סיכון עצמי גדול (לא באמת).

לא פחות משישה אמנים ישראלים נתנו קולם למדינות אחרות, וישנן עוד הרבה אושיות יהודיות פופולריות שזכו לתשומת לב צבעונית ותרמו לפסטיבל הזמר האירופי בחלוף השנים – כולל אחד חזן, אבל זה לא בדיוק מי שאתם חושבים.

ידוע שבמשך השנים ישראל נהנית או לא נהנית מפופולריות בתחרות הזמר המושפעת בעיקר מתדמיתה העולמית. מדי פעם בפעם מצליחים הישראלים "להרים להנחתה", ופעם בעשרים שנה יוצא "טוי". אבל מה עם ה"בין לבין"? ישראל תמיד הייתה מדינה גאה שאהבה לקדם את המוניטין שלה ושל העם היהודי איפה שאפשר. אתם אמרתם להידחף, לא אנחנו. אבל איך עושים את זה הלכה למעשה? זה פשוט מאוד: ישראל לקחה דוגמה מהקוקייה: בדיוק באותו האופן שבו ציפור הקוקייה "שותלת" את גוזליה בקנים אחרים, כך ישראל יודעת היטב לשתול את מייצגיה בבמות של אחרות.

ולמה לא בעצם? נתחיל ראשית בברור: בתור אחת המדינות היחידות שאני מכיר שקבעה את כל חגי הלאום שלה באותו חודש בערך סופך פסח בואך שבועות, ישראל תמיד הייתה בעמדת נחיתות. הרבה אירוויזיונים (יחסית) בוטלו בגלל שהתחרות נפלה ביום זיכרון, או ביום עצמאות, או בערב חג, או "יש לי אלרגיות כרגע", וכמו שאנחנו מכירים את אירופה: היא פחות אוהבת לשנות תוכניות, ולכן ישראל תמיד הייתה הבוגרת בין המדינות והייתה לזו שאמרה: "בסדר בסדר, לא לריב, אני אשאר ביציאה". לכן, נראה לכולם לגיטימי שאם "עושים לנו דווקא" ומשתמשים בימי הזיכרון שלנו "נגדנו", יהיה בסדר לאזן את המאזן ולהיכנס בדלת הצדדית מדי פה ושם.

הדבר המפתיע באמת הוא שכשמשתתפים נציגים ישראלים או יהודים מפורסמים – הם נוטים להצליח די טוב. קחו למשל את הדוגמה מאירווזיון 1965 בנאפולי, איטליה, שבו השיר המנצח של צרפת "בובת שעווה ששרה" נכתב בידי היוצר הצרפתי היהודי סרז' גינזבורג.

באירווזיון 1963 (לפני הצטרפותה של ישראל לתחרות בשנת 1973), התרחש קרב ענקיות על בימת אירופה, כשהזמרת כרמלה קורן, שייצגה את אוסטריה באותה שנה, שרה ראש בראש מול אסתר עופרים, שייצגה את שוויץ באותה שנה. למרות כותרת שירה "אולי יקרה נס" – הגיעה כרמלה למקום השביעי. אסתר עופרים לעומת זאת, הגיעה בגאון למקום השני עם "אל תלך".

שני זמרים ישראלים הצליחו יחסית היטב בטבלאות הדירוגים בשנים האחרונות: האחת, ליאל קולט, שייצגה את שוויץ בשנת 2006 והגיעה למקום ה-16 (מתוך 47). השני – עשר שנים לאחר מכן – בשנת 2016, עמיר חדד (כוכב נולד מישהו?) שלא הצליח לעבור את הקאט ולייצג את ישראל, מצליח להעפיל לבימת האירווזיון ולייצג את צרפת עם השיר "חיפשתי". הוא מצא את עצמו במקום השישי והמכובד ביותר.

אבל לא בכל המקרים מדובר בהצלחה מסחררת. לפעמים אנחנו פשוט "נקלעים לסיטואציה", כמו המקרה המוזר של סיימון ספירו בשעת קדם מאוחרת. סיימון היה לחזן בבית כנסת בלונדון, ובשנת 1990 החליט שמצא את ייעודו: להפוך לזמר פופ, ולמרות הרמת הגבות המתבקשת – הוא דווקא זכה לפופלריות יחסית בממלכה. איך הופכים לכוכב פופ? משתתפים באירווזיון. לכן החליט סיימון להשתתף בקדם האירוויזיון האנגלי ולהפציע לכל אירופה אחר כך. למרות סיפורו המרגש – החלמה מסרטן הגרון שבו לקה בשנה שלפני הקדם – הוא לא הצליח הגיע לבמה הגדולה, והזמרת אמה זכתה לייצג את בריטניה באירווזיון 1990. אל תדאג סיימון, זה קרה גם לבועז שרעבי.

מקרה נוסף אחרון מתייחס לאורטל מלכה (אתם לא חייבים להכיר, אין לה אפילו ויקיפדיה) שבשנת 2005 החליטה להביא את המהפכה הצרפתית ולנצח את האירוויזיון עבור הריזיסטנס. אבל, באירווזיון כמו באירווזיון ועם שיר כמו "כולם חושבים על עצמם" אל תצפי שמישהו יחשוב עלייך. בעקבות אורטל שלנו, שסיימה במקום ה-23 והמאוד "הייתה לי זכות לחלוק את החוויה המיוחדת הזו עם כל המשתתפים ואזכור אותה כל חיי", החליטו הצרפתים להתרחק מאמנים ישראליים לעשור שלם.

ישראל לא יושבת ומחכה שאף אחד יזמין אותה. גם לפני שנות השמונים, בשנים שבהן לא הורשנו להיכלל בתחרות, ידענו להשתחל אליה ולשרבב את המילה "ישראל" או "ישראלי/ת" לשיח. עולה מכך תמונה מעניינת מאוד: יחסי האהבה-שנאה של ישראל והאירוויזיון יכולים לשקף לעיתים את היחסים המורכבים שלנו עם אירופה: אנחנו חלק מעמי העולם – או לפחות מאירופה – גם אם אתם לא אוהבים את זה.

ואם זה אומר לשיר "חי" על אדמת גרמניה או להראות את אנדרטת יד ושם בפתיח אירווזיון 1979 (ישראל), וגם אם זה אומר לשגר את אסתר עופרים שתראה למדינה "ניטרלית" איך עושים את זה, אין יותר ישראלי מלדחוף לאירוויזוין אצבע בעין – בין שאירופה תאהב את זה ובין שלאו. אבל אין מה לדאוג: העקשנות של ישראל להיות חלק מהפסטיבל האירופאי הזה נעשתה בחלוף השנים לחלק מהאירוויזיון עצמו, בערך כמו שיוון מפרגנת לקפריסין בכל שנה, וקפריסין מפרגנת בחזרה ליוון.

בהצלחה לקובי, לפחות הוא בבית.

כתבות נוספות

אירוויזיון 2019: בית – HOME של קובי מרימי בתרגום המילים לעברית

הסיפור מאחורי השיר "דיווה" שהביא לדנה אינטרנשיונל את הזכייה באירוויזיון

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

האורח הנאצי שהשתתף במסיבה פרטית בירושלים בשנת 1933

שופט יהודי וקצין אס-אס נכנסים לסלון ביתי בארץ ישראל... אולי זה נשמע כמו תחילתה של בדיחה, אבל ההמשך הוא סיפור אמיתי

715-537-blog_visit

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל

"אתמול, כמדי יום ראשון בערב, התארחו אצלנו אנשים רבים. לפתע הגיעה קבוצה ובראשה אחד הרופאים הכי פחות נעימים בגרמניה. הוא הציג את שאר חברי הקבוצה: דוקטור טוכלר ואשתו, גברת טוכלר, מברלין, ומר וגברת ליאופולד פון מילדנשטיין – כתב בעיתון 'פולקישר באובכטר', כלומר, דמות נאצית מובהקת".

כך תיאר הסופר היהודי-אוסטרי, משה יעקב בן-גבריאל, את הרגע שבו פקיד נאצי ואשתו הגיעו ערב אחד לאירוע שערך בביתו שבירושלים בשנת 1933. המילים שורבטו ביומנו הפרטי של בן-גבריאל, ששמור כעת בארכיוני הספרייה הלאומית.

 

משה יעקב בן-גבריאל בשנת 1933 לערך
משה יעקב בן-גבריאל בשנת 1933 לערך

 

משה יעקב בן-גבריאל נולד בווינה בשנת 1891 בשם אויגן היפליך. במלחמת העולם הראשונה היה לקצין בצבא האוסטרי ומתוקף תפקידו ביקר בירושלים, ושם גילה את הקשר האישי שחש לארץ ישראל. בשנת 1927 עלה אויגן ארצה עם אשתו. הם התיישבו בירושלים, אויגן שינה את שמו למשה יעקב בן-גבריאל והחל לעבוד בתור עיתונאי בשירות כלי תקשורת אירופאיים ואמריקניים.

מדי פעם בפעם נהג בן-גבריאל לערוך מפגשי סלון בביתו שברחוב בן שטח שבלב ירושלים – מפגשים שבמסגרתם התקבצו אנשים כדי ללמוד ולחלוק רעיונות בשיחה ובדיון. בערב המדובר, הביא איתו הרופא הגרמני – שהרשומה ביומנו של בן-גבריאל לא נוקבת בשמו – את קורט טוכלר, שופט יהודי מברסלאו שביקר בארץ – אבל הפקיד הנאצי ואשתו, כך עולה מדיווחו של בן-גבריאל, היו בבחינת תוספת בלתי צפויה.

"ברגע הראשון הייתי מופתע, ובסופו של דבר הזמנתי אותם להיכנס ותכף ומייד עדכנתי את כל הנוכחים מיהו האיש ומיהי הגברת בעלת המראה ה'ארי'", כתב בן-גבריאל.

 

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית
עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית

 

באותו הערב הביא עימו טוכלר את ליאופולד פון מילדנשטיין לסלון. פון מילדנשטיין, אזרח אוסטרי, הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1929 וב-1932 התגייס לאס-אס. הוא ניהל את המחלקה היהודית באס-דה (הכפוף לאס-אס) – תפקיד שעבר, לימים, לאדולף אייכמן.

מעניין למדי שקצין האס-אס מילדנשטיין תמך ברעיון הציוני. הוא ביכר "פיתרון הומאני" ל"בעיה היהודית" וקידם גירוש יהודים מאירופה לארץ ישראל כאמצעי להשגת מטרתו של היטלר תוך המנעות משפיכות דמים נרחבת.

זו גם הייתה הסיבה לביקורו של ליאופולד פון מילדנשטיין בארץ ישראל בשנת 1933 אחרי עליית הנאצים לשלטון: מסיבה זו פגש כאן את חברו החדש, השופט היהודי קורט טוכלר – הוא רצה להעמיק ולהבין את המציאות בשטח בתקווה ליישם את הפיתרון שהגה. מילדנשטיין הסתובב בארץ ודיווח בהתלהבות על חוויותיו לעיתון נאצי, מתוך אמונה שזה הפיתרון שחיפשה התנועה הנאצית.

"כמה מהאורחים מיהרו להסתלק", כתב בן-גבריאל. "האחרים השתתפו בדיון באופן פעיל אך זהיר. שמעתי מהנאצי, איש צעיר ואף נעים, שהגיע הנה מברלין לפני כמה שבועות בלוויית השופט טוכלר – אנשים משונים! – ושהם מסיירים מיישוב ליישוב במטרה לכתוב כתבות לאותו ביטאון רשמי".

 

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית
עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית

 

לפי דיווחו של בן-גבריאל, מילדנשטיין היה מעורב מאוד בביקורו ואף שאב ממנו השראה. בן-גבריאל בלא ספק חשד בנאצי, אבל קבע עימו פגישה נוספת כדי להמשיך בשיחה שבה פצחו בסלון, אף שביומנו אין כל זכר לכך שפגישה שנייה אכן התקיימה.

"האורח היה נלהב מאוד מתנופת הבנייה בארץ, ואפילו ניסה לומר כמה מילים בעברית וככלל השתדל להתנהג בצורה מתורבתת. המשכתי להישמר מפניו וניסיתי לדלות ממנו מידע נוסף; לצורך זה אפילו קבעתי איתו פגישה נוספת. דיברנו על כל מיני נושאים, אבל בעניין ההתפתחויות בגרמניה – אף מילה!".

לפני שעזב מידלנשטיין את ביתו של בן-גבריאל הוא חתם בספר האורחים של הבית, והותיר בו את חתימתו הרשמית בסופו של ערב שבוודאי היה מעניין ומיוחד.

 

Moshe Yaakov Ben-Gavriel.
עמוד מספר האורחים של משה יעקב בן גבריאל, ובו מתנוססות חתימותיהם של קורט טוכלר ושל ליאופולד פון מילדנשטיין. מאוספי הספרייה הלאומית

 

כידוע, המפלגה הנאצית זנחה לבסוף את רעיון "ההגירה הכפויה" של גירוש היהודים לארץ ישראל המנדטורית ובחרה תחתיו בפיתרון הסופי.

חברותם של קורט טוכלר וליאופולד פון מילדנשטיין נמשכה שנים רבות אחרי אותו מפגש סלוני בשנת 1933. מערכת היחסים ביניהם שרדה את השואה והמשיכה אחריה, ובשנת 2011 אף עמדה במוקד הסרט הדוקומנטרי 'הדירה' שהפיק נכדו של טוכלר, ארנון גולדפינגר, שהעמיק בקשר בין השניים.

 

תודה מיוחדת לד"ר סטפן ליט ולזכארי רוטברט על עזרתם בכתיבת הכתבה.

 

 

כתבות נוספות

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי