פנחס שדה מתנצל בפני טרזן: סליחה שהוצאתי אותך מהג"ונגל

החיים כמשל: מה קורה כאשר "רעבים ללחם"? פנחס שדה החליט לכתוב סיפורים על "טרזן ותעלומת האטום", למרות שלא ממש קרא על הגיבור, וגם לא ממש סבל אותו.

"טרזן והמהפכה בג'ונגל". כרזת סרט. אוסף עיריית תל אביב.

"הדברים שיסופרו להלן התרחשו לפני זמן לא רב, בשנת 1957, ועד כה לא הגיע שמעם לידיעת הציבור הרחב. לפי מיטב ידיעתי ואמונתי, ספר זה מביא לראשונה בפני קהל הקוראים את פרטי הפרשה המוזרה בקשר לטרזן, פרופסור ג"ופרי אלן-ג"ון, העלמה אליזבט, אינספקטור מק-גילן, והתכנית האטומית השטנית… תכנית שסיכנה את כל העולם!"

בשנת 1960 התפרסם במגזין לילדים "הארץ שלנו" סיפור בהמשכים בשם "טרזן ותעלומת האטום" מאת "יריב אמציה" הלוא הוא הסופר הידוע פנחס שדה.שדה הרבה לכתוב במגזין, הוא היה הכתב הפוליטי וגם כתב בו לא מעט סיפורי הרפתקאות בהמשכים וסיפורי קומיקס בהמשכים תחת שם בדוי. סיפור זה על טרזן הוא יוצא דופן מבין היצירות של שדה בכך שהוא סיפור מקורי על דמות ידועה מהתרבות הפופולרית העולמית, טרזן איש הג"ונגל.

בסיפור נאבק טרזן בכנופייה של שודדי אורניום ומגלה שמאחוריה עומדת מזימה של מיליונר להשתלט על העולם בעזרת קרינה רדיואקטיבית שתופעל על המין האנושי ותהפוך את רובו לאידיוטים. בסוף הסיפור טרזן מתאהב בבחורה שבה פגש לראשונה במהלכו, ושאיננה ג"יין אהובתו ואשתו בסיפורים המקוריים, ומתעתד להינשא לה.

 .

"טרזן ותעלומת האטום" מאת "יריב אמציה" הארץ שלנו גיליון 19, 2.2.1960. לחצו להגדלה

שנתיים אחר כך, בשנת 1962, הפכו הסיפורים בהמשכים שהתפרסמו ב"הארץ שלנו" גם לספר. 

עטיפת הספר "טרזן ותעלומת האטום", הוצאת "עמיחי", 1962. מאייר לא ידוע

רק פעם אחת התראיין פנחס שדה על הספר "טרזן ותעלומת האטום". נראה כי זו הייתה גם הפעם היחידה שבה דיבר בפומבי על אחת מיצירותיו המרובות בהמשכים במגזין "הארץ שלנו". מראיון קצר זה לאיתן בר-יוסף  (שפורסם ב"עיתון תל אביבי, 6.5.1992) אפשר ללמוד הרבה על הדרך שבה ראה שדה את עבודתו בתור כותב לילדים:

"שדה: הבט, אין לי שום יחס לטרזן, וגם כשהייתי ילד הוא לא היה גיבור שלי. יהודי שמרחף באוויר ושואג לא תפס אותי [השחקן ג"וני וייסמילר ששיחק את טרזן בקולנוע היה יהודי]. אני העדפתי את הבלשים בפרוטה שמכרו אז. טרזן היה בתחום השרירים, וזה לא כל כך הרשים אותי. אני אפילו לא זוכר אם ראיתי סרט שלו. העובדה ששמי מופיע ליד הפסבדונים בספריה שבה חיפשת, מעידה רק על טמטומו של הספרן שם, לא יותר. אני רעבתי ללחם פשוטו כמשמעו, ונאלצתי לכתוב ספרי ילדים כדי לאכול, וברור כי לא יכולתי לחתום עליהם בשמי."

בר-יוסף: "לא קראת אף פעם טרזן ולא הכרת אותו, אז איך כתבת את הספר?"

שדה: "אני חושב שאתה פשוט מגזים בהערכה שלך לטרזן. עם כל הכבוד, לא צריך דוקטורט. בסך הכול יהודי לא לבוש, או לבוש חלקית, מרחף מעל עצים ומציל נפשות בצרה, לא מרבה בדיבור וגם ההשכלה יכולה לזכות בשיפור. לגבי הספר שבכתיבתו חטאתי, אולי זו ההזדמנות לבקש את סליחתו של טרזן, אם אכן חטאתי ולא עמדתי בסטנדרט הראוי. אני משוחח איתך בכנות מוחלטת ובהתנצלות למרות שאיני חייב התנצלות לאיש. אבל טרזן היה דבר תמים מאוד, נקי. אם שימחתי את הקורא, אם הילד שכח לכמה דקות את הצרות בבית, הרי שזהו דבר תמים לגמרי, כמו טיול בחיק הטבע או אכילת תפוח זהב."

שדה אולי לא אהב את סיפור טרזן שלו ואת סיפורי ההרפתקאות האחרים שלו בהמשכים לילדים ולנוער, אך סיפורים אלה, מלאי פעולה, דמיון עשיר והומור מיוחד, העניקו שעות רבות של הנאה לדורות שלמים של ילדים ובני נוער שגדלו עליהם.

"טרזן ותעלומת האטום", הסיפור על ה"תכנית האטומית השטנית… תכנית שסיכנה את כל העולם", בהחלט עולה על הרוב המוחלט של למעלה מ-1000 סיפורי הטרזן המקוריים שהופיעו בישראל בשפה העברית בשיא ימי תהילתו של טרזן בארץ הקודש. 

"טרזן ותעלומת האטום" – הכריכה האחורית של הספר

נראה שב-1960 נהנה טרזן משיא הפופולריות שלו אי פעם בישראל ולכן החליט "הארץ שלנו" לחבק את הגיבור בגיליונותיו באותה שנה. מלבד הטרזן של פנחס שדה, הופיעה גם סדרת הקומיקס בהמשכים על טרזן של הצייר דני פלנט.  מה לא עושים כדי למשוך אל קהל הקוראים את אוהבי טרזן המרובים? 

טרזן בקומיקס מאת "דני פלנט", פורסם ב"הארץ שלנו", 1960. לחצו להגדלה

 

בונוס: ההקדמה לסיפור "טרזן ותעלומת האטום"

"השקעתי זמן, וטורח רבים באיסוף הידיעות המובאות בסיפור זה. ההתחלה הייתה מקרית לגמרי… בשנת 1958 הזדמנתי ללונדון, והוזמנתי לסעוד בחברתו של ידיד נושן, מר ג. וילסון בראון, עורך העיתון Good News. תוך כדי שיחה, השמיע ידידי הערות אחדות, שעוררו את סקרנותי. ביקשתי שיספר לי את כל הפרשה, אך הוא התנצל ואמר שאינו יודע אלא פרטים מעטים. יתר על כן – העניין הוא סודי ביותר! אך הוא יעץ לי (ואף נתן לי מכתב המלצה) לפנות למטה הבולשת – ה"סקוטלנד יארד" – ולנסות את מזלי. "תפנה למפקד, סיר ג"ון מוריס" –  אמר.

פניתי ל"סקוטלנד יארד", ומפקד הבולשת (בשמעו שאני מעוניין לכתוב ספר על הפרשה ובהיותו מוקיר ספרות וסופרים) הואיל להראות לי את כל המסמכים הנוגעים בדבר.

הללו נמצאים בתיק שחור, המסומן בסימונים אלו:  8TS A – 852 X 

ככל שהתעמקתי בקריאת המסמכים, גיליתי שאין די בכך; ושאם ברצוני לקבל פרטים מלאים – עלי להוסיף ולטרוח. היה עלי לבקר גם את הבסיס האטומי S   X  2  ולשוחח שם עם הסגל המדעי . לבסוף עמדתי בפני התפקיד הקשה ביותר, ואף אותו ביצעתי:  נסעתי לקונגו הבלגית, כדי לשמוע את פרטי הסיפור מפי שניים מגיבוריו הראשיים – טרזן והעלמה אליזבט אלן-ג"ונס. שלושה שבועות שהיתי בקונגו, ומיד ישבתי לכתוב את הסיפור.

אודה ולא אכחד: קוראים מסוימים ישתוממו מאוד בקראם את פרטי הפרשה. ואכן אינני מאשימם! צמרמורת חלפה בגבי, כאשר נודע לי, לפתע פתאום, לפני איזו סכנה איומה עמד העולם כולו (מבלי לדעת כלל!) בשנת 1957. תודה לאל שהאיום הוסר מעל ראש כולנו, וזאת כתוצאה מעוז-נפש עילאי, הקרבה ותבונה." 

(מתוך ההקדמה לסיפור בהמשכים "טרזן ותעלומת האטום" מאת "יריב אמציה" הארץ שלנו גיליון 19, 2.2.1960. ההקדמה כתובה בסגנונו של מחבר סיפורי טרזן המקורי אדגר רייס בוראוז) הכתבה פורסמה במקור פה. עוד על הגרסאות "כחול לבן" של טרזן, ב"מולטי יקום של אלי אשד" כתבות נוספות:כך פתרתי את תעלומת המערה החשמלית של חבורת חסמבהכך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו" – הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן שטקליסמוזמנים לבקר בפרויקט המיוחד שלנו "כך התחלנו": תחילת דרכם של גדולי הסופרים, המשוררים וגיבורי הילדות שלנו

לאה גולדברג מתרגזת: "לא ידעתי שאני אדון וממין זכר"

מדוע פנה אברהם שלונסקי אל לאה גולדברג כאל גבר? ואיך כל זה קשור לזוג פילוסופים מצרפת?

הידידות הסבוכה וארוכת השנים בין לאה גולדברג ובין אברהם שלונסקי החלה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת בחליפת מכתבים. שלונסקי היה אז עוזר העורך של השבועון הספרותי "כתובים", ולאה גולדברג – משוררת ליטאית צעירה שכתבה בעברית וחלמה לעלות לארץ ישראל בתום לימודיה בגרמניה. עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 שכנעה אותה למהר ולהגשים את תכניתה, ובעזרתו של שלונסקי המקושר הצליחה להשיג שנתיים לאחר מכן את הסרטיפיקט המיוחל.

בארץ ישראל זכתה גולדברג בעזרה ובסיוע מהמשורר המבוגר ממנה בעשור, אך הרגישה תוך זמן לא רב כי הוא מנצל את כישרונה כדי להאדיר את שמו שלו. שלונסקי חיפש תלמידים נאמנים; גולדברג רצתה לפלס נתיב משלה.

 

%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9c%d7%90%d7%91%d7%a8%d7%94%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%a1%d7%a7%d7%99-1-001

ההזמנה ששלח שלונסקי לגולדברג יחד עם הערותיה הכתובות בעט

 

בין הפריטים הארכיוניים הרבים הנמצאים בארכיון גנזים וקשורים לפועלם של שני הכוכבים הספרותיים הללו, נמצא מכתב כעוס שחיברה לאה גולדברג ב-2 במרץ 1967. הנמען: אברהם שלונסקי מיודעינו. במכתב, גולדברג זועמת על ההזמנה ששלח לה שלונסקי ימים קודם לכן, בה פנה אליה בתור "א.נ" (אדון נכבד), גולדברג לאה, והזמין אותה להיות חברת ועדת מקבלי הפנים של הזוג האקזיסטנציונליסטי ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר.

 

כתבות נוספות:

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו

פגישת המחזור של דיירי "דירה להשכיר"

תחינות, נזיפות וחנופה: כך השיג אברהם שלונסקי טקסטים לשבועונים הספרותיים שערך

לאה גולדברג: האתר המרכזי מבית בספרייה הלאומית

 

"אני מצידי מודיעה", נזפה בשלונסקי, "שאפילו אם יבוא הנה שקספיר או טולסטוי, אני לא אגיב על מכתב הפונה אלי 'גולדברג לאה' ו'א.נ', ולא אשתתף בשום ישיבה המזמינה אותי בלי לטרוח בענייני נימוס אלמנטארי של הזמנה."

 

%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9c%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%a1%d7%a7%d7%99-2-001

 

%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9c%d7%90%d7%91%d7%a8%d7%94%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%a1%d7%a7%d7%99-3-001

המכתב הזועם ששלחה גולדברג לשלונסקי. המכתב נמצא בארכיונה הגדול של לאה גולדברג בגנזים של אגודת הסופרים

 

למרות תגובתה הנחרצת, אנו מוצאים את לאה גולדברג בין שאר המקבלים את סארטר ובובואר בשדה התעופה בלוד ב-14 במרץ.

 

ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר מתקבלים בכבוד בנמל התעופה בלוד, ברקע: אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. שם הצלם: משה מילנר, ארכיון לע"מ

 

היכנסו לארכיון מכון גנזים באתר "אז" – רשת ארכיוני ישראל

תחינות, נזיפות וחנופה: כך השיג אברהם שלונסקי טקסטים לשבועונים הספרותיים שערך

אין כמעט סופר או סופרת בעברית המתחדשת שהעורך שלונסקי לא גער בהם לשלוח לו טקסטים. הצצה לטכניקות המושחזות של משורר גדול ועורך עקשן.

מימין לשמאל: ש"י עגנון, לאה גולדברג, גרשון שלום ואברהם שלונסקי, 1966

לא קל היות עורך שבועון ספרותי ביישוב העברי. שבועונים ספרותיים, עיתונים יומיים, הוצאות ספרים, עלונים לספרות ועוד – בעשורים הראשונים לקיומה יצרה התרבות העברית המתחדשת יותר אכסניות לכתיבה מאשר כותבים. כל עורך היה צריך להילחם על חתיכה מהעוגה הספרותית הזאת.

בקרב הזה, עורך צעיר ונמרץ בשם אברהם שלונסקי, היה נחוש למצוא את דרכו. הוא ניסה להתגבר על הקושי הזה באותה דרך שבה התגבר על כל הקשיים בחייו הקצרים והסוערים: באמצעות הנשק החד ביותר שעמד לרשותו מאז ומתמיד – המילים שלו.

 

חלוץ כושל, משורר פורה ועורך מעט "נודניק"

 

חלוץ עברי חסון. זה הייעוד המלהיב (והמעט מעורפל) אותו ביקש ילד הפלא אברהם דוד שלונסקי להגשים בארץ. השנה הייתה 1921 ותכניתו התגלתה במהרה ככישלון קולוסאלי. לא לעבודת אדמה נועד הבחור, אלא ליצירה ספרותית.

כבר מראשית דרכו הסתמן המשורר הבדחן בתור מנהיג המורדים ב"גדול הדור", חיים נחמן ביאליק. שלונסקי היה משוכנע שניתן לייצר שירה תוססת וצעירה המפנה את מבטה אל העולם המודרני והמסעיר, כזו שלא מסתפקת רק בהשפעות יהודיות. ביאליק לא התרשם, קוראי שירה אחרים – דווקא כן.

 

כתבות נוספות:

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ" – ק.צטניק שורף את עברו

"הילד העברי הראשון" מכריז מלחמת חורמה על עיתון "הארץ"

 

לאחר אי אלו ניסיונות ראשוניים מצא לעצמו את המקצוע שיעניק לו את הפרנסה והשהות להתנסות ביצירה עברית: עורך ספרותי. גם כשעבד בשורה של עיתונים מבוססים, "הארץ", "דבר" ו"על המשמר", פעל ליצירת במה ספרותית משלו, בה יארח בין היתר את בני חבורתו המשתנה תדיר.

בשנת 1926 הצטרף אל מערכת השבועון הספרותי "כתובים". אחד מתפקידיו בתור העוזר של העורך אליעזר שטיינמן היה גיוס כותבות וכותבים לשבועון. מכתב ששלח עוזר העורך לחוקר הספרות וההיסטוריון יוסף קלוזנר, מלמד על השיטות שבאמצעותן ישכנע שלונסקי כותבות וכותבים מובחרים ביישוב לפרסם באכסנייתו.

מדובר בדוגמה מופלאה ליכולתו של שלונסקי לרקוח תמהיל עדין של חנופה (כלפיי קלוזנר) והאדרה עצמית (של השבועון): "יודעים אנו," כתב שלונסקי במכתבו  "כי הוא", פרופ' קלוזנר, "מטופל בעבודה רבה," והרי רק בשנה שעברה היה בין מקימי האוניברסיטה העברית, "ובוודאי אין עתותיו פנויות כל כך", למיני פרויקטים צדדים חסרי חשיבות, "ואעפי"כ הננו מנצלים הזדמנות זו לבקש ממנו להשתתף בשבועוננו", היות שמדובר ביותר מעוד שבועון ספרותי, "שמחמת כמה וכמה סיבות וצירופי סיבות מושכים הרבה סופרים את ידיהם מלסייע לו."

עוזר העורך אברהם שלונסקי והעורך אליעזר שטיינמן. אנשי שבועון "כתובים"

 

עוזר העורך הנלהב לא שכח לבטח את עצמו מראש, במקרה של התחמקויות וסירובים. אחרי שהסביר כי הטרחה האמתית נחה דווקא על כתפי המערכת, "הרי זה ממש עמל-פרך", חתם בהזמנה/ הוראה מכבדת: "ישלח נא לנו במשך הימים הקרובים איזה מאמר בענין מן הענינים התרבותיים והספרותיים בשעה זו". ולמען לא יוותר שום ספק, גם לא הקל שבקלים, לגבי זכותו של השבועון, סיים במשפט – "זוהי בקשתנו הקונקרטית והצודקת".

אפשר בהחלט לפטור את המכתב לקלוזנר כדרישה יהירה של עורך לאחד מכותביו לתרום לו כתיבה חדישה ואיכותית ללא שום תמורה כספית. אך מכתב ששלח שלונסקי למו"ל שלמה זלמן שוקן היושב בברלין, מלמד שמה שדרש שלונסקי מאחרים – דרש קודם כל מעצמו: תרומה אמתית לשינוי נוף הספרות העברית, גם במחיר עבודה בחינם.

עוזר העורך הצעיר הסביר למר שוקן כי "ג' שנים עבדה קבוצתנו שלא על מנת לקבל פרס. ג' שנים השתתפו עמנו המשתתפים מקרב הסופרים בארץ ובגולה מתוך התנדבות. ורשאים אנו לומר בלא גוזמא: הננו השבועון העברי היחיד – בימים אלה ובשנים הקודמות – המתקיים בלא כל תמיכה ותקצוב, לא איש חסדים ולא מוסד רשמי לא באו לעזרתנו." ההתמסרות היא התקציב האמתי שמניע את השבועון, אך היות שאין הוא מספיק כדי להאכיל את הכותבים ואת הצוות, פנה שלונסקי אל שוקן בבקשה לתמיכה. אנו לא יודעים מה הייתה תשובת שוקן.

 

"הנני כותב לו את אגרתי זו בשם קבוצת סופרים עברים, שנתרכזה מסביב לכלי מבטאה, "כתובים"…", המכתב ששלח שלונסקי לזלמן שוקן. המכתב לקוח מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

 

בארכיוני הספרייה הלאומית נמצא מכתב נוסף מהעורך שלונסקי אל כותב משפיע אחר. המכתב נשלח ב-8 במרץ 1934. החבורה ששקדה על הוצאת השבועון "כתובים" התפרקה לה שנה קודם לכן, פרשה שלא התבהרה במידה מספקת עד היום. את שלונסקי אנו מוצאים עתה עומד בראש שבועון חדש בשם "טורים". המגויס החדש אותו מבקש שלונסקי לצרף הוא ש"י עגנון.

את הרשמיות הטקסית והשימוש בגוף שלישי יחיד באמצעותם פנה אל פרופ' קלוזנר, החליף שלונסקי באגביות חברמנית. הוא פצח בנזיפה: "רואה אני שאתה מסלק לאט-לאט את חובותיך לבמות רבות וכן שונות – ורק "טורים" מוסיפים עדיין להיות בנושים ואינם נענים". מדוע זה המקרה, תהה העורך לעצמו, "האמנם רק משום "אחרון אחרון חביב"?".

לא ברור מה סיכמו שלונסקי ועגנון ביניהם. אך סדרת התחמקויות של עגנון מוצגת על ידי שלונסקי כהסכם מחייב. המכתב לא משאיר מקום לספק בנושא: "והנה אנו באים עכשיו להזכירך שוב את "חובתך" – ומכיוון שאדר הולך וניסן בא, ואנו קרבים לחג הפסח, תיהא זו הזמנה בעוד מועד לשתפך – מרצון ולא מאונס – בגליון החג של "טורים"."

 

המכתב ששלח שלונסקי לעגנון בתאריך ה-8 במרץ 1934. המכתב לקוח מתוך ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

 

העורך שהפריח טבעות עשן

 

לא רק התחנפויות ונזיפות אפיינו את סגנונו של העורך. במשך השנים סייע שלונסקי לשורה ארוכה של יוצרות ויוצרים מתחילים למצוא במה ליצירה הספרותית שלהם. הוא פרסם את שיריו הראשונים של אלכסנדר פן ב"כתובים", צירף את נתן אלתרמן למאבקו ב"דור ביאליק" והעניק לדליה רביקוביץ' את מילות העידוד הראשונות שהייתה צריכה כדי להתמסר לכתיבה.

גם את הגעתה לארץ של אחת היוצרות החשובות והאהובות ביותר שידעה העברית המתחדשת נוכל לזקוף לזכותו של שלונסקי. הבמה הצעירה והבועטת שתיחזקו העורך שטיינמן ועוזרו שלונסקי ב"כתובים" הביאה אותם לחפש כישרונות חדשים גם בחוץ לארץ. בשנת 1930 יצרו קשר עם חבורת פֶּתַח, קבוצת יוצרים צעירה בקובנא שבליטא, והזמינה אותם לתרום משיריהם.

השירים הבוסריים של אחת מבנות החבורה, נערה עדינה ומבריקה בשם לאה גולדברג, הקסימו את שלונסקי. לאורך חליפות המכתבים הארוכה שניהלו הצליח לשכנע אותה להצטרף אל הפרויקט העברי בארץ ישראל.

ממכתב ששלחה גולדברג מקובנא ב-19 במאי 1934, אחרי שעזבה את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, אנו למדים כי היא לא ידעה דבר על המתנה שהכין לה שלונסקי בארץ. הוא השיג את כתב היד של ספרה הראשון והעניק לה עותק מהמהדורה הראשונה שלו כשהגיעה לארץ. תחילה התרגשה, לאחר מכן פרצה בבכי תמרורים – ההדפסה הייתה מלאה בשגיאות! אולי כפיצוי ואולי לא, מינה אותה שלונסקי למזכירת מערכת השבועון "טורים".

 

ככל הנראה המכתב האחרון ששלחה לאה גולדברג לאברהם שלונסקי לפני בואה ארצה. המכתב לקוח מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית

 

המהדורה הראשונה של "טבעות עשן" מאת העולה החדשה ליישוב העברי לאה גולדברג

אלמנטרי, גולם יקירי

האם המהר"ל הוא בעצם לא אחר מאשר שרלוק הולמס? ואם כן, האם הגולם הוא בכלל ווטסון? סיפורו של כתב יד שהתגלה בראשית המאה העשרים ופתח ז'אנר חדש בספרות העברית

שרלוק הולמס והגולם מפראג

את הסיפור על יצירת הגולם מפראג הכירו יהודים בגרסאות שונות מאז ראשית המאה ה-19.

והנה, ביום רגיל אחד בשנת 1908, צץ לפתע ספר חדש על הגולם המפורסם בשם "נפלאות המהר"ל". אך בניגוד לשאר הספרים שסיפרו על אותו יצור פלאי שנוצר מחמר וטיט, הספר הזה היה בגדר חידוש מוחלט בנוף הספרות העברית.

הגולם והמהר"ל. צייר: מיקולס אלס, 1899

במשך "שלוש מאות שנה", טען מו"ל הספר יהודה יודיל רוזנברג בהקדמתו לספר, שכב "אוצר נחמד ויקר, אשר היה ספון… בבית עקד הספרים דעיר מיץ הבירה". אותו אוצר, כך טען רוזנברג, נכתב על ידי לא אחר מאשר רבי יצחק בן שמשון כץ, חתנו של המהר"ל ואחד מגיבורי הספר בעצמו. הספר פורש בצורה קצת אחרת את סיפור מעלליהם הפנטסטי של המהר"ל וגוש החימר והטיט דמוי אדם שהפיח בו חיים – הגולם.

הסנסציה שעורר הספר, המהדורות הרבות לו זכה והתרגומים לשפות שונות (יידיש, גרמנית, אנגלית, ערבית-יהודית ופרסית), מלמדים אותנו משהו על הצמא של הקורא העברי לז'אנר החדש שיצר הספר: ספרות בלשית בעברית. מרגע בריאתו ועד סוף הספר מתפקד "הגולם מן החי" בתור הסיידקיק הנאמן של יוצרו. באחד מהידועים שבסיפורי הקובץ, פותר המהר"ל, הרב-בלש היהודי מפראג, את תעלומת הגווייה הנעלמת, ושולח את הגולם להזעיק את המשטרה לבית הקברות הנכון. בכך מונעים השניים מעלילת דם חדשה לרקום עור וגידים, ולא בפעם הראשונה בספר.

נפלאות מהר"ל בתרגום ראשון ליידיש, תרגום משנת 1909

אם מזכירים הספרים בקובץ את פועלו של בלש ספרותי אחר, מפורסם בהרבה – אין זה מקרה.

 

נפלאות הפסאודו-אפיגרפיה

חצי שנה לאחר צאת הספר "נפלאות המהר"ל" פרסם אדם בשם מנחם מנדל אקשטיין ספרון קצר בעיר מגוריו מרמוש סיגעט. ב'ספר יצירה' בן 16 העמודים שפרסם אקשטיין, טען המחבר טענה שוודאי נשמעה שערורייתית לכל מי שהכיר את פועלו התורני העצום של הרב והמו"ל רוזנברג. היות שמצא טעויות ואי דיוקים רבים בספר "נפלאות המהר"ל", הגיע אקשטיין למסקנה שהמו"ל של הספר יהודה יודיל רוזנברג – ולא חתנו של המהר"ל – הוא מחבר היצירה.

עמוד השער של חוברת "ספר יצירה", שהוציא מנחם מנדל אקשטיין. ניתן להוריד את החוברת באתר Hebrew Books

לטיעוניו המשכנעים של אקשטיין נוספו מחקריהם של חוקרים מאוחרים, וביניהם חוקר הקבלה והמיסטיקה הנודע גרשום שלום. מחקרים אלו הוכיחו שמרבית הפרטים המצוינים בספר עומדים בסתירה עם המציאות ההיסטורית בה פעל המהר"ל: מאי דיוק בשנת לידתו של הרב ועד לשמו של הארכי-נבל של היצירה כולה, הכומר יוהאן סילבסטר – כומר צ'כי שלא היה ולא נברא. עוד התגלה לחוקרים שהרב רוזנברג היה בעצמו חובב מושבע של ספרות בלשים, ובמיוחד גמע בשקיקה את ספריו של ארתור קונן דויל וגיבורו – הבלש המבריק וגם קצת סנובי, שרלוק הולמס.

מתברר שגם הרב רוזנברג עצמו חשש שייתכן ויהיו כאלו שיטילו ספק באותנטיות של עדותו, וכבר במהדורה הראשונה של ספרו דאג לצרף להקדמה של ספרו את שטר המכירה של כתב היד שנמצא בפראג. רוזנברג מספר כי את שטר המכירה רכש מיהודי אחד, חיים שארפשטיין. עד כה לא הצליח אף חוקר לאתר את שטר המכירה המקורי או את האיש שמכר אותו לרוזנברג. אכן תעלומה.

 

שטר המכירה שהציג רוזנברג בהקדמה לספר